בית יעקב על התורה, מקץ ו׳

א

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). שיר המעלות. תרגם יונתן, שירא דאתאמר על מסיקין דתהומא. תהום מרמז, שבזה המקום גנז השי"ת כל הטובות שיתגלו לעתיד לבא. אכן בזמנים שהיו ישראל בגלות המר, לא היה בכחם לסבול גודל ההסתר פנים, לזה מסיק השי"ת בכל פעם מהתהום למרטב עלמא, להאיר מעט מהטוב הצפון לעתיד בכדי שלא יתיאשו מהטובה, וזה הוא למסקי תהומא, וכענין דאיתא בש"ס (סוכה נג:)^להכמבואר לעיל פרשת בראשית אות כג ד"ה בדעתו: ענין התהום כבר נתבאר לעיל (ענין ה) שהוא על אוצר הטובות שיתן השי"ת לעתיד. ואיתא בגמ' (סוכה נג:) שדוד המלך ע"ה העמיד את התהום על אלפא גרמידי כדי למירטב עלמא. הענין בזה, שאף בגלות ובהסתר ישאר קצת הרגשה והכרה לישראל מה שיופיע השי"ת לעתיד רב טוב הצפון בכדי שלא יתיאשו מן הגאולה ח"ו, וזהו נקרא למירטב עלמא. וזהו בדעתו תהומות נבקעו, שמורה על טובה מפורשת שהתהום נבקע ועולה למעלה. ועיין עוד שם אות ד בסופו, אות ה ד"ה כונן.. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. היינו שכל המצות נקראים ציונים, וכמו שהזהיר הנביא לישראל (ירמיהו ל״א:כ״א) הציבי לך ציונים. והוא משל למלך בשר ודם המעמידין צורתו בבית המשפט, למען ייראו את מלכם בשעה שישבו על מדין לשפוט צדק מאימת צורת המלך שלפניהם. וכן הם מעשה המצות, שעל ידם יזכור האדם את השי"ת, שהמצות הם ציור מהשי"ת. אכן בעוה"ז שאין האדם מבין טעמי המצות ואינו מרגיש טעם בהם, נראה כמו שאין להם חיות ושהם נפרדים ח"ו מהשי"ת, אך לעתיד לבא, אז יראה השי"ת שהמצות הם מלאים חיים ודבוקים בשורש הרצון והחיים מהשי"ת. וזהו, בשוב ה' את שיבת ציון, שהשי"ת ישפיע אז חיים בהמצות, אזי נראה שאף בימי הגלות היינו כחולמים, היינו בריאות והתקשרות יחד, מלשון הכתוב (ישעיה לח) ותחלימני והחייני. והוא כמו האדם, בעת שהוא בריא וחזק אזי הם כל הכחות שלו מקושרים יחד. ולזה ג"כ נקראים הרעיונות של האדם שבשעת שינה בשם חלום, כי בעת שהאדם ישן נראה שנפרד ונפסק ממנו כח החיים, רק ע"י החלומות שיחלום לו נראה שהחיים דבוק וקשור בו, וכשנזכה לראות בנחמת ציון, אז נראה שאף בימים הרעים היינו דבוקים בהשי"ת^לועיין לעיל פרשת תולדות אות יג: בכל המצות יש בהם חיים וטובה מלעתיד, כי בעוה"ז הסתיר השי"ת גוף החיים ולא העמיד רק לבוש לחיים וציונים, שכל מצוה הוא ציון לגוף החיים שהשי"ת שורה בו. בשעת עטיפת הטלית שורה החיים של השי"ת בזה הטלית, והטלית הוא רק לבוש וציון לגוף החיים. וכן בעשיית כל המצות שורה אז גוף החיים של השי"ת בעשיית המצוה הזאת, רק שהאדם אין לו תפיסה בחיים עצמו, כיון שהוא למעלה מתפיסתו והוא נסתר, רק בעשיית המצוה וציונו יש לו תפיסה. ועיין שם בהערה עח, ועיין לקמן פרשה זו אות כה.. אז ימלא שחוק פינו. היינו כדאיתא בש"ס (פסחים נ.) לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. אבל לעוה"ב נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. השם אדנ"י מורה על אדנות השי"ת שהוא אדון על עבדיו, ומזה צריך האדם לקשר ולדבק את עצמו ברזא דיראה ולצמצם עצמו בבחינת עבד וזהו בעוה"ז^לזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה כי ירחיב: משם א"ד"נ"י היינו הכרת האדם וגבול תפיסתו מזה נצמח כל הגבולין שעד כאן מותר להתפשט ומכאן ואילך אסור, היינו כמה שימצא באדם כח עבודה כך יוכל להתפשט את עצמו בטובות. ועיין עוד ח"ב מס' פסחים (נ.) ד"ה ביום [ב], לעיל פ' ויצא אות יא.. אבל לעוה"ב יהיה נקרא כמו שהוא נכתב בשם הוי"ה שמא דרחמי. וזהו אז ימלא שחוק פינו, שתגדל השמחה בזה, שהקריאה שבפה יהיה ג"כ בשם הוי"ה בחינת חסד ולא יצרך האדם אז לשום צמצומים. וזהו דאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) א"ר ייסא וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני א"ל רבי יהודה כגוונא דלהון חמא וכו' באינון דרגין דלתתא וכו'. הענין בזה שתמיהת הזוה"ק הוא, כי חלום מרמז על חיבור והתקשרות החיים, ובפרט זה החלום שמרומזין בו רזין עלאין פנימאין כדאיתא שם, וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני, וכי סלקא דעתך שנמצא בו התקשרות ודבקות בשורש חיים, ע"ז מתרץ שחמא רק בדרגין דלהון, היינו בהנאות עוה"ז, אבל הפנימיות מזה החלום לא נתגלה לו והוא גנוז וצפון רק לישראל: