——–
לגבי חשיבה לשם מצוה במקומות המטונפים, שהלכה היא שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח סי' ס) ובלא שיכוון לשם מצוה לא יצא ידי חובת המצוה, מותר לחשוב במקומות המטונפים "הנני בא לקיים מצוה" [אף החמירים בזה, דיברו במי שחושב "הנני בא לקיים מצוה פלונית שציוונו השם", אולם במחשבה הנ"ל, מודים להקל]. או שקודם בואו אל המקום המטונף יחשוב, הנני בא לקיים מצוה פלונית שציוונו השם, וגם בזה יוצא ידי הכוונה לשם מצוה לכל הדעות. ולפי מה שיתבאר להלן (סימן ג סעיף ב) שבמצוות שעושה פעולה המיוחדת למצוה, ובלא המצוה לא היה עושה את אותה פעולה, עצם פעולה זו נחשבת כוונה לשם מצוה, ועל כן במצוות פעילות אין צריך לחשוב, הנני בא לקיים מצוה, שעצם הפעולה עולה לו לשם מצוה, הרי שבמצוות אלו אין צריך לכוון לשם מצוה.
(((קיום מצות יחוד ה' בשירותים)))
א. לאור האמור, שלהלכה מותר לדבר על ה' ממש במקום הטינופת, וק"ו שמותר לחשוב עליו בלא דיבור. יש לדון האם מותר לחשוב על ה' במקום מטונף, כשכוונתו לקיים מצות יחוד השם, או מצות האמונה, או לדבקה בו, וכדומה.
(((עשיית מצוה במקום מטונף)))
בזה אנו נכנסים לשאלה ההלכתית, האם מותר לקיים מצוה במקום הטינופת. ושאלה זו נפתחה בגדולים, וקיבצם אל מקום אחד מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' כט), ערכם מערכה מול מערכה, ומילתא בטעמא, וכדרכו בקודש.
(((((ראיות להיתר)))))
(((המפריש ערום)))
נפסק בירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) שאסור להפריש ערום משום הברכה, ומותר להפריש דמאי ערום, משום שאין ברכה. וכן ביאר רש"י בב"מ (קיד ע"ב) שאסור לערום לתרום, מפני שאסור לו לברך. ועוד איתא בשבת (כג ע"א) הדמאי וכו', ומפרישין אותו ערום, ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה, היכי מברך, והא בעינן והיה מחניך קדוש, וליכא. אמר אביי ספק דדבריהם, לא בעי ברכה. הרי לפנינו, שללא הברכה מותר לעשות מצוה ערום, ומינה נילף לנידו"ד למיעבד מצוה במקום מטונף [ללא ברכה] דשרי. הוכחה זו אמרוה כמה אשלי רברבי, ומהם שו"ת תורה לשמה (סי' קלב), ושו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' כט אות א) [אולם (שם אות ב) לשיטתו שלמד שהאיסור לעשות מצוה במקום מטונף הוא משום הכוונה לשם מצוה, שכוונה זו נחשבת הרהור בד"ת שאסור במקום מטונף, וכאשר יתבאר להלן (אות יד), דוחה את הראיה מהפרשה בבית המרחץ, לפי שמצות הפרשת תרו"מ אינה מצוה, אלא הכשר מצוה, וא"צ כוונה לשם מצוה בהכשר מצוה, וכדין טבילה, ע"ש מפי ספרים, ולכן שפיר יכול להפריש במקום הטינופת, כיון שלא יכוון לשם מצוה. ע"כ.]
אלא שיש לחלק בין קיום מצוה במקום מטונף, לבין קיום מצוה ערום, שהראשון חמור יותר, וכדחזינן מאיסור הרהור בד"ת, שנאמר רק במקום מטונף, וערום מותר בהרהור בד"ת, לכן רק בברכה אסור לו, שלכל היותר קיום מצוה ערום, הוי כאיסור הרהור בד"ת ערום, ואם הרהור שרי לערום, ק"ו שעשיית מצוה מותרת ערום. משא"כ קיום מצוה במקום מטונף שאסור שם להרהר בד"ת, נימא דאסור לקיים שם מצוה. והכי דחה היבי"א (שם אות ג) את הראיה מהמפריש ערום.
(((לחלל במרחץ)))
עוד איתא בירושלמי (בפ"ק דדמאי ה"ד), מחללין דמאי במרחץ מפני שאינו טעון ברכה, אבל ודאי לא, מפני שטעון ברכה. ע"כ. הנה כאן עסקינן במקום מטונף, ושרי למיעבד מצוה, בלא ברכה, לפי שהברכה אסורה שם. ראיה זו הביאה בשו"ת נכח השלחן (לבטון או"ח סי' ז), ובזה פשט את ספקו של הרחיד"א בטוב עין (סי' יח אות לז) אי שרי למיעבד מצוה במקום מטונף. [שהחיד"א הוא הראשון שעמד על חקירה זו, אי שרי לאסיר לנענע ד' מינים בבית האסורים, שהיה מקום מטונף. ובשו"ת יבי"א (שם אות ג) דחה גם ראיה זו לשיטתו הנ"ל, דאעיקרא אין ראיה מהני שא"צ כוונה, היות והן הכשר מצוה, כפי שביאר לעיל (אות ב). ברם לדידן, שהכוונה לשם מצוה אין בה איסור הרהור בד"ת במקום מטונף, וכאשר יבואר ברצות ה' להלן (אות יד), נשארת הראיה הנ"ל בעינה.]
(((שחיטה במקום מטונף)))
ב. פסק הרמ"א (יו"ד סי' יט) שמותר לשחוט במקום מטונף, רק שיברך במקום אחר. ומקורו מהאגודה. חזינן דשרי למיעבד מצוה במקום מטונף. וכן בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' מג, ציין אליו בשו"ת לב חיים פאלאג'י ח"ב סי' קעג) פשיטא ליה דמותר לשחוט במקום צואה, אלא שדן אי עדיף לברך קודם השחיטה מבחוץ, או אחר השחיטה מבחוץ, ע"ש. ראיה זו הביאו בספרים עקרי הד"ט (או"ח סי' ה אות טו) ובשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קעג), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן ה אות ג) ותפס ראיה זו בכל עוז, והוסיף, גם פוק חזי מאי עמא דבר, לשחוט בבית מהטבחים, שהוא מקום מטונף. וכן מסקנתו, דשרי למיעבד מצוה במקום מטונף. עכת"ד. וכן בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סי' לט אות ד) התיר ליטול ידים בלא ברכה במקום מטונף, על פי דברי הרמ"א הנ"ל בשחיטה.
וכן הוכיח בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז) אלא שלחלק יצא, דמיירי דוקא כשאין לו מקום אחר, אבל לכתחילה בודאי שאסור. ומבאר שיחתו, דשאני שחיטה, דמיירי בשוחט הרגיל במלאכתו, ולכן אינו צריך לכוון בהלכותיה. [לכאורה לא מובן, לפי שאוסר שם קיום מצוה גם ללא כוונות הלכותיה, שהרי מדבר על שמיעת שופר במקום מטונף. גם ע"ש דחילו לאסור קיום מצוה במקום מטונף משום ביזיון המצוה, וכדין כיסוי הדם ברגל (שיובא בסמוך), א"כ טעמו לאסור הוא גם ללא כוונות הלכותיה, א"כ מה בכך שמבאר שהיתר השחיטה הוא במי שרגיל בשחיטה, וא"צ לכוון בהלכותיה, הלא לטעמיה אסור משום ביזיון המצוה אף כשאינו מכוון הלכותיה. ואי דבריו בדין שחיטה לאו בדוקא המה, א"כ מכאן מדין שחיטה ראיה להתיר לגמרי, ולא כאשר הוא אסר למעשה, וצריך לי עיון בדבריו.] וכן בשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' כט אותיות א,ד) כתב ראיה זו, ושם (אות ד) דחאה לדרכו [הנ"ל], שהאיסור לעשות מצוה במקום מטונף הוא משום הכוונה לשם מצוה, ולכן לחלק יצא, דשאני שחיטה שהיא הכשר מצוה, והכשר מצוה אין צריך כוונה לשם מצוה, ולכן שרי לקיים מצות שחיטה במקום מטונף, משא"כ שאר מצוות אין ראיה מכאן. ולכן סיים שאין ראיה זו מכרעת כלל. [ועוד הביא היבי"א (בסוף התשובה) שבדרכ"ת (סי' יט ס"ק כא) דחה ראיה זו משחיטה, לפי שכל דברי החיד"א בטוב עין אמורים לגבי נטילת ארבעת המינים במקום מטונף, שהיא מצוה חיובית, משא"כ שחיטה שהיא מצוה קיומית, מותר לקיימה במקום הטינופת. ע"כ. וא"כ איהו דורך בדרך חדשה, לחלק בין מצוות קיומיות דשרי למיעבד במקום הטינופת, לבין מצוות חיוביות דאסור. ולא הבנתי, דאי אסור לקיים מצוה במקום הטינופת, מהיכי תיתי לחלק בין מצוה קיומית לחיובית, ומה טעם בחילוק זה. ועתה השגתיו, ודבריו נסובו לפי שלכאורה לפי שעה לא ראה את הזוהר (שיובא בסמוך אות יג) במקורו, ועל כן הביא שההלכות קטנות דחה את ראיית הטוב עין מהזוהר שאסור לעשות מצוה במקום טינופת, על פי דין שחיטה במקום מטונף הנ"ל דשרי, ולכן העמיד את הזוהר שדבריו הם רק למצוה מן המובחר. וכתב הדרכ"ת לדחותו, וליישב את הטוב עין [שהוכיח מהזוהר לאיסור], שהוא דיבר במצוה חיובית שתכליתה לרצות, כמש"כ הריטב"א במיוחסים לרשב"א (סוכה ר"פ לולב הגזול), ובזה מסתבר שהחמיר הזוהר, לא כן במצות שחיטה שהיא מצוה קיומית, ולא באה לרצות, בזה לא דיברו. עכת"ד. ועתה מובן חילוקו בין מצוה חיובית לקיומית. אולם בראותינו את הזוהר גופיה, שבהכרח גמור דיבר בדבר חסידות בעלמא, וכפי שיתבאר להלן בסמוך, בוודאי שאילו היה רואהו הדרכ"ת, לא היה כותב את חילוקו, לפי שהזוהר כלל לא אסר. עוד בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז סוד"ה נחזור לעניננו) דחה את חילוק הדרכ"ת הנזכר, שמאחר שאיסור עשיית מצוה במקום מטונף, הוא שלא יהיו המצוות בזויות עליו, קשה לחלק בין המצוות.]
(((תקום והדרת)))
ג. הרב חיד"א בטוב עין (סי' יח אות לז) הוכיח להיתר [בלשון "ולכאורה יש להביא ראיה"] לקיים מצוה במקום מטונף, ותפס ראייתו בשו"ת מעט מים (סי' צה) מדדרשו (קידושין לב ע"ב) לגבי מצות קימה בפני זקן מדכתיב תקום והדרת, דוקא קימה שיש בה הידור, משא"כ הנמצא בבית הכסא לא יקום בפני זקן. ע"כ. הא ללא דרשה זו, היה מצוה לקום בפני הזקן, חזינן דשפיר אפשר לקיים מצוה במקום מטונף. [אלא שבשו"ת יבי"א הנ"ל (אמצע אות ג) הביא, שברוב דגן (קו' אות לטובה שבסוף הספר אות יז) דחה, דאדרבה מכאן לומדים לכל התורה שאסור לקיים מצוה במקום טינוף, שהרי הגמ' קידושין שם (לג ע"א) ביארה שהאיסור לעמוד בפניו הוא בבתי גואי ולא בבראי, והכס"מ (ת"ת פ"ו ה"ב) ביאר, שבמקום שמותר להרהר בד"ת, יעמוד, ושאסור, לא. א"כ אדרבה מפסוק זה למדו לכל התורה, שאסור לעשות מצוה במקום שאסור להרהר בד"ת. ודחאו היבי"א ש"קצת קשה לומר" שזהו בנין אב לכל המצוות, דהא טעמא אמרינן דבעינן קימה שיש בה הידור. ועע"ש שדחה לפי הטורי אבן (ת"ת פ"ו ה"ב) והמקנה (קידושין לב ע"ב ד"ה אתא א"ל) והפת"ש (יו"ד ר"ס רמד) שאיסור קימה הוא רק לזקן ולת"ח שחיובם רק משום כבוד, אך רבו מובהק ואביו, שחיובם משום מורא, חייב לעמוד מפניהם גם בבית המרחץ והכסא, ע"ש, מוכח שפיר כד' מרן החיד"א ששאר מצוות מקיים במקום הטינופת. ע"כ. גם לכאורה תמוהים דברי הרב רוב דגן, לפי שהגמ' והכס"מ כתבו גדר של מקום בזיון, לפי גדר הלכתי אחר מוכר של הרהור בד"ת, ולא כתבו שאסור לקיים מצוה במקום שאסור להרהר, ומנ"ל נבואה זו. ואי כדבריו, מנין הכס"מ ידע חידוש זה שלא כתוב בגמ', שלמדה מילתא בטעמא שתהיה קימה של הידור, וא"כ אינו קשור להרהור בד"ת אלא להידור, ומנ"ל לכס"מ לדרוש דרשה מדיליה בפסוק, ויוציא מצות עשה חדשה, והלכה חדשה. ולדבריו לקיים מצוה במקום טינוף, הוא איסור תורה חדש, והיא פליאה נשגבה. והנה בב"י שם (יו"ד סי' רמד) בהביאו דין זה, נתן טעם בו וז"ל, אבל בבתי בראי, שפיר הוי הידור, וחייב לעמוד מפניו שם. עכ"ל. הנה לנו טעמו של דבר דבבתי בראי יעמוד, לפי ששם לבושים, ושפיר הוי הידור, ולכן הוי קימה של הידור, וחובה לעמוד בפניו, ולהדיא דלא מדין הרהור אתי עלה, אלא שבמקום שמותר בהרהור יש בו הידור.]
אולם בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) הביא ששמע מחכם א' ראיה זו. והשיבו, שאכן נימא דאסור לקיים מצוה במקום טינופת, רק מצוה עוברת מותר, ולזה בא הפסוק ללמדנו, שמצות קימה בפני זקן אף שהיא מצוה עוברת, אין לקיים, כי צריך קימה שיש בה הידור. ע"כ. ומ"מ גם לפי דחייתו, יש ראיה מכאן שמצוה עוברת, או כשאי אפשר לקיימה רק במקום מטונף, מותר לקיימה במקום הטינופת, וכך כתב בשו"ת יבי"א (הנ"ל במילואים שבסוף הספר).
(((לבישת ט"ק בבית הכסא)))
ד. הוכחה נוספת להתיר קיום מצוה במקום מטונף אמרו, מתוך שלא חייבו הפוסקים להסיר את הטלית קטן קודם כניסתו לבית הכסא, או לשאר מקום טינופת, וכדנפסק הכי בטור ובשו"ע (סי' כא) אף לגבי טלית גדול, ובב"י שם הביא שכ"כ הרמב"ם (ציצית פ"ג ה"ט) ורבינו ירוחם (ני"ט ח"ג דף קסט ע"ג) ובנמוקי יוסף (הלכות קטנות דף יב ע"א ד"ה ומותר) משם גאון. ועוד הב"י (סי' ח ד"ה ומה שכתב רבינו) על דברי הטור (שם) במי שפשט טלית ליכנס לבית הכסא, אם צריך לברך, ביארו, שמהדין א"צ לפושטו, כמש"כ בסי' כא, אלא מיירי כגון שמעוטף באופן שאינו יכול לעשות צרכיו, עד שיפשוט טליתו. מכל הני מוכח, דשרי לקיים מצוה במקום טינוף, והכי הוכיחו בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) והביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע, וע"ע להלן בדעתו) ובשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז).
ואף לפי דעת הט"ז (סי' כא ס"ק ג) שדין זה אמור בבגד של ד' כנפות, אך בטלית המיוחד למצוה, אין נכון ליכנס לבית הכסא. וט"ק שרי, כיון שהוא מכוסה בבגדיו. ושאף שאין ראיה לאיסור, מ"מ לא גרע מדרך ארץ שאמרו בשבת (קיד ע"א) שבגדים שבישל בהן קדירה לרבו, אל ימזוג בהם את הכוס, ק"ו הכא שהטלית מיוחדת לדבר קדושה דוקא. ושזו כוונת הטור (לעיל סי' ח) שכתב, שאם פשט הטלית כדי ליכנס בו לבית הכסא. עכת"ד הט"ז ונמשכו אחריו הפוסקים [ליקטם בכף החיים (ס"ק יג) שכ"כ היד אהרן (הגה"ט) א"ר (אות ג) שו"ע הרב (אות ג) ח"א (כלל יא אות לז) מחצית השקל (ס"ק ב) שתילי זיתים (סי' כא אות ה) עמודי השולחן על קיצור ש"ע (סי' ט אות כא) ופתחי עולם (אות ה). ע"כ. וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ב) והמשנה ברורה (ס"ק יד), וכן מבואר דנקיט ואזיל בשו"ת יבי"א (ח"ב סימן א אות ז) ועע"ש. ובהלכה ברורה (סי' כא שער הציון אות כד) הוסיף שכ"כ הלקט יושר (ח"א עמ' ו) והחות יאיר במקור חיים, ובסידור דרך החיים, והאשל אברהם בוטשאטש, בן איש חי (בראשית סעיף ט) ערוך השלחן (סעיף ו) וכ"פ בהלכה ברורה (שם סעיף ו). וכבר הזכרנו לעיל שבהלכות קטנות (ח"ב סי' נז) החמיר יותר, להסתיר את הציציות בבית הכסא.] מ"מ גם הט"ז מודה שמצד קיום מצוה במקום מטונף שרי, רק שבא לדון שלהכנס לבית הכסא עם ציצית של מצוה הוי בזיון טפי. זאת ועוד, המשנה ברורה (ס"ק יד) שנמשך אחרי הט"ז, הביא שבדרך החיים הוסיף, שלהשתין בהן לכו"ע מותר. וכ"כ כף החיים (ס"ק יג) ושכ"כ בעמודי השלחן (על קיצור ש"ע סי' ט אות כא) בשם דרך החיים, ובפתחי עולם (אות ה) בשם סד"ה, ושכ"מ מדברי הט"ז גופיה. ע"כ. הנה לנו שאף הט"ז מתיר להשתין, ורק אסר להסך רגליו, וחזינן כאמור, דמשום קיום מצוה במקום מטונף משרא שרי.
מה גם שהנלע"ד שדברי הט"ז אינם מדינא אלא חסידות, וכלשון הט"ז, "אין נכון שיכנס", "ואף שאין ראיה לאיסור, מ"מ לא גרע מההוא דרך ארץ שזכרנו", וכן ראייתו מסעיף ב ע"ש [וגם הסתירה שעשה לסעיף א, ראה בכף החיים (ס"ק ב), מורה דמשום חסידות אתי עלה, ומדינא משרא שרי, וזהו סעיף א, וחסידות הוא סעיף ב, ועיין בלבושי שרד (ס"ק ו) ובמשב"ז (ס"ק ג, ועוד לו בדעת הט"ז בא"א אמצע ס"ק א), ומאידך בברכ"י (ס"ק א).] כל זה מורה שדברי הט"ז באו בתורת חסידות, שכואב הדבר לראות אדם נכנס עטוף בטלית שכל תכליתה למצוה, לבית הכסא, שנראה כבזיון, ובפרט שבקל יכול להסירה. והכי חזינן בשיורי לקט (על סי' כא) ובא"ר (סי' כא אות ג) שהביאו מספר חסידים (סי' תשעה) שכתב, יש כשעושין צרכיהם בבית הכסא מפשיטין את המקטורן וכל טלית שיש בו ציצית. ע"כ. ומבואר דחסידות הוי. שוב ראיתי הכי בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א ס"ס כ) דיליף הכי בט"ז, שאין בזה איסור מדינא, אלא זהירות, כלשון הט"ז "אינו מן הנכון". ע"כ. ומעתה אדרבה גם מינייהו איכא ראיה, דמדינא משום עשיית מצוה במקום מטונף, משרא שרי. [זאת ועוד, כי דברי הט"ז המה נגד הב"י, וכמו שהט"ז גופיה הנ"ל כתב שדבריו המה שלא כב"י הנ"ל, שביאר הב"י (גם כאן, וגם לעיל סימן ח) את דברי הטור שכתב (סימן ח) שמסיר טליתו בכניסה לבית הכסא, מטעם שאינו יכול לעשות צרכיו, רק בהפשטת הטלית, ולא מצד איסור טלית.] עוד ציין לי ידידי וחביבי הרה"ג שמואל כהן שליט"א שכהנ"ל העלה גם ידידי הגר"א דורי שליט"א, בשו"ת אדרת תפארת (ח"ו סי' ה עמ' יא ד"ה והנה, ובח"א סי' ג), שאף הט"ז שהוא ראש המדברים בכניסה בט"ג לבית הכסא, לא אסר אלא מצד חומרא. ע"ש. ושעמד על פתגמא דנא, באריכות ועם מראה מקום, בספר נתיבות החיים להגר"א סימן טוב (ח"ד בקונטרס משובב נתיבות עמ' מה אות ח) ועוד שם בכמה מכתבים. ע"כ.
וע"ע כאן בהערה(((חסידות ודין בדברי בזיון המצוה)))בבואנו הלום כדאי להעיר שבמושג דרך בזיון, אפשר לכלול בדרך חסידות אין סוף דברים המותרים מעיקר הדין, ברם חסידות שלא לעשותם, ועל כן כשאסרו הפוסקים משום דרך ביזיון, צריך תשומת לב אי דין גמור קאמרי, או דבר חסידות, וכגון הב"י (ס"ס כא) הביא מהכל בו (סי' כב) שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית, וגם נהגו שלא תכבסנו גויה, וכל זה כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. ע"כ. ושכ"כ בארחות חיים (ציצית סי' לד) בשם ה"ר אשר. וכתב על כך הב"י, ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה מעולם. עכ"ל. ופשוט שדברי הכל בו אינם דין, אלא מנהג חסידות שנהגוהו, וכפי שכתב בלשונו "שנהגו" שהרי להמבואר לעיל, אין לכך מקור, שכל שמצינו שהמקיים מצות כיסוי הדם ברגלו, בזה אסור משום בזיון, ובדדמי יליף השאילתות להשתמש בחפץ המצוה לצורכי חולין, דהוי ביזיון, ואיהו גופיה מתיר להשליך לאשפה את הציצית לאחר שימושה, והראשונים התירו להכנס להסך רגליו עם טלית. ואף על עצם דינו של השאילתות פליג הטור, דמדינא שרי להשתמש בחפץ מצוה לצרכי חולין, ולא דמי לכיסוי הדם ברגלו שהוא בזיון גדול. ומעתה לשכב בטלית, וליתנה לגוי לכבסה, בוודאי דמדינא משרא שרי, ודברי הכל בו, משום חסידות נגע בה, ומשום הנהגה נכונה כדי לכבד את המצוות ולייקרם על ליבנו. והרמ"א הזכיר זאת (סי' כא סעיף ב) ושנהגו להקל לישן. ובשיירי כנה"ג (במקום) כתב, שבמקומו לא נהגו לשכב בטלית זולת טלית קטן, והמהדרין נזהרין אפילו בט"ק. ע"כ. ובכף החיים (ס"ק טוב) הביא אחרונים שפסקו את הרמ"א, שאין לתת לנוכרי לכבס את הטלית. ואשר נראה, שנושא זה קשור לשיקול הדעת בדבר חסידות, ותלוי במנהג, ואינו מעיקר הדין, ואפשר להוסיף בו עוד גדרים וסייגים וחסידויות אין סוף, אולם דינים רבים שעסקו בהם, מעיקר הדין משרא שרו.וכן הביא הב"י (שם) מהאגור (סי' י) בשם ההגהות מרדכי, כל המגרר ציציותיו, עליו הכתוב אומר, וטאטאתיה במטאטא השמד. ע"כ. ועל אף לשונו החריפה, וגם ברמזי הב"י כתב בלשון, אסור לגרר ציציותיו, מ"מ בשו"ע (שם ס"ד) נקט לשון זהורית וז"ל, יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו. והיינו משום האמור. וכ"כ כף החיים (ס"ק יח) מהנהר שלום (אות ב) והשתילי זיתים (אות ז) בדעת מרן, והיינו כאמור, כי אין לכך מקור. ועע"ש בכף החיים (ובס"ק יט).ועוד הב"י הביא מהר"ן (שבת מח ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה שיורי) בשם הראב"ד, דטליתות של מצוה אדם בודל מהם, ואינו רוצה לקנח עצמו מהם, ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא הוא זורקן והם כלים. עכ"ל. ומשמע שאינו דין אלא הנהגה נכונה, שכתוב "אדם בודל מהם ואינו רוצה". וכ"כ בשמן המאור בהגהותיו לשו"ע (סי' כא סעיף ב) שאינו דין אלא מצד המנהג, ושלכן מה שבדפוסים מאוחרים שינו את לשון השו"ע "ואינו רוצה לקנח עצמו", ל"ואינו מותר לקנח" זה הוא טעות, דלאו מדינא אסור, אלא מצד המנהג. ושכ"כ הברכ"י (סי' טו אות ד ד"ה ומאי) על השו"ע, שאינו מעיקרי הדין, רק דכך נהגו ישראל קדושים, וכך דייקי דברי הר"ן שכתב, שאדם בודל עצמו וכו', ואינו רוצה לקנח וכו', משמע דנהגו סילסול זה, ולאו מעיקר הדין. והנוסחא אחרת דגריס, ואינו מותר לקנח, ליתא. עכ"ל. ושכן תמה הפמ"ג על הט"ז בזה. ע"כ. ובשו"ע מהדו' פרידמן (סי' כא הגהות והערות אות ד) כתבו שבדפוס ראשון כתוב, ואינו רוצה לקנח, רק בדפוסים מאוחרים שינו. ואולם בכף החיים (ס"ק ז) כתב שהנוסח הנכון בשו"ע הוא, ואינו מותר לקנח, שכן הוא בר"ן שמביא בב"י שלפנינו [לכאורה תמוה, כי לפנינו כתוב בב"י ואינו רוצה, ואין בשינויי נוסחאות שום הערה.] וכן גריס רבנו זלמן (אות ב) ושכ"כ המאמר מרדכי (ס"ק ג) שהנוסח ואינו מותר, הוא הנכון יותר. ע"כ. גם המ"ב (ס"ק י) כתב שהנוסח הנכון הוא ואינו מותר. ודין גרמא להו לפי שלא ראו דפוס ראשון, ומה שכתב המ"ב שכן משמע מביאור הגר"א (ס"ק ה), הלא בביאור הגר"א תימצת את הר"ן מהראב"ד, והמילה "אסור" היא מדנפשיה, ולכאורה נראה שאין כוונתו אסור מדינא, שהרי לא בא לחלוק, אלא רק מביא "שכן פירש הראב"ד", וכוונתו [וכן כוונת הראב"ד] חסידות שנכון לעשותה, ולכן קיצר וכתב "אסור", וכדרכו לקצר. ואיך שלא יהיה, בשו"ע בוודאי שזה אינו, ביודענו שכן הוא בדפו"ר, ושכן הוא במקור הדין ובב"י, ועל כן מדין חסידות אתי עלה, ולא מדינא, בפסק השו"ע הזה. שוב ראיתי בהלכה ברורה (סי' כא בבירור הלכה אות א) שעמד על מדוכה זו, והביא שכן מבואר בעוד ראשונים שמותר מעיקר הדין, שכ"כ הריטב"א (שבת קכה ע"א) לאו אורחא דמילתא לכסויי בהו טנופיה, וכ"כ הארחות חיים (ציצית אות לד), והמאירי (שבת קכה ע"א) שאדם בודל מהם, ואינו רוצה לקנח עצמו בהם, ושכן מבואר במגיד משנה (שבת פכ"ו ה"ו), ועע"ש.ועוד יתירה מכך הפוסקים הוסיפו חומרות, שהנה הדרכ"מ (שם אות א) הביא שהכל בו (שבת סי' לא) כתב, הא דתשמישי מצוה נזרקין, היינו דלא צריכי גניזה, אבל להנהוגי ביה מנהג ביזיון, לאו אורח ארעא. עכ"ל. ובמהרי"ל כתוב, שהוא היה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר, או לעשות בהן שום מצוה. עכ"ל. והלשון מורה דחסידות והנהגה נכונה קאמר. והכי פסק הרמ"א (סעיף א) נגד מרן שאסור לזרקן, והאחרונים לא רק שתפסוהו, אלא שתפסו את הט"ז (ס"ק ג) הנ"ל שבבגד מצוה אסור להכנס לבית הכסא, ועוד יתירה מכך תפסו את הסיפא של הט"ז, שאף בקיטל לא יכנס לבית הכסא, ליקטם בכף החיים (ס"ק יד), ועוד הוסיף על כך הכף החיים (שם) מדנפשיה, שלטעם זה יש ליזהר במלבוש העליון הנקרא גלימא, שלא ליכנס בו לבית הכסא, כיון שרגילות הוא ללובשו בעת התפילה. וכ"כ שו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' כ), ועוד דן על פי זה לגבי כמה לבושים חסידיים, לגבי השטריימ"ל והגרט"ל ועוד, ועע"ש. וכל כה"ג הוו מים שאין להם סוף, והיא תורה ללא בית אב, שהמה דברי חסידות וכל המוסיף מוסיפים לו, וחפצנו לעמוד על עיקר הדין, והמחמיר תע"ב. בדברים שאסרו הפוסקים משום בזיון, ואינם דין גמור, אלא דבר חסידות שהוסיפו מדעתם הרחבה, לפי חסידותם ופרישותם וחביבות המצוות בעיניהם.
ה. מה גם דהמשב"ז (ס"ק ג) כתב שלא נוהגים כדברי הט"ז, אלא נכנסים עם ט"ק על בגדיו. ועוד לו בא"א (ס"ק ב) הוכיח מדוד דאמר במנחות (מג ע"ב) כשנכנס למרחץ שראה עצמו ערום מהמצוות, ולא אמרו בנכנס לבית הכסא, שמע מינה שמותר לילך שם בטלית. וכן הוכיח במור וקציעה (סי' כא על דין מותר להכנס בציצית לבית הכסא) וכ"כ להקל בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' כ ד"ה אלא שעיי"ש) ושגם מדברי שו"ע הרב והמ"ב שלא העתיקו את דברי הט"ז לאסור ט"ג, משמע דלא ס"ל כוותיה, ועשו"ת לבושי מרדכי (מהדו' תילתאה או"ח סי' יא) ובחוקי חיים (אות ט) כתב שאין נזהרים בזה. [אולם על ראיית הפמ"ג מדוד כתב להשיב, שהט"ז יישב, שבבית הכסא היתה טליתו מכוסה.] ועוד העיד הויברך דוד, שנהגו בזה שלא כט"ז, ונכנסים בט"ק מגולה. ע"כ. ועל הק"ו שעשה הט"ז מדרך ארץ, לכאורה יש להשיב בקל, שאינם דומים בגדים מלוכלכים אחר פינוי תרומת הדשן לעבוד עמהם עבודה, לדין הנכנס לבית הכסא שבגדיו יוצאים נקיים, ולא נודע כי באו שם. גם יש לחלק בין עבודת בית המקדש לרוב קדושתה, ועוד שנעשית בפרהסיא ורבים עומדים ומסתכלים על עבודת הכהנים, לבין עבודת התפילה של כל יחיד ויחיד. ועוד, שאמנם הט"ז ידחוק ברמב"ם וברבינו ירוחם שהביא הב"י, שמה שהתירו להכנס בציצית לבית הכסא, הוא בבגד של ד' כנפות, ולא בציצית המיוחדת למצוה, ברם מלבד הדוחק הגדול, בנמוק"י (הלכות קטנות ציצית דף יב ע"א) עוד יותר קשה לדחוק כן, דכתב וז"ל, ומותר לאדם ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא, ועושה צרכיו. שלא אסרו אלא תפילין שיש בהם משום קדושה, וצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם. וכן כתב גאון ז"ל. עכ"ל. הנה שמשום גוף נקי אתי עלה, הא משום בזיון ליכא. ועוד ראה בשו"ת הרמב"ם (בלאו סי' רסח, ובפאר הדור סי' ז, והביאה המ"א סי' מה ס"ק ב) שנשאל לגבי אדם שבחר טלית לציצית, ורצה להתנאות במצוות, ורקם שוליה במשי באומנות משובחת פסוק מן פרשת ויאמר וכו', והפשט הפשוט שהיא טלית המיוחדת למצוה. ועל כך כתב שם הרמב"ם בתשובה לאסור, שהוא מפקיר פסוקי תורה לידי זלזול, לפי שהציצית תשמישי מצוה, ואין בה קדושת גוף, ולפיכך מותר ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא, ולדורסה ברגל, ולהשתמש בה וכו', ואיך נפקיר פסוקי התורה שנכתבו בקדושה, שנכתבו מפי הגבורה, לאלו הטינופות והזלזולים. עכ"ל. וטלית של מצוה, בוודאי שהייתה כבר בזמן הראשונים, כמש"כ התוס' (שבת קיג ע"א ד"ה מקפלים) והב"י (סי' שב סעיף ג) מהמרדכי והכל בו, בקיפול טלית בשבת. וכן בסוגית בברכת ט"ק לפטור את הטלית גדול שבב"י (סימן ח סעיף יג) הביא שהמהר"מ מרוטנבורג, הרא"ש, הטור ועוד היו נוהגים כן, ע"ש. על כן מה קשה להלום את הלחץ שלחץ הט"ז, להעמיד דמיירו הראשונים בטלית שאינה של מצוה דוקא. ועוד ראה בסמוך, שבעניין בזוי מצוה, הפוסקים כתבו דיני חסידות יחד עם דינים גמורים, וצריך שימת לב, מתי כוונתם לדין, ומתי חסידות. ואגב בואנו הלום, בדין כניסה לבית הכסא בטלית בימינו אנו, מעיקר הדין יש לבא ולהקל טפי מצד אחר, לפי שנודעת מח' הפוסקים, אי בתי הכסא דידן הוו כבתי כסא דפרסאי, ואכ"מ, וחזי לאצטרופי הכא [וכיוצ"ב כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן ה), וכן בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סוף סי' טו) שעסק בדין קריאת סיפורי צדיקים בבית הכסא, ויצא בכחא דהיתרא, וצירף סברא זו. ועוד לו (שם ס"ס כ) בנידו"ד, כתב לצדד להקל מהאי טעמא. וכן בספר הלכה ברורה (סי' כא שער הציון ס"ק כד) כתב, שבבתי כסא שבזמנינו יש סברא להקל יותר, ברם למעשה כנזכר לעיל, איהו אסר בזה האיסר].
(((גדר בזיון משתנה לפי הדור)))
ו. ברם נלע"ד שגם להאמור, למעשה אסור בימינו להכנס בטלית גדול לבית הכסא, לפי דעתם של בני אדם בימינו אנו, שנראה להם הנכנס לבית הכסא עם טלית גדול, בזיון גדול, עשרת מונים מהמכסה את דם השחיטה ברגלו. ושמא היינו משום דאכשור דרי והורגלו העולם בכל החומרות בדיני בזיון, וסוברים שהמה דין ואיסור גמור, ואף שאינו כן, מ"מ כן דעתם, ומאחר ועתה נראה לעולה הדבר בזיון גדול מכסוי הדם ברגלו, אף דמעיקר הדין זה אינו, מ"מ יש לאוסרו משום ביזיון המצוה, לפי שלענ"ד בזיון, אינו דין הלכתי גרידא, אלא תלוי בדעות האנשים, ועתה שהאנשים רואים זאת בזיון גמור, יש לאסור בזה האיסר. כיוצא בסברא זו, הראני ידידי וחביבי הרה"ג נתנאל אוחנה שליט"א בשו"ת הרשב"ש (סי' רפה) שדן לגבי כניסה לבית הכנסת בנעלים, ולחלק יצא בין ארצות הישמעאלים שהוא בזיון, ועל כן אסר שם ליהודים להכנס בנעלים לבית הכנסת, לבין ארצות הנוצרים, שדרכם אף לבא לפני המלכות בנעלים, שמותר. ויסוד דבריו שחוזר עליו לאורך התשובה, ובראיות, שבזיון נמדד דור דור ודורשיו, לפי העת הזמן והמנטליות, ואין זה מושג הלכתי טהור ללא שינוי, ולכן ישתנה בין המקומות והזמנים, עכת"ד. ודון מינה ואוקי באתרין.
(((דחיה)))
ז. אף שכאמור הביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) כתב ראיה זו מט"ק, מ"מ למעשה ע"ש שנראית דעתו להחמיר בעשיית מצוה במקום טינופת, משום ביזוי המצוה, שכתב בלשון "יש לומר בפשיטות". ולכאורה לא השיב על הראיה מטלית קטן. ויתירה מכך איהו גופיה פסק (סי' כא ס"ק יד) מהאחרונים, שא"צ להסיר אפילו טלית גדול להטלת מים רק להסך רגליו, וגם זה על דרך "אין נכון", וטלית קטן אף פעם לא. ושמא היות ודבריו בביאור הלכה שם אמורים לגבי שמיעת קול שופר במקום מטונף, ס"ל לחלק בין מצוה שמקיים אותה באופן פעיל, לבין מצוה שממשיך והולך ומקיימה בכל עת, שבזה אינו בזיון כל כך. גם בהלכות קטנות (ח"ב סי' נז) כתב להוכיח להיתר עשיית מצוה במקום מטונף, מכך שלובשים טלית קטן בבית הכסא. אלא שאחר שכתב שאסור לקיים מצוה במקום מטונף, יישב, שאכן מסתירים הציציות בבית הכסא. ע"כ. ולכאורה אין בזה כדי יישוב, שכל שנהגו כן בשערו ובמקומו כאשר העיד בגודלו, הוא משום חסידות ואינו מדינא, ואי מדינא אתי עלה, הלכה דלא כוותייהו, וכמבואר לעיל באורך וברוחב, דמדינא משרא שרי. ובר מין דין, לא השיב על עצם קיום מצות ציצית קטן, כיצד מקיימים במקום הטינופת. ואכן לשיטת המעט מים והיבי"א (הנ"ל) שאיסור עשיית מצוה במקום מטונף הוא משום הכוונה למצוה, דדמי להרהור בד"ת, פשוט שאין ראיה מטלית קטן, שכן בציצית הכוונה למצוה נעשית בעת הלבישה, ולא בשעה שלבוש ועומד, וממילא לשיטתו אין איסור להכנס בציצית לבית הכסא מעיקר הדין. עוד ראינו בשו"ת שם משמעון (פולק או"ח סי' ט) דפשיט"ל לחלק בין ציצית, דדמי למהול שמותר לו להכנס למקום הטינופת, ושונה מקיום מצוה לכתחילה בבית הכסא, שבוודאי מהרהר בקיום המצוה, ואסור משום הרהור בד"ת. ע"כ. עוד בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז ד"ה אלא שאחר העיון) חילק בין טלית שהיא חובת מנא, וכל שעושה האדם הוא לבישת בגד, ו"אגב" מתקיימת מצוה, על כן לבישתה במקום מטונף אינה נראית בזיון למצוה, לבין שחיטה וכיוצ"ב שמהותה היא מעשה מצוה, אסור לכתחילה לעשותה במקום מטונף. ע"כ, ועע"ש.
(((תפילין בבית הכסא)))
ח. כראיה מטלית, כן ניתן להוכיח אף מכניסה עם תפילין לבית הכסא, דמדינא שרי, וכל האיסור שם הוא שמא יפנה בהן, או שמא יפיח בהם, כדאיתא בברכות (כג ע"א) ונפסק בטוש"ע (סימן מג), הא משום קיום מצוה במקום מטונף, ליכא. ברם הסוברים שהאיסור לעשות מצוה במקום מטונף הוא משום הכוונה למצוה, אף כאן ידחו, דשאני תפילין שכיוון למצוה בשעת לבישה. ברם להני אשלי דילפי שהאיסור הוא משום קדושת המצוה, הוי שפיר ראיה. וכ"כ ראיה זו בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז ד"ה וכן חזינן) ע"ש.
(((קיום מצות סוכה במקום מטונף)))
ט. עוד הוכיח בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) מדנפסק בשו"ע (סי' תרמ ס"ד) שאם יש ריח רע בסוכה, ואינו יכול לישן, שרי לצאת ממנה, ושאם מחמיר, נקרא הדיוט. משמע דמשום שמקיים מצות עשה של ישיבה בסוכה במקום ריח רע ליכא איסורא כלל, וזה ברור. והכי הוא נמי בשו"ע (סי' תרכט סעיף יד) שאסור לסכך לכתחילה בדבר שריחו רע, דחיישינן שמא מתוך שריחו רע, יצא מן הסוכה. הא בדיעבד שרי. והכי הוא להדיא התם בב"י, שכ"כ הטור (שם) ובדיעבד יצא, ושכן הוא ברא"ש (סוכה סי' כה) וברמב"ם (סוכה רפ"ה ה"ב) וז"ל, אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר, או בדבר שריחו רע, כשרה, שלא אמרו אין מסככין באלו, אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא וכו'. עכ"ל. ולהדיא שמשום קיום מצות סוכה במקום שריחו רע ליכא איסורא, אלא משום חשש דרבנן שמא יצא מן הסוכה. והכי הוא עוד ברמ"א (ר"ס תרל) לגבי הדפנות, שלא יעשה לכתחילה דפנות שריחם רע, ומקורו בדרכ"מ (ס"ק א) מדברי הר"ן (שם) ויליף לה מדין סכך הנ"ל. ועוד ראה במ"ב (שם) משם הפמ"ג (משב"ז ס"ק א) שכתב, אותם שעושים סוכה אצל בית הכסא ואשפה, שהמקום צר להם, וריח רע מגיע אליהם, לא יברך שם ברכת המזון, ומן התורה יצא, כי מדרבנן הוא דצריך ברכת המזון במקומו. ואם יש לו מקום אחר, בודאי לא יעשה שם וכו'. עכת"ד. אתה הראת לדעת, שמותר לקיים מצות ישיבה בסוכה במקום שריחו רע, אלא שלא יעשה כן לכתחילה, או משום גזירה דרבנן שמא יצא מן הסוכה ויניחנה, או בגלל הבעיה של ברכת המזון שלא במקום אכילה, וכדומה, אך מצד קיום מצוה במקום שריחו רע, פשוט דליכא איסורא, ומשרא שרי אף לכתחילה.
(((((ראיות לאיסור)))))
(((בזיון המצוה, דין כיסוי הדם ברגלו)))
י. מאידך בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז) אחר שהוכיח משחיטה להיתר, כתב להשיב שכל זה הוא בדיעבד, או כשאין לו מקום אחר דהוי כדיעבד, "אבל לכתחילה ודאי אסור, שלא יהיו מצות בזויות עליו, כההיא (שבת כב ע"א) דלא יכסנו ברגל". ע"כ. דהיינו שבשבת שם למדו שיעשה מצות כיסוי הדם בידו ולא ברגלו, שלא יהו מצוות בזויות עליו, ומינה ילפי התם לנר חנוכה שלא ישתמש באורה לרצות מעות, כדי שלא יהו מצוות בזויות עליו. והכי נמי הוא בחולין (פז ע"א), וכך פסק הרמב"ם (שחיטה פי"ד הט"ז) וז"ל, וכשמכסה לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין, או בכלי, כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון, ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצוות, אלא למי שצוה בהן ברוך הוא וכו'. עכ"ל. ומינה לומד הרב הלכות קטנות להכא, שלקיים מצוה במקום טינופת אסור, שלא יהו מצוות בזויות עליו. וכ"כ ראיה זו בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קעג) שמתוך שאסרו לכסות ברגל שהוא בזיון, כ"ש שלא יקיים המצוות במקום מטונף. [אלא דאיהו פשיט"ל התם לחלק, בין השחיטה שמותרת במקום מטונף, לכיסוי הדם שאסורה משום בזיון, ולא ביאר למה.] וכ"כ ראיה זו בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז).
עוד מדנפשיה כתב הביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) בלשון "יש לומר בפשיטות" [דהיינו שנוקט כן] לאסור קיום מצוה במקום מטונף משום ביזיון, דבשעה שמקיים מצוה בפועל, הוא עבודה, ואין לעשות עבודת השם דרך בזיון, דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה מזו אמרו בר"ה (דף לג ע"א) דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד, והוא רק הכשר מצוה, וכ"ש המצוה עצמה. ע"כ. וביבי"א (הנ"ל ח"ו יו"ד סי' כט אות ד) השיב על ראיית הביה"ל, ששם כל הצורך בצחצוח השופר במי רגלים הוא רק לשיפור קול השופר, ויכולים לצאת יד"ח גם בלא זה, ועל כן אינו הגון לעשות בזיון זה, משא"כ כשא"א, כגון בבית האסורים, משרא שרי. והיינו לשיטתו שמתיר לקיים מצוות במקום טינופת רק בשעה"ד, וכדלהלן.
(((חילוק בין אם העשיה או המקום מבוזה)))
יא. ועל כרחך לחלק בין כיסוי הדם להכא, דאל"כ כיצד נפרנס את הני ראיות דלעיל, שמותר להפריש תרומה וחלה ולשחוט ולעמוד מפני זקן במקום מטונף, ולמה לא הוי בכלל שלא ינהג בהן מנהג בזיון, ולמה לא נאסרו לכתחילה. ונראה שיש לחלק בין כשהבזיון הוא מצד עצם עשיית המצוה, לבין כשהבזיון משום המקום, שהבזיון אינו קשור לעצם עשיית המצוה, אלא הוא מגיע משום דבר חיצוני, משום המקום. כשהבזיון הוא מצד העשייה, בזה האדם עצמו מזלזל במצוה, והוא אסור, כגון כשמכסה עם רגלו את הדם, הבזיון הוא מצד העושה, שעושה את המצוה בצורה בזויה עם רגלו, וכן להשתמש בצורכי חולין בדבר מצוה, להרצות מעות כנגד אור נר חנוכה, בזה, בעצם עשייתו מבזה את המצוה, וכן המדיח את השופר במי רגלים, יש בזה זילזול מצד העושה שמכשיר את המצוה בצורה בזויה, ולכן אסורים כל הני. לא כן בכל שאר המקרים דלעיל [הפרשת תרומה, חלה, שחיטה, עמידה בפני זקן וישיבה בסוכה במקום מטונף], שהעושה אינו עושה את המצוה בבזיון, אלא שהמקום מבוזה, אין בזה בזיון. והסברא שבהני אם נכנס אל חדרי ליבו של עושה המצוה, נראה שאין לו כוונת זילזול במצוה. משא"כ כשעצם עשייתו נעשית בצורה מזלזלת, הרי שהעושה עצמו מבזה את המצוה, ואם נפתח את חדרי ליבו נראה שיש כאן זילזול ופגם במצוה, ודין גרמא ליה לעשות את המצוה בצורות הנזכרות, וזה אסור.
וכחילוק זה יוצא מבואר מהב"י (או"ח סי' כא) דמחד פסק התם הב"י ומפי קמאי, שמותר להכנס לבית הכסא עם טלית [וכאשר הובאו לעיל (אות ד)] והכי הוא בשו"ע (שם סעיף ג), ומאידך פסק (בב"י, ובשו"ע סעיף א) כשאילתות (שלח שאילתא קכו, הביאו הטור שם) שאסור להשתמש בחוטי הציצית לצרכי חולין, וכן בשאר מצוות כגון להריח הושענא, ולאכול את אתרוג המצוה. ונתן השאילתות טעם לדבר, מדין כיסוי הדם הנ"ל, וז"ל, דילפינן מדם, דאמר קרא במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגליו, שלא יהו מצוות בזויות עליו. ע"כ. ואת הדין דמגילה (כו ע"ב) תשמישי מצוה נזרקין, ביאר, שהוא נאמר אחר שסיימו את המצוה. ואולם הטור שם סובר שתשמישי מצוה נזרקין גם קודם שסיים המצוה, ושמותר להשתמש בחוטי הציצית לצורכי חולין, והשיג על השאילתות ולחלק יצא, שהאיסור לכסות את הדם ברגלו הוא כשעושה את המצוה דרך בזיון, משא"כ להשתמש בתשמיש מצוה לצרכי חולין, אינו דרך בזיון, ומותר, אלא שסיים הטור, וטוב להחמיר. והב"י השיגו בזה"ל, ותמהני היאך סתר דברי השאלתות בדחיה בעלמא, ושיש ליישב את השאלתות, שאחרי שהקפידה תורה על עשית המצוה בדרך ביזיון בכסוי הדם, נלמד ממנה לכל בזיון מצוה, שאפילו בזוי כל שהוא אסור, ואין צריך בזיון גמור. והוכיח כן מעוד ראשונים [רמב"ם (ציצית פ"ג ה"ט) עיטור (שער ב ח"ב דף עה ע"א) ור"ן (מגילה ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה תשמישי)] שג"כ למדו ש"נזרקין" נאמר אחר שנעשה מצוותן, ואילו לדעת הטור, גם כשעוד לא נעשתה המצוה, מותר לזורקן. עכת"ד הב"י. ולדרכו זו של הב"י, על כרחך להוסיף ביאור, דתקשי טובא, אחרי שלמד מכסוי הדם שאפילו "ביזוי כל שהוא אסור", למה התיר שם להכנס בטלית לבית הכסא, ובזה לא חלק על הטור, ולמה שלא נאסור גם בזאת משום ביזוי כל שהוא, שהרי הוא בשעה שלא עברה מצוותו. ויותר, שבה בשעה ממש שמקיים את מצות ציצית, נכנס למקום מבוזה. ואין זאת אלא דס"ל כחילוק האמור, בין כשהביזוי הוא מצד העושה, לבין מצד המקום. ק"ו לפי דעתו של הטור הנ"ל, שדוקא לכסות ברגל אסור, לפי שעושה את עצם המצוה בדרך בזיון, ואפילו להשתמש בציציות לצורכי חולין מותר, שדוקא לעשות את עצם המצוה בביזיון לכסות עם רגלו את הדם אסור, ק"ו שאין איסור לעשות את המצוה במקום מטונף.
(((חילוקים נוספים)))
יב. עוד ניתן לחלק, בין מצוה שאפשר לעשותה פעמים רבות, וחפץ לעשותה גם במקום מטונף, כדי לקיים עוד מצוה, שיש לומר שאין בזה בזיון בעשיית מצוה, אלא אדרבה קידוש ה', שעובד את ה' בכל עת, גם במקום מבוזה. לבין העושה מצוה שאפשר לעשותה פעם אחת, כגון נטילת לולב וכדומה, שבחירתו לעשותה במקום מטונף ולא במקום אחר נקי, יש בה להראות על זלזול ובזיון במצוה. ומהאי טעמא אסור להדיח את השופר במי רגלים לצחצחו, כיון שיכול לנקותו בדרכים רבות אחרות. ובדומה הכי חזי הוית שכתב לחלק בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז) בין מצוה שאפשר לעשותה בכל רגע, ואם יפסיק מחמת המקום המטונף, יפסידה באותה שעה, דכל כה"ג הוי כדיעבד, ולכן בזיון לא יאסרה, ומשום הכי תפילין מותרים מעיקר הדין בבית הכסא, וה"ה במצוות שבין אדם לחבירו. משא"כ המנענע לולב וכדומה במקום מטונף, בחירתו לעשותם במקום מטונף, כשאין לו שום מניעה לעשותם במקום נקי, היא בזיון למצוה, ולכן אין לעשות כן. עכת"ד. ובפרט שהרמב"ם (שופר פ"א ה"ד) ביאר את טעם הדבר וז"ל, ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם מפני הכבוד, שלא יהיו מצות בזויות עליו. ע"כ. הרי שטעמו אינו משום ביזוי עצם המצוה, כאשר כתב הביה"ל, אלא טעמו כדי לא לעורר בזיון פנימי אצל עושה המצוה. ובנידו"ד שחפץ לקיים מצוה גם בהיותו בבית הכסא, אדרבה אינו מעורר אצלו בזיון פנימי למצוה, אלא מרבה בהערכתה, שחפצו לקיימה בכל עת ובכל שעה. [ולכאורה צ"ע שהמ"ב גופיה בסי' תקפו (ס"ק צ) נקט את טעמו של הרמב"ם, ולא כאשר ביאר בביה"ל הנ"ל.] וכן הראנו לדעת לעיל לגבי כיסוי הדם ברגלו שכתבו הגמ' (שבת כב ע"א) והפוסקים הנ"ל, שהוא כדי שלא יהיו המצוות בזויות "עליו". ומעתה הסברא הנ"ל מתחזקת, שכל עיסוקנו הוא בהיפך הגמור, בחפץ לקיים מצוה גם בשירותים, והרי שיש לטעון שזו חביבות ויקור המצוה, ולא ביזיונה. [סברא זו שייכת לגבי נידו"ד שהיושב בטל בבית הכסא, וחפץ להרויח מצוה בינתים, בהתבוננו ביחוד ה', שאז יש לטעון שהוא יקור המצוה, ברם באמת לגבי נידון הביה"ל סתם לשמוע שופר בבית הכסא, ברור שלא שייכת הסברא של יקור המצוה, כי אם חפץ לייקרה שישמע שופר בבית הכנסת, ומ"מ בנידו"ד שפיר דמי.]
עוד לגבי ראיית הביה"ל לכאורה יש לחלק בין סוגי הביזיון, כי להדיח שופר במי רגלים הוא ביזיון גדול, לא כן לקיים מצוה במקום מטונף. עוד יש לחלק, היות ועסקינן הכא במחשבת אמונה בה' או ביחודו, שלא ניכר לרואים שום עשיית מצוה, כי הכל הוא במחשבותיו, שונה הדבר מהמכסה את הדם ברגלו, או המדיח את השופר במי רגלים, שכל הרואה, יזדעזע על מעשיו, על כן שם יש לומר דהוי בזיון, משא"כ במחשבות ליבו, שאינו ניכר לרואים, אינו ביזיון.
(((הזוהר)))
יג. הרחיד"א הנ"ל בטוב עין (סי' יח אות לז), הביא ראיה לאסור עשיית מצוה במקום מטונף מהזוהר (תרומה דף קכח ע"ב) וז"ל הזוהר, דמצוות בעי למקני להו באגר שלים, ובאתקנותא דגרמיה, "ובאדכאותא דמשכניה". ע"כ. הרי שצריך להיות הבית נקי וטהור כשמקיים מצוה. והובא בחרדים (בהקדמה דף ז ע"א). אלא שהרחיד"א גופיה כתב לדחות, דה"מ כשיש בידו לטהר המקום, אולם באנוס יש להקל. ואולם סיים, ועדיין צריך יישוב. ובספר רוב דגן (עטיה בקונ' אות לטובה שבסוף הספר אות יז) אחרי שהוכיח שאסור לעשות מצוה במקום מטונף, סיים, שמעתה דברי הזוהר לעיכובא נאמרו, ולא לכתחילה. עוד הבאנו לעיל בסמוך (סוף אות ב) את חילוק הדרכ"ת (סי' יט ס"ק כא), שהזוהר מיירי במצוות חיוביות, ובמצוות קיומיות מודה להיתר, והשבנו עליו, ע"ש.
(((הזוהר דיבר דברי חסידות)))
ולענ"ד לא הבנתי, למה לעשות מח' בין הגמ' דידן לזוהר, ולא לבאר שהזוהר מדבר בחסידות. ובפרט שמוכח מתוכו שהזוהר מדבר בחסידות, שהרי כתב בתחילה שצריך לקנות המצוות בשכר שלם, וכי ס"ד דכוונתו לעיכובא, וכי השואל תפילין לא יוצא ידי חובה? על כן ברור שדבר חסידות דיבר הזוהר. והנה כשנפתח את לשון הזוהר, נראה שכן מפורש שם שדיבר על דרגות חסידות, ולא על דינא לכתחילה, שכתוב שם, "לאשתדלא במצוה" "ולאשתדלא ביה בקוב"ה" דהיינו בתיקון השכינה, ושלזכות לרוח הקודש "צריך" שלא ישתדל במצוות בריקם ובחנם, אלא "צריך להשתדל" בהן כראוי, ולפי כוחו בהוצאת ממון וכו', וביאר שזה שונה מהשגת התורה שכן יכולה להיות בחינם, מ"מ עשיית המצוות לא כן "אלא באגר שלים, ובאשתדלותא רב סגי, ובאתדכאותא דגרמיה, ובאתדכאותא דמישכניה, וברעותא דליבה ונפשיה, ולוואי דיכיל למרווח ליה דישהוי מדוריה עמיה". וממשיך הזוהר, שגם זה בתנאי שילך בדרך ישרה, ולא יסטה ימין ושמאל, ואל"כ מיד תסתלק ממנו השכינה, ולא יכול עוד להרויחה כבתחילה. עכת"ד. הנה שכל המאמר מדבר על השגות גבוהות של עבודת השם באמת, כדי לזכות להשראת השכינה עליו, ועל זה כתב את כל דבריו, ומלבד מקום נקי, הצריך שגופו יהיה טהור, ושישתדל השתדלות רבה, ושיקנה בכסף שלם ללא חסכון את המצוה, ובתנאי שימשיך בדרך ה' ולא יסטה ימין ושמאל, וגם אז "הלוואי" שיוכל להרויח שתשרה השכינה עמו, אלו תוכן דברי הזוהר. וא"כ מה כדמות ראיה יש מהתם להכא לנידו"ד, דעסקינן בחיוב ההלכתי, האם מקום מטונף מעכב את המצוה, אל דברי הזוהר שמדבר על קיום המצוה בדרגות רמות ונשגבות. [ובאמת היא פליאה, איך עלה במחשבה להביא משם ראיה הלכתית, עד כדי כך שהוצרכו הפוסקים לחלק בין לכתחילה לשעת הדחק, ולכאורה כאמור ליכא מהתם קדמות ראיה לדין, אלא לחסידות. ונראה שרבים מהפוסקים הנזכרים, לא ראו את הזוהר במקורו, וגם החיד"א באותה שעה ראהו רק דרך החרדים, שמביא את תוכן דברי הזוהר, כאשר מבואר בדבריהם שראוהו דרך החיד"א, והחיד"א קיצר עד מאוד בהבאת דברי הזוהר, שהביא רק את המשפט האמור, ודין גרמא להני אשלי לסבור שיש ראיה הלכתית מהתם, ההלכות קטנות והדרכ"ת ועוד, ושמא אף ביבי"א כן הוא, אף שנדיר עד מאד למצא כן בדרכו, כדמוכח מציון דברי הזוהר שציין שהוא בפרשת תרומה, והיינו כפי שכתב החיד"א, ולא ציין דף בזוהר כדרכו בקודש, וגם מתוך שהעתיק את לשון הזוהר מהחיד"א, שכתב "ובאתקנותא דגרמיה", ולפנינו הלשון בזוהר "ובאתדכאותא דגרמיה", ולא העיר בזה דבר. ועוד ראה בסמוך שגם הוא חילק בהמשך כאמור.]
שוב ראיתי שכדרכנו כ"כ בעיקרי הד"ט (סי' ה אות טו) שדברי הזוהר הנזכרים לאו לעיכובא, אלא למכשירי מצוה מן המובחר. ואף שהוא לא ראה את הזוהר במקורו, היה די לו בלשון הזוהר שהביא החיד"א כדי להוכיח כן, לפי שמלבד שהזוהר כתב, לקיים המצוה במקום טהור, כתב גם לקיים המצוה "באגר שלים ואתקנתא דגרמיה" ושני אלו וודאי אינם לעיכובא, אלא חסידות, וממילא כן כוונת הזוהר גם לגבי הדבר השלישי שהצריך שם, לקיים המצוה במקום טהור. ע"כ. וכן הכריח בדומה בזוהר שאינו לעיכובא בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז) שנראה מוכרח שכונת הזוה"ק רק לכתחילה, שהרי כתב שם ג"כ באגר שלים, שזה ודאי לאו לעיכובא. ע"כ. גם בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) אחר שהוכיח שמותר לעשות מצוות במקום מטונף כתב, "הא ודאי כל היכא דאפשר לעשותה במקום נקי, צריך לעשות לכבוד המצוה, דהא מצינו אפילו בנרות שבת הזהירו שלא תתגלה ערות התינוק לפני הנרות והיינו לכבוד המצוה" והביא את הזוהר הנזכר ועע"ש. א"כ חסידות קאמר. גם בשו"ת שם משמעון (פולק חאו"ח סימן ט) כתב שאפשר שדברי הזוהר אינם לעיכובא, ומ"מ סיים השם משמעון מכח הזוהר, מ"מ אנו רואין מזה עכ"פ, שלמצוה מן המובחר ודאי צריך להיות המצוה במקום נקי וכו'. ע"כ. אם כן גם איהו מחשיב את דברי הזוהר כמצוה מן המובחר. וכן הוא בשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' כט סוף אות א) שאף שבתחילה כתב בשם הרחיד"א הנ"ל לחלק בין לכתחילה לבין בדיעבד, ועוד לו במילואים (לאות ג) הביא מהתורה לשמה, שהזוהר מיירי לכתחילה. מ"מ בהמשך (אות ד) הביא מעיקרי הד"ט (או"ח סי' ה אות טו הנ"ל) שכתב, ובעל כרחך שדברי הזוהר בזה אינם לעיכובא, אלא למצוה מן המובחר. ובסיום התשובה כתב היבי"א שדברי הזוהר זהו רק כשאפשר הדבר, וכמ"ש בזוהר (צו דכ"ח ע"ב) דמצוות דאורייתא דמקיימי רבנן תורה איהי לגבייהו, אך אם בלאו הכי לא יוכל לקיים את המצוה, מותר. וכן בשו"ת צי"א (ח"ז סימן ה אות ג) כתב, דאי משום הא [הזוהר] אין כל הוכחה, וגם הבעל שם משמעון בעצמו הרגיש בחולשת דבריו בזה, והשיב אחור ימינו, ונשאר לומר, כי עכ"פ מצוה מן המובחר ודאי צריך להיות וכו'. [ועל כן צריך לומר שמש"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' א ד"ה אבל באמת) שמדברי הזוהר הקדוש מבואר שיש איסור לקיים מצוה במקום טינופת, כוונתו חסידות.] ועתה הראני ידידי הרה"ג שמואל כהן שליט"א שכן מפורש גם בדברי המקובל רבי רפאל עמנואל חי ריקי זצ"ל בספרו הון עשיר, שכתב לדייק כי כבר התנא במשנה במסכת ערכין (פ"ח מ"ז) נחת להשמיענו את דברי הזוהר. וכה כתב, "שאינו רשאי", הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן, לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר (תרומה קכח), וכן כתוב בדברי הימים (א,כא) ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם. עכ"ד. והרי עוד מבואר מדבריו כי גם התנא מודה לדברי הזוהר .
(((הלומדים שהאיסור משום כוונה למצוה)))
יד. בשו"ת מעט מים (סי' צה) ובשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' כט) למדו בדרך אחרת, שהאיסור לקיים מצוה במקום הטינוף, הוא משום שמצוות צריכות כוונה, כדנפסק בשו"ע (סי' ס ס"ד) [ולא כאמור עד כה משום ביזיון המצוה] והיה פשוט להם שכשמכוון לשם מצוה, עליו לחשוב לאיזו מצוה, כגון הנני בא לקיים ציווי השם להניח תפילין, ומחשבה זו, פשוט שהיא הרהור בד"ת, ולכן פשוט שאסורה, והובאו דבריהם כאן בהערההיות ולא הישתנו ליבנו לכך בתחילה, שזהו שורש הדברים, על כן הננו להראות הוכחות לכך, הנה בשו"ת מעט מים (סי' צה בדיבור הראשון)ׂ לגבי ספירת העומר במקום מטונף, בתחילה כתב לאסור משום שעצם האמירה "היום שלשה ימים לעומר" היא הרהור בד"ת, שחושב שצוותה תורה וחכמים ז"ל לספור מזמן הבאת העומר. ואף אם לא יאמר "לעומר", מ"מ באומרו "היום כך וכך", הסברא נותנת שהמבין מה שמוציא מפיו, א"א שלא יכוין שזו מצוה דאורייתא או דרבנן, וזה עצמו הרהור בד"ת. ושב והוסיף, גם הכוונה לשם מצוה, היא הרהור "בחוקי האלהים ותורותיו" שחושב, ה' ציווני לספור, ולכן אני סופר, וחשיבה זו היא הרהור בד"ת. וכך בהמשך דבריו (ד"ה ואחר) מבואר שהיה פשוט לו שכוונה לשם מצוה היינו שחושב איזו מצוה ציווני ה', ולכן הקשה על החיד"א בטוב עין, איך כתב שהאסיר ינענע בלולב ללא הרהור, והלא חובה לכוון לשם מצוה, וזהו גופא הרהור בד"ת, וכתב לבארו בג' דרכים, ובדרך השניה תלה זאת ממש בנידו"ד, שסובר הגדול הנזכר בחיד"א, שדי בכוונה "אני חייב במצוה", ולא יהרהר בעיקר המצוה, ועע"ש בשני דרכים נוספות לבארו. וחזינן שמושכל ראשון שלו היה כאמור, שאסור משום כוונה למצוה, לפי שכוונה למצוה בעינן לחשוב איזו מצוה ציווני, וכדי ליישב את הגדול, אמר רק באחד התירוצים שלא כן, שא"צ לכווין לשם איזו מצוה, לא כן בשאר התירוצים.וכך הוא מושכל ראשון של היבי"א (חלק ו יורה דעה סימן כט) לאורך התשובה, שכוונה למצוה הוי הרהור בדברי קדושה שאסורים, ולכן היבי"א שם (אות ב) כותב שאין ראיה להתיר עשיית מצוה במקומות המטונפים מהפרשה תרומה בבית המרחץ, לפי שמצות הפרשת תרו"מ אינה מצוה, אלא הכשר מצוה, וא"צ כוונה לשם מצוה בהכשר מצוה, וכדין טבילה, ע"ש מפי ספרים, ולכן שפיר יכול להפריש במקום הטינופת, כיון שלא יכוון לשם מצוה. ועוד (שם אות ג) דוחה את הראיה מהמפריש ערום, לפי שערום מותר בהרהור, משא"כ במקום הטינופת שאסור בהרהור, נימא דאסור שם לכוון לשם מצוה. ועוד דחה, דאעיקרא אין ראיה מהני שא"צ כוונה, היות והן הכשר מצוה כבאות ב שבסמוך. ועל פי זה בהמשך (אות ד) דחה את הראיה מהרמ"א (יו"ד סי' יט), דשרי לשחוט במקום מטונף, דשחיטה הוי הכשר מצוה. [ולכן לדרכו ליכא ראיה מלבישת טלית קטן בבית הכסא, וכן ישיבה בסוכה שיש בה ריח רע, שאת הכוונה למצוה עושה קודם לכן בעת לבישת הט"ק, וקודם כניסתו לסוכה.] ולהדיא (באמצע אות ג) כתב, אבל לעשות מצוה במקום מטונף, יש לחוש פן יחשוב בדיני המצוה, ובכוונת המצוה, והו"ל מהרהר בד"ת במקום המטונף דאסור. עכ"ל. הנה לנו שסבור שלכוון לשם מצוה הוי הרהור בד"ת. וכ"כ שוב (אות ה) וז"ל, משום שלא מצאה הקפידה מקום לנוח בעשיית מצוה במקום מטונף, אלא משום שמצוות צריכות כוונה, וא"א לכוין במקום מטונף, דהו"ל מהרהר בד"ת במקומות המטונפים. עכ"ל. ועוד (אמצע אות ד) למד כן במשנה ברורה (בביה"ל סי' תקפח ס"ק ו) על דרך "אפשר", שכוונה לשם מצוה נחשבת ככוונה בד"ת. ולכן (אות ה) כתב, שלתת צדקה במקום מטונף בודאי מותר, שכל האיסור משום כוונה למצוה, ומצוות שבין אדם לחבירו א"צ כוונה, כמו שהוכיח שם, ודלא כשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קעג) שתלה את המח' דנידו"ד גם בצדקה. ושם (אות ו) הביא שבשו"ת מעט מים (סי' צה הנ"ל) כתב כדבריו, ושכ"כ גם בטוב עין (סי' יח אות לז), וכוונתו שכתב שם הטוב עין "אמנם יש להסתפק, אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור, רק שהוא עושה מצוה ולא עוד, ויעמיד על עצמו שלא להרהר עוד", ועוד סיים הטוב עין, "שפיר דמי לקיים המצוה במעשה בלי הרהור". ולמד שכוונתו "בלי הרהור", היינו הרהור לשם מצוה. וכן היבי"א שם כתב, והשתא לא נפלאת ולא רחוקה דרכו של אותו גדול (בטוב עין) הסובר שבשעה"ד יקיים המצוה בלי כוונה. ע"כ. ומדבר שם היבי"א על כוונה לצאת ידי המצוה, וא"כ גם הוא למד כן בטוב עין. אולם לכאורה בטוב עין אפשר ללמוד אחרת, שאין כוונתו לגבי הרהור לשם מצוה, אלא הרהור בפרטי המצוה, וכדמפרש שיחתו התם וז"ל, נסתפק גדול אחד, ישראל חבוש בבית אסורים והמקום מטונף, שבודאי אסור להתפלל ולברך שם אפי' בהרהור. אך יש להסתפק אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור, כגון אם יושיטו לו דרך חלון צר לולב ואתרוג, אם יכול ליטלם בידו באופן שיעמיד על עצמו "שלא להרהר עוד בזה". עכ"ל. ולענ"ד כוונתו, להרהר בפרטי מצוותה, או בברכתה, או בהלל שאומרים בעת התנופה, או במאמרי חז"ל על גודלה וחביבות וכדומה, ולא על כוונה למצוה. ומסתבר שגם הם למדו כדרכנו, אלא שהיות וכתב "בלי שום הרהור", ומושכל ראשון של מרן בעל היבי"א היה, שלכוון לשם מצוה הוא הרהור בד"ת האסור, על כן הבינו בפשטות שלכך כיון הטוב עין באוסרו את ההרהור. ברם יש מקום להשיב כאמור, דמשום הא ליכא איסורא, וכדלהלן.. ובדומה כ"כ הביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) שתמה, מנא להו למ"א ולמטה אפרים לאסור עשיית מצוה במקום מטונף, וביארם על דרך "אפשר", "משום דצריך כונה לצאת ידי המצוה שצונו השם יתברך, זה גופא ג"כ חשיב כד"ת". דהיינו חשיבת המילים "מצוה שצונו השם" זהו הד"ת, ולא הכוונה לצאת. [אך בשונה מהמעט מים שהצריך כוונה לשם מצוה פלונית, וזה יש בו יותר צד שנחשב הרהור בד"ת, משא"כ דברי המ"ב, ולכן אמרם רק על דרך "אפשר", וגם רק כדי ליישב את המ"א והמטה אפרים, ונראה שאינו נוקט כן, גם כי לבסוף נוקט מטעם אחר משום בזיון, ע"ש.]
(((הלומדים שהאיסור משום ביזיון)))
אולם לענ"ד הני אשלי דלעיל ודלהלן שדיברו בנושא זה, האם מותר לקיים מצוות במקום טינופת, ולא העלו על שפתיהם שמשום כוונה למצוה באו, לא למדו כן. [וממילא הראיות דלעיל מהפרשת תרומה ושחיטה במקום טינופת, ישארו על קנם, דשרי למיעבד מצוה במקום מטונף. וזה חוץ מהראיה מתקום והדרת, שבין כה נשארה בעינה, לכל הפחות לגבי מצוה עוברת, וכן הראיה ממצות סוכה במקום ריח רע.] אלא ששורש חקירתם אי שרי למיעבד מצוה במקום טינופת, הוא משום עצם עשיית מצוה במקום טינופת, אי שרי או לא, האם לדמות זאת לאיסור הרהור בד"ת ותפילה וברכות, מדכתיב והיה מחניך קדוש, ומדכתיב דבר ה' בזה, וה"ה אף עשיית מצוה, דבעינן מחנה קדוש, או שעשיית מצוה לא הגיעה לידי איסור זה, כי קדושתה קלה מהני. שכן מבואר מכל הני אשלי רברבי דלעיל, דילפי שהאיסור לקיים מצוה במקום מטונף הוא משום ביזיון, הרי שאינו משום הכוונה למצוה, אלא משום בזיון עצם המצוה, שכן הוא בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז) ובשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קעג) ובביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) ובשו"ת לב אברהם (או"ח סימן יז).
ועוד ראה דהכי הווה פשיטא ליה לאידך גיסא, ומושכל ראשון שלו שאין בדין זה משום איסור כוונה למצוה בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' טו) שדן לגבי קריאת סיפורי חסידים בבית הכסא, והוכיח להיתר מכך שהסכמת הפוסקים שבא"א באופן אחר, מותר לעשות מצוה במקומות המטונפים, כגון אסיר בבית האסורים, אף שבעת קיום המצוה, ודאי מתעורר האדם לאמונה בקב"ה ואחדותו, דקי"ל מצוות צריכות כוונה לחשוב שעושה דב"ז לשם השם יתברך, ולא נאסר מהאי טעמא. ועל כרחך כאמור, כיון שעיקר עיסוקו במצוה, ובעקיפין מתעורר לחשוב באחדותו יתברך, אין קפידא. ע"כ. וכן מבואר בעיקרי הד"ט (או"ח סי' ה סוף אות טו) שאחר שהוכיח שמותר לעשות מצוה במקום מטונף, התקשה, הרי בהכרח הוא מהרהר בעשיית המצוה, וזה כהרהור בד"ת, ודחה בלשון "אם לא שנאמר", שאיסור הרהור הוא בברכות ובד"ת, ולא להרהר בעשיית המצוה. וסיים "ויש ליישב קצת". ע"כ. הנה לנו שמשום כוונה לשם מצוה, לא העלה על שפתיו, ק"ו שלא סבר שזו השאלה ההלכתית שעליה סובב כל הנידון, וגם למעשה מתיר, הרי שלא חושש לזה. [ובשו"ת שם משמעון (פולק או"ח סי' ט) אסר לקיים מצוה לכתחילה בבית הכסא, משום שבוודאי מהרהר בעצם קיום המצוה, ודאי לא גרע עכ"פ מהרהור בד"ת, ואסור להרהר במקום הטינופת בד"ת. ע"כ. דהיינו גם הוא לא העלה בדעתו לאסור משום הכוונה לשם מצוה, אך הוא למעשה מחדש לאסור יתירה מכך, רק משום שחושב בדעתו על עשיית המצוה. וכיוצ"ב הובאו לעיל דברי הבא"ח (ש"א ויצא הלכה טז) שאסר אף להרהר את הדרך להשגת המצוה, ושדן בזה בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז), ושבספר בית השואבה (אשכנזי הלכות סוכה אות ד) אסר.] גם בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז ד"ה ובמצוות שצריכות ברכה) חלק על הביה"ל הנ"ל, שכוונה לשם מצוה אינה נחשבת ד"ת, ולכן אין איסור לכוונה במקום הטינופת. ועוד צירף את דעות הפוסקים שהביאם להלן (סי' כג) שאיסור הרהור בד"ת במקומות המטונפים הוא מדרבנן, והיות וכוונה לשם מצוה מעכבת את המצוה, על כן אף אם נחשבת הכוונה לשם מצוה הרהור בד"ת, י"ל שידחה איסור דרבנן, בשביל לקיים מצוה ד"ת.
וכן יצא לדעת הח"א והמ"ב ודעימייהו שיובאו להלן (סימן ג סעיף ב), שבמצוות שפועל לעשותם, די בעצם העשיה, וא"צ כוונה פעילה "לשם מצוה", שעצם הדבר שנכנס לסוכה לישון בה, גם ללא חשיבה לשם מצוה, הוי כוונה לשם מצוה, כי אחרת למה בא אל הסוכה, וכן על זה הדרך, וממילא בכל כה"ג ליכא כוונה פעילה לשם מצוה, ואין מקום לאסור עשיית מצוה במקום מטונף מטעם המעט מים והיבי"א, משום כוונה לשם מצוה. וכן יצא מדברי ערוך השלחן ודעימיה שיובאו להלן (סימן ג סעיף ד) דסגי לכוון לשם מצוה, וא"צ כוונה לשם מצוה פלונית, הרי שאין איסור לעשות מצוה במקום מטונף, משום שכוונה לשם מצוה פלונית, היא הרהור בד"ת, וא"צ לכוון למצוה פלונית, אלא די לכוון לשם מצוה.
וא"כ כדי שלא להכנס אל בית הספק הזה, די שיכוון קודם עשיית המצוה הנני בא לקיים מצוה [ושלא יפרש בדעתו איזו מצוה בא לקיים, וגם לא יעלה בדעתו את המחשבה "שציוונו השם"] ושוב ליכא משום הרהור בד"ת גם לדעת היבי"א. או שיכוון לשם מצוה קודם בואו לבית הכסא. ובאמת דמדינא במצוות שפועלים לעשותם א"צ כוונה לשם מצוה כלל, ודי בכך שחפץ לקיים את המצוה ופועל לעשותה, כגון בשילוח הקן די שמקיים בפועל שילוח הקן גם ללא מחשבה לשם מצוה וכן במצוות ישיבה בסוכה, שפיר הוי לשם מצוה, והוא על פי יסוד הח"א שהסכימו עימו הפוסקים ומפי הראשונים וכאשר יתבאר להלן (סימן ג סעיף ב) שאל"כ לשם מה בא אל הסוכה או הפריח את האם, ועל הדרכים הנזכרות יוצא מן המח'.
(((((תמצית דעות הפוסקים להלכה)))))
(((המתירים)))
טו. למען הסדר הטוב, נלקט את תוכן דברי הפוסקים בהאי מילתא, הרחיד"א בטוב עין (סי' יח אות לז) הסתפק, האם מותר לקיים מצוה במקום מטונף. ובעקרי הד"ט (או"ח סי' ה אות טו) התיר מדברי הרמ"א דשרי לשחוט במקום מטונף, ושדברי הזוהר בוודאי חסידות המה. אלא שהוקשה לו, שבהכרח הוא מהרהר בעשיית המצוה, וזה כהרהור בד"ת. ודחה בלשון "אם לא שנאמר", שאיסור הרהור הוא בברכות ובד"ת, ולא להרהר בעשיית המצוה. וסיים "ויש ליישב קצת". ובשו"ת נכח השלחן (לבטון או"ח סי' ז) פשט להיתר את ספקו של הרחיד"א, לפי שכל האיסור בהפרשת חלה הוא משום הברכה, הא משום המצוה משרא שרי. וכתב כן בפשטות ולא הוצרך להביא לכך שום ראיה. בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ז) לגבי מצוות ואהבת לרעך כמוך ובצדק תשפוט עמתך כתב וז"ל, ושני מצוות אלו, יכול האדם לקיימם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע וכו', שאם רואה או שומע על חבירו איזה טובה, והוא שש ושמח בלב שלם ממש, כאילו בא לו אותה הטובה, הרי קיים מ"ע זו של ואהבת וכו', במחשבה. וכן ח"ו להיפך ר"ל, נמצא מ"ע זו יכול האדם לקיים בכל עת שתבא לידו, אפילו אם הוא במרחץ או בשאר מקום שאינו נקי . וכן מ"ע של בצדק תשפוט וכו', יכול האדם לקיים במחשבתו ג"כ בכל עת שיתרחש. משא"כ בשאר מ"ע ול"ת שבכל התרי"ג מצוות. ואף במקום שאין נקי יכול האדם להעלות על דעתו לשמוח בטובת חברו, הן בחול, הן בשבת וי"ט. ובחול יכול גם כן לצער עצמו בצרת חבירו, משא"כ שארי מצוות התלויים בזמן או במקום. עכ"ל. וכן בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) התיר, אלא שמשום חסידות אין לעשות מצוה במקום מטונף. וכן בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סי' לט אות ד) התיר ליטול ידים בלא ברכה במקום מטונף, על פי הרמ"א שהתיר שחיטה. ובשו"ת צי"א (ח"ז סימן ה אות ג) כתב, דאי משום הא [הזוהר] אין כל הוכחה, ותפס את הראיה מהרמ"א בדיני שחיטה, דחזינן מינה שאין לאסור משום כוונה לשם מצוה. [ועל כן צריך לומר שמש"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' א ד"ה אבל באמת) שמדברי הזוהר הקדוש מבואר שיש איסור לקיים מצוה במקום טינופת, כוונתו חסידות.] ויתירה מכך בשו"ת יד אליהו (רגולר או"ח סי' יד) על דרך אפשר כתב, שכדי לא להתבטל מק"ש, שרי לקרותה במקום טינופת, והאיסור והיה מחניך קדוש, אינו אלא היכא דאפשר. ובלא ברכה פשיט"ל דאפשר לקיים המצוה. וכן בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' א אות י) פשיט"ל דשרי לעשות מצוה במקום מטונף, וכל חקירתו שם היא לגבי מצוה שבמחשבה, אם מותרת במקום מטונף, שיש לה דין כשל הרהור בד"ת, ולכן כתב שאין ראיה להתיר ממנחות (מג ע"ב) מדוד שהצטער שאין עמו מצוות בבית המרחץ, עד שנזכר במצות המילה, שבודאי דוד המלך גם רחיצתו הייתה לשם שמים, כדאיתא בשו"ע (סי' רלא) בכל דרכיך דעהו, אלא שנצטער על שאינו מסובב בחפצי מצוה, כדאיתא שם בגמ', דקאי אתפילין, אציצית ואמזוזה. ע"כ.
(((האוסרים)))
טז. בספר רוב דגן (עטיה בקונ' אות לטובה שבסוף הספר אות יז) כתב לאסור, מדאסרו קימה בפני זקן בבתי גוואי, אלמא דתלו איסור עשיית מצוה במקום מטונף, באיסור הרהור בדברי תורה, ומינה נילף לכל מקום, שבמקום שאסור להרהר בתורה, אסור לקיים מצוה שם. מלבד דברים שמוכרח הוא לעשות בלא המצוה, משום חיי נפש, כגון אסיר שהביאו לו לאכול רק מצה, יותר לו לאוכלה בפסח, ולעשות את המצוה משום חיי נפש, ובלא כוונה לשם מצוה. ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז) אסר לקיים מצוות לכתחילה במקום הטינופת, משום ביזיון המצוה, וכשם שאסרו לכסות הדם ברגלו משום ביזיון. אולם לשחוט התיר במקום מטונף לשוחט הרגיל במלאכה זו, שלכן אינו צריך להרהר בפרטי ההלכות. ואם מתעורר לו ספק הלכתי, עליו לצאת למקום אחר, ושם יהרהר. וכן בבן איש חי (ש"א סוף ויצא הלכה טז) פסק וז"ל, אסור להרהר בד"ת בבית הכסא ומבואות המטונפות, וכן בבית המרחץ הפנימי, וה"ה דאסור להרהר בצרכי מצוה, הן בענין צדקה, הן בצרכי שבת, הן בצרכי סוכה ולולב ומצה וכיוצא. עכ"ל. ואי אוסר להרהר בצורכי מצוה, ק"ו את עצם עשיית המצוה. [ברם לא ידעתי מנ"ל הא. שוב אחר זמן מצאתי כן בספר אור צדיקים למהר"ם פאפירש (בריש הספר סי' אות יא) שכתב וז"ל, אין להרהר בבית הכסא בשום צורך מצוה, אלא יהרהר בצרכי הוצאות ביתו. ובשבת שאסור להרהר גם בזה, יהרהר בבנינים נאים ומצויירים, וכמ"ש בספר חסידים. עכ"ל. וראה בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז) שעמד על כך, ובספר בית השואבה (אשכנזי הלכות סוכה אות ד) כתב, משם ההלכות קטנות הנ"ל לאסור בזה האיסר. ואני לא ראיתי כן בדבריו, ע"ש. וגם איני מצליח להעלות את פסק הבא"ח הנ"ל עם התורה לשמה (סי' קלב) שבסמוך, שהתיר.] וכן במשנה ברורה (סי' תקפח ד"ה שמע) מבואר שאוסר.
הדרכ"ת (סי' יט אות כא) מחלק בין מצוה חיובית שאסור לעשותה במקום הטינופת, כמש"כ הזוהר, לבין מצוה קיומית כשחיטה שמותר, כמש"כ הרמ"א (יו"ד סי' יט). [ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן ה אות ג) מצדד כדבריו. ברם כבר השבנו על דבריו לעיל (אות יג) שלא ראה את הזוהר במקומו, ודין גרמא ליה למימר הכי, כי הזוהר דיבר מדין חסידות ולא מעיקר הדין.]
ובשו"ת שם משמעון (פולק או"ח סי' ט) הסיק שטלית קטן שרי בבית הכסא והמרחץ, וכדמוכח ממצות מילה בבשרינו, שנכנסין בה לביהכ"ס ולמרחץ, וממילא ה"ה ט"ק. אך לעשות מצוות במקום טינופת, יש לאסור, שבודאי מכוון לקיים את מצות הבורא, וודאי לא גרע עכ"פ מהרהור בד"ת, וא"כ ודאי אינו נכון ואינו ראוי, שיהיה זה במקום שאסור להרהר בד"ת. ושכן מבואר בזוהר (הנ"ל). ואף שבעיקרי הד"ט כתב, שדברי הזוהר אפשר שאינם לעיכובא [אינו מדוייק, לפי שעיקרי הד"ט כתב שהזוהר בדרך חסידות מיירי. וגם לא כ"כ על דרך אפשר, אלא בתורת וודאי, וכיוצ"ב העירו בשו"ת צי"א (ח"ז סימן ה אות ג).] מ"מ, עכ"פ למצוה מן המובחר, ודאי צריך להיות המצוה במקום נקי, וכו'. עכת"ד.
(((המתירים רק אם יפסיד את המצוה)))
יז. בשו"ת מעט מים (סי' צה) לומד שהאיסור לקיים מצוה במקום מטונף, הוא משום כוונה למצוה, אלא שהיות והרהור בד"ת נאסר לכתחילה, לכן אנוס שיתבטל מהמצוה, רשאי לעשות את המצוה בלא ברכה, אע"פ שמהרהר לשם מצוה. וכיוצ"ב העלה בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קעג) בספירת העומר, שאם יאבד את המצוה, כי אינו יוצא יד"ח בהרהור, התיר לספור במקום מטונף בלשון לעז, או בכתיבה למנות ימים ושבועות, כדי שלא יאבד את מצות הספירה, וגם זה בלא ברכה. ומאידך לכתוב ס"ת, ואפילו להניח ספר תורה במקום מטונף בוודאי אסור. ולכתחילה שחיטה מותר, וכיסוי הדם אסור משום בזיון המצוה. [ולא ביאר מה חילוק יש ביניהם]. וכ"כ עוד בספרו מועד לכל חי (סי' ה אות ו). ודעת היבי"א להלכה (ח"ו יו"ד סי' כט סוף אות ב) שבשעה"ד אפשר להקל, שלדעתו האיסור לקיים מצוה במקום מטונף, אינו משום ביזוי המצוה, אלא משום החובה לכוון לשם מצוה, ובמקום מטונף הוי מהרהר בד"ת שאסור, וכפי שנתבארה שיטתו לעיל (אות יד), ולהלכה לדעתו בשעה"ד יש להקל, בהשען על סיעת הפוסקים דס"ל שאפי' מצוות דאורייתא א"צ כוונה, ולכן יקיים את המצוה בלא כוונה. [ואף דלשיטתיה דחה את הראיות להתיר, וכאשר הבאנו דבריו לעיל, ברם הראיה מתקום והדרת לא דחאה. וי"ל שיבארה, דשאני התם שאי אפשר אחרת, היות ועתה עובר הזקן, והוי כדין שעה"ד שהתיר, ועל כן שרי מעיקר הדין, ברם כל היכא דאפשר אח"כ, אסור.] ויותר צידד היביע אומר (אות ד), אחר שכתב שהרהור במקום מטונף אסור מדרבנן [הדיבור אסור ד"ת], ושהרשב"א ודעימיה, ופסקו הב"י, שאם בעומדו בתפילה היו מי רגלים שותתין לו, פוסק, ואסור לו להרחיק ד"א, היות והוא באמצע התפילה, ומה שנאסרה תפילה כנגד מי רגלים מן התורה, הוא כנגד עמוד, ושלא כנגדו, הוא מדרבנן. ורבנן שאסרו הוא קודם התפילה, אך כאן שהוא באמצע התפילה, אסור להפסיק. דהיינו רבנן לא תיקנו לבאמצע התפילה. ולפ"ד הרשב"א וסיעתו הנ"ל, ה"נ הכא בדין הרהור בד"ת במקום מטונף, למ"ד דהוי רק מדרבנן, יש לדמותו למי רגלים, דבדיעבד, וכן בשעה"ד היכא דלא אפשר, שפיר דמי לקיים מצוה בכוונתה. ויש לחלק. עכ"ל. דהיינו בשע"ד, מראה פנים להקל לקיים מצוה עם כוונה לשם מצוה במקום טינופת. [אלא שסיים "ויש לחלק", אם כן לא נראה שסומך על זה למעשה.] ושם (אות ה) כתב, שלתת צדקה במקום מטונף בודאי מותר, שכל האיסור משום כוונה למצוה, ומצוות שבין אדם לחבירו א"צ כוונה, ודלא כשו"ת לב חיים (ח"ב סי' קעג) שתלה את המח' דנידו"ד גם בצדקה. ומסקנת היבי"א, דבאנוס שרי לעשות מצוה, שכ"כ שם כמה פעמים (אותיות ד,ו ובמסקנתו) וכ"כ שם (באות ו) משם שו"ת מעט מים (סי' צה) שהאיסור להרהר בתורה הוא לכתחילה, לא כן במקום שמתבטל מהמצוה שרי, כדמוכח מדברי הב"י (סי' פה) משם רבינו מנוח מן הירושלמי, דאנוס שרי בהרהור בד"ת, במקום הטינופת. ע"כ. וכ"כ בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז) שלכתחילה אסור משום שלא יהיו המצוות בזויות עליו. ומה שאמרו שיפריש דמאי במרחץ, ושחיטה במקום מטונף, ותפילין בבית הכסא, לא היה קשה עליו להעמידם באוקימתא, דכל הני אמרו רק בדיעבד, או בשעה"ד דכדיעבד דמי, ולא לכתחילה. ושוב הוקשה לו מד' כנפות דשרי בבית הכסא, ולכן לחלק יצא בין סוגי המצוות, באלו יש בזיון ובאלו לא, טלית כיון שהיא חובת מנא, וכל שעושה האדם הוא לבישת בגד, ו"אגב" מתקיימת מצוה, על כן אינו נראה בזיון המצוה, משא"כ שחיטה שכל מהותה היא מעשה מצוה, אסור לכתחילה לעשותה במקום מטונף. וכן מצוות שבין אדם לחבירו, וקימה בפני זקן [אילולי הפסוק] במקום מטונף, אינם נראים בזיון למצוה, היות ותכליתם לסייע לחבירו, ומה זה משנה אם המקום מטונף או לאו, העיקר שמסייעו או שמכבדו. ועוד חילק בין מצוה שאפשר לעשותה בכל רגע, ואם יפסיק מחמת המקום המטונף, יפסידה באותה שעה, דכל כה"ג הוי כדיעבד, ולכן בזיון לא יאסרה, ומשום הכי תפילין מותרים מעיקר הדין בבית הכסא, וה"ה להתיר מצוות שבין אדם לחבירו. משא"כ המנענע לולב וכדומה במקום מטונף, בחירתו לעשותם במקום מטונף, כשאין לו שום מניעה לעשותם במקום נקי, היא בזיון למצוה, ולכן אין לעשות כן. עכת"ד. ויקשה על מהלכו מדין ישיבה בסוכה במקום טינופת דשרי מדינא, וכנזכר לעיל, ולדרכו שהיא מצוה מעשית לכתחילה, לכאורה היה עליו לאוסרה, ועע"ל (אות יב) מש"כ על דבריו. וכ"כ בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' טו) שדן בקריאת סיפורי חסידים בבית הכסא, והוכיח לקולא, בין היתר מכך שהסכמת הפוסקים שבא"א באופן אחר, מותר לעשות מצוה במקומות המטונפים, כגון אסיר בבית האסורים, אף שבעת קיום המצוה, ודאי מתעורר האדם לאמונה בקב"ה ואחדותו, דקי"ל מצוות צריכות כוונה, לחשוב שעושה דב"ז לשם השם יתברך, ולא נאסר מהאי טעמא. ועל כרחך כאמור, כיון שעיקר עיסוקו במצוה, ובעקיפין מתעורר לחשוב באחדותו יתברך, אין קפידא. ע"כ.
(((קיום מצוה במקום מטונף משום חסידות)))
גם לדרכנו, שצידדנו כסיעת המתירים דשרי לקיים מצוה במקום מטונף, יש לסייג זאת, שמשום חסידות, עדיף לקיים את המצוה במקום נקי, כדי לכבד ולייקר את המצוה, וכדחזינן בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב), שאף שהתיר לקיים מצוה במקום מטונף, כתב דמשום חסידות, כל היכא דאפשר לעשות המצוה במקום נקי, צריך לעשות כן, לכבוד המצוה. וכמו שבנרות שבת הזהירו שלא תתגלה ערות התינוק לפני הנרות, והיינו לכבוד המצוה. וכן צריך להזהר לכסות הערוה, ולהסיר הטנוף בעת שאוכל מצה של חיוב, ובעת ישיבתו בסוכה, וכן בשאר מצוות, ושכן הוא בזוהר תרומה הנ"ל. עכת"ד. ויש להוסיף את כל הנזכר לעיל (אות ד בהערה) בדיני בזיון, שהוסיפו הפוסקים דברים רבים משום חסידות, ואת דברי הזוהר דלעיל (אות יג), ודון מינה ואוקי באתרין, שמשום חסידות לקיים את המצוה בהידור, כל שהמקום טהור יותר, עדיף טפי. ברם יש לחלק, בין אופן שאי אפשר לו לעשות את המצוה רק במקום מטונף, שאז בוודאי שלא שייכת סברת חסידות, שלא שייך לטעון חסידות כשיפסיד את המצוה, דהוי חסידות של שטות, וכמו שרבים מהפוסקים הנזכרים לעיל בסמוך, חילקו בין היכא דאפשר להיכא דא"א.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5