לקוטי תורה, במדבר ח׳

א

ביאור מעט ע״פ כי גדול יום יזרעאל

ב

ביאור ענין כי גדול יום הוא כמ״ש בזהר ח״ג דקל״ד ע״ב הה״ד יום אחד הוא יודע כו׳ עד לא אתקרי לא יום ולא לילה דלית יום אלא מסטרא דילן ולית לילה אלא מסטרא דילן.

ג

ופירש שם בספר רוח  דוד כי יום ולילה הם ז״א ונוק׳. אבל לעתיד שיהיה גילוי א״א כתיב לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור דלילה כיום יאיר.

ד

וענין אומרו דלית יום ולילה אלא מסטרא דילן. יובן ע״פ משנ״ת במ״א בד״ה וידעת היום כו׳ פי׳ כמו שהיום הוא עם הלילה ושניהם אחד כך והשבות אל לבבך שכמו שהוא בזמן כך הוא בנפש שהשני לבבות שהם היצ״ט והיצה״ר הם שניהם כאחד שגם היצה״ר ישוב לאהבת הוי׳ כד אתכפיא סט״א כו׳ ומזה וידעת כי הוי׳ הוא האלקים שנמשך להיות חיבור ויחוד שם הוי׳ עם שם אלקים שבאתעדל״ת תליא מלתא שע״י והשבות אל לבבך שיהיו ב׳ הלבבות כאחד שישוב גם היצה״ר להיות בטל לגבי היצ״ט נמשך כמ״כ למעלה שיהיה שמאלא אתכליל בימינא, וזהו ענין שמזכירין מדת לילה ביום ומדת יום בלילה בברכת יוצר אור ובברכת מעריב ערבים כו׳ וז״ש דלית יום אלא מסט׳ דילן ולית לילה אלא מסט׳ דילן שכמו שהיא בנפש כך הוא בעולם, וגם כי באתעדל״ת תליא.

ה

והנה ע״י אתעדל״ת זו שהיא בבחי׳ זריעה נצמח לעתיד בחי׳ גילוי א״א שהוא בחי׳ רב חסד דלית שמאלא בהאי עתיקא ולא שייך שום יום ולילה כלל כמו בזו״נ דשייך בחי׳ צמצום והסתר כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ והי׳ אור הלבנה כאור החמה כו׳ כאור שבעת הימים כו׳):

ו

וזהו ענין ויברך ובזהר ח״ג פ׳ אמור דצ״ו ע״ב פי׳ ג״כ פסוק והיה יום אחד הוא יודע כו׳ על חג השבועות והיינו לפי שבשבועות נמשך לז״א הכתר מא״א ממש. ומה״ט י״ל מנהג כל ישראל להיות נעורים בחג השבועות כדי להמשיך מבחי׳ גם לילה כיום יאיר כו׳.

ז

וע׳ בפי׳ הרמ״ז שם בפי׳ יודע להוי׳ והיינו שזהו התגלות דעת עליון שלמעלה מעלה מבחי׳ וידעת היום כו׳, וזהו ענין כי גדול יום פי׳ התגלות בחי׳ א״א יום שכולו ארוך וכ״ז נמשך על ידי יזרע אל זריעת הצדקה והחסד עכשיו אשר זהו כלי לגילוי בחי׳ ורב חסד. כגופא לנשמתא (כמ״ש במ״א ע״״פ ה׳ יחתו מריביו וע״פ אני הוי׳ אלקיכם דפ׳ ציצית). וזהו אל עליון גומל חסדים טובים:

ח

ועוי״ל בפי׳ והיה מספר כו׳ ע״ד מ״ש במ״א שבחינת סתים וגליא הנ״ל דחסדים המכוסים והמגולים הנ״ל הוא כמ״כ למעלה מעלה עד רום המעלות עד אין קץ כו׳ ואפילו בא״ק כו׳. ועיין בע״ח שער אריך אנפין פ״א וספ״ב בהג״ה ובשער או״א פ״א שיסוד דעתיק המתלבש בא״א מסתיים ג״כ במקום החזה דא״א ע״ד יסוד אימא בחזה דז״א כו׳. וזהו ענין סתים וגליא שלמעלה מעלה בא״א ע״ד שהוא בז״א כו׳.

ט

והנה ז״א מלביש לא״א לנה״י שבו כנזכר לעיל ובחי׳ כתר דז״א מלביש לחלק הת״ת דא״א שתחת הפרסא כמ״ש במ״ח מסכת הלידה דהיינו למטה מהחזה דא״א. נמצא בחינת הסתים דא״א מה שלמעלה מהפרסא ששם מסתיים יסוד דעתיק אשר הוא המשכת אור א״ס בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ אינו נמשך ומתלבש כלל בז״א וכ״ש בנוק׳. אכן לע״ל אשר יתעלה בחי׳ עלמא דאתגליא להיות במדרגת עלמא דאתכסיא ממש כך עד״ז גם למעלה בא״א יתפרש כן וממילא שגם בזו״נ שמלבישי׳ לא״א יהיה גילוי זה שמבחי׳ יסוד דעתיק ממש שלמעלה מהפרסא שבא״א כו׳. וזהו ג״כ נכלל בפי׳ והיה מספר בנ״י כו׳ אשר לא ימד ולא יספר. כי לפני אחד מה אתה סופר. (ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר בראשית דף ח׳ בד״ה אזדמנת למהוי):

י

ומכ״ז יובן ג״כ מ״ש בד״ה ששים המה מלכות בענין ביאור המאמר מפלגך לעילאי כו׳ מפלגך לתתאי. דמפלגך לתתאי היינו מ״ש ומשם יפרד. ונקרא מפלגך לתתאי כי מקור התהוות בי״ע הוא מבחי׳ מל׳ דאצילות שמקבלת מלמטה מהחזה דז״א וכמ״ש בזהר בראשית (דל״ב ע״ב) ע״פ יהי רקיע בתוך המים אית קרומא במציעות מעוי דבר נש כו׳ והבדילה הפרוכת כו׳ והקרום היינו הפרסא שמתחלת מהחזה מצד פנים כמ״ש במק״מ שם בשם האוצ״ח. (ועיין  בע״ח שער או״א פ״ג מזה. ובשער הנקודים פ״ב במ״ש וכיוצא בזה כו׳) וענין הפרסא היה כדי שיוכל גם הבריאה לקבל אורו ותבין ותשכיל בזה איך יש פרסא בין אצילות לבריאה עכ״ל. אכן לע״ל דכתיב והיה מספר בנ״י שהוא עלמא דאתגליא שמהחזה ולמטה יהיה בבחי׳ ומדרגת עלמא דאתכסיא שלמעלה מהפרסא בחי׳ ולתבונתו אין מספר וא״כ יהי׳ הגילוי למטה כמו למעלה: