שפת אמת, דברים, ואתחנן ח׳

א

תרל"ט

ב

ברש"י ומד' אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין אלא מתנת חנם. ואינו מובן הלא באמת לא נשמע תפלתו זאת ואיך נאמר שגם בדין הי' לו לתבוע. אבל הענין הוא כי באמת היתכן לתבוע בדין מהבורא ית'. רק שיש מתנה במשפט. כענין שאמרו אי לאו דעביד לי' נייחא נפשי' כו'. אבל המה רוצין רק מתנת חנם לגמרי בלי שום טעם של נחת רוח שעשו לפניו ית'. וכן הלשון במד' ורחמתי כו' אשר ארחם מי שיש לו ברחמים אני עמו ומי שאין לו אחון במתנת חנם כו' הרי שגם למי שיש לו צריך למדת הרחמים כנ"ל. והנה באמת זאת היא בחינת א"י דלית לי' מגרמי' כלום והיא מתנה שנתן הבורא ית' לאבות שיכניס בניהם לארץ ישראל ומה"ט עצמו לא נכנס בו מרע"ה כי לא הי' בעבור עונש בלבד. אבל הי' מיוחד ליהושע שקיבל הארה רק ממרע"ה ול"ל מגרמי' כלום. והיא בחי' תפלה כי דור המדבר הי' בחינת תורה ועתה התחיל בחי' תפלה. ולכן בא מרע"ה במדת תחנונים עפ"י מ"ש בזוהר על דוד המע"ה עביד גרמי' עני כו'. והוא הרבותא שאמרו חז"ל שהצדיקים יכולין לבטל עצמם כ"כ אע"פ שיש להם עושר במצות ומעש"ט יכולין להעמיד עצמן בבחי' רש ונקלה שירגיש באמת שחסר לו כמ"ש במ"א בענין וייצר לו גבי יעקב אע"ה. אכן הבורא ית' לא חפץ שמשה רבינו ע"ה ירד ממדריגה עליונה אשר לו. וזה שאמר מרע"ה לבנ"י איך שנתרצה לרדת ממדרגתו בעבורם כי ידע שכשיכנס עמהם יתקן אותם ולא יהי' עוד גלות. ולכן אמר אתה החלות כו' להשפיל עצמו כי אע"פ שעתה נתעלה הלא הכל מאתו ית' [ואפשר ע"ז השיב הש"י רב לך כי הוא באמת רב ואינו במדרגה זו]:

ג

בפסוק א"ה האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כל מיותר לכאורה. וי"ל על כל הקהילות שמתאספין בנ"י תמיד כמ"ש חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם. וכ"ז בא בשעת מתן תורה כמ"ש הקהל כו' ואשמיעם את דברי הי' הכנה והארה שכל התאספות של בנ"י לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים. כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. וכמו שעשרה מאמרות הוא יסד ובנין על כל הבריאה. כן עשרת הדברות הם יסוד ובנין על כל הנהגת בנ"י. רק ההפרש שמאמרות היו ברצון הבורא ית' בלבד אבל הדיברות היו ע"י הכנת בנ"י שהקדימו נעשה ומס"נ על כבוד שמו ית'. לכן גם עתה מעוררין זה הכח ע"י הכנה למטה. וכמו כן בנפש אדם עצמו כשמאסף כל הכחות להשתעבד אליו ית' הוא בכלל כל קהלכם. וכן איתא מנין שאפי' א' יושב ושונה כו':