——–
טו. אף שראוי ונכון באמירת ברוך שם וכו' לכווין את פירוש המילים, היות והיא נתקנה לשלימות היחוד שאמר בפסוק ראשון, על כן גדולה חשיבותה, ולכן הרוקח (שמע ישראל אות מב) כתב שיאמרה בכל כוונת לבו. מכל מקום, אם לא כיון בה את פירוש המילים, יצא ידי חובת מצות קריאת שמע.
(((ראיות שהכוונה לא מעכבת)))
א. היות וכל אמירת ברוך שם וגו' היא תקנה מדרבנן, ואינה מצוה מן התורה, וכאשר נתבאר לעיל בהלכה הקודמת, והיות והמקור להלכה שהכוונה מעכבת בפסוק ראשון, הוא מדכתיב והיו הדברים האלה וגו' על לבבך [וכדאיתא בברכות (יג ע"ב) מחלוקת תנאים על מה חוזר פסוק זה, והלכה כר"מ ורבא דקאי אפסוק ראשון, שהוא יהיה על הלב, דהיינו שיאמר עם הבנתו, ראה בזה לעיל (סימן ג סעיף א).] ופירוש "האלה" הוא הפסוק ראשון של ק"ש, הנזכר שם לפנ"כ בסמוך, הוא יהיה "על לבבך" דהיינו עם כוונה, והיות ולא כתוב בתורה שם, ברוך שם וכו', הרי שאין מקור מן התורה לחייב כוונת ברוך שם וכו', ומהיכי תיתי להוליד חיוב בלא מקור. וכיוצ"ב כתב הב"ח (סי' סא ס"ק ח) לבאר את הריא"ז (ברכות פ"ב ה"ד) לגבי ברוך שם שכתב, שאם לא אמרו אין מחזירין אותו. עכ"ל. שטעמו, דק"ש דאורייתא, לא יצא ידי חובתו אם לא אמרו. אבל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אינה אלא תקנה, כיון דאמרה יעקב, הלכך אין מחזירין אותו. עכ"ל. ונמשכו אחריו כמה אשלי רברבי וכדלהלן בע"ה.
(((ראיה מברכות)))
עוד ראיה נפלאה לכך שאין הכוונה מעכבת בברוך שם וכו' [ושאפילו עצם האמירה לא מעכבת], הביא הביאור הלכה (סי' סא סעיף יג ד"ה אחר), ממתני' דרפ"ב דברכות, היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כון לבו יצא. ובגמ' שם, והכי הוא להלכה, ש"כיון ליבו" היינו כוונה לצאת ידי חובת ק"ש, יצא בק"ש. והלא לא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפי שקרא בתורה, ובתורה לא מופיעות מילות אלו, הרי לפנינו שיצא יד"ח ק"ש אף ללא אמירת המילים ברוך שם וכו', ק"ו שאם אמרם ולא כיון את פירושם שיצא, ועע"ש בביה"ל לגבי ראיה זו. שוב ראיתי בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סי' ט אות ד) ובספר הלכה ברורה (בירור הלכה סי' סא ס"ק יד) שעל ראיה זו הביאו שההפלאה בספר פנים יפות (ואתחנן עה"פ שמע ישראל) והצל"ח (ברכות יג ע"א) דחו, שהקורא בתורה אם כיוון לבו לפסוק ראשון, יצא יד"ח פסוק ראשון, אך אכן חובה עליו לומר מיד אחריו ברוך שם וכו', שבלא כן לא יצא. ע"כ. ולא ראיתי דבריהם בפנים, ולכאורה היא תמיה גדולה שאחרונים יעשו אוקימתא בגמ'.
(((ראיה מפסחים)))
ב. עוד הוכיח הביה"ל מדאמרו במשנה פסחים (נו ע"ב הנ"ל) על אנשי יריחו, על שלשה דברים לא מיחו בידם, ואחד מהם, על שהיו כורכים את שמע, ובגמ' פירש רבי יהודה, שלא היו אומרים ברוך שם וכו'. ואם אמירתו לעיכובא, איך לא מיחו בהם, הרי לא יצאו יד"ח. והרואה יראה שם שמיחו בהם גם על דברים שאינם איסור דאורייתא. ובשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סי' ט אות ד) הנ"ל, השיב על פי בעל החרדים בפירושו לירושלמי (רפ"ב דברכות) שביאר שאף שלא מיחו בהם חכמים, "אפשר" דבדיעבד נמי לא יצאו, ויתכן שהוא מדרבנן, ולכן לא מיחו בידם, שמוטב שיהיו שוגגים וכו', שידעו שלא היו מקבלים מהם. וסיים דבריו בעל היבי"א שם, שאין בזה כדאי לדחות דעת רוב ככל האחרונים שחלקו על הב"ח, והסכימו עם הלבוש ומג"א (ויובאו להלן בעז"ה) שאף בדיעבד אם לא כיון בבשכמל"ו לא יצא, וכ"ש אם לא אמרו. ע"כ. ולכאורה קשה להלום שעל דרך "אפשר" ניתן להוליד דין, ובעיקר כאשר מבואר, כמה מן הדוחק יש באפשר זה. וגם שדין זה הוא חידוש מסברא בדימוי מילתא לדין פסוק ראשון [לענין הכוונה שתעכב], וכאמור יש לחלק ביניהם טובא, כי שהכוונה תעכב צריך פסוק, וא"א להמציא דין. ועוד בראשונים מצאנו רק מי שמקל בכך, כדלהלן בסמוך. ועוד שהמשנה ברורה בביאור הלכה התם, השיב על דחיה זו, שבגמ' שם אמרו שמיחו בהם על דברים שלא היה בהם איסור תורה. ועוד הוסיף הביה"ל לדחות וז"ל, ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהודה לר"מ שסבר שם דלא היו מפסיקין, ופירש רש"י בין אחד לואהבת, ועיין שם במהרש"א דלפי סברת ר"מ לא היה צריך כלל לומר בשכמל"ו לפירוש רש"י, אלא ודאי דאף לר"י בדיעבד אין מחזירין אותו. ע"כ. ועוד ראה להלן (אות ה) לגבי דעת המ"ב גופיה להלכה בזה.
(((המקלים)))
ג. והכי עולה להקל מדברי חד מן קמאי הריא"ז (ברכות פ"ב ה"ד) דכתב וז"ל, ונראה בעיני, שאם לא אמרו אין מחזירין אותו. עכ"ל. והביאו השלטי גיבורים (ברכות ח ע"ב אות ז) והביאם הב"ח (סי' סא ס"ק ח) וביארו הב"ח וז"ל, וטעמו, דק"ש דאורייתא, לא יצא ידי חובתו אם לא אמרו. אבל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אינה אלא תקנה, כיון דאמרה יעקב, הלכך אין מחזירין אותו. עכ"ל. הרי שאפי' לא אמרו, לא מעכב, ק"ו אם לא כיון. וכן הביא כף החיים (אות מה) שפסקו כב"ח, הכנה"ג בהגה"ט, והעולת תמיד (אות ט). ובספר הלכה ברורה (בבירור הלכה סי' סא ס"ק יד) הביא שכן פסק להקל הערוך השלחן (סי' סו ס"ו) שאם לא אמרו לא חוזר, והאבי עזרי (מהדו' רביעא ק"ש) ודייק כן מלשון הרמב"ם שכתב שהוא "מנהג" אלמא דאינו לעיכובא. וע"ש בבירור הלכה, מש"כ עליו. ובדרכו של הריא"ז יש לשים גם את רבנו יהונתן מלוניל (פסחים נה ע"ב) שכתב, ולא מחו בידם חכמים, כיון דליכא בהא איסורא, דהא לא אמרו משה רבינו. עכ"ל. ופשטות דס"ל דאינו לעיכובא. [ברם יש מקום לבעל דין לחלק, בין זמנם לבין זמנינו עתה אחר שנתפשטה אמירתו, דהוי לעיכובא.]
(((((ראיות שאמירתו מעכבת)))))
(((דעת מרן)))
ד. המ"א (סי' סא ס"ק יא) כתב שכוונתו מעכבת, שכן נראה דעת מרן בר"ס סו יע"ש, ע"כ. והיינו שפסק מרן שם שלא להשיב שלום אפילו למלך, בפסוקים שמע ישראל, ובברוך שם, שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו. ע"כ. הנה שהשוה פסוק ראשון, וברוך שם. ומקור דין זה חצבו הב"י (בריש הסימן) בזה"ל, מצאתי כתוב (ולא פירש היכן, אולם בכס"מ ק"ש פ"ב הט"ו הראה מקורו מהגהות הרמ"ך, ושכן נמצא ברב האי גאון ועוד) דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל, שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים. ע"כ. והוסיף על כך הב"י, ונראה לי, דה"ה לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא מכלל הייחוד. ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל, לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עכ"ל. הנה שהשוה מרן את פסוק ראשון ופסוק ברוך שם, ששניהם הם קבלת מלכותו ויחודו, ולכן אסור להפסיק בשניהם. ומינה יליף המ"א, דדעת מרן שכשם שפסוק ראשון הכוונה מעכבת בו, אף ברוך שם כן הוא.
ולכאורה יש לחלק, כי גם אם ברוך שם הוא מכלל היחוד, זה מוליד את הדין שלא להפסיק באמצעו, כי עסוק הוא בייחוד הבורא, ובדבר חשוב כזה, אין להפסיק בשום אופן. לא כן לענין הכוונה שתעכב, כי זה מנין ניתן להוציא, ואם רבי לא שנאה רב מנ"ל. והכי כתב לחלק המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' סא סעיף יג ד"ה אחר) להשיב על ראית המ"א מהשו"ע הנ"ל, שאין ראיה, כי כולם מודים שהוא ענין גדול, אבל אין ראיה שאם דילג שיחזור, ועע"ש. עכת"ד. וראה שלענין שלא להפסיק, כתב החינוך (מצוה תכ) שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לו, ואפילו בין הפרקים. ע"כ. דהיינו שלכן היום אין להשיב שלום, אפילו בין הפרקים, וכ"כ האחרונים משמו להלכה, המ"א (סי' סו ס"ק א) א"ר (ס"ק ב) מ"ב (ס"ק ב) ועוד. חזינן שלהורות שלא להפסיק, לא צריך ראיות גדולות, שמה בכך שלא יפסיק, ואדרבה יש בו צד חומרא (אף שכמובן יש בו גם צד קולא, פגיעה ברעו), משא"כ לענין נידו"ד, לפסוק שהכוונה מעכבת, לכך צריך ראיות חלוטות.
ובפרט שעצם הדבר שלא להפסיק באמצע פסוק ראשון הוא חידוש, ובפשטות נסתר מן הדין שפסקו מרן גופיה התם שהדברים שפוסק בשבילם באמצע הפרק, הוא אף באמצע פסוק, וכפי שהביא כן הב"י (ר"ס סו) מירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"א) שאמרו שם, באמצע הפרשה אפילו באמצע הפסוק, וכפסק הרא"ש ברכות (פ"ב סי' ה) והטור (שם ר"ס סו). ומ"מ מרן נקט דשאני פסוק ראשון לחומרת קבלת מלכות שמים, ואנו כמובן קיבלנו הוראותיו. [שוב ראיתי בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סי' ט אות ב) שהביא עוד שכן כתב בספר האשכול (ח"א ס"ס כו עמ' ס) בשם רב האי גאון, ובספר הלכה ברורה (סי' סו בבירור הלכה אות ה) הוסיף שכ"כ בספר הבתים (ק"ש שער ג סי' ח).] ברם לא רק זאת, אלא עוד חידש לנו מרן מכח דין זה, דה"ה אף בברוך שם, והיינו שלומד הב"י, שברוך שם יש בו תוספת בקבלת מלכות שמים, וכאשר מדוקדק בלשון הב"י הנ"ל שכתב, ונראה לי דה"ה לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא מכלל הייחוד . עכ"ל. הרי שכתב שגם הוא מכלל היחוד, ולא כתב שגם הוא היחוד. [לכן לא יקשה ממקומות רבים בתפילה, כגון בקורבנות בעת אומרנו אתה הוא אחד קודם שבראת העולם וכו', או באמירת אדון עולם, ועוד קטעי תפילה רבים, שיש בהם המלכת ה' יתברך, וכי ס"ד דיהיה אסור להפסיק בהם למלך השואל בשלומו, ולית מאן דאמר שאסור להפסיק בהו, ופשוט שדעת מרן גופיה להתירם, שהרי אסר רק בפסוק ראשון ובברוך שם, ואילו בשאר ק"ש, ק"ו בשאר התפילה, התיר לשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד. דשאני הכא שהוא מכלל היחוד.] ומעתה הוא חידוש נוסף המצריך בירור, כי הסברא שהולידה את הדין שאין להפסיק בפסוק ראשון היא כאמור, "שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים", ברם ברוך שם וגו', אינו הציווי על קבלת מלכות שמים ויחודו, אלא שלימות מצוה זו שהוסיפו חז"ל, וכאשר נתבאר בסעיף קודם באורך, ואם בדין תורה אמרו מפני חומרתו, מנ"ל להחמיר אף בדרבנן.
אחר עלות כל זאת, מבואר שמה ששם מרן את אמירת ברוך שם כקבלת מלכותו, ושלכן משך את הנאמר על הפסוק שמע ישראל שאסור להפסיק בו אף למלך השואל בשלומו, הוא חידוש גדול. ואף שכמובן ואין צריך לפנים, אנן אתכא דמרן סמכינן, שלא להפסיק אף בברוך שם, ברם לעניין נידו"ד לגבי כוונת ברוך שם, אם היא תעכב את מצות קריאת שמע, שהוא דין שלא כתוב בשו"ע, בזה י"ל שמרן לא פסק כן, אחרי שכל דין זה, הוא חידוש על חידוש [החידוש שאין להפסיק בפסוק ראשון, והחידוש דה"ה בברוך שם] ולמושכו הלאה, שגם הכוונה תעכב בו, הוא חידוש שלישי, ואין לך בו אלא חידושו. ובפרט שכאמור יש לחלק בין דינים אלו, לבין הכוונה, דלהפסיק בהם לרוב חשיבותם אין להפסיק, לא כן לענין הכוונה שתהיה לעיכובא, לכך צריך מקור בחז"ל, כפי שלגבי פסוק ראשון שהכוונה מעכבתו, למדו זאת מן המקרא, וכיון שלגבי ברוך שם אין מקור, אי אפשר להמציא דין חדש. ועוד ראה כאן בהערה(((יחס הלכתי לאיסורי הזוהר)))בספר הלכה ברורה (בבירור הלכה סי' סא ס"ק יד) הביא שהתפארת ישראל על המשניות (ברכות פ"ב אות ט) פקפק על הב"י שהשוה את דין הפסקה בפסוק ברוך שם, להפסקה בפסוק שמע ישראל, שאיך יתכן לתת חשיבות לבשכמל"ו שאינו פסוק בתורה, יותר מאמצע הפסוק בקריאת שמע. ושהשיבו היבי"א (ח"ו או"ח סי' ט אות ד) מהזוהר (תרומה קלט ע"ב) שמסייע את הב"י, שהזוהר קשר את פסוק ראשון וברוך שם, שכתב שמ"ט אותיותיהן מתחברות ועולות יחדיו, ושלכן צריך לכוון לבו ורצונו בכולן, ע"ש, ושכן השיבו בשו"ת מתת ידו (ח"א או"ח סי' לא). ע"כ.ולא הבנתי, הלא כן היא דרכו של הזוהר, להראות מעלות נפלאות גם בדברים "פשוטים", כי כן הוא בעולמות העליונים, ק"ו בענין ק"ש, אך לא משום כך נוכיח שהכל מצוה אחת. וכי אם נמצא בזוהר שיקשור את כל קריאת שמע יחדיו, נוכיח שהכוונה מעכבת בכל ק"ש. וראה יתירה מכך באידרא רבא (ח"ג דף קמא ע"ב) שאינו מכוון בק"ש ע"פ הסוד, ישתצי הוא ודוכרניה מן עלמא לדרי דרין, וראה בזוהר (פקודי דף רסב ע"א והלאה) לגבי מי שאינו מכוון בתפילה על פי הסוד, "טב ליה דלא אתברי, וקב"ה אמר, כתבו זה האיש ערירי גבר לא יצלח בימיו, גוזל אביו ואמו", ועוד ראה שם (ויקהל דף ר ע"ב והלאה) במעלת וחובת הכוונה בתפילה. ועוד (תרומה קעח ע"ב) לגבי מי שאינו מכוין ע"פ הסוד בתפילה "טב ליה דלא אתברי", ופשט דברי הזוהר הנ"ל, שאינו מכוון על פי הסוד לא רק שלא יצא ידי חובתו, אלא שטוב לו שלא נברא, וברור שלא נוציא מכאן הלכה שכוונות האר"י בתפילה הן לעיכובא, ובלאו הכי לא יצא יד"ח. ועוד ראה בזוהר (ויקרא יא ע"ב) הכי בעי ב"נ לאזדהרא בשמא קדישא, דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, ודא איהו כדקא חזי, ואי לאו, לא אקרי שמא קדישא, ואקרי פגים. ומאן דפגים שמא קדישא טב ליה דלא אתברי. עכ"ל. הרי שמי שכותב בסת"ם שמות הקודש בלא כוונות על פי הסוד, כפי שמבאר שם הזוהר, נקרא פוגם בשמות, וטוב לו שלא נברא. גם לגבי האוכל בשר אחר חלב, כתב הזוהר (ח"ב שמות משפטים דף צד ע"א) דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא, (או) בשעתא חדא או בסעודתא חדא, ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא, וסיעתא מסאבא מתקרבין בהדיה, וגרים לאתערא דינין בעלמא, דינין דלא קדישין. ואי אוליד בר באינון יומין, אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא אצטריכא. עכ"ל. והביאו הב"י (או"ח סי' קעג), וכך יראה הרואה בדוכתי טובי בזוהר, וכנודע. אין זאת אלא דכל כה"ג הוא דרכו של הזוהר, ואין להוציא מכאן דין לענין מעשה, כי הזוהר עסוק בסודות, ולמי שנמצא בדרגה גבוהה, עליו דיבר וחייב את חיוביו, שלצדיקים תובעים מהם שיעשו יותר מחיובי התורה, כדי שיזכו למעלות רמות יותר, כאשר שמענו מפי קודשו של גאון עוזנו מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א גופיה, שכך ביאר את דברי מהרח"ו בשער הגילגולים (הקדמה כב) על צדיק שנענש על שנכנס חול במנעליו וטלטלו ד"א בשבת, והלא הוי פס"ר דלנח"ל בדרבנן, ואיך ענשוהו והוא מותר. וביאר כאמור, שבאמת אין בכך איסור, אלא שכדי להכניסו לעולם הבא של חסידים וצדיקים, שם גם דברי היתר המה איסור, דעסקינן בעולם החסידות, ואיהו חסידות לא עבד, ועל כן אי אפשר להכניסו למקום החסידים, וככתוב במהרח"ו שם. ע"כ. ועוד ראה כיוצ"ב בספר הליקוטים (בשלח ד"ה ואחר זה) שכתב מהרח"ו, שכשמעלים את נשמת הצדיקים לדרגה גבוהה יותר, מגן עדן התחתון לגן עדן של מעלה, לפני כן מוכרחים להכנס לגיהנם עליון, בשביל לשרוף את עבירות הצדיקים הנקראים "דקים כחוט השערה", היינו על שעשו המצוות ברפיון ידים, שלא באהבה ובחפץ גדול. לפי שלגן עדן העליון, זוכים רק מקיימי המצוות בשלימות. ע"ש. ועל דרך זו י"ל שבאו איסורי הזוהר הרבים, בלשונות חריפים על דברים המותרים, שהם על הדרך הנזכרת, שאינם איסור אלא היתר, ולבעל דרגות רמות המה איסור, וכ"כ היעב"ץ במור וקציעה (סי' א דף ב ע"א) לגבי אזהרות הזוהר על חצות לילה. וכן על זה הדרך אלו דברי הזוהר כאן, שאין חולק במעלת אמירת ברוך שם וכו', השאלה האם דינו כדין פסוק ראשון לכל דבר, מכך שקושר את כוונת שמע וברוך שם, לזה בוודאי שאין ראיה מאלו דברי הזוהר, דלית מאן דפליג בקשר שביניהן ובמעלתן, אחרי שחז"ל תקנו לאמר ברוך סמוך לשמע, אך לא שנוכיח מכאן הלכה למעשה שהקשר ביניהם הוא אחד לכל הנושאים ההלכתיים, ונימא כשם דהכוונה מעכבת בפסוק ראשון, ה"ה בברוך שם. ומ"מ לא באנו לחלוק לענין הפסקה בעת אמירת ברוך שם, כי אנן אתכא דמרן סמכינן, שפסק שאין להפסיק גם בברוך שם. ברם לענין נידו"ד, האם הכוונה תעכב בברוך שם, היות ובזה לא דיבר מרן, ולכך צריך פסוק ללמוד שהכוונה תעכב, בזה נראה שגם מרן יודה להקל, אחר עלות כל זאת שהוא חידוש על חידוש, ולדין זה צריך פסוק.(((דעת היבי"א בנידו"ד)))וגם י"ל שיודה לכך היבי"א, אף שפשטות דבריו מחמיר גם לגבי הכוונה שתעכב בברוך שם, מ"מ עיקר דבריו באו לגבי ההפסק, שבזה פסק מרן שאין להפסיק, ועל כן משכן נפשו בכדי ליישב את מרן שכן ראוי, לא כן לענין הכוונה, שלא דיבר בזה מרן, ויש לחלק ביניהם, וכאמור. ואיהו גופיה בעל היבי"א הקל שם להפסיק בין פסוק ראשון לברוך שם כשאומרם שלא לצאת יד"ח, רק על סדר התפילה, כגון כשמתפלל ערבית קודם הלילה וכדומה, אע"ג דמרן גופיה כתב בב"י הנ"ל שאין להפסיק ביניהם, יצא לחלק בין כשיוצא יד"ח, לאינו. ואע"פ שזהו דוחק גדול, שהרי כל חילו של הב"י שהמציא דין זה, הוא מכח הסברא שכתב בב"י שאין להפסיק בעת קבלת מלכות שמים והיחוד, וכיון שזו הסברא, אין קשר לאם יוצא יד"ח או לאו, כי עסוק הוא בקבלת עול מלכות שמים, ואז אין להפסיק. מ"מ לא היה קשה בעיני הגאון בעל היבי"א, לומר כן, אחר שמרן לא כ"כ להדיא, ובצירוף כל הני צירופי שצירף שם. וה"ה י"ל בנידו"ד שיודה להקל, ועדיף טפי, כי בנידו"ד מרן לא גילה דעתו להדיא. לגבי השגת התפארת ישראל על הב"י, והיחס ללשונות איסור של הזוהר, בדברים המותרים, וגם בדעת בעל היבי"א בנידו"ד.
(((המחמירים)))
ו. עוד הביא כף החיים דהלבוש (סי' סג ס"ה) כתב שהכוונה מעכבת, וכ"כ המג"א (סי' סא ס"ק יא) [הנ"ל שהרי סיים עם הלבוש, ושכן משמע בשו"ע רס"י סו, וכ"כ בדעתו הביה"ל (ד"ה אחר), ושכן למדו החיי אדם (כלל כא סעיף י)] וא"ר (סי' סא אות יט) והפמ"ג (א"א אות יא) ורבינו זלמן (סי' סא אות יג, ובסי' סג אות ה) והרחיד"א בקשר גודל (סי' יא אות טו) ושלמי צבור (דף צה ע"ד) ובסידור בית עובד (ק"ש אות ז) ובכף החיים (פאלאג'י סי' יד אות ל), וסיים הרב כף החיים, וכן עיקר, ונראה שם שנשען על ראית המ"א ממרן. וכן נראית למעשה דעת המ"ב, דאף שהבאנו לעיל שהביה"ל (סי' סא ד"ה אחר) הוכיח מכמה דוכתי שהכוונה לא מעכבת בברוך שם, מ"מ נראה שלענין מעשה לא מלאו ליבו להקל כנגד המ"א ודעימיה, שבמ"ב (סי' סא ס"ק יא) לא פסק, אלא הביא מח', ויתירה מכך להלן (סי' סג אותיות יא,יב) סתם המ"ב דהוא לעיכובא, שאין ללכת בעת אמירת ברוך שם כדין אמירת שמע ישראל, ושאם לא כיון בברוך שם, לא יצא יד"ח, דהיינו שלמעשה לא סומך להקל, וחשש להני גדולים, אף שראה שעם המקלים עומד הריא"ז, שהובא בב"ח. ונראה שזה משום שקל הדבר, ומה בכך שיחזור ויקרא שנית בכוונה. וכ"כ בספר הלכה ברורה (בירור הלכה סי' סא ס"ק יד) דכוונת ברוך שם לעיכובא, ושכ"כ הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (ברכות ריש פ"ב), והפרישה (סי' סא ס"ק א), והמקור חיים (אות יג), והבאר היטב (ס"ק יא) והחסד לאלפים (סי' סג ס"ק ד), והבן איש חי (וארא אות כ), ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (חאו"ח סי' ה). ושכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סי' ט אותיות ב-ד).
ו. לכאורה יש ראיה שאמירת ברוך שם מעכבת, מספר תשב"ץ קטן (סימן ריט) שכתב וז"ל, בברכות של שחרית מתכוין בשמע ישראל עד אחד, אח"כ אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כדי לצאת ידי חובתו. כי אמר שיש בספר שתקן רבינו ברוך ממגנצ"א ששלח לרבינו יהודה חסיד, ושאל, היאך היה עושה בפסח ובשבועות ובנשואין, שקריאת שמע נמשך לפעמים עד לאחר שלש שעות, ולכן עובר זמן קריאת שמע, ומתי היה פוטר עצמו מקריאת שמע. והשיב לו רבינו יהודה חסיד, שהיה מתכוין לצאת ידי חובתו בשמע ישראל בברכות של שחרית, ואחר כך היה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כדאיתא במסכת ברכות (דף יג) היה קורא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וזו היא קריאת שמע של רבינו יהודה הנשיא. וכן פסקו התוספות שכן הלכה. עכ"ל. דהיינו בברכות של שחרית הם ברכות השחר, שם באומרו שמע ישראל [כדרכנו על סדר הקורבנות] היה מתכוין לצאת יד"ח, והיה מוסיף ברוך שם וכו', כי כוונתו לצאת בק"ש, וכנראה בסדר תפילתם שם היו אומרים רק שמע ישראל בלי ברוך שם וכו'. א"כ תחילת דבריו מתכוין בשמע ישראל, ואח"כ אומר ברוך שם וכו', אינו להורות שרק בשמע ישראל מכוין את פירוש המילים, אלא כאמור מכוין לצאת יד"ח ק"ש. וגם ליכא הוכחה מכאן שאמירת ברוך שם לעיכובא, מתוך שהוצרך להוסיפה, כי גם אם היא אינה מעכבת, בוודאי שהגון ונכון לאומרה, והיא מוסיפה לשלימות אמירת שמע ישראל, כיון שהיא הוספה מועטת וחשובה, וכעין דברי הב"י דלעיל, שברוך שם הוא מכלל היחוד. והכי הוא גם במהרי"ל (מנהגים הלכות תפילה אות א) הנהגת מהר"י סג"ל בבה"כ בסוף ימיו, היה משכים לבה"כ, ואמר פסוקי דזמרה. כשאמר בשחר שמע ישראל דגבי לפיכך אנחנו, היה מסיים אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, משום שבאותו זמן היה מכוון לקבלת עול מלכות שמים, דרוב פעמים נמשך זמן קריאת שמע שלא בעונתה. עכ"ל. וכאמור, אין הכרח שאמירת ברוך שם מעכבת. וגם אם היה ראיה שהאמירה מעכבת, אין ראיה שהכוונה מעכבת. עוד חזינן ברוקח (שמע ישראל אות מב) דכתב, ויאמר בלחש בכל כוונת לבו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עכ"ל. פשוט שאומרו "בכל כוונת לבו" הוא לכתחילה, ובזה אין מי שחולק שכן ראוי להיות שיכוון בכל ליבו, אלא שדיוננו הוא על דין בדיעבד.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5