——–
מעשה בת-שבע היה לתשובת השנה, כאשר שלח דוד המלך את יואב שר צבאו להלחם בבני עמון, והוא בעצמו נשאר בירושלים והיה עסוק בתפילות להצלחת חילותיו, שאילולא תפילתו של דוד לא היו מצליחים. ויש אומרים ששלח את יואב ולא יצא בעצמו, כדי שחָנוּן מלך בני עמון לא יתפאר שנלחם בדוד.
ויהי לעת ערב ראה דוד המלך "אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד", זו היתה בת-שבע, שלפי מפרשים קדמונים היתה רוחצת את ראשה מאחורי מחצלת או סדין, ובא הס.מ. ונדמה לו כצבי, ירה בו דוד חץ וכשפרח ה"צבי" נפלה המחצלת וראה דוד את בת-שבע. ולפי חז"ל במסכת סנהדרין: התחפש הס.מ. ליונה וירה דוד חץ ב"יונה", ונחתך הסדין שהסתיר את בת-שבע וראה את האשה, וכל זה היה מעשה ס.מ. "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ, (שלא היה כאן חטא נידה) וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר: הָרָה אָנֹכִי". דוד המלך בדק קודם כל האם בת שבע מותרת או אסורה, האם היא אשת איש, האם היא טהורה או נידה.
אמר לו הקב"ה: …לפי שכל היוצאים למלחמה אף אחד מהם אינו יוצא עד שיתן גט לאשתו. (זוהר ח"א ח'). אמרו חז"ל: שבת-שבע היתה גרושה כיון שכל מי שהיה יוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, שאם היה נעלם במלחמה שזה יכול לקרות אפילו בימינו למרות כל הקידמה והמודרניזציה, ובמיוחד בתקופה ההיא שלא היו הסכמי החלפת שבויים והחזרת חללים וכו', וכדי שנשים לא תהיינה עגונות, התקין אחיתופל רבו של דוד המלך וסבא של בת-שבע תָקָנָה בעם ישראל: שכל אדם היוצא למלחמה נותן לאשתו גט בפועל, גט תקף, גירושין של ממש לפני בית דין, והיה מוסכם בעל פה: שלא ינצלו את הגיטים הללו כדי לשאת את נשי החיילים הנמצאים בשדה הקרב. וכאשר החיילים חזרו משדה הקרב, היו מקדשים את נשותיהם שוב.
אחיתופל היה אביו של אליעם שהיה אבי בת-שבע (אחיתופל היה סבא של בת-שבע), אליעם מופיע בין גיבורי דוד: "אליעם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי" (שמואל ב', כ"ג, ל"ד). "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם" (שמואל ב', י"א, ג'). ומכאן: כאשר דוד חקר מי זו? ונודע לו שהיא בת שבע בת אליעם נכדתו של אחיתופל, היה סמוך ובטוח שהיא גרושה ואין כאן כמובן שום גילוי עריות, למרות שלפי דרגתו של דוד המעשה לא היה יפה, שכן היה מוסכם בעל פה שלא לנצל את הגט הזה. ומאחר שאחיתופל הוא זה שתיקן את התקנה הזו של הגט, לא היה לדוד המלך כל ספק שאחיתופל אכן הקפיד שתקנה זו תהיה מיושמת בביתו ובת שבע אכן גרושה כדין.
כאשר עולה דוד המלך על הגג מתגלית לו אשתו על המים (רוחצת), גם ליצחק אבינו התגלתה אשתו על המים: כאשר אליעזר עבד אברהם נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה… גם ליעקב אבינו התגלתה אשתו על המים: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר… וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן… עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ… גם למשה רבינו התגלתה אשתו על המים: וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן.
דוד המלך היה בעל רוח הקודש, הוא ידע שממנו תימשך שושלת משיח ה'. וידע ברוח הקודש שממנו ומבת-שבע יוולדו הצאצאים לכיוון משיח ה'. לכן אמר דוד המלך: "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם", זוהי בת-שבע שאותה אני מחפש, שממנה צריך לצאת משיח ה'. היא גרושה ומותרת, אך יכול להיות כאן מעשה שהעם יחשבוהו ללא מוסרי וילמדו ממנו מה שלא צריך ללמוד. לכן שולח דוד המלך ליואב לקרוא לאוריה כביכול כדי לדעת מה שלום העם במלחמה: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב: שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד. וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה". דוד אומר לאוריה: שיֵרֵד לביתו וירחץ רגליו, כדי שיתלו את הריונה של בת-שבע באוריה ולא יהיה חילול ה', אך אוריה מסרב ללכת לביתו ותוך כדי סירובו אוריה מורד במלכות בשתי תקריות חמורות:
זוהי שעת מלחמה, המלך בביתו מסיבותיו והמלך שולחו לביתו, ובמקום ללכת לביתו הוא יושב על המדרגות בין העבדים. ברור שאוריה שהיה אחד מגיבורי דוד משך מיד את תשומת לב העם שכנראה שאלו אותו מדוע אינו הולך לביתו, והוא כנראה סיפר להם שהמלך אמר לו ללכת הביתה אבל הוא בכל זאת לא הולך הביתה כיון שהוא משתתף בגורל העם, ואז העם יכול לחשוב שאולי המלך אינו משתתף בגורל העם. מה גם שהעם שומע שאוריה שהיה אחד מגיבורי דוד המלך אינו שומע בקול המלך, במיוחד כאשר לדוד המלך היו אויבים רבים בעם, אשר התגלו אחר כך במרידתם כאשר עברו לצד אבשלום במרד אבשלום, ובמרד שבע בן בכרי וכו' וגם משפחת בית שאול עדיין שמרה לו טינה.
וכאשר דוד המלך שואל את אוריה: מדוע לא ירד אל ביתו? עונה אוריה: שהארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, "[וַאדֹנִי] יוֹאָב [וְעַבְדֵי אֲדֹנִי] עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי…? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". ומובא במפרשים שבזה שאמר אוריה בפני דוד המלך: "[וַאדֹנִי] יוֹאָב", נחשב אוריה כמורד במלכות, כיון שהזכיר את אדונו יואב לפני המלך, ועל כך חייב מיתה. אוריה שהיה אחד הגיבורים אשר לדוד אומר בעצם לדוד המלך: אתה לא יכול לומר לי מה לעשות, כי אדוני – הוא יואב. אמרו חז"ל: מה היה חטאו של דוד המלך? שלא הרג את אוריה בסנהדרין אלא הוא עשה זאת בדרכי חתחתים. הוא היה צריך להעמיד את אוריה לדין בעוון מרידה. ומדוע דוד המלך לא העמיד את אוריה למשפט? כיון שרצה לעשות הכל בשקט מבחינה חינוכית, שיכול לצאת חילול ה' וזה ילָמד את העם התנהגות לא ראויה. בניגוד ללוט, יהודה, רות ונעמי ואפילו בועז שהיו אנשים פרטיים, דוד היה מלך וכל העם מביט במלך. מצד שני היה ברור לדוד המלך שזוהי ההזדמנות להביא את המשך השושלת של משיח ה', והוא ראה ברוח הקודש שמבת-שבע תמשך שושלת משיח ה'. דוד המלך הכריע בכיוון של משיח ה', למרות שהיה צריך להכריע בצד החינוכי, [וזה היה חטאו של דוד: שלא הכריע בצד החינוכי.] ולכן מדגיש דוד המלך בתהלים נ"א שרק הוא יודע מה החטא, ואחרים אינם יודעים: בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. חָנֵּנִי אֱלֹקִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי, הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי – כִּי פְשָׁעַי [אֲנִי אֵדָע]… הוא מדגיש שרק לה' הוא חטא בחילול ה': [לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי]… ולמה? לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ – רציתי לעשות לשם שמים: כדי להביא את המלך הבא לכיוון משיח ותיקון העולם.
אוריה נשאר בירושלים עד לבוקר המחרת, עד אשר דוד המלך כותב אגרת אל יואב ושולח בידיו. דוד כותב אל יואב: "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" כלומר: שיעמידו את אוריה במקום המסוכן ביותר וישובו מאחריו ולא יעזרוהו וכך ימות. "וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב, וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי". יואב שולח שליח המדווח לדוד המלך אודות כל מהלכי המלחמה, הוא מדווח שקִיֵים את פקודת דוד המלך ושלח את חייליו אל המלחמה החזקה. הוא גם מדווח למלך שלא היתה להם ברירה אלא לעלות על עמון עד פתח השער, ואז ירו המורים מעל החומה, ונפלו אנשי דוד וגם אוריה החתי מת. למשמע דברי השליח דוד המלך מעודד את יואב לסיים את הכיבוש ולהרוס את העיר, ומבקש להרגיע את יואב שעשה מה שהיה מחוייב לעשות כשר הצבא.
ולמרות שהיתה בת-שבע מגורשת מאוריה כדין, "וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְיָ". אמרו חז"ל במסכת סנהדרין ק"ז, ע"א: ראויה היתה בת-שבע בן אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה עליו במכאוב.
מובא בזוהר: גלוי לפנַי שֶבת-שבע מוכנה לו (לדוד) מיום שנברא העולם. ודרשו רז"ל: שאוריה היה נושא כליו של גָלְיָת, וכשרצה דוד לכרות את ראשו של גָלְיָת לא ידע מאין לפתוח את השיריון שעליו ולשלוף את החרב, ואמר לאוריה שאם יעזרהו הוא יגייר אותו ויחתן אותו עם בת ישראל. אמר לו הקב"ה: קלות בעיניך בנות ישראל? חייך שאני משיאו (את אוריה) עם בת זוגתך. וכך נתגלגל שדוד קיבל את מיכל בת שאול ואיבד את בת-שבע בת זוגתו האמיתית. מובא ברמ"ק ב"אור החמה": שאפשר שאימת מלכות היתה ליקח נשים על בתו של מלך (בתו של שאול), ולכן לא התאפשר לו לדוד לקחת את בת זוגו (האמיתית). ומאחר שדוד נתפנה אחרי הבלי העולם הזה ליטול בת מלך, לכן נשא אוריה את בת זוגתו של דוד המלך.
ואמרו בעלי הקבלה: שנשמת דוד ובת-שבע היו ניצוצות אדם הראשון וחוה שנזדווגו בבריאת העולם. ואמנם בחטא אדם הראשון נשקעו שני הניצוצות בעימקי הקליפות, והוצרכו כמה מיני גלגולים ואופנים להוציאם לאור, והכל בהשגחה פרטית מה' יתברך. כמו נשמת אברהם אבינו שהיתה בעמקי הקליפות, והקליפה השפיעה אותה במעי אמו שהזדווג עימה תרח בנידותה, עם כל זאת גברה הקדושה ונטלה את שלה. וכך היה בעניין בת-שבע: שהיתה עשוקה ביד החיצונים, והיתה עצתם שתינשא לאוריה נושא כליו של גָלְיָת, ובזה נתפייסה דעת הקליפה ובטחה שלא תנשא לדוד ושלא תיכון מלכות הקדוּשה. וצור נורא עלילות שלח לדוד מלאך הממונה על התאווה כמו שהיה לזקנו יהודה, ושלח בעדה ומצא מין את מינו וניעור דמזלייהו חזו שהם ראויים זה לזו ולא היתה בעילת זנות.
וכיוון שבא דוד על בת-שבע, מְצָאָה שהיתה בתולה כמו שהעיד ה' יתברך במאמר הזוהר, ואז ידע דוד שאוריה לא קרב אליה מימיו, ולכן לא חשש לצוות עליו שילך לביתו כיון שיַדע בודאות שלא יקרב אליה, אלא שעשה זאת לחפות על עצמו מפני חילול ה' ויחשבו שנתעברה מאוריה. ויתכן כי כיוון שהיה לבת-שבע גט זמן ועבר זמנו ונהיה גט כריתות ממש, הסכימה עם דוד שכאשר יבוא אוריה לביתה, תצעק בקול גדול: מה לי ולך, כי עבר הזמן ואינך אישי עוד ויוודע הדבר בעיר ותשוב לדוד.
וגם אוריה לא יכול היה להתייחד עם בת-שבע כי היה סריס, ומה שהמלאך דוּמָה קיטרג בדוד הוא: כי ראה את דוד בא על בת-שבע ונדמה לו כעבירה, משום עצתו העמוקה של הקב"ה שרצה באתכסיא (בכיסוי) של זרע בית דוד, וזהו גם תיקון לַפירסום בְּמצווַת "פרו ורבו" של אדם הראשון. ושאל המקטרג מה' יתברך: הלא דוד קילקל בריתו וראוי לרדת לגיהינום? ובכל אופן לא נוצר כל מקטרג מן העוון, שאין כאן כל חטא.
ומלבד הפַּן של לקיחת אוריה את בת-שבע בגלל שדוד לקח את מיכל בת שאול, מביא הזוהר בח"א ע"ג, פַּן נוסף בעניין הקדמת אוריה לדוד: אמר לו רבי אבא: והרי למדנו שבת-שבע של דוד המלך היתה מיום שנברא העולם, אם כן למה נְתָנָה הקב"ה לאוריה החיתי מקודם לכן? אמר לו: כך דרכיו של הקב"ה, אף על פי שהאשה מזומנת לאדם להיות שלו, מקדימו אחר ונושא אותה קודם שהגיע זמנו של זה. כיוון שהגיע זמנו – נדחה זה שנשא אותה מפני זה השני שבא אחר כך, ומסתלק (הראשון) מן העולם, וקשה הדבר לפני הקב"ה להעבירו מן העולם מפני השני לפני זמנו.
בזוהר ח"א ח' מובא: דוד המלך בשעה שקרה לו אותו מעשה (של בת-שבע) פחד. באותה שעה עלה דוּמָה לפני הקב"ה ואמר לו: ריבונו של עולם, כתוב בתורה "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ" וכתוב "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ", דוד שחלל בריתו בערווה, מהו? אמר לו הקב"ה: דוד צדיק הוא וברית הקדוש על תיקונו עומד, כי גלוי לפָנַי שבת-שבע מוכנה לו מיום שנברא העולם. אמר לו (דוּמָה): אם לפניך גלוי, לפנַי לא גלוי. אמר לו הקב"ה: ועוד כל מה שהיה בהיתר היה, לפי שכל היוצאים למלחמה אף אחד מהם אינו יוצא עד שיתן גט לאשתו. אמר לו: אם כן היה לו לחכות שלושה חודשים ולא המתין. אמר לו: במה הדבר אמור, רק במקום שאנו יראים אולי היא מעוברת, וגלוי לפנַי שאוריה מעולם לא קרב אליה כי שמי חתום בו לעדות, שכתוב: אוריה, וכתבו אוריהו שחתום בו שמי שלא שימש בה מעולם (ורמז כבשת הרש: ותהי לו לבת, ובבת לא נוגעים).
אמר לו: ריבונו של עולם, הנה זה מה שאמרתי, אם לפניך גלוי שאוריה לא שכב עמה, לפניו מי גלוי, היה לו לחכות שלושה החודשים. ועוד אם תאמר שדוד ידע שלא שכב עמה (אוריה) מעולם, למה שלח אותו דוד וציוה אותו לשמש באשתו? שכתוב: "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ". אמר לו: ודאי לא ידע, אבל חיכה יותר משלושה חודשים, כי ארבעה חודשים היו, שלמדנו: בחמישה ועשרים בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל ללכת למלחמה והיו עם יואב בז' בסיוון והלכו והשחיתו ארץ בני עמון. וסיון ותמוז אב ואלול נתעכבו שם, ובכ"ד באלול היה מה שהיה בבת-שבע, וביום הכיפורים מחל לו הקב"ה אותו עוון.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרבנית המחברת
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרבנית שלומית גד זצ"ל
דוד המלך ועוצמת התהילים
הרבנית שלומית גד זצ"ל
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5