הלכות לשון הרע כלל ג – ח – ספר חפץ חיים

וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַכַּף חוֹב מַכְרִיעַ יוֹתֵר, דְּמִצַד הַדִּין לֵיכָּא אִסוּרָא כָּל כָּךְ, אִם יַכְרִיעֵהוּ לְכַף חוֹבָה, הַיְנוּ לְעִנְיַן ((יב)) שֶׁיֻּסְכַּם בְּעֵינֵי עַצְמוֹ עָלָיו, שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֲבָל אֵין לְמַהֵר לֵילֵךְ וּלְבַזּוֹתוֹ עֲבוּר זֶה אֵצֶל אֲחֵרִים, אִם לֹא שֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הַפְּרָטִים הַמְבֹאָרִים לְקַמָן בִּכְלָל ד' וְה' וּבִכְלָל י' כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵין הַדִּין עִמוֹ, גַּם כֵּן אָסוּר לְבַזּוֹתוֹ עֲבוּר זֶה, כַּמְבֹאָר לְהַמְעַיֵּן בִּכְלָלִים אֵלּוּ.

(יב) שיוסכם וכו'. דבודאי אין לומר שכונת רבינו יונה בשערי תשובה במאמר הנ"ל לענין לפרסם הדבר לאחרים, דיקשו דבריו אהדדי, דהלא במאמר רט"ו כתב ודע כי אם יראה וכו' אשם אשם על זה, והכא כתב רק אם הכף חוב מכריע יותר יהיה הדבר כמו ספק, משמע אבל אם הדבר ודאי לחובה ידינהו לחובה, אלא ודאי כמו שכתבנו בפנים. אי נמי דרבינו יונה מיירי פה שעשה או שדיבר הדבר בפרסום דבזה לא שייך ענין לשון הרע וצריך רק לידע אם הדין עמו. ובזה ניחא גם כן מה שאמרו דגורם קללה לעצמו וביארנו לעיל דאין איסור בקללה זו כי שם היה הדבר בפרסום שתובעו לפני בית דין ואין אנו צריכין רק לידע אם האמת אתו.

אבל במקום דצריך לגלות הדבר לאחרים יש להתיישב הרבה בענין זה קודם, לא מיבעי בדבר שבין אדם למקום בודאי אין למהר לגלות לאנשים וכדלקמן בכלל ד' ואפילו בבין אדם לחבירו אם לא יעיין היטב בכלל י' יוכל להלכד בקל על ידי זה בלשון הרע גמורה.

לזכות נשמת רבנו ישראל מאיר הכהן בן דובורושה זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ולזכות כל ישראל החיים ומתים..

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מו"ל ששמו שמור במערכת תורת אמת

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5