——–
אבשלום מולך בירושלים
אבשלום וכל העם אשר עמו וגם אחיתופל מגיעים לירושלים. חוּשַׁי הָאַרְכִּי בא אל אבשלום ואומר לו: "יְחִי הַמֶּלֶךְ, יְחִי הַמֶּלֶךְ". אבשלום חושד בחוּשַׁי ואומר לו: זה חסדך עם דוד רעך? למה לא הלכת עם רעך? וחוּשַׁי משיב לו: אני אשב רק עם מי שבחר בו ה' והעם (אמר והתכוון לדוד). ו"כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ כֵּן אֶהְיֶה לְפָנֶיךָ".
עצת אֲחִיתוֹפֶל
אבשלום מבקש עֵצה מאֲחִיתֹפֶל שהיה יועץ דוד המלך. אמרו על אֲחִיתֹפֶל: שהיה יודע את שם המפורש ודבריו היו זהים לדברי ה"אורים ותומים". מובא בגמרא: בשעה שחפר דוד המלך את יסודות המזבח, פגע בתהום ועלה התהום וביקש להציף את כל העולם. וידע אֲחִיתֹפֶל את הסוד שמותר לכתוב את שם ה' ולמחוק אותו על המים. כתב דוד שֵם ה' על החרס וזרקו לתהום, וירד התהום 16 אלף אמה ונסתם בחרס ובכך הציל אֲחִיתֹפֶל את העולם. מובא בגמרא במסכת ברכות, שאחיתופל היה היועץ הראשון במעלה בעם ישראל אז, קודם היו מתייעצים עם אֲחִיתֹפֶל ורק אחר כך היו מגישים את העניין להכרעת הסנהדרין, ורק אחר כך היו יוצאים למלחמה. והנה, גם אֲחִיתֹפֶל בקושרים! "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר (הגיד המגיד לדוד): אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם".
לפי חז"ל: ראה אֲחִיתֹפֶל ברוח הקודש שממנו עתיד לצאת המשיח, ותוכניתו הרעה היתה: לסייע לאבשלום למלוך, לייעץ לאבשלום לבוא על פלגשי אביו ואחר כך לדון את אבשלום למוות ולמלוך תחתיו. אך אֲחִיתֹפֶל טעה הפעם, וממשיך שושלת בית דוד לכיוון משיח ה' לא יצא ממנו ישירות אל מבת-שבע נכדתו: אשר ילדה את שלמה המלך.
אֲחִיתֹפֶל מציע לאבשלום: "בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת, וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ". כלומר: אֲחִיתֹפֶל מציע לאבשלום לעשות מעשה שאין ממנו חזרה, ואשר יתפרסם בכל העם ויגרום לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין דוד ואבשלום, ולחיסולה הסופי של התקווה להתפייסות ביניהם. אבשלום עז הפנים נכשל: "וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", ובכך נענש דוד מידה כנגד מידה על חטא בת-שבע שהתחיל על הגג, והתקיימה נבואתו של נתן הנביא כפי המובא לעי"ל: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל (בפרסום גדול) וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ".
אֲחִיתֹפֶל ממשיך ומייעץ לאבשלום: שיבחר 12,000 אנשי מלחמה וירדפו אחרי דוד המלך מיד באותו הלילה, שיגיעו בהפתעה ויהרוג את דוד המלך: "וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ, וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ". ובכך ישיב אבשלום אליו את כל העם אשר עם דוד. עצת אֲחִיתֹפֶל היתה עצה טובה בעיני אבשלום ובעיני זקני העם, אך תפילת דוד אשר ביקש מהקב"ה לסכל את עצת אֲחִיתֹפֶל – התקבלה, והקב"ה מפר את עצת אֲחִיתֹפֶל כדי להציל את דוד.
"וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא". אבשלום לא היה שלם עם עצת אֲחִיתֹפֶל ומחליט להתייעץ גם עם חוּשַׁי הָאַרְכִּי. חוּשַׁי אומר לאבשלום כי העצה אשר יעץ לו אֲחִיתֹפֶל בפעם הזאת: לא טובה. כיון שדוד ואנשיו ידועים כגיבורים ומרי נפש, ודוד המלך שהוא איש מלחמה לא ילין את העם בלילה הזה, והוא בודאי מתחבא ומתכנן התקפה על אנשי אבשלום. דוד הוא בן חיל ולבו אמיץ כְלֵב הארייה, וכל ישראל יודעים כי גיבור הוא דוד וגיבורים הם בני החיל אשר עִמו. חוּשַׁי הָאַרְכִּי מציע לאבשלום: לערוך גיוס כללי של כל ישראל מדן ועד באר שבע, ואז עם אנשים רבים כָּחול אשר על שפת הים יהיה ניצחונו על דוד מובטח. אבשלום וכל ישראל מסכימים לעצת חוּשַׁי הָאַרְכִּי, "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל. וַיְיָ צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא יְיָ אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה".
חוּשַׁי הָאַרְכִּי מבקש מצדוק ואביתר הכהנים שיודיעו לדוד במהירות ובחשאי, את עצת אֲחִיתֹפֶל וגם את עצתו הוא, ולהזהיר את דוד: "אַל תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר, וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר, פֶּן יְבֻלַּע לַמֶּלֶךְ וּלְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ". יהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ בני הכהנים עמדו בעין רוגל מחוץ לעיר, כדי שלא יֵרָאוּ על ידי תושבי העיר, והשפחה מבית צדוק הכהן הלכה להודיע להם כדי שיודיעו לדוד המלך. נער שראה את בני הכהנים בעין רוגל דיווח על כך מיד לאבשלום, ויהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ חיפשו מיד מסתור ונכנסו במהירות לבית אשר בחצרו מצויה באר, הם ירדו בזריזות לתוך הבאר והסתתרו בדפנות הבאר. האשה בעלת הבית לקחה מסך ופרשה על פני הבאר, ושיטחה מעליו ריפות אשר הסתירו את הבאר כליל. והנה הגיעו עבדי אבשלום אל האשה הביתה לחפש אחר יהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ, "וַיֹּאמְרוּ: אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן? וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה: עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם" (הלכו לבריכת המים). אנשי אבשלום חיפשו אחריהם אך כשלא מצאו שבו לירושלים. לאחר שהלכו אנשי אבשלום, עלו יהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ בני הכהנים מהבאר, הלכו אל דוד המלך ואמרו לו: "קוּמוּ וְעִבְרוּ מְהֵרָה אֶת הַמַּיִם, כִּי כָכָה יָעַץ עֲלֵיכֶם אֲחִיתֹפֶל". דוד המלך החליט במהירות, הוא וכל העם אשר אתו קמו מיד ועברו את הירדן, ועד אור הבוקר לא היה אחד שלא עבר את הירדן.
אֲחִיתֹפֶל אשר ראה שלא נעשתה עצתו, חבש את חמורו והלך אל ביתו ואל עירו "וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת", הוא התאבד ואיבד גם את העולם הבא שלו.
כאשר הגיעו דוד ואנשיו למחניים, כבר עבר אבשלום את הירדן עם כל איש ישראל ובראשם עֲמָשָׂא שר הצבא. שני המחנות נערכו למערכה.
שׁוֹבִי בֶן נָחָשׁ, מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי
דוד תלה את בטחונו בה' למרות שלמחנהו לא היה מזון. והנה באים לקראתו שלושה אנשים חשובים, אשר באו משלושה מקומות מרוחקים כדי לסייעו במזון: שֹׁבִי בֶן נָחָשׁ-מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל-מִלֹּא דְבָר, וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי-מֵרֹגְלִים, ועמם מזון לדוד ואנשיו: "מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר, וְחִטִּים, וּשְׂעֹרִים, וְקֶמַח, וְקָלִי, וּפוֹל, וַעֲדָשִׁים וְקָלִי. וּדְבַשׁ, וְחֶמְאָה, וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר – הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל, כִּי אָמְרוּ: הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר".
לאחר שקיבל דוד המלך את המזון עבור אנשיו ולאחר שסעדו את לבם, החל דוד לארגן את העם לצבא: בקבוצות של מאות, ושל אלפים, העמיד עליהם שרי מאות ושרי אלפים, חילק את הצבא לשלוש קבוצות, ומינה על כל קבוצה את אחד משלושת מפקדיו הטובים: יואב, אבישי ואִתַּי הַגִּתִּי, והחליט גם הוא להילחם לצידם. אך העם והשרים הציעו לדוד המלך שלא יצא עמם למלחמה, שאם יצא עמם למערכה הם יהיו בסכנה גדולה יותר. כיון שאם ינוסו לא ישימו לב אליהם, אך אם דוד המלך יהיה עמם תהיה לאנשי אבשלום מוטיבציה רבה לרדוף אחריהם. הם אמרו לדוד המלך שהוא יוכל לעזור יותר אם ישאר בעיר, כך הוא יוכל לייעץ להם בלחימה ולהתפלל בעדם. המלך דוד אומר: "אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה", וכל העם יצאו למאות ולאלפים. דוד המלך חושש במלחמה זו לחיי אבשלום בנו, וההוראה היחידה שנותן דוד לשלושת מפקדי הצבא – יואב, אבישי ואִתַּי הַגִּתִּי, היא: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", וכל העם שומעים.
מות אבשלום וחיסול המרד
"וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם [אַרְבַּעְתָּיִם]": תשלום רביעי אשר משלם דוד המלך מתוך הארבעתיים: אבשלום בנו מת לאחר שמרד בו. המלחמה בין צבא דוד המלך לצבא ישראל ואבשלום בנו התנהלה ביער אפרים. ולמרות שאנשי דוד היו מועטים הם ניצחו את הרבים, "וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא: עֶשְׂרִים אָלֶף". ומרוב פחד נכנסו אנשי אבשלום לתוך היער והסתבכו בענפי האילנות ובקוצים, ואף התנפלו עליהם חיות רעות.
והנה לפתע פוגש אבשלום הרכוב על הפרד בעבדי דוד, וכאשר הוא מנסה לברוח מהם הוא נתפס בראשו ושערותיו בסבך האֵלָה הגדולה (עץ). הפרד עובר ואבשלום נשאר תלוי משערותיו בין שמים לארץ. ואמרו חז"ל במסכת סוטה: שאבשלום לקח חרב וביקש לחתוך את שערו כדי להשתחרר מענפי האלה, אך באותה שעה ראה גיהינום נבקע ופתוח מתחתיו. אמר: מוטב שאתָלֶה בְּשיער ראשי ולא אמות באש הגיהינום (אברבנאל). אחד מאנשי דוד אשר ראה את אבשלום תלוי משערותיו בסבך האֵלָה, דיווח על כך מיד ליואב שר הצבא: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ: וְהִנֵּה רָאִיתָ, וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה?… וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב: …לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ", מה עוד שדוד ציוה להיזהר באבשלום בנו. יואב לא חיכה אלא הלך בעצמו, "וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה. ולמרות ציווי דוד המלך להיזהר בבנו: וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ". מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, ובמיוחד שמותו של אבשלום מנע המשך מלחמת-אחים קשה והרוגים נוספים, לאחר שכבר נהרגו מישראל 20,000 איש.
לאחר שהמיתו את אבשלום, תקעו אנשי דוד בשופר כסימן להפסקת המלחמה, לקחו את אבשלום המת והשליכוהו ביער "אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל, וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד", וכל ישראל נסו איש לאוהליו. ואבשלום הציב בחייו מצבה בעמק המלך, "וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ויש אומרים שזוהי מצבת יד אבשלום הנימצאת כיום בעמק קדרון בירושלים.
"בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ"
אֲחִימַעַץ בן צדוק הכהן רוצה לרוץ ולבשר ראשון לדוד על נפילת אוייביו ומות אבשלום. אך יואב שר הצבא אומר לו: לא איש בשורה אתה היום הזה, כי בן המלך מת. יואב שולח את הכושי שילך ויגיד למלך את אשר ראה, הכושי משתחווה ליואב ורץ אל דוד, אך אֲחִימַעַץ גם הוא רץ אחרי הכושי דרך הכיכר ומשיגו. והנה הצופה רואה איש רץ לבדו ויגד לדוד המלך, והמלך אומר שאם האיש לבדו אזי בשורה בפיו. והנה רואה הצופה איש אחר רץ לבדו, והמלך אומר שגם השני הוא מבשר. הצופה מזהה את מרוצת הראשון כמרוצת אֲחִימַעַץ בן צדוק, והמלך אומר: איש טוב זה ואֶל בשורה טובה יבוא.
אֲחִימַעַץ מגיע ומברך את המלך לשלום, הוא משתחווה לפני המלך ואומר: ברוך ה' שהסגיר את האנשים אשר נשאו את ידם באדוני המלך. המלך שואל מיד: "שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" אֲחִימַעַץ אומר לדוד שאינו יודע מה בדיוק קרה. והנה מגיע הכושי ומבשר לדוד: "יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי שְׁפָטְךָ יְיָ הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ". המלך שואל את הכושי: "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" והכושי מבשר למלך על מות אבשלום: "יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה".
דוד המלך עולה לעליית השער ובוכה וקורא בלכתו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". אמרו חז"ל במסכת סוטה י', ע"ב: שדוד המלך אמר שמונה פעמים "בני": שבע פעמים כדי להעלות את אבשלום משבעה מדורי גיהינום, ובפעם השמינית הביאוֹ לגן עדן. אמר דוד המלך לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, מדוע אבשלום בגיהינום? הרי אבשלום היה רק כלי בידי הקדוש-ברוך-הוא כדי להעניש את דוד על מעשה בת-שבע, ואם כך אזי אבשלום רשאי לעלות מן הגיהינום ולהיכנס לגן עדן.
יואב אשר רואה את צערו הגדול של דוד המלך על אבשלום מתאבל עליו גם הוא. וכל התשועה הגדולה ביום ההוא הפכה לכל העם לאבל, כי המלך נעצב על בנו. העם המנצח במלחמה מתגנב לעיר בדממה "וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי!"
דוד המלך ואנשיו שבים לירושלים
יואב שר הצבא פונה אל דוד המלך ומדבר אליו דברים קשים ואומר לו: שיש לקבל את אנשיו השבים מהמלחמה כמנצחים בסבר פנים יפות, בעוד שהמלך מתאבל על אבשלום כאילו היה אוהבו. ואם המלך לא מקבל את חייליו השבים מן הנצחון ומחיסול מרידת אבשלום, העם יכול להתקומם התקוממות שדוד המלך לא יוכל לה, כיון שהעם אומר: שדוד המלך היה מעדיף שאבשלום יחיה וכל החיילים של דוד ימותו: "לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ?" יואב נשבע ואומר לדוד המלך: שאם המלך לא יֵצֵא ויקבל את פני העם וידבר על לב עבדיו אשר חרפו את נפשם למענו ולמען בני ביתו, אזי כולם יסתלקו ויעזבוהו ולא ילין אתו איש הלילה, וזו תהיה לו הרעה הגדולה ביותר בחייו. דוד המלך מקבל את דברי יואב ונוהג כעצת יואב: המלך יושב בשער ומקבל את פני כל העם המנצחים, אשר שמרו אמונים למלך ונלחמו למענו בחרוף נפש.
ישראל הבינו שאבשלום מת וכעת יש להשיב את דוד המלך למלכותו, דוד אשר תמיד הצילם מיד אוייביהם. דוד שולח אל צדוק ואביתר הכהנים שידברו אל זקני יהודה: "אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם, וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ?" כדי להעמיק את הפיוס ועל מנת למנוע התנגדויות מצד שבט יהודה, הודיע דוד שימנה את עֲמָשָׂא (שהיה שר צבא אבשלום) לשר הצבא שלו תחת יואב.
וכל אנשי יהודה כאיש אחד שלחו אל המלך: "שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ". המלך שב ויהודה באו לקראתו להשיבו לירושלים, וגם שמעי בן גרא ירד לקראת המלך ועמו אלף איש מבנימין והיה בין הראשונים לקבלו, וציבא נער בית שאול וכל בניו ועבדיו. שמעי בן גרא נפל לפני המלך והתנצל על שקיללו, "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי: לֹא תָמוּת. וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ".
ומפיבושת בן שאול גם הוא ירד לקראת המלך, ובניגוד למה שהלשין עליו ציבא עבדו: היה מפיבושת בצער גדול מיום לכתו של המלך, עד כדי כך שהלך יחף, ולא עשה את שפמו, ולא כיבס את בגדיו – עד בוא המלך בשלום. דוד המלך שואל את מפיבושת: "לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי, מְפִיבֹשֶׁת?" (כפי שהלכו עמו שאר אוהביו אשר שמרו לו אמונים). ומפיבושת משיב בתנצלות: כי פיסח הוא ואינו יכול ללכת לבד, וציבא עבדו רימהו וברח ולא חבש לו את החמור, ואף הלשין עליו. דוד המלך אומר למְפִיבֹשֶׁת: "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה".
אמרו חז"ל: בשעה שקיבל דוד לשון הרע על מפיבושת ואמר: אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה, יצאה בת קול ואמרה: ירבעם ורחבעם יחלקו המלוכה, וזה קרה לאחר שנבנה בית המקדש אחרי ימי שלמה המלך. גם בשעותיו הקשות ביותר של דוד המלך מצפים ממנו לשלמות, ומדקדקים אתו כחוט השערה למרות שהוא רדוף, בורח, נימצא בסכנת נפשות עם כל אנשיו, כל ביתו וממלכתו מתמוטטים לנגד עיניו, המשיח וכל גאולת ישראל בסכנה – ובכל זאת הוא נדרש לשלמות גם בשעות הקשות הללו ולניתוח כל עניין לעומק ובדקדקנות: האם ציבא אמר לשון הרע על מפיבושת או לא אמר?
בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי נפרד מדוד
בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי הזקן בן השמונים, יורד מ"רוגלים" ועובר את הירדן עם דוד המלך כדי ללוותו בשובו לירושלים. בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי שהיה איש גדול מאוד, כִּלְכֵּל את דוד המלך ואנשיו בזמן שהותם במחניים. דוד המלך אומר לבַרְזִלַּי: "עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלָם". אך ברזילי כבר זקן, ואינו רוצה להיות לטורח על המלך, הוא מעדיף למות בעירו ולהיקבר בקבר אבותיו. הוא משיב בענווה: "וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת?" בַרְזִלַּי שולח את כִמְהָם בנו עם המלך, ודוד המלך אומר לברזילי שהוא יעשה לבנו כטוב בעיניו וגם כל אשר יבחר.
המלך נפרד מבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי במעבר הירדן "וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ". בַרְזִלַּי שב למקומו ודוד המלך עם אנשיו שבים לירושלים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרבנית המחברת
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרבנית שלומית גד זצ"ל
דוד המלך ועוצמת התהילים
הרבנית שלומית גד זצ"ל
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5