א הקדמת ספר הזוהר (מתורגמת ומבוארת)237תרגוּם זה, שהוּגה במקומות שונים, נדפּס ב"המצוּדה" הלונדונית. המתרגם, הי"ד, לא ראה כל הגהה וממילא לא הוכנסו תיקוּנים נחוּצים אחרונים, וכן נפלוּ בתרגוּם שב"המצוּדה" השמטות וטעויות–דפוס גסות (כגון: העולם הקדוש, במקום: העם הקדוש, העליון – במקום: האילן וכו'). אף ניכרים פּה ושם עקבותיהם של קילקוּלים, שנעשו בידי אלה שטיפּלוּ בכתה"י. … להמשך קריאה
א לימודי הזוהר: מבואבחלקוֹ הראשוֹן של חיבּור זה הלכתי סחוֹר סחוֹר, מסביב לזוֹהר. הבאתי את הדעות הרבות והשונות על־זמן חיבּוּרוֹ וערכּוֹ של הספר, צירפתי וזיקקתי אותן עד־כמה שהיה ביכולתי, ביררתי את האמת מן הדמיוֹנוֹת בין מימין ובין משמאל, ביקשתי וּמצאתי את אבות הזוֹהר והגעתי עד למסדר האחרון של הזוֹהר והלך־רוּחוֹ. ב מעתה אני ניגש לעבודה … להמשך קריאה
א ה. הגלגולים שעברו על תורת הזוהר"תנוּ רבנן: ארבעה נכנסוּ בפרדס. ואלו הן: בן־עזאי וּבן זוֹמא, אחר ורבּי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאַתם מַגיעין אצל אבני שיִש טהוֹר, אַל תאמרוּ: מים! מים! משום שנאמר: דוֹבר שקרים לא יִכּוֹן לנגד עיני. בן־עזאי הציץ ומת. עליו הכתוּב אומר: יקר בעיני ד' המותה לחסידיו. בן־זומא הציץ ונפגע. … להמשך קריאה
א ד. החיבר רבי משה די־ליאון את עיקר טופס הזוהר?בכל הדעוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת על זמן חיבּוּרוֹ וערכּוֹ של ספר הזוֹהר עדיין לא מצאנוּ תשוּבה מַספּקת לשאלה: מי הוּא סוף־סוף באמת מחבּרוֹ של ספר הזוֹהר? ב התשוּבה המתקבּלת, לכאוֹרה, על הדעת היא: רבּי משה די ליאוֹן חיבּר גם את עיקר טוֹפסוֹ של הזוֹהר, גם את תוֹספוֹתיו. … להמשך קריאה
א ג. דעת הביקורת החדשההראש־וראשוֹן למבקרי הזוֹהר החדשים רבי נחמן קרוֹכמַל מַחליט, בניגוּד גמוּר לניתוּחוֹ של רבּי יעקב עמדין, שכל ספרי הזוֹהר, ההוֹספוֹת שנוֹספוּ עליהם, הנספּחוֹת שנספּחוּ אליהם, כל המדרשים הנעלמים והתיקוּנים, הכל מעשה ידי מחבּר מאוּחַר. ב אשר לקבּלה עצמה הוּא כותב: ג זה אמת ברור[ה] ואין להכחישו[ה], שהיתה חכמה זו בעינה ויסוֹדה שׂוּמה … להמשך קריאה
א ב. האגדות והדעות על ערכו וזמן חיבורו של הזוהרנתחיל בדברי־אגדה: ב ראש המקוּבּלים ר' נחוניא בן־הקנה חיבר ספר הבהיר, ואחריו ר' שמעון בן יוחאי עשה ספר הזוהר, וחיבר בו כמה חיבוּרים כמו התיקוּנים". וכשמת ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר וכל הדור ההוּא, אבדה חכמת הקבּלה, עד שהקרה ד' לפני מלך אחד ממלכי מזרח, … להמשך קריאה
א א. השקפה כלליתבנטוֹת שמשם של הערבים בספרד לערוֹב ולילה שחוֹר של הכּמרים השחוֹרים החל לפרוֹשׂ כנפיו על הארץ; בהחל ישראל בספרד לשכוֹח את תקוּפת־הזהב שלו; בכבוֹת נרוֹ של בן־מיימוֹן; בכבוֹת שאר נרוֹתיו של ישראל אחד אַחַר אחד ושני דרכי־מות היוּ לפניו: לעטוֹת מעיל־חוֹשך כשׂוֹנאו או לרדת שחת, – אז שלח אלהי ישראל פֹתאם את … להמשך קריאה
א ב. בקורת הבקורתדבר גדול השמיענוּ הפילוסוף התוֹרני ר' אליהו דילמדיגו ב"בחינת הדת"97דף 3. שלו: ב דרכי הלימוּד מתחלפות מאד, לא לבד בחכמות המתחלפות, אבל (רצונו לאמר: כי־אם גם) בלימוּד האחד עצמוֹ. אַתה רואה, שהלימוּד הנכוֹן המיוּחד לבעלי התלמוּד בהוצאת הדינים זוּלת הלימוּד המיוּחד לבעלי הלימוד ולבעלי הפשט, ולזה ראוּי שנדריך בלימוּד אלה הדברים, אשר … להמשך קריאה
א א. בעד וכנגדנסדר תחילה אחת לאחת את כל הטענות של המַקדימים את זמן המסתוֹרין בישראל, והם מקיימים ומאַשרים בזה את חכמת הקבּלה בתוך נשמתה של היהדוּת, ושל המאַחרים את זמן צמיחת המסתוֹרין בישראל והם עושים בזה את חכמת הקבּלה ל"זמוֹרת זר בכרם היהדוּת" או לדבר שנספח ברבוֹת הימים ובשטף הדוֹרוֹת, דבר שמוֹצאוֹ מהוֹדוּ, מפּרס, … להמשך קריאה
א ח. המתקת הדינים בשורשםכמעשׂה העלָאת ניצוֹצוֹת וכמעשה העלאת מחשבות זרות וכמעשה העלאת המידוֹת, כך מעשה המתּקת הדינים. ב עיקר עלייתם ובירוּרם של דברים אלה הוּא במחשבה. בשעה שבאה המַחשבה הקדוֹשה והטהוֹרה של ה' אחד, מיד שבים כל ניצוֹצוֹת הקדוּשה, שנפלוּ לתוך הקליפּוֹת, אל מקוֹרם – וּמתעלה וּמתקדש המעשה אשר ייעשה. וכן כל המַחשבוֹת האלהיוֹת, … להמשך קריאה
א ז. העלאת המידותהחסידוּת, כהקבּלה אמהּ, רוֹאָה בכּל שניוּת: טוב ורע, קדוּשה וטוּמאָה, אמת ושקר, ספירוֹת דקדוּשה וספירות דקליפה. החסידוּת, כהקבּלה אמה, חוֹזרת כמעט בכל מאמר ומאמר על אותו פּסוּק: "כי זה לעוּמת זה עשה האלהים", וכמוה היא עמלה להראות, שכל מה שיש בקדוּשה יש בקליפּה, ולהיפך. ב אפס כי כל זו השניוּת היא רק … להמשך קריאה
א ו. העלאת מחשבות זרותכמעשה העלאת הניצוֹצוֹת כך מעשה העלאת המַחשבוֹת הזרוֹת. עיקרם ועניינם אחד: למצוֹא את הקוֹדש ואת הטוֹהר שבכל דבר ולהעלוֹתם לאין־סוֹף. ומה בין העלאת ניצוֹצוֹת להעלאת מַחשבוֹת זרוֹת? – באופן הראשון האָדם הגוֹאל מעלה בטובו כל דבר שיש לו עסק עמו, ובאופן השני האדם מַעלה גם את הרע שבתוֹך עצמוֹ. ועיקר החידוּש … להמשך קריאה
א ה. העלאת ניצוצותהכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את ריבּוּי האוֹרוֹת – ונשתבּרוּ. מקצתם – חלקים חלקים, ומקצתם – רסיסי־רסיסים. מקצתם ירדוּ למטה, מקצתם שקעוּ, וּמקצתם ירדוּ לנוקבא דתהוֹמא רבה. כוּלם יחד נפזרוּ לכל רוח, ואין מקבּץ את הנידחים, אין מאסף להמה. ב ונאנחים הנידחים בכל מקום שהם, נכספים להוֹד העליוֹן, לשוֹרשם הכּללי. ג ניצוֹצוֹת הקדושה … להמשך קריאה
א ד. אותיותהאלהוּת הסתירה עצמה בעולם. ואוּלם מתוך שכּוֹח הפּוֹעל נמצא בנפעל, הרי שישנם בתוך היש עצמו, בתוך המציאוּת הנגלית, רמזים וסימנים המוֹרים על מציאוּת אחרת, תוֹכית, עליוֹנה. ב האלוֹה המסתתר בחביוֹן עוּזוֹ שוֹלח דברוֹ לכל אָדם, קוֹרא לו בקול, מעיר אוֹזן, מדבר ללב, מַזהיר, מוֹכיח, מוֹרה דרך – – ג אלוֹה מרמז לאדם: בקשני … להמשך קריאה
א ג. כוח הפועל בנפעלהחסידים מוֹציאים עניין הצמצוּם מידי פּשוּטוֹ. האלהוּת לא סילקה את אוֹרה, כי אם גילתה את אוֹרה לפי מידת ההשׂגה וכלי־התפיסה של הנברא. אין כאן הגבּלת האלהוּת, כי אם גילוּי מיוּחד של האלהוּת. ב ועִם שהחסידים מוֹציאים את הצמצוּם מידי פּשוּטוֹ הם מפרשים את הכתוּב: "מלוֹא כל הארץ כבוֹדוֹ" דוקא כפשוּטוֹ. ג … להמשך קריאה
א ב. צמצוםהעוֹלם נברא יש מאַין. כיצד היה האַין ליש? – לשאלה זו אין מקום בשעה שאָנוּ מַשׂיגים את ה"אַין" בתוֹר עצם היש, כלומר: בשעה שאנוּ רואים אותו כּתר עליוֹן, כוח ה"פּלא" שבכל יצירה. ב ואוּלם עוד מקום לשאלה: מאחר שכל היש אינו אלא מדוּמה, מאחר שבעיקרוֹ אינו אלא האַין האלהי, כיצד נעשה היש לדבר … להמשך קריאה
א א. יש ואין"בכֹל מקום יש חיוּת הבורא ברוּך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נַפשיט אותו דבר מן הגשמיוּת ונחשוב רק הרוּחניוּת לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוּש שהוּא דבר הבלתי־מוּרגש בידים ועיני־בשר, רק שהוּא נרגש בהשׂגה לחיוּת ונשמת־אָדם לבד. … להמשך קריאה
א מתוך רטט בּלב ורגש של אחריות רבה ניגשים אנו להוצאת כתביו העבריים המכוּנסים של אחד מבחירי האומה, שרבים ניאוֹתוּ לאוֹרוֹ, הסופר הוגה־הדעות, איש החסידות והקבּלה, צופה לבית־ישראל במשך עשרות בשנים, הקדוש ר' הלל צייטלין, הי"ד. ב הלל בר' אהרן־אליעזר צייטלין קידש את השם בפולין בערב ר"ה תש"ג. עטוף בטליתו ומוכתר בתפיליו, כשספר הזוהר, בו … להמשך קריאה