בית יעקב על התורה, בראשית ל״ו

א

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא. והענין בזה שנאמר ביום השלישי שני פעמים כי טוב, מפני שבו נבראו מאכלי האדם שיש בהם איסור היתר. והם שני ענינים מתחלפים אשר תכליתם הוא ענין אחד, להיות מתגדל הכבוד שמים, כי על הדברים המותרים ישבח ויפאר ליוצרו שחננו בטובו ונתן לו כח לקבל הטובה. אבל גם מדברים האסורים יתגדל הכבוד שמים, האמנם לא יוכל האדם לקבלם מפני שהמה יאסרו את דעת האדם ויטרידו אותו לשכוח בהבורא ב"ה, בכל זאת יש בו הטוב, במה שהאדם מכיר גדולת הש"י בזה, שרק לו הכח והגבורה, והאדם אין לו כח לקבל הדברים האלו, וע"י ההכרה הזו נכנס להאדם קדושה שיהיה לו קנין בדבר הזה^קטוכמבואר על הפסוק (משלי ל׳:י״ט) דרך הנשר בשמים בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ה]: וזה דרך הנשר בשמים, ונשר ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר מורה על טומאה כי אין לו אף סימן אחד של טהרה, ושמים מרמזים על בהירות גדול, כי שם מכיר האדם אור השי"ת מפורש שאין שום הויה חוץ ממנו ית', וזה דרך הנשר בשמים, כי על ידי גודל עבודה יוכל אדם לראות את התכלית והכבוד שמים היוצא מזה ג"כ, אשר מזה שהאדם פורש עצמו מכל אלו הדברים הטמאים נמצא שעולה כבוד שמים מזה ג"כ, וזה דרך הנשר בשמים שיוכל לבוא לידי בהירות מנשר ג"כ.. כי מהצמצום שהאדם מצמצם את עצמו בהלא תעשה נעשה מזה עשה. וכמו שמצינו בענין שבת אשר עיקרה הוא בלא תעשה, ויש בה העשה וביום השביעי תשבות (משפטים כג)^קטזעיין לעיל פרשה זו אות ג הערה טז, ועיין סוד ישרים ראש השנה אות יא ד"ה ועל זה: כיוון שמסר השי"ת כח הפעולה להאדם, כדכתיב, ששת ימים תעבוד, כלומר שיפעול אדם כל המצוות עשה, וכשמגיע שבת נאמר, וביום השביעי תשבות, היינו שיהיה שובת מקום ועשה ויהיה זהיר בכל לא תעשה, וע"י כן כשאדם שומר בשבת את כל תעשה, נעשה מזה הכל מצות עשה, וביום השביעי תשבות. כדאיתא בגמ' וביום השביעי תשבות הוא מצות עשה. ולהבין זאת, איך נחשב תשבות למצות עשה, הלא הוא רק שובת ממלאכה. אכן מחמת שבימי החול פועל האדם בקום ועשה, ומזה נעשה הגוף מורגל לפעול תמיד. ובכל זאת כשמגיע שבת, מצמצם האדם את עצמו נגד טבע הגוף לשבות מפעולות, אף שאין הגוף מסכים לשבות. לכן נחשב לפני השי"ת זאת השביתה של האדם למצוות עשה, כי השי"ת מעיד על זה האדם, שכל חפצו בזו השביתה הוא כדי לעשות רצונו ית'. כיוון שבימי המעשה מוכן האדם ומזומן לפעול עבודת השי"ת בכל המ"ע, ממילא כשמגיע שבת והאדם שובת מעבודה, מתברר ששביתתו הוא נמי רק כדי לקיים בזו השביתה רצונו ית'. לזה זאת השביתה נחשב למצוות עשה, כי בכל מקום שעושה האדם נגד טבע הגוף שלו, שאין גופו מסכים, נחשב זאת לקום ועשה. ועיין עוד שם אות יג, סוד ישרים סוכות אות טז בסופו, תפארת יוסף ראש השנה ד"ה ותקעתם. וכדאיתא במדרש רבה קדושים (פ' כה) מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שבניך ממתינין שלש שנים לערלה וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"ב פרשת בראשית ד"ה והנחש) שהמדרש הזה מביא זאת ללמד ולהורות לנו דעת שכל המאכלים האסורים הם רק כמאכלי פגה, היינו שאין האדם יכול לקבלם מצדו בלבוש הזה, אבל בשורש יש בהם קדושה ג"כ שהרי נברא מהשי"ת^קיזלקמן פרשת וישב אות מד.. וכדאיתא (במס' נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבוא, ומה שהם אסורים עתה מפני שהוא קודם זמנם, ואם היה ממתין אדם הראשון היה מותר לו לאכול. והוא כמו שאמרנו, כי עיקר ענין האיסור הוא, במה הוא מטמטם את לב האדם ומאסר את דעתו ומחשבתו לבלי יוכל לחזור להשי"ת כמו מקודם אכילתו, אבל אם היה ממתין עוד, היה נותן לו השי"ת דעה רחבה שיוכל לקבל את הדבר הזה ולא תגרום לו השכחה מהבורא ב"ה. כי על ידי שאדם מצמצם עצמו מלקבל הדבר האסור, בהכירו כי מצדו אין לו זה הכח, ולכן נותן לו השי"ת הכח הזה בקנין, ונעשה מן הלא תעשה עשה. וזהו דאיתא במדרש רבה (בראשית פ' יוד) אין לך עשב שאין לו כוכב שמכה אותו ואומר לו גדל. והיינו, כי מכח העבודה שהוא ההתבטלות מהכוכב בפני כבוד השי"ת, נמשך להעשב מהכח הזה, ובעבור זה תצמח בכל פעם יותר, עד שתקבל הויה שלמה מאור הכוכב הזה שהוא מאיר עליו: