שולחן ערוך, יורה דעה קפ״ט: דיני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע. ובו ל"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע. ובו ל"ד סעיפים:
כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה חוששת לזמן הידוע:

ב

כיצד קובעתו כגון שתראה ד' פעמים וביניהם ג' זמנים שוין כגון שראתה היום ולסוף כ' יום פעם אחרת ועוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום וזה נקרא וסת ההפלגות ולכך צריכה ד' ראיות שראיה ראשונה אינה מן המנין לפי שאינה בהפלגה ואפי' קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת שמיד אחר שראתה פעם אחת לסוף כ' חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ' וכן בראיית הימי' שהיא לימי' ידועים לחדש מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחדש כגון כ"א או כ"ה בו חוששת לפעם אחרת לזה היום ואסורה לשמש כל אותה העונה והוא הדין לשאר מיני וסת שצריכה לחוש להם כן חוץ מוסת הדילוג וכמו שיתבאר בסימן זה (ד"ע ופשוט) ולא אמרו שצריך לקובעם ג"פ אלא לענין עקירה שכיון שקבעתו בג"פ אינו נעקר בפחות מג' פעמים שכל זמן שלא עקרתו ג"פ צריכה לחוש לו אבל ליאסר אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שניה ומיהו אע"פ שחוששת לו נעקר בפעם אחת אפילו קבעתו ב' פעמים שאם ראתה ב' פעמים ליום ידוע ובשלישית לא ראתה אינה חוששת לו עוד:

ג

אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד והוסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה:

ד

עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג' פעמים שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה ושלא קבעתו ג"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת ועונה בינונית שהיא לל' יום דינה כוסת קבוע (הרשב"א):

ה

פעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהם הוסת בדילוג כגון שראתה היום וראתה שנית לסוף ל' ושלישית לל"א ורביעית לל"ב קבעה וסת לדילוג שלהפלגות בין שהרחיקה דילוגה הרבה בין שלא הרחיקה אלא יום אחד קבעה וסת לדילוג השוה שבכל ענין שתהא משוה ראייתה קבעה לה וסת:

ו

כשם שקובעת וסת בהפלגה מימים שוים ושאינם שוים כך קובעת בימי החדש ובימי השבוע שוים ושאינם שוים כיצד ראתה ג"פ באחד בשבת או בה' בשבת או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון או בה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיון קבעה לה וסת באחד בשבת או בה' בו ובאחד בחודש או בה' בו אף על פי שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך:

ז

כיצד קובעת בימי החדש בדילוג כגון שראתה בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון לא קבעה וסת עד שתראה בי"ח בתמוז שאין ראיה ראשונה מצטרפת כיון שאין ההפלגות שוות ומיהו אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת בדילוג לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדילגה מוסת הקבוע לה (רמב"ם ורמב"ן כשמואל וטור לדעת רא"ש אבל בפרק שור שנגח ד' וה' פסק רא"ש כרב וכן הוא ברמזים שם) וי"א שאע"פ שלא ראתה אלא בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון קבעה וסת וחוששת לי"ח בתמוז וי"ט באב וכן לעולם ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר:

ח

ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותם דילוגים עצמם אם נהגה כן ג"פ הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה כיצד ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון וחזרה חלילה וראתה ט"ו בתמוז וט"ז באב וי"ז באלול ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וט"ז בחשוון וי"ז בכסלו קבעה לה וסת לדילוג חלילה וחוששת לעולם ט"ו לחודש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחודש זה:

ט

ראתה באחד בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים אבל ראתה באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בתמוז ובאחד בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת:

י

ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ח בסיון לא קבעה וסת כיון שסירגה בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו:

יא

דילגה פעם אחת או שתים אינה חוששת לדילוג אע"פ שחוששת לשאר וסתות בפעם אחת אינה חוששת לוסת הדילוג עד שתקבענו:

יב

וסת הסירוג ראיה ראשונה מן המנין לדברי הכל ואע"פ שהרחיקה ראיותיה אלא שלענין חשש וסתה בתחלה הוא שוה לדילוג שאינה חושש' אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו כגון שראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ואם לא ראתה עד ר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז הסמוך לו ואם לא ראתה בר"ח תמוז אינה חוששת לר"ח אב אע"פ שהם הפלגת ב' חדשים כעין ההפלגה הראשונה מפני שהפסקת החדש השני ביטלה ראית החודש הראשון וראית החודש השלישי היא התחלת וסת וחוששת לר"ח הסמוך ולא יותר:

יג

אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה שלשה ר"ח זה אחר זה אלא אם כן יהיו כולם בעונה אחת ביום או בלילה ואם ראתה שלש פעמים ביום והרביעית בלילה או שלש פעמים בלילה והרביעית ביום חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא האחרון ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר (ולא קבעה אחד מהן ג"פ) או שתראה הראשונה ביום וג' האחרונות בלילה או הראשונה בלילה והג' אחרונות ביום או שלש בזה ושלש בזה חוששת לאחרונה בלבד: הגה האשה שראתה חוששת לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת החדש בג"פ או וסת הפלגה בד"פ או שתעקר א' מהן כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ר"ח ניסן ראתה בא' באייר או לא ראתה בו חוששת לט' באייר שהוא יום כ' מראיית יום כ' שראתה. ראתה בט' באייר או לא ראתה חוששת לעשרים באייר שמא קבעה לה וסת כ' לחדש שהרי ראתה עשרים לחדש ניסן וכן היא חוששת לעולם עד שתקבע וסת א' כדינו דאז אינה חוששת לשני שלא נקבע או עד שאחד מהן נעקר אז אינה חוששת לו אע"פ שלא נקבע השני (הכל בטור בשם רמב"ן) ואינה חוששת לוסת הדילוגין עד שתקבענו כיצד ראתה ט"ו בניסן חוששת לט"ו באייר לא ראתה בט"ו באייר אינה חוששת לט"ז בו ראתה ט"ז בו חוששת לט"ז בסיון ואינה חוששת לי"ז בו ראתה י"ז בו חוששת לי"ז בתמוז ואינה חוששת לי"ח בו ראתה י"ח בתמוז קבעה לה וסת דילוגין לימי החודש וחוששת לי"ט באב (ג"ז ממשמעות הטור) וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין כי אין חילוק ביניהם רק י"א כי בדילוג חדש הראיה הראשונה מן המנין כמו שנתבאר. ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראייתה ד' ימים וביום ט"ז באייר ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו י"א שחוששת לדילוג ולוסת שוה שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש (הטור והרמב"ן) וי"א שאין כאן וסת שוה כלל דהולכין תמיד אחר תחילת הראיה וכן עיקר (בית יוסף בשם הרז"ה והרשב"א והרא"ש והראב"ד בס' בה"נ מביאו ב"ח סוף סעיף כ'):

יד

היתה רגילה לראות יום עשרים (ויש לה בזה וסת קבוע) ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורים וכשיגיע יום כ' לראיית שלשים אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששת ליום ל' שינתה פעמים ליום ל' זה וזה אסורים שינתה ג"פ ליום ל' הותר יום כ' ונאסר יום ל' ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף כ' חזר וסת של כ' למקומו והותר שלשים:

טו

שינתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון ששינתה פעם אחת ליום ל' והשני לל"ב והג' לל"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל ואם חזרה לראות ביום הוסת הראשון חוזר לקביעותו הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הראשון:

טז

כיוצא בזה דין עקירת וסת ר"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח עד שיעברו עליה שלשה ר"ח עברו עליה שלשה ר"ח ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו:

יז

כל וסת שנקבע מחמת אונס (כגון שקפצה וראתה) אפילו ראתה בו כמה פעמים (אם לא קבעה אותן לימים) (תוס' ורשב"א ור"ח ופשוט הוא לקמן סעיף י"ח) אינו וסת שמפני האונס ראתה (ומ"מ חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע) (הג"מ פ"ח) קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות כיצד קפצה בא' בשבת וראתה דם ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר י"ט יום קפצה ביום השבת ולא ראתה דם ולאחר השבת ראתה בלא קפיצה הרי נקבע אחד בשבת אחר כ' שהרי נודע שהיום גרם לה ולא הקפיצה וכבר נקבע יום זה ג"פ וכן כל כיוצא בזה:

יח

קפצה ביום ידוע כגון בר"ח או בא' בשבת וראתה בו ואירע כן בג' ר"ח או בג' א' בשבת קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אח"כ הגיע א' בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של א' בשבת:

יט

יש קובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד או כאדם שפותח פיו מחמת כובד או כאדם שמוציא קול דרך הגרון וכן אם מתעטשת דרך מטה או חוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה או שאחזוה צירי הקדחות או שראשה ואיבריה כבדים עליה בכל א' מאלו אם יארע לה שלשה פעמים וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם א' אין הוסת נקבע אלא כשעושה כן הרבה פעמי' זה אחר זה ואם אירע לה שלשה פעמים שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה הוא וסת ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד ואם הגיע העת ולא בא המיחוש או שבא המיחוש בלא עתו אינה חוששת: הגה ודוקא שקבעה לה וסת לשניהם ביחד אבל מתחילה חוששת לכל א' בפ"ע כי אינה יודעת איזה מהן תקבע וכמו שנתבאר לעיל גבי וסת הדילוג וימים או בהפלגה ובימים וכן יתבאר בסמוך:

כ

פיהקה ב' פעמים בר"ח וראתה ואחר כך פיהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא הפיהוק וכן אם בפעם השלישית ראתה בר"ח בלא פיהוק הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הר"ח אבל אם פיהקה ב' פעמים בר"ח ובפעם הג' פיהקה בכ"ט לחדש ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק של ר"ח שפיהוק של אתמול גרם לראיה של ר"ח:

כא

פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת בין של ימים בין של הגוף חוששת לו בפעם אחת ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לראש חדש שמא תקבע לראש חדש:

כב

וכן הדין בימים אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל' אם תפהק אפילו שלא ביום שלשים חוששת לאותו פיהוק שמא תקבע לפיהוק גרידא פיהק' בתוך שלשים ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף שלשים וכן צריכה לחוש ליום הקבוע בחדש שפיהקה בו שמא תקבע וסת לימים:

כג

כל אלו הוסתות שנקבעים על ידי מקרה אין אחד קובע עם חבירו אלא כל שפיהקה שלש פעמים וראתה קבעה וסת אבל אם פיהקה פעם אחת ונתעטשה שתי פעמים אין מצטרפים: הגה אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה אכלה פלפלין וראתה יש אומרים שקבעה לה וסת לראות ע"י כל אכילת דברים חמים (הרא"ש פרק האשה ומרדכי ריש שבועות) וי"א שכל זה שתראה ע"י מאכל דינו כמו שתראה ע"י קפיצה ושאר מעשה שהיא עושה שמקרי ראיה ע"י אונס ואינה קובעת וסת אלא עם הימים (ב"י לדעת הרשב"א) וי"א שדינו כוסת שתראה על ידי מקרה שבגופה וקובעת אותו אפילו בלא ימים שוים (ב"י בשם תוספות):

כד

וכולם אין חוששין להם אלא לשעת' כיצד היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד אסורה כל זמן המשכת הוסת היתה רגילה לראות בסופו אינה אסור' אלא בסופו במה דברים אמורים בזמן שכל הראיה מובלעת בתוך הוסת אבל אם אין כל הראיה מובלעת בתוך הוסת אלא נמשכת גם אחר הוסת אסורה מתחלת הוסת עד סוף עונה אחת:

כה

אם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה כל עונת הוסת כמו וסת ימים גרידא:

כו

כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת כיצד הית' מפהקת פעם א' וראתה כשתפהק פעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם א' שאפילו ראתה שתי פעמים ליום ידוע אם הגיע זמן שלישי ולא ראתה נעקר לגמרי כן הוא וסת הגוף וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג' פעמי' ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימתי עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אלא אם כן בא המקרה שלש פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהם אינו נעקר:

כז

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים אפילו הביאה שתי שערות וכן אפילו הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות היא קובעת וסת כשאר נשים בשלש ראיות בשאר הוסתות ובארבעה בוסת ההפלגות אלא שיש הפרש בינה לגדולה שאף על פי שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת אם פסקה ג' עונות בינוניות שהם צ' יום ולא ראתה אינה חושש' לוסת הא' כלל וחזרה לקדמותה ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה (פי' נהוגה) לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ראתה ג' ראיות מג' עונות מכוונות שלא פיחתה ולא הותירה נתגלה שדילוג הראשון אינו סילוק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה (לדלג) מצטרפת לג' ראיות אחרונות ונמצאו ד' ראיות וג' הפלגות ביניהם מצ' לצ' אבל אם פיחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות אז אי אפשר לראשונות להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות:

כח

וכן זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה הראשון (וקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת שאינו קבוע) (ב"י בשם הרשב"א):

כט

איזו היא זקנה כל (שזקנה כל כך שראויה) (טור) שקורין לה אימא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת:

ל

חזרה וראתה דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות:

לא

חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן חזרה לקביעותה הראשון אם וסת ההפלגות חזרה לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה ואם בשאר הוסתות אפי' בפעם א' חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמיה הי' אלא מקרה. ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות:

לב

פעמי' שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת כיצד ראתה שלש פעמים בראש חודש ורביעית בב' לחודש ובר"ח וכן בחמישית ובששית הרי קבעה שתי וסתות:

לג

מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה ומניקה כל כ"ד חדש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפי' מת הולד או גמלתו דמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל כ"ד חדש ומ"מ חוששת לראיה שתראה כדרך שחושש' לוסת שאינו קבוע:

לד

מעובר' משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינה חוששת לוסת הראשון אפילו היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרת לבעלה ואפילו שופעו' ורואו' דם באותן עונו' שהן למודו' לראו' בהן אינו אלא במקרה עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראשי חדשים חוששת לר"ח ראשון שהיא פוגעת בו וכן כל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פעם א' חוששת יום ההפלגה שהיתה למודה להפליג:

א

ליום. היינו לאותו יום החדש. ש"ך:

ב

הידוע. וא"צ לחוש לסתם עונה שהיא ל' יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע. ט"ז:

ג

שראתה. פעם שנית לסוף כ' לראיה א' חוששת מכאן ואילך כשיגיע יום כ' שלישי. ש"ך:

ד

לשעות. פי' אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בהן שרגילה לראות מחמת אותו זמן. ט"ז:

ה

שעברה. כתב הט"ז אע"ג דבסימן קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג"פ (ובנה"כ כ' דז"א דמשמע דמיירי אפילו בתחלת קביעותא אלא י"ל דהתם מיירי שאין לה וסת כלל וכל פעם היא מוחזקת ברואה אבל כאן יש לה וסת אלא שאינו קבוע):

ו

קבעה. כ' הט"ז דלדעה ראשונה בס"ז בעינן כאן עוד ראתה בל"ג וכ"פ הש"ך וכ' עוד וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שנית לסוף כ"ט ושלישית לסוף כ"ח בכל ענין שמשוה דילוגה קבעה וסת לדילוג וזה פשוט:

ז

החדש. כ' הרא"ה לא לקידוש החדש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה אבל הש"ך הביא כמה פוסקים דעיקר תלוי בקביעות ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים מסכימים עמהם למעלה ע"ש שתופס דעה זו עיקר:

ח

בתמוז. ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה אח"כ לחוש לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם. ש"ך:

ט

הראשונה. והיינו שגם דילוג הראשון היה בשוה עם שאר הדילוגים כגון שהיתה רגילה לראות ביום עשרים ושינתה לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג דאף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם הוא היה בדילוג שוה כמו האחרים ודלא כהדרישה שכ' שהדילוג הראשון א"צ להיות שוה עם שאר הדילוגים ואינו נכון כלל. כ"כ הט"ז וש"ך:

י

ולהחמיר. כ' הט"ז יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא א' דהיינו אם יש לה חשש ב' וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סי"ג בתחלת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג"פ וסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת הב' שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם לשני ע"כ כתב הב"ח דלענין זה קי"ל כסברא הראשונה דהיינו בשניהם להחמיר ונכון הוא ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כשמואל שהיא סברא קמייתא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע עכ"ל:

יא

וחוששת. כ' הב"ח דה"ה בג"פ וב' חדשים חוזר חלילה נמי הוי וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה בדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם וכ' הש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החדש בשוה ודלא כדרישה דכתב דלשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח עכ"ל:

יב

קבעה. כתב הט"ז זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול אבל הש"ך ס"ל כיון דהכא ראיותיה שוות לעולם בר"ח סגי בג"פ לכ"ע (כדלעיל סעיף ו' בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ ב"ח):

יג

שסירגה. כ' הש"ך אפילו היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירגה לי"ח לא קבעה לה וסת וכ' הב"ח אפי' חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדילוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן ה"ל בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חושש' להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב יום מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוות דל"ב יום בד' ראיות ע"כ:

יד

פעם. כ' הש"ך דמדברי הדרישה משמע דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחדש וראתה אח"כ בט"ז ובי"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים וליתא דבהדיא משמע בש"ס דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ז לחדש שדינן ליום ט"ז לוסת שלפניו וכן פירש"י שם להדיא עכ"ל:

טו

המנין. פי' הש"ך כגון שראתה בתחלה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה לה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים והט"ז פי' דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת אלא לר"ח תשרי ולא לר"ח אלול וכן לעולם וכאן הוי ר"ח ניסן מן המנין לכ"ע כי בו יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח וניכר הוא כו' ע"ש ומיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב אז ראיית ניסן אינה מן המנין דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא:

טז

אייר. מטעם דסתם נשים וסתן כל ל' והיינו כל חדש וכ' הט"ז דחוששת לשני ימים של ר"ח אייר הראשון שהוא יום ל' לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע ועיין בסי"ג:

יז

לאחד. כתב הט"ז דהב"ח כתב כאן דאינה חוששת ליום א' דר"ח ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל בסי"ב דחוששת לר"ח אייר היינו לב' ימים ר"ח עכ"ל. וש"ך האריך בזה ומסיק דעונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא בין שהחדש מלא או חסר ומה שאמרו בגמרא דעונה בינונית ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת היינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ממילא אין לחוש כאן ביום א' דר"ח אייר משום עונה בינונית וח"צ בת' שאלה קי"ד חולק על הש"ך בזה והסכים עם הפוסקים דכ' דעונה בינונית הוא יום ל' לראייתה ע"ש:

יח

חוששת. הב"ח חולק על הרב וס"ל דאם ראתה בר"ח אייר שוב אינה חוששת לט' בו וכ"כ הש"ך באריכות ומחזיק דבריו בנה"כ ע"ש אבל הט"ז הסכים לדעת הרב דאף אם ראתה בר"ח צריכה לחוש לכל החששות וסיים הדבר ברור שמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל ע"ש:

יט

אינה. כתב הש"ך ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אע"פ שהוא ל' יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה דוסת החדש היינו עונה בינונית:

כ

לי"ז. דמשום וסת הדילוג א"צ לחוש כדלעיל וגם וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת ג"כ לי"ח בתמוז שאינו הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א:

כא

לי"ח. היינו לסברא ראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בג' ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שסיים הרמ"א דבדילוג חדש י"א דראייה ראשונה מן המנין ולפ"ז מיירי הכא שהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין עכ"ל הש"ך:

כב

בהפלגה. כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה בא' בניסן ולסוף כ' חוששת להפלגה זו דהיינו ט"ו באייר שהוא הפלגת כ' מכ' בניסן מיהו גם לר"ח אייר חוששת משום וסת החדש. דילגה ליום כ"א היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה חוששת ליום כ"א דהיינו ר"ח סיון מיהו גם ליום כ' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה בכ' בניסן הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג. דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב היינו כ"ג בסיון הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מכ' לכ' אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בד' ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה. אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור עכ"ל הש"ך וא"ל הא לעיל סגי בד' ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החדש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה ראשונה משא"כ כאן אנן מתחילין מן ראיתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום א' כי אין ידוע א' בלי חבירו נמצא לסברא שניה שבסעיף ז' מהני כאן ד' ראיות:

כג

המנין. כ' הש"ך צ"ע דהי"א דבדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין אלא שאין הפלגה נודעת אלא בשתי ראיות וא"א בפחות מד' ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע:

כד

לדילוג. כתב הט"ז קשה הא זה מדברי הרמב"ן והוא פוסק כשמואל דצריך ד' ראיות לוסת הדילוג וב"י תירץ דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בג' ראיות א"כ היה לו לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ע"כ נ"ל דאע"ג דכתבו בשם הרמב"ן שפוסק כשמואל מ"מ להלכה מחמיר כרב שבג' ראיות קבעה:

כה

עיקר. כתב בס' מעדני מלך תימה דלעיל סי' קפ"ד ס"ב כ' דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ וכתב הש"ך דנ"ל ליישב דלעיל אינו ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מאי ענין שמשתנית וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ נישתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים עכ"ל:

כו

קבוע. דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום כ' כיון שעדיין לא נקבע שלש פעמים:

כז

שלשים. אבל אין מונין כ' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום כ' כיון שלא ראתה באותו פעם והמתינה עד יום ל'. ט"ז:

כח

למקומו. כתב הרא"ש אע"פ שג"פ לא ראתה ביום כ' (ר"ל שב' פעמים ראתה ביום ל' ובפעם הג' ראתה אחר ל' ושוב חזרה לראות ביום כ' כן פי' בנה"כ) לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת א' פעמים ושלש ואינה רואה בנתיים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת ובמ"מ כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בשלשים השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לך' חזרה לקביעות הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בכ' שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' ודין זה צ"ע דלא משמע כן בש"ס עכ"ד הש"ך והט"ז כתב לתרץ דיש חילוק בין ימי החודש דמזה מיירי בש"ס אבל המחבר מיירי מהפלגת ימים מיום ל' ליום כ' לכך כתב לאחר ששינתה פעם או פעמיים וכו' ע"ש באריכות:

כט

ששינתה. כתב הט"ז דזה קאי ג"כ באשה שהיה לה וסת ליום כ' וכמ"ש בסעיף הקודם אלא דשם שינתה לראיות שוות דהותר יום כ' ונאסר יום ל' וכאן מיירי דשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אחר כך:

ל

כלל. כתב הש"ך ולמאי דמחמרינן לעיל בס"ז כרב א"כ ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וחוששת ליום ל"ו ואפילו לשמואל חוששת מיהו להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד. עוד כתב בב"י דחוששת לעונה בינונית דהיינו לימי חודש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחודש וחוששת ג"כ ליום ל"ד עכ"ל:

לא

הראשון. כתב הט"ז כיון דמיירי בוסת הפלגות לימים לא בימי החודש צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראת' בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:

לב

הוסת. כתב הט"ז וקשה לי כיון דמיירי כאן בהפלגת ימים וכמ"ש לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה וכו' ומסקנתו דבאמת מ"ש הש"ע ביום הוסת הוא שלא בדקדוק עכ"ל ובנה"כ פירש דר"ל שתראה ראיה א' ואח"כ ראיה ב' ליום כ' דאז חוזר וסת הראשון למקומו לכל דבר וא"צ לחוש לוסת החדש ויש לו שאר דיני וסת קבוע וכל זה ברור עכ"ל:

לג

לר"ח. דוקא הכא בוסת החדש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואח"כ עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהיתה ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה כ"כ מהרש"ל והב"ח (וט"ז חולק והשוה דין וסת ההפלגה לדין וסת החדש לענין זה):

לד

למקומו. וה"ה לשינתה ראיותיה ג"פ לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו וצריכה ג"פ לעקרו. ב"י והאחרונים:

לה

לימים. ידועים כגון בר"ח או בא' בשבת כדלקמן סי"ח. ש"ך:

לו

האונס. כ' הט"ז זה דלא כדעת הטור שפסק אפילו לקפיצות לחוד יש וסת ובסעיף כ' פסק שפיהוק של אתמול גרם והיינו כדעת הטור וא"כ דברי הש"ע סותרים זה את זה לכאורה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מקרי אונס והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן בשעת ראיייתה ממותר הליחה שבה משא"כ בקפיצה שאינה רק אונס עכ"ל:

לז

חוששת. כיון שאירע כן בג"פ כ"כ בהג"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג"פ אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם א' כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה וכי בשביל שקפצה מתחלה יגרע (הא השתא נמי קפצה) ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח א"כ בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מסי' קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש כו' ע"ש ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחלה ראתה שלא ע"י אונס עכ"ל הש"ך:

לח

נקבע. (אפילו בלא קפיצה) אבל הרשב"א פסק שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו (וכ"כ הרב המגיד כיון דווסתות דרבנן נקטינן להקל) ותימה על המחבר שהשמיט זה וה"ל לפסוק לקולא בוסתות דרבנן ומ"מ קולא דאתי לידי חומרא הוא דלסברת המחבר דקבעה וסת לימים לחודייהו אם לא ראתה אחר כן ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת הרשב"א דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו עכ"ל הש"ך:

לט

הגרון. מתוך המאכל שאכלה ובמתעטשת נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו מלמעלה ונראה דלענין דינא שניהם אמת. ש"ך:

מ

כריסה. נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם וכל זה צריך להיות הרבה פעמים דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי:

מא

וסת. ואפילו מאן דסובר לעיל סי"ז דלא קבעה וסת לקפיצה לחוד התם ה"ט משום דעיקר הראיה אינה אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א:

מב

אינה חוששת. כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום. ש"ך:

מג

הפיהוק. וקבעה וסת לפיהוק לבדו וכן להיפך קבעה הוסת לר"ח לבדו:

מד

אתמול. ול"ד לקפיצה לעיל סי"ז דאמרינן דהיום גורם דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא. כ"כ בדרישה:

מה

תקבע. כ' הט"ז קשה הא כתב בס"ד אם לא קבעתו ג"פ ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחילה דהא התם מחלק בין וסת קבוע לאינו קבוע ומשמע הלשון דגם לכתחילה הוא כן ע"ש ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הוא כך הוי ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע עכ"ל (ובנה"כ תירץ דהכא ודאי א"א לומר שתחוש אלא עד שתפהק וע"ז אמר עד שתבדוק ר"ל בסמוך אחר הפיהוק אבל אם עבר זמן מה אח"כ ולא הרגישה מותרת אבל לעיל כיון שתלוי בזמן א"כ אפי' בסמוך אחר הזמן כל שלא הרגישה מותרת דהזמן גורם וכבר עבר עכ"ל):

מו

עונה. פי' יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרינן דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים א"צ לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א' וגם נראה דכ"ש אם הראיה מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה העונה שלפני הוסת וכל הוסת ואפשר דהכא אסורה כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע עכ"ל הש"ך:

מז

כל. כתב הט"ז דהב"ח הקשה הא כתב רמ"א בסי' קפ"ד ס"ב דבוסת התלוי בשינוי הגוף אין חוששת רק בשעת וסתה וכאן פסק דאסורה כל עונת הוסת כמו בשאר וסת ימים ולק"מ דלעיל לא אמר אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר דתרווייהו בעינן דהיום ווסת הגוף גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם וסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר וסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף עכ"ל (ובנה"כ מתרץ בע"א עיין שם):

מח

הנעורים. דהיינו שהיא פחותה מי"ב שנים ויום אחד וכתב הט"ז מ"מ כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפי' לוסת שאינו קבוע דשאר נשים חוששת לו עד שיעקר עכ"פ פעם אחת גבי זו אינו כן אלא אמרי' מקרה בעלמא הוא:

מט

בינוניות. לאפוקי אם לא פסקה אלא ג' עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפי' לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פעם א' היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים משא"כ כשפסקה ג' עונות בינוניות דראינו שפסק ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים כ"כ הפרישה משא"כ בגדולה בעינן עקירה בג"פ והיינו שהגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא ג' עונות בינוניות שפסקה חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ובקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת ההפלגה אם היה לה וסת מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום עכ"ל הש"ך:

נ

מכוונות. כתב הט"ז ועכ"פ מהני הג' ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כדין אשה שאין לה וסת ומ"ש המחבר כל שאין הראיות מכוונות אינה קובעת משמע דאינה חוששת כלל זה אינו אלא דאינה חוששת לאותו וסת קבוע שהיה לה מתחלה אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ולא דמיא לקטנה וזקנה שהם אינם מוחזקים בדמים כלל ומ"ש המחבר לפיכך ראיה ראשונה וכו' פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה וכו' ע"ש באריכות והש"ך פירש האי ראיה ראשונה כלומר ראיה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק עכ"ל:

נא

הראשון. היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א. ש"ך:

נב

בתוך. כ' הראב"ד ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל:

נג

ומ"מ. בזה חמור דין מעוברת מדין זקנה שבסכ"ח וכתב ב"י הטעם שזקנה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק דהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה עכ"ל הט"ז:

נד

במקרה. פי' ואחר כך אינה חוששת לוסת זו:

נה

פוגעת. ואף אם לא ראתה בו חוששת לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג"פ והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה וכן דעת הראב"ד ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו ועוד דבוסתות דרבנן שומעין להקל עכ"ל הש"ך:

נו

שתחזור. שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה. ש"ך:

א

מימרא דר"ל וכו' והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ופירש רש"י בתוך שלשים יום לראייתה נדה דף ט"ו ע"א:

ב

טור וכ"כ הרשב"א ממשנה דאין אשה קובעת לה וסת עד שקבעה לה ג"פ שם דף ס"ג וכ"כ התוספות שם דף ס"ד (וש"פ) בד"ה איתמר ראתה וכו':

ג

שם במשנה היתה למודה לראות כו' ושינתה כו' זה וזה אסורים:

ד

הראב"ד בס' בעלי הנפש מעובדא דההוא איתתא דכל טבילת מצוה וכו' דף ס"ו ע"א:

ה

ציינתיו לעיל בסימן קפ"ד סעיף ט':

ו

מפלוגתא דרב ושמואל שם דף ס"ד וכשמואל הרמב"ם שם בפ"ח וכן מסתבר לרמב"ן וכ"כ הטור בשמם ושכן מסקנת אביו הרא"ש ז"ל וכ"נ דעת הרשב"א ואע"ג דקי"ל כרב באיסורי סברי דהכא הלכה כשמואל משום דאמרינן בגמרא דברייתא כותיה דייקא:

ז

טור וכ"כ ה"ה שם בשם המפרשים:

ח

שם בגמרא דף ל"ט ע"ב וכן משמע בפלוגתא דלעיל:

ט

טור שם וכן כתב הרשב"א בשם רבותיו ומוכח לה מאוקימתא דרב אשי שם דף י"א ע"א כגון דקפצה בחד בשבתא וכו' והכא לד"ה קובעת בג"פ כיון שהן בשוה:

י

תוספות שם ריש דף ס"ד דקביעות החודש גורם וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ בת"ה שהראב"ד הכריח כן מפלוגתא דרב ושמואל וש"פ:

יא

כלישנא דרב ושמואל כמו שציינתי לעיל סעיף ה':

יב

ברייתא שם וכדמשני לה אליבא דשמואל:

יג

טור בשם ר"ח והראב"ד וכ"כ הרשב"א בשמם ושיש לחוש ולהחמיר כדבריהם:

יד

תוספות שם והרא"ש והרשב"א בשם פירוש ר"ת לפלוגתא דרב ושמואל ואע"ג דדחו פירושו כשבו שהדין כן:

טו

טור והוא פשוט:

טז

ברייתא שם דף ס"ד ע"א:

יז

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה ודייק לה מברייתא דהיתה למודה להיות רואה וכו' שם:

יח

הראב"ד בספר בעלי נפש:

יט

טור וכ"כ הראב"ד בספר בעלי נפש:

כ

הראב"ד שם:

כא

משנה שם דף ס"ג ע"ב וברייתא שם דף ס"ד ע"א וע"ב:

כב

שם מפני שאורח בזמנו בא.
(°) ופירש רש"י מפני שאורח זה שחזר לשוב ליום עשרים בזמן הראשון בא:
העתיד לבא דהא איעקר מינה אף על גב דקבעתיה תרי זימני מעקר בחדא זימנא וכדמוקים רב פפא למתניתין ותניא כוותיה שם:

כג

טור ממשנה דלעיל ומברייתא דראתה יום כ"א בחודש וכו' שם דף ס"ד ע"ב:

כד

ג"ז שם מהא דציינתי לעיל:

כה

לשון הרמב"ם שם בפ"ח מהל' א"ב דין ה' מברייתא שם דף י"א ע"א:

כו

כדמפרש רב אשי שם בלישנא קמא דרב הונא:

כז

מימרא דרב הונא שם וכדמפרש שם בגמרא:

כח

כלישנא אחרינא במימרא דרב הונא וכדמפרש רב אשי שם:

כט

משנה שם דף ס"ג ע"א:

ל

כפי' רש"י שם:

לא

כפי' התוספות שם:

לב

שם בשם הערוך כאדם כו' מתוך מאכל כבד וכ"כ הטור בשם ר"ח:

לג

שם במשנה וכיוצא בהן ומפרש רבה בר עולא לאתויי שראשה וכו' שם ע"ב:

לד

שם בתוספות סע"ב וש"פ:

לה

טור וכ"כ ה"ה בפ"ח בשם כל המפרשים זולת הרמב"ם:

לו

שם וכ"כ הרא"ש והרשב"א בת"ה והוא נלמד מדין הקפיצות וציינתיו לעיל בסעיף י"ז:

לז

שם ושם ונלמד ממה שנתבאר בוסת הקפיצות כי היכא דאמרינן לעיל ימים גרמי ולא קפיצות או קפיצות גרמי וכו' וציינתיו לעיל סעיף י"ז ה"נ צריכה לחוש לפעם ראשון אח"כ וכמ"ש רמ"א שם בהג"ה וכן הדין בפיהוקים:

לח

כן פי' הב"י שמי שפיהקה וראתה צריכה לחוש לג' מיני וסתות לפיהוק וליום הקבוע בחדש ולהפלגת הפיהוקים כמו שביאר בסעיף זה:

לט

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה וה"ה בריש פ"ח בשם המפרשים:

מ

הרא"ש שם בפסקיו בפ"ט דנדה בשם הראב"ד וה"ה בפ"ח מהא"ב בשם המפרשים והרשב"א ממשנה שם דף ס"ג ע"ב דאפילו רבי יוסי ורבי יהודה לא פליגי אלא בוסת הימים ושעות אבל בוסתות פשוטים דגופה כ"ע מודו דאינה חוששת אלא בשעת הוסת:

מא

טור בשם הרשב"א:

מב

הרא"ש בפסקיו פ"ט דנדה בשם הראב"ד והרשב"א:

מג

לשון הטור והכל מבואר בדברי הרמב"ן בהלכותיו ובדברי הרשב"א בת"ה וה"ה בריש פ"ח בשם המפרשים:

מד

טור בשם הרשב"א מברייתא שם דף ט' ע"ב:

מה

ברייתא שם דף ה' ע"א:

מו

בית יוסף דהא שומא נינהו כדאיתא שם בברייתא דף מ"ו ע"א וכת"ק:

מז

שם בברייתא בדף ט' ע"ב:

מח

כדמפרש ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה שם:

מט

כדמפרש רב גידל אמר רב שם דף י' ע"א:

נ

שם מברייתא:

נא

שם בפי' רש"י:

נב

שם וכדין שאר נשים דצריכות בוסת ההפלגה ד' ראיות כדלעיל סעיף ז' וכמו שציינתי שם:

נג

משנה שם דף ז' ע"ב:

נד

שם דף ט' ע"ב וכמימרא דר' שמעון:

נה

בית יוסף בשם התוספות:

נו

בברייתא שם:

נז

שם בברייתא:

נח

טור וכן כתב הרשב"א בת"ה הארוך ולמד זה מדבעי גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות הדר קחזיא בעונות ולא בעי גבי זקינה אלמא בזקינה דאי הדרא וחזיא בעונות חזרה לתזקתה ובוסת ההפלגה קובעת וסת ההפלגה בב' ראיות:

נט

טור וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה:

ס

משנה שם דף ז' (וטור בשם הרשב"א):

סא

כסומכוס משום ר"מ שם דף ח' ע"ב:

סב

כר' יהודה ור' יוסי ור"ש בברייתא שם דף ט':

סג

טור בשם הרשב"א בשם גדולי המורים:

סד

טור והרשב"א בת"ה מדתנן המעוברת והמניקה דיין שעתן וכת"ק שם דף ז' ע"א וכדפרש רבי יוחנן לההוא סבא שם דף ט' ע"א:

סה

מברייתא שם דף י"א ע"א וכרבי מאיר:

סו

שם מהך ברייתא דלעיל דמשמע אם עברו ימי העיבור וההנקה אפילו בראיה ראשונה מטמא מעת לעת לכ"ע ועוד מסברא כשנסתלק הגורם חזר האורח למקומו:

א

כיצד קובעתו כו'. עתוס' ס"ד א' ד"ה אתמר כו' ותוס' דב"ק ל"ז ב' ד"ה יום כו' וכ"מ כו':
(ליקוט) כיצד כו'. ממ"ש במתני' שם ס"ג ב' היתה למודה כו' שינתה ג"פ כו' אלמא צריך שתשלש בהפלגות וא"ל למודה שאני א"כ דפריך שם ס"ד א' איתביה היתה למודה כו' מאי קארי ליה הא ע"כ למודה שאני ממתני' ועוד מדתנן בתר הכי שאין האשה קובעת כו' אלמא אין הפרש בין קביעות של למודה זו לקביעות של אחרת שאינה למודה. ת"ה ועתוס' דב"ק ל"ז ב' ד"ה יום כו'. ואע"ג דאמר שם ס"ג ב' אמר שמואל הרי אמרו כו' היינו לרבי וכמ"ש תוס' שם ד"ה לימים כו' וכמש"ש בגמ' והא דקאמר שם זו דברי ר"ג כו' זו וסבירא ליה דהא איפליגו שם ס"ד א' רב ושמואל ואמר עד שתשלש כו' וכן סתם מתני' שם כרשב"ג ואיפסיק בהדיא בפרק הבע"י (ס"ד ב') כרשב"ג בווסתות. ת"ה ועתוס' ס"ג ב' ד"ה זו כו' וי"א א' ד"ה קפצה כו' (ע"כ):

ב

ואפילו כו'. גמ' שם אר"פ לא כו' מאי קמ"ל כו' ומתני' בווסת הפלגות כמש"ש ל"ט א' ב' וה"ה לכל הווסתות וכמש"ו וכן בראית כו' חוץ מווסת כו' ועתוס' שם ד"ה ואינה כו':

ג

ולא אמרו כו' ומיהו כו'. גמ' שם:

ד

אפילו קבעתו כו'. שם:

ה

אם קבעה כו'. ממש"ש ס"ג תניא כיצד אר"י ימים ושעות ווסת כו' משמע דוקא ימים ושעות וכמש"ש מיום עשרים ליום עשרים כו'. בהא הוא דפליג ר' יהודה על ר"י דוקא וזש"ש ס"ו א' לכי והבעלי כו' לפי שהוא קודם השעה שהיתה רגילה בביאתה לביתה והטבילה אינה ביום קבוע:

ו

ועונה בינונית. ממש"ש ט"ו והוא שבא כו' אלמא אך לאחד עונתה חיישינן בראתה אבל ווסת שאינה קבוע אינה חוששת ממ"ש והוא שבא ומצאה כו' אבל לא לראייתה כיון דל"ל ווסת קבוע:

ז

פעמים כו'. עתוס' ס"ד א' ד"ה איתמר כו'. ונראה אף שכתבו תוס' לכ"ע מ"מ לשמואל בעינן ה' וכאן הוא אליבא דרב וכסברא האחרונה שבסעיף ז' וכ"כ בש"ך ע"ש:

ח

כשם כו'. תוס' בד"ה הנ"ל ועבה"ג:

ט

אע"פ כו'. שם בתוס' וכן הכריח הראב"ד מדקרי דילוג בפלוגתא דרב ושמואל וערא"ש שם ועבה"ג:

י

כיצד כו'. כשמואל משום דאמר שם דיקא נמי כו':

יא

ומיהו כו'. גמ' שם כנ"ל:

יב

וי"א כו'. דהלכה כרב באיסורי וכ"פ ברא"ש פ"ד דב"ק:

יג

ראתה כו'. תוס' ד"ה הנ"ל ור"ח כו':

יד

ראתה כו'. כמ"ש בפ"ד דב"ק (ל"ז א') ראה שור נגח שור לא נגח כו' ושם (ב') מרמה לווסתות כמ"ש בפלוגתא כו' וקבעה כאן בג"פ כמו שם ועסי"ב:

טו

ראתה כו'. גמ' שם סירגה ליום כ"ד כו':

טז

דילגה כו'. תוס' ד"ה ואינה וכמש"ל ס"ב:

יז

או שתים. שהרי שם דלגה כבר ב"פ:

יח

ווסת הסירוג כו'. כמש"ל ס"ט ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה הנ"ל ולפ"ז קשה כו'. ועב"י בשם ראב"ד וא"ת מ"ש זו מהפלגה לא דמי כו' ע"ש:

יט

האשה כו'. כ"ז כמש"ל ס"ב וכמש"ש במתני' וגמ':

כ

ואינה חוששת כו' כיצד ראתה כו'. גמ' שם איתביה היתה למודה כו' ותוס' ד"ה ואינה כו' וכנ"ל:

כא

ראתה ט"ו בניסן והמשיכה כו'. ע"ל סי' קפ"ד ס"ו:

כב

שינתה כו'. שם ס"ד א' מתבי ראתה כו' סרגה כו' ואוקמינן הב"ע כגון דרגילה כו' אלמא אע"ג דה"ל וסת:

כג

ואם חזרה כו'. כנ"ל סי"ד וכמש"ש שאורח כו' ר"ל שכל שלא קבעה ווסת אחר חוזרת בפ"א לווסת הראשון:

כד

וה"ה כו'. ג"כ מהנ"ל ועט"ז:

כה

כל ווסת כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אלא כו' וע"ש ס"ג ב' ד"ה אכלה כו' וי"ל כו' וכן הכריע הרשב"א בת"ה ע"ש קע"ג א' וכ"ד ר"ח וש"פ אבל דעת הרז"ה וטור כרש"י:

כו

קפצה וראתה כו'. כלישנא בתרא ומפרש דפליג אלישנא קמא אבל כל הפוסקים כתבו דלא פליג אלישנא קמא דבלישנא בתרא מיירי שלא קפצה כלל ביום השבת ומ"ש בנוסחא שלנו בלישנא בתרא ובשבת קפצה ולא חזאי ט"ס הוא ומדברי הרמב"ם הועתקה אבל ליתא דבכל הנוסחאות דידהו ליתא אלא שהרמב"ם מפרש דלישנא בתרא מיירי נמי כה"ג דלישנא קמא אבל הרא"ש ורשב"א וש"פ כתבו דל"פ הני לישני וכן סתם לקמן ס"ב:

כז

קפצה כו'. שם אלא לקפיצות וכפי' תוס' אף לקפיצות ושם בגמ' לא לא קבעה ווסת כו' וז"ש ואם אח"כ הגיע כו' ואין הגמ' הדר מזה אלא משום דמילתא דפשיטותא היא:

כח

דרך מטה. טור. ותוס' פי' ממעלה:

כט

ומיהו כו'. עתוס' סד"ה מעטשת:

ל

וכל אלו כו'. ר"ל שקובעת אפילו בלא ימים ול"ד לקפיצות שהוא מחמת אונס וראיה ממש"ש היתה למודה כו' רי"א אף ימים ושעות כו' משמע דברישא בלא ימים ולכן ל"פ שם ר"י ור' יהודה וכמש"ל ס"ג ע"ש וגדולה מזו כ' תוס' שם ד"ה אכלה כו' וי"ל כו':

לא

ואם בא כו'. בזה הוא ודאי דומה לקפיצות:

לב

פיהקה כו' אבל כו'. כמש"ל פי"ז שמפרשים דל"פ הני לישני אהדדי:

לג

פיהקה כו' וכן הדין כו'. כמש"ל סי"ג בהג"ה ועיקר דין ווסת נשנית במתני' לענין ווסת דגופה:

לד

אכלה כו'. גמ' שם וכתב ב"י שמדברי הרא"ש ומרדכי משמע דע"י ג' מיני אכילות קבעת וסת. ודבריו תמוהים דלשון הרא"ש כדברי הגמ' ובמרדכי משמע להיפך שכ' בסי' אי"ז כל היום אסורה לשמש כו' וזה דין באשה שווסתה לימים אבל אשה שווסתה לסימנים אחרים כו' מפהקת מעטשת כו' או באכילת שום או אכלה פלפלין כו' וכ"ה בת"ה קס"ח ב' ויש למודה לראות בהרכבת ימים ומעשה כיצד כגון שקפצה בא' בשבת וראתה וקפצה בא' בשבת וראתה או שאכלה פלפלין בא' בשבת וראתה ואכלה פלפלין בא' בשבת וראתה כו' ולכן השמיטוהו הפוסקים שנכלל בדין קפיצות וסברי כרשב"א דאינו נקבע אלא בימים כדין קפיצות וגמ' לא הזכיר שם אלא לחלק בינם לשאר ווסתות שהוא באחד ובשנים וזהו בשלשה אבל לדידן הכל בשלש דאיפסיק כרשב"ג בפ' הבע"י א"צ לזה:

לה

וי"א כו'. כנ"ל דעת הרשב"א וש"פ:

לו

וי"א כו'. תוס' שם ד"ה אכלה כו':

לז

וכולם כו'. מתני' שם היתה כו' וע"ל ס"ג:

לח

בד"א כו'. ע"ל סי' קפ"ד ס"ה וצ"ע (בספר בעל הנפש מחלק בזה והובא באחרונים):

לט

אפילו הביאה כו' וכן כו'. כמש"ש מ"ו א' דקודם לי"ב שנה שומא נינהו ובלא הביאה אפילו אח"כ קטנה היא ואפילו בת עשרים וכמש"ש מ"ז ב' וש"מ ודלא כרש"י שם ה' א' ד"ה אין חוששין דבא' מהן סגי ולשון משהגיעו דחקו וליתא דבהדיא תניא בתוספתא פ"א משהביאה שתי שערות. ת"ה. ורש"י מפרש דשם מיירי קודם לי"ב שנה וז"ש רש"י בא' מהן:

מ

אם בדקוה כו'. כמש"ש מ"ו א' הלכתא חוששין כו' וה"מ כו' וה"נ ווסתות דרבנן ודוקא בדקוה אבל בלא"ה חזקה כו' כמש"ש ועבא"ע סי' קנ"ה:

מא

היא קובעת כו'. שם ט' ב' ת"ר תינוקת כו' שלישית ה"ה כו' ושם י' א' שבין שניה ושלישית כו' אבל לאחד שלישית לד"ה טמאה והיא ככל הנשים:

מב

אלא שיש הפרש כו'. שם ט' ב' עברו עליה כו' משא"כ בשאר כל הנשים דלא קי"ל כר"א במתני' דאמר כל אשה כו' וכמש"ש ט' ב' ת"ר מעשה ועשה רבי כר"א כו' משא"כ בתינוקת כו' דאפילו רבנן מודי דלא פריך שם י' א' אלא מסיפא דהגיע זמנה לראות אימא סיפא וערש"י שם ד"ה אימא סיפא כו':

מג

ואפילו חזרה לראות כאותן כו'. שם י' א' חדר קחזיא כו' הדר קחזיא כו' וכ' תוס' שם ד"ה קחזיא כו' ובד"ה ברוב כו' דאתיא לר' אבל לרשב"ג עד רביעית לא חזרה דראיה ראשונה אינה מצטרפת אבל הרשב"א חולק עליהם וכתב דאתי בין לר' בין לרשב"ג דא"א שכל הסוגיא אתי דלא כהלכתא פלוגתא דחזקיה ור"י ור"י בן יהוצדק כו' ועתוס' שם ד"ה ר' יוחנן כו' ושם ב' ד"ה למיהוי כו' אלא סיפא בלבד דהגיע לראות אתיא כר' וכגירסת רוב ספרים שכ' תוס' הנ"ל וכשהגיע כו' מני ר' כו':

מד

ראתה ג' ראיות כו'. שם בברייתא דזקנה:

מה

וכן זקנה כו'. שם וכמש"ל סל"ג וה"ה לקטנה וזקנה כל שלא קבעה ווסת ה"ה כמעוברת ומניקה כמ"ש במתני' ואין חילוק ביניהון אלא בראיה שניה כמ"ש בסל"א וכמש"ש ובמה אמרו כו' כמש"ש י' ב' ל"ש אלא אבתולה וזקנה כו' וא"כ אין נ"מ לענין ווסתות אלא בזקנה כל שהפסיקה פא"פ ג' עונות כמש"ש ט' ב' ובבתולה אין נ"מ כלל אלא בלא הגיע לראות כנ"ל ועתוס' שם ט' ב' ד"ה זקנה כו' אבל בבתולה שהגיע לראות לא כמש"ש בגמ' וכשהגיע זמנה כו' עברו כו' ומוקמינן כר"א דוקא כנ"ל:

מו

שראויה כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו':

מז

ואינה חוששת. (משמעות הלשון כמ"ד שאינה מקפדת דלא כהט"ז) כדברי המיקל דווסתות דרבנן. ת"ה:

מח

חזרה כו'. ר"ל אחר ג' עונות כנ"ל:

מט

חזרה כו'. כמ"ש במתני' שם ובמה אמרו כו' אבל כו' ואזקנה קאי לד"ה וכמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה זקנה כו' ולכן לא מיבעיא להו הדר קחזיא בעונות רק אקטנה וז"ש ובזה כו':

נ

פעמים כו'. ספ"ד ל"ט ב' ועתוס' שם ד"ה אלמא כו'. ונראה לפרש דמיירי כו':

נא

ורביעית בכ' לחודש כו'. כצ"ל והוא מדברי הראב"ד ועש"ך והראב"ד אזיל לשיטתו דפסק אף האידנא כדינא דגמ' דאין האשה קובעת בימי זיבתה כמש"ש ל"ט א' ב' ולכן אמר בכ' אלא שר"ח הוא בי"א לכ' ולכן אמר שקבעה בתחלה בר"ח וכמ"ש הראב"ד דאע"ג דלכתחלה אינה קובעת מ"מ אינה נעקר אח"כ עד שיעקר ג"פ וז"ש ורביעית בכ' לחודש ור"ח כו'. אבל כבר הכריע הרמב"ן והרשב"א בת"ה והטור שהאידנא לעולם קובעת ווסת שבנות ישראל החמירו ע"ע כו' שלא יצטרכו ללמוד פתחי נדות וזיבות ואם איתא אתה מצריכה עדיין ללמדם ולכן א"צ לט' ראיות ובו' סגי ג"פ בר"ח וכ' לחודש או קודם:

נב

מעוברת כו' ומניקה כו'. ממש"ש י' ב' דיין כל ימי עיבורן דיין כו' ושם שהיו שופעות ובאות דיין כו' משמע אפילו ראתה כמה פעמים וכ"כ תוס' שם ד"ה דיין כו' וכשמואל ור' יוחנן אע"ג דר"י ור"י ור"ש פליגי אר"מ מ"מ כיון דר' יוחנן ושמואל סברי כוותיה דר"מ הכי קי"ל וכמ"ש דאין הולכין אחר פלוגתא דתנאי במקום פלוגתא דאמוראי וכן ר' יוסי דמתני' דאמר מעוברת ומניקה שעברו כו' לא קי"ל ג"כ כוותיה ואע"ג דתני תנא קמי כו' שם י' ב' וא"ל פתחת כו' ההוא לפרושי דתנא קאתי וכן ס"ל לר' יוחנן שם ט' א' וזהו דעת הראב"ד והרמב"ן חולק עליו וכתב דקבעה בימי מניקותה ממש"ש י"א ב' מ"ד תיבדוק דדילמא כו' הניחא כו' והרשב"א דחה ואמד דההיא אליבא דר' יהודה ור"י ור"ש דס"ל אכולהו ואנן קי"ל כר"מ וע"ש קע"א ב' שהאריך:

נג

אפי' כו' או גמלתו כו'. שם כר"י ור"י ור"ש וכנ"ל:

נד

ומ"מ חוששת כו'. ת"ה בשם הראב"ד וכ' כמו בי"א יום לר"פ שם ל"ט א' ב' דאמר חוששת אע"ג דלא קבעה והראב"ד אזיל לשיטתו שפסק כר"פ וטעמו ממש"ש ס"ח ב' א"ל ר"ה ב"ח כי אמרינן כו' ואי אמרינן דאף לא חיישא לה כמאן דליתיה דמי וכ' הרשב"א אבל ש"פ פסקו כר"ה בריה דר"י ואפי' בווסת קבוע לא חיישא לה כמש"ש כ"ש בווסת שאינה קבוע דווסתות דרבנן ועוד דאמרינן שם כי אתא רבין וכל כו' וההיא דשם אין ראיה כיון דמסולקת דמים תלינן בכל דהו אע"ג שאינה חוששת כלל. ומ"מ כתב אע"ג שכ"נ עיקר יש לחוש לדברי הרב ז"ל:

נה

מעוברת כו'. שם ט' א' בעא מיניה כו' ה"נ דמיה כו' משמע דא"צ כלל בדיקה ואינה חוששת לו כלל והא דאמרינן בפסחים ע"ב ב' סמוך לווסתה השתא לא קאי אמעוברת. הרא"ש ות"ה בשם תוס' ועי"ל דבשלא הוכר עוברה. ת"ה:

נו

משהוכר כו'. כנ"ל בסל"ג:

נז

ומניקה. נלמד ממעוברת וכמש"ל סכ"ח וכנ"ל בסל"ג וז"ש אפילו שופעות כו' כמש"ש בברייתא לר"מ וכנ"ל:

נח

עברו כו'. ממש"ש כל ימי עיבורן כל כו' וכמש"ש ט' א' מידי טעמא אלא משום דראשה כו' וה"ה אח"כ וכן למניקה ועבה"ג:

א

לשעות ולא לימים. [עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ז ובתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג]:

ב

כוסת קבוע. היינו לענין זה דוקא דאסורה לשמש עד שתבדוק אבל לענין עקירה מתעקר בפ"א כמו וסת שאינו קבוע. תורת השלמים וחכ"א:

ג

קבעה. עבה"ט דה"ה אם דילגה למפרע ועי' כו"פ שמפקפק בזה משום שזה מנגד להטבע ע"ש:

ד

ובימי השבוע. כתב הש"ך דהיינו שראתה ביום א' כו' ולכאורה קשה דהא בכה"ג איכא נמי הפלגה שוה לכ"ב יום וא"כ מאי איצטריך לאשמעינן ת"ל דאיכא וסת הפלגות שווים וי"ל דאי משום וסת הפלגה היה צריך ד' ראיות משא"כ אי נקבע לימי השבוע א"צ אלא ג' ראיות וכ"כ המנ"י ועס"ט שכתב עוד נ"מ טובא ועי' ח"ד שכתב דאם כבר נקבע וסת להפלגה דהיינו שראתה כבר ד' פעמים כך ואז נקבע וסת להפלגות שוות לכ"ב יום שוב אינה חוששת רק להפלגה ולא לימי השבוע ונ"מ אם הפסיקה או ריחקה ראיותיה ע"ש ובכו"פ הניח זה בצ"ע:

ה

בתמוז. עבה"ט ועח"ד דאפילו לא ראתה בי"ט אב מ"מ חוששת לך' אלול ע"ש:

ו

וחוששת. עבה"ט בשם ש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל כו' ועי' בספר תוה"ש שכתב דאין דבריו מוכרחים הילכך גם בדין זה יש להחמיר ולחוש לחומר שתי הדעות ע"ש:

ז

מן המנין. עבה"ט מ"ש מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כו' ועח"ד שכתב דה"ה להיפך שראתה ניסן סיון אב אלול תשרי חוששת לוסת השוה ואפילו אם היה מקודם ד' סירוגין ואח"כ חזרה וראתה ג"ח על הסדר נעקר וסת הסירוג ונקבע וסת הסידור. וכתב עוד דוסת הסירוג שנקבע כגון שראתה בניסן ובסיון ובאב ואח"כ לא ראתה ג"פ רצופים דהיינו אלול תשרי חשוון אפ"ה חוששת לכסלו ול"ד לוסת הפלגה בבה"ט לקמן ס"ק ל"ג כו' ואין וסת זה נעקר עד שלא תראה בג' סירוגין דהיינו ששה חדשים ע"ש:

ח

לר"ח אב. עח"ד שכתב דלא דק המחבר בלשונו דנקט הציור בחדשי חמה שהן תמיד שוה א' מלא וא' חסר וא"כ ההפלגה בימים ג"כ שוה ודאי חוששת לר"ח אב מפני הפלגה ודוקא אם לא היו הפלגות שוות כגון שב"ח הראשונים מלאים וב' השניים היו א' חסר וא' מלא מש"ס אינה חוששת ליום החודש אבל חוששת ליום שאחריו מפני שהוא שוה להפלגה ע"ש:

ט

קובעת לה וסת. עי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' פ"ג בשם גדול אחד שכתב דאף דבש"ע כתב דין זה בראתה ג' ר"ח ה"ה בוסת הפלגה דאינו וסת קבוע אף שהוא בג' הפלגות שווים אם אינם שווים בעונת יום או לילה וא"כ הא דאיתא בש"ס ופוסקים דאשה קובעת וסת הפלגת ימים שוים הוא ג"כ בהפלגת עונות שוים ומעתה יש בו דעת לשאול מה יהיה דין הוסת בתחלת וסת הפלגה קודם שקבעתו ג"פ דלענין וסת החודש מבואר בש"ע דחוששת לאחרונה אם היתה השניה בלילה חוששת שוב בלילה אמנם בוסת הפלגה ד"מ אם ראתה ביום א' ואח"כ לסוף ד' שבועות ראתה בליל א' נראה דא"צ לחוש לסוף ח' שבועות בליל א' אף דבהפלגת ימים הוא שוה אך בוסתות אין משגיחין רק בעונות וראיה שניה מופלגת מראיה ראשונה ששה וחמשים עונות וא"כ לסוף ח' שבועות צריכה לחוש ביום השבת והוא ז"ל חלק עליו ומחלק דבשלמא לענין ההפרשה שיפרוש באותה עונה לא דיינינן לה כוסת קבוע אלא אם היו בעונות חלוקים אין אחת מהם נחשבת קבוע אבל לענין חשבון ההפלגה חשבינן יום המופלג לפי מספרו בין אם היה הראיה שממנו מופלגת ביום ובין אם היה בלילה לא משגחינן בזה ואמרי' שזה דרכה כשמגיע יום המופלג מראיה ראשונה כך למספר הימים דרכה לראות וזה ודאי אם היתה דרכה לראות להפלגת איזה דבר אחר אין אנו משגיחין בדבר אחר הזה שממנו נמשכת ההפלגה אם היה ביום או בלילה כו' ע"ש ודבריו צריכין ביאור והנראה דכוונתו לחלק דדוקא בוסת החודש דלא חשבינן כמה רחוק מראיה הקודמת שהרי וסת החודש לאו מטעם הפלגה הוא רק דאותו יום בחודש הוא הגורם א"כ מה שיש לדון אם הלילה והיום נחשב כחדא הוא לענין ההפרשה בזה כיון שהיו בעונות חלוקים לא נחשב קבוע דא"א לומר שאותו יום בחודש הוא הגורם שהרי ראיה האחרת היתה בלילה אבל בוסת ההפלגה דחשבינן כמה היה רחוק מראיה הקודמת חשבינן לפי מספר הימים ואכתי דבריו צריכין תבלין:

י

חוששת. עבה"ט בשם ט"ז דגם כאן חוששת גם ליום א' דר"ח. וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד דכאן שראתה בכ' בניסן ליכא חשש עו"ב שהוא מטעם הפלגה וכבר הפסיקה בראיית כ' ולא מיבעיא לדעת הב"ח המובא בבה"ט ס"ק שאח"ז דבכל וסת הפלגה כשהפסיקה בראיה הוי החשבון מהראיה הסמוכה ודאי דאף לענין עו"ב הדין כן אלא אפילו לדעת הט"ז דפליג שם מ"מ בעונה בינונית דהטעם הוא כמ"ש הר"ן משום דכי לעולם לא תראה ודאי דהחשבון מהראיה הסמוכה וצדקו דברי הב"ח ע"ש ובענין הפלוגתא שבין הט"ז והש"ך בעונה בינונית מאי היא דדעת הט"ז דעו"ב לאו היינו וסת החודש והיא יום ל' לראייתה ואם החודש חסר שניהם הם ליום אחד אבל אם החודש מלא חוששת גם ליום הקודם משום עו"ב. ודעת הש"ך דעו"ב לעולם הוא יום החודש ושיעור עו"ב היינו יום ל"א כסתם חודש דהוא מלא. הנה הח"צ בתשובה סי' קי"ד האריך להשיג על הש"ך והסכים עם הט"ז וכן הסכים הכרתי ופלתי ע"ש ועי' ח"ד שהסכים ג"כ עמהם בהא דעו"ב לאו היינו וסת החודש אמנם לא כדבריהם דהוא יום ל' רק בזה עיקר כהש"ך דהוא יום ל"א וא"כ הוא להיפך דאם החודש מלא שניהם ליום אחד הם ואם החודש חסר חוששת גם ליום שאחריו משום עו"ב ע"ש. ודע דאף לדעת הש"ך ע"כ צ"ל דחילוק יש בין עו"ב לוסת החודש דאילו בוסת החודש כל זמן שלא נקבע ועבר זמנו ולא בדקה מותרת בלא בדיקה כדמשמע בסעיף ד' ובעו"ב אסורה עד שתבדוק כמבואר שם ומשכחת לה וסת החודש בלא עו"ב כגון אם ראתה בינתיים או שיש לה וסת אחר קבוע ואח"כ שינתה ליום אחר וכ"כ האחרונים:

יא

חוששת. עבה"ט ועי' מ"י שהסכים עם הט"ז אך הכרתי ופלתי והס"ט העלו כדעת הש"ך ועח"ד שכתב דאם היו שתי הפלגות הראשונות בלי הפסקה בנתיים ובאמצע הפלגה שלישית הפסיקה כגון שראתה בר"ח ניסן ובכ' בו ובט' באייר ובכ' בו ובכ"ט בו כ"ע מודו דקבעה לה וסת מכ' לכ' (אך בש"ך סק"מ לא משמע הכי עמש"ל ס"ק י"ב בזה) ואם הפסיקה באמצע הפלגה ראשונה כגון שראתה בר"ח ניסן בי' בו ובכ' בו ובט' באייר ובכ"ט בו כ"ע מודו דלא קבעה לה וסת רק כשהפסיקה בהפלגה האמצעית פליגי ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' קס"ו]:

יב

שתקבע וסת א'. כתב הת"ד דוקא בחשש דוסת החודש וחשש דוסת הפלגה אז כשנקבע א' שוב אינה חוששת לשני כיון דא"א שיתקיימו שניהם אבל כששניהן הם חששות דוסת החודש כגון שראתה ג' פעמים בר"ח ובפעם הג' ראתה ג"כ בכ"ה חוששת גם לכ"ה אף שכבר נקבע הוסת של ר"ח כיון דאפשר שיתקיימו שניהם דהא אשה קובעת וסת בתוך וסת כבסעיף ל"ב וכן הדין בוסת הדילוג ווסת השוה ע"ש:

יג

חזר וסת של כ'. עי' ש"ך ס"ק מ' ומשמע מדבריו דאם ראתה ב' פעמים ביום ל' ושינתה לכ' בטלה הפלגת ל' ומשמע דאפילו ראתה עוד אחר עשרה ימים אחר ראיית כ' בטלה הפלגת ל' כיון שבהפלגה השלישית היה הפסקה וכבר השיגו עליו הס"ט והח"ד ע"ש:

יד

הוסת הראשון חוזר. ונראה דמיירי שראתה בשיעור הפלגת וסת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה. ח"ד:

טו

ביום הוסת הראשון. הכא דמיירי בוסת הפלגה ע"כ מיירי שראתה שתי ראיות שיהיה מינכר הפלגתה לכ' יום ועי' ח"ד שכתב דחוששת להפלגה גדולה של ג' עונות שהפסיקה וגם לעונה בינונית ע"ש:

טז

שיעברו עליה ג' ר"ח. עי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חי"ד ס"ס פ"ו שנשאל אם עברו עליה שני ר"ח ולא ראתה ושוב נתעברה ועברו ימי העיבור והנקה ושוב הגיע ר"ח ולא ראתה אם מצטרפת עקירה זו עם שני העקירות ראשונות להיות נחשב עקירה ג"פ והשיב דלדעת המחבר לקמן סעיף ל"ד וכן לדעת הרמב"ן המובא בש"ך שם פשוט כיון שצריכה לחוש גם לענין עקירה מחשב עקירה ומצטרף עם ב' הראשונות אבל לדעת יש מגדולי המורים שהביא הטור שם לא משכחת דין זה כלל ולכן בנ"ד אם אחר ההנקה עדיין לא ראתה כלל או ראתה פ"א שלא בשעת וסתה ושוב הגיעה שעת וסתה ולא ראתה א"צ לחוש לוסת הראשון ממ"נ דלדעת המחבר וכן לדעת הרמב"ן נחשב ג' עקירות ולדעת יש מגדולי המורים בלא"ה א"צ לחוש כ"ז שלא ראתה באותו וסת ואם אח"כ שוב תראה באותו וסת לכ"ע בפ"א חוזר לקביעותה כיון שעדיין לא קבעה וסת אחר ע"ש:

יז

חזר הוסת למקומו. עח"ד דאפילו יש לה ב' וסתות קבועים באופן המבואר בסי' ל"ב והפסיקה וסת א' ג' עונות וחזרה וראתה ביום הוסת ג"פ חזר הוסת למקומו ע"ש:

יח

לימים. עי' כו"פ שנסתפק אם דוקא בצירוף ימים הוא דנקבע או דנקבע ג"כ בצירוף וסת הגוף כגון אשה שקפצה והתחילה לפהק ולעטוש וראתה דם וכן ג"פ אבל כמה פעמים קפצה לבד או פיהקה לבד ולא ראתה דאפשר דמצטרפים ג"כ ויש לה וסת אם תקפוץ ותפהק והגמרא דנקט צירוף ימים חדא מינייהו נקט והניח בצ"ע ע"ש:

יט

ומ"מ חוששת לו. עי' ח"ד בסעיף ג' וכאן שכתב דאם יש לה שעה קבועה אחר הקפיצה כגון שבשעה ג' אחר הקפיצה היא רואה אינה חוששת רק לאותה שעה דאתיא קביעותא דשעה ועקרה לה לוסת שאינו קבוע וכן אם הקפיצות היו בשעות מכוונים כגון בשעה ו' מהיום א"צ לחוש רק לשעה ההיא דהיינו אם קפצה בשעה ההיא אבל לא מקודם או לאחריו וכ"כ הכו"פ ע"ש. ועבה"ט מ"ש כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום כו' עד ואע"ג דגבי פיהוק כו'. ובש"ך כתב עוד וכן אם קפצה בט"ו בניסן וקפצה בט"ו באייר צריכה לחוש לאותו יום שהוא לוסת החודש ע"י קפיצה דהא וסת החודש הוא כוסת הפלגה בכל דבר אבל אם לא תקפוץ אח"כ לאותו וסת א"צ לחוש דזה שראתה מתחלה היה ע"י קפיצה. ועח"ד שכתב דמיירי ביש לה וסת קבוע או שראתה בינתיים דאז ליכא חשש ליום החודש מטעם עו"ב רק מטעם גרמת יום החודש ובזה כתב שפיר דא"צ לחוש לוסת החודש בלא קפיצה אבל במקום דהחשש הוא מטעם עו"ב כגון שאין לה וסת וגם לא ראתה בינתיים ודאי דצריכה לחוש ע"ש:

כ

נקבע אחד בשבת. עי' ח"ד שכתב דאם כל הג' פעמים ראתה ביום הקפיצה רק בפעם ד' ראתה ביום שלאחר הקפיצה תליא בפלוגתא שהביא הט"ז ס"ק ל"ו דלדעת המחבר אמרינן ג"כ איגלי מילתא דיומא קא גרים ולדעת הרב שם לא קבעה רק להרכבה. ועבה"ט בשם ש"ך שהביא דעת הפוסקים דתולין בקפיצה דאתמול ועח"ד שכתב דמ"מ אם היו כל הג' פעמים בהפלגות שוות ובכל הג' פעמים קפצה ביום שקודם הראיה קבעה וסת לימים לחודייהו ולא תלינן בקפיצה דאתמול דדוקא אם ראתה ב"פ ביום הקפיצה תלינן ראיה ג' בקפיצה דאתמול משא"כ בשכל הג"פ לא ראתה ביום הקפיצה תלינן בימים לחודייהו. ומ"ש הח"ד עוד בזה אין להעתיקו כי נלמד ממש"ל ס"ק י"ח. ועי' בנו"ב תניינא ס"ס צ"ג דדוקא בקפיצה של אתמול תולין אבל אם קפצה באמצע הזמן קודם ההפלגה כמה ימים ולא ראתה ושוב ראתה ביום הפלגה לכ"ע אמרינן איגלי מלתא למפרע דיומא גרים ע"ש:

כא

קפצה ביום ידוע. כתוב בח"ד דאם קבעה וסת להפלגה ולקפיצות אפילו אם הפסיקה בראיה בינתיים לא נתבטלה ההפלגה דכאן אמרי' דדוקא ההפלגה מהראיה שביום הקפיצה גורם הראיה שאחריה וכן הדין בפיהוק והפלגה ע"ש:

כב

וחוששת לכל פעם שתקפוץ. עד שתקפוץ ג"פ באותן זמנים ותמצא טהורה כו' ש"ך ונראה דאם אח"כ חזרה וקפצה בר"ח וראתה דחזר הוסת למקומו כמו בסעיף ט"ו גבי הפסיקה ג' עונות וחזרה וראתה. ח"ד:

כג

ע"י מקרים. בגמרא חשיב נמי שופעת דם טמא מתוך דם טהור והא דהשמיטו הפוסקים לפי דהאידנא כל דם בטמא מחזקינן ליה ועי' בתשו' פ"י חי"ד כתב דה"ה בראתה תחלה כעין מוגלא ואחר זה דם דהיינו שופעת דם טמא מתוך דם טהור ולדינא דבריו נכונים. ס"ט:

כד

לשניהם ביחד. ואז אינה חוששת לא לוסת היום גרידא ולא לוסת הגוף גרידא אפילו כדין וסת שאינו קבוע ש"ך ועח"ד (בספר ח"ד נרשם זאת על דברי המחבר אלא לשניהם ביחד והוא ט"ס וצריך לציין ע"ד ההג"ה ודו"ק) שהשיב עליו דודאי חוששת לכתחלה לוסת היום גרידא כמו לוסת שאינו קבוע רק כוסת קבוע אינה חוששת דהיינו לענין אם עבר היום ולא בא המיחוש ולא בדקה דמותרת אבל באותו היום אסורה כמבואר בסעיף כ"ה דאסורה כמו וסת ימים גרידא והרמ"א לא פליג רק בבא המיחוש ולא בא העת כמו שציין הט"ז עצמו בס"ק ל"ו ע"ש:

כה

אתמול. עבה"ט ועי' בתשו' חוט השני סי' י"ד וסי' ט"ז מ"ש בזה:

כו

דברים חמים. כתב הח"ד ומ"מ אם אכלה שאר דברים חמים ג"פ ולא ראתה לא נעקר וסתה מאכילת שום ובצלים ופלפלין אבל אם אכלה שום ג"פ ולא ראתה נעקר הוסת מכל הדברים כיון דנעקר מין אחד מהמינים שנתחזקה על ידן נתבטלה כל החזקה ונעקר הכל ע"ש:

כז

או זמן לבדו. עי' בס"ט שכתב הא דאמרינן בזמן לבד אינו נעקר היינו לענין זה דאם הגיע ג"פ היום ולא פיהקה ולא ראתה מ"מ צריכה לחוש אח"כ אם הגיע היום ופיהקה אבל מ"מ לענין זה נעקר דא"צ לפרוש כל אותו היום כל זמן שלא פיהקה מחשש דשמא תפהק דהא עברו ג' ר"ח ולא פיהקה וכו' ע"ש וכ"כ הח"ד ע"ש:

כח

וכן בחמישית ובששית. עי' בתשו' נו"ב חיו"ד ס"ס ס"א שנסתפק אם הכוונה דוקא וכן בחמישית ובששית דאז הוקבע גם החדש ג"פ אבל תיכף ברביעית שראתה בכ' א"צ לחוש לכ' כלל כיון שיש לה וסת קבוע של ר"ח א"צ לחוש לשאינו קבוע כלל וכדלעיל סעיף י"ג בהגה"ה דאם תקבע וסת אחד אינה חוששת לשני או דילמא דדוקא אם בשעה שאירע הוסת שאינו קבוע שינתה ולא ראתה בהקבוע ואף שאכתי לא נעקר בחד זימנא מ"מ כיון שעכ"פ לא ראתה בו צריכה לחוש לזה שבא מחדש אף שאינו קבוע בזה הוא דאיכא למימר אם אח"כ חזר הקבוע למקומו שוב א"צ לחוש לאין קבוע אף שעדיין לא נעקר לפי שבתחלה לא בא אלא בעת שלא בא הקבוע בזמנו וא"כ עתה שחזר הקבוע איכא למימר ששוב לא יבא זה החדש אבל אם בא החדש בעת שלא נעקר הקבוע כמו הכא שראתה ג"פ בר"ח וגם בך' לחודש י"ל דלא יועיל מה שראתה שוב בר"ח הקבוע לה שהרי גם מתחלה לא פסק וסת הר"ח ממנה ואפ"ה ראתה בך' לחודש וא"כ הכא צריכה תיכף לחוש אלא דהש"ע מיירי שקובעת דהיינו שיהיו שניהם קבועים ממש להכי נקט וכן בחמישית ובששית והניח בספק ע"ש ועמש"ל ס"ק י"א בשם ח"ד ועמש"ל סי' קפ"ז סק"א:

כט

אינה קובעת. [עש"ך ס"ק ע"ג ועי' בתשו' ח"ס סי' קס"ד מ"ש בזה]:

ל

מת הולד. עי' כו"פ שכתב אפילו הפילה נפל כ"ז שיש לה דין לידה לענין דם לידה ודם טוהר יש לה דין מניקה דאין אבריה חוזרין עד לאחר כ"ד חודש ע"ש וכן הסכים הס"ט. והח"ד כתב דאפילו הפילה רוח יש לה ג"כ דין מניקה ע"ש. וכ' עוד בס"ט דהא דאמרי' דאינן קובעין וסת היינו דוקא להחמיר לא אמרי' דהא צריך תלת זימני למיעקר אבל להקל אמרינן דקבעה וסת וא"צ לחוש אלא כפי מה שקבעה אם בהפלגה חוששת להפלגה ואם לימי החודש חוששת לימי החודש ולא אמרי' דניזיל בתר ראיה בתרייתא ותיחוש מספק לימי החודש ולהפלגה כיון שלא קבעה הא לא אמרינן ע"ש:

לא

ומ"מ חוששת. עיין בס"ט שכ' מ"מ א"צ לחוש לעו"ב של אותה ראיה דהא אשה שיש לה וסת אם שינתה ראייתה פעם אחת א"צ לחוש לעו"ב של אותה ראיה לפמש"ל דלא אמרו דצריכה לחוש לעו"ב אלא באשה שאין לה וסת כלל אבל לא באשה שיש לה וסת אלא דצריכה לחוש פ"א מאותה ראיה אם להפלגה או לימי החודש (ועמש"ל סעיף י"ג) וא"כ כ"ש במעוברת ומניקה דעדיפי מאשה שיש לה וסת ע"ש:

לב

לוסתן הראשון. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' פ"ו שכתב דדוקא לוסת הקבוע חוזרת לחוש אבל לוסת שאינו קבוע כיון שנתעברה ופסקה דמים שוב אינה צריכה לחוש לו כלל אחר ההנקה ע"ש:

א

(סימן קפ"ט ש"ך ס"ק י"ט) שקבעה בב"פ. לשון זה תמוה דהא אין ב' הפלגות שוות כיון דאייר חסר וניסן מלא. ולשון הב"ח הכי הוא על מה שכתב הטור דלרבא נקבע הדילוג וחוששת לי"ח בתמוז הא דהוצרך לומר דחוששת לי"ח תמוז היינו לומר דחוששת רק לי"ח תמוז אבל אינה חוששת לי"ז תמוז אף דההפלגה מן י"ז אייד עד י"ז סיון שוה להפלגה מי"ז סיון לי"ז תמוז עכ"ל והיינו דלא חיישינן להפלגה השניה שהיא ל"א יום וא"כ לשמואל דלא קבעה עדיין חוששת לי"ז תמוז משום הפלגת ל"א ולדידן קיי"ל כחומריה דרב ושמואל וצריכה לחוש לי"ז ולי"ח תמוז. ואולם הא בלא"ה חוששת לשמואל לי"ז תמוז כיון דראתה י"ז סיון לדינא לחוש פ"א ליום החדש דהיינו י"ז תמוז:

ב

(ש"ך ס"ק כ"ו) דלמא וסת השוה הוא. לא ידעתי מאי קושיא הא מטעם וסת השוה דהיינו ב' הפלגות שוות מנ"ט לנ"ט הא היה רק ב' הפלגות והיה לו רק דין וסת שאינו קבוע לזה החדש דהוי וסת קבוע מחמת הסירוג דלזה ראיה ראשונה מן החדש כיון דדנין על יום החדש:

ג

(ט"ז ס"ק י"ז) בסתם עונה בינונית. לא זכיתי להבין דהכא דראתה בך' בניסן פשיטא דא"צ לחוש ביום א' דר"ח אייר לעונה בינונית ותמיד מחשבי' עונה בינונית מראייה האחרונה. ודברי הב"ח נכונים:

ד

(סעיף כ"ג בהג"ה) אכלה שום וראתה. בפשוטו נראה דדוקא בכה"ג כיון דראתה בג' מינים חריפים אבל אם אכלה ג"פ שום קבעה רק לשום וכמו בשור המועד דשור חמור גמל הוי מועד לכל. אבל בנגח שור ג"פ הוי מועד רק לשוורים. וא"כ ממילא גם באכלה ב"פ שום וראתה ואכלה בצל וראתה דלא הוקבע כלל. ולפ"ז קשה לי דהא משמע דמחלקים בין וסת הגוף דאין א' קבוע ע"י חבירו אבל בדברים חריפים מצרפים כולם וא"כ אמאי נקט אם פיהקה פ"א ונתעטשה ב"פ הא כה"ג גם באכילת דברים חריפים לא הוי קביעות כנ"ל והו"ל למנקט פיהקה פ"א ונתעטשה וראתה וראשה ואבריה כבדים עליה דהוי ג' ענינים שונים דלא קבעה וצ"ע:

א

חוששת ליום ל' כו'. היינו לאותו יום החודש וכמ"ש לקמן ס"ק ל' וכן חוששת לוסת ההפלגה עד שתקבע א' כדינו כדלקמן סעיף ב' וסי"ג בהג"ה:

א

חוששת לזמן הידוע. ואסורה לשמש כל עונת הוסת ע"ד שנתבאר בסי' קפ"ד:

א

שמיד שראתה. פעם שנית לסוף כ' לראיה ראשונה חוששת מכאן ואילך וכן כשיגיע יום כ' שלישית:

א

וכן בראיית הימים כו'. כלומר כל אשה כשראתה פעם ראשונה צריכה לחוש פעם שנית לאותו יום כגון שראתה בתחלה בכ"א בניסן צריכה לחוש אח"כ בכ"א באייר ואם אחר כך ראתה פעם שנית צריכה לחוש ג"כ לווסת ההפלגה וכדלקמן סי"ג בהג"ה:

א

אלא לענין כו'. וכתב הראב"ד שיש עוד חילוק בין וסת קבוע לשאינו קבוע ויתבאר לקמן סי"ד וט"ו:

א

אינו נעקר אלא בג"פ. וע"ד שיתבאר לקמן:

א

ועונה בינונית כו'. ואסורה לבעלה לשלשים עד שתבדוק וכדלעיל סי' קפ"ד ס"ט וע"ש:

א

כגון שראתה היום כו' קבעה וסתה כו'. משמע דבד' ראיות קבעה וסת לדילוג והיינו דוקא לדעת היש מחמירין דלקמן סעיף ז' וכ"כ בפרישה סל"ז וכן משמע בתוספות והרא"ש ס"פ האשה גבי מ"ש דל"ק רב דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה הראשונה היתה בט"ו בחודש כיון דראיותי' למנין ימות החודש אבל אם ראיה ראשונה היתה בר"ח ושניה בט"ו לראיה זו ושלישית בט"ז לאותה ראיה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראיה ראשונה אינה מן המנין עכ"ל ומביאו ב"י בדף קצ"ב ע"ג סוף ד"ה כיצד קובעה בימי החודש בדילוג כו' משמע דאם ראתה ד' ראיות אפילו אין ראיותיה למנין ימות החודש שקבעה וסת לדילוג לרב ולפ"ז להפוסקים בס"ז כשמואל א"כ הכא לא קבעה וסת לדלוגים אלא בה' ראיות וכמ"ש הרמב"ן ומביאו הטור כגון שראתה פעם אחת ואח"כ ראתה פעם שנית בכ"ט לראיה ראשונה ואח"כ פעם שלישית בל' לראי' ב' ואח"כ בל"א ואח"כ בל"ב דהשתא בראיה ג' התחילה לדלג ושם דילוג עליה ולפמ"ש לקמן ס"ח י"ט דלענין הדין יש להחמיר כשני הסברות ה"ה הכא:

א

וראתה שנית לסוף ל' כו'. וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שני' לסוף כ"ט ושלישי' לסוף כ"ח בכל ענין שהיא משוה דילוגה קבעה וסת כמו כן לדילוג וזה פשוט וכן משמע בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ע"ב ד"ה פיחתה כו':

א

קבעה וסת לדילוג כו'. וחוששת אחר כך ליום ל"ג ואחר כך ליום ל"ד וכן לעולם:

א

בין שהרחיקה דילוגה הרבה. כגון שדלגה מכ"ט לל"א ואחר כך לל"ג ואח"כ לל"ה חוששת שוב לל"ז ואח"כ לל"ט וכן לעולם וכן דעת הרשב"א במשמרת הבית דף קס"ט ע"ב וכ' שכ"כ הראשונים ז"ל ודלא כהרא"ה בב"ה שם:

א

שבכל ענין שתהא משוה כו'. לאפוקי דילגה יום א' ואח"כ ב' ימים או איפכא:

א

כך קובעת בימי החודש. כתב הרא"ה בספר ב"ה שם לא לקידוש החודש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע חודש על פי הראיה אבל הרשב"א במ"ה כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים (נדה דף ל"ח ע"א) דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז:

א

כיצד ראתה ג"פ בא' בשבת כו'. פירוש דמראיה הראשונה עד השניה לחשבון שוה למשניה לשלישי' כגון שראתה בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות בא' בשבת קבעה לה וסת בג' שבועות בא' בשבת ואע"ג דאינן שוות לימות החדש וכן בראתה ג"פ בה' בשבת בזמנים שוים קבעה וסת בג"פ. ב"ח ופשוט הוא:

א

קבעה לה וסת בראיותיה. ול"ד לוסת ההפלגה דלעיל ס"ב שצריכה ד' ראיות דהתם אינו תלוי בימי החודש או שבוע ואי אתה יכול לומר בהפלגה כך ימים היא רואה עד שתראה פעם ב' שהרי אין הפלגה הראשונה נודע אלא על ידי זמן שבין ראיה ראשונה לשניה אבל הכא שהוא תלוי בחודש או שבוע בראיה ראשונה נמי איכא קביעות זמן שהרי אתה אומר בכך לחודש ראתה. ב"י ופשוט הוא:

א

עד שתראה בי"ח בתמוז. ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה לחוש אח"כ לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם ואין חוששין למה שחודש א' מלא או חסר וכדלעיל:

א

כיון שאין כו'. ולא היה בראשונה שם דילוג:

א

ומיהו אם היה לה וסת כו'. ר"ל אפילו וסתה היה בדילוג מופלג בי"ב בחודש או בי"ג אבל כשלא היה לה וסת קבוע לא סגי כשדילגה מוסתה מופלג רק יהא הדילוג שוה שיהא ד' ראיות כן כתוב בדרישה סי"ב וכן מוכח לכאורה דאי תימא דוקא דהיה לה וסת שוה לדילוג דהשתא דהיינו שוסתה היה בי"ד אם כן פשיטא דהא ה"ל ד' ראיות וגם אפילו באין לה וסת נמי כיון שראתה ד' פעמים בדילוג וכן משמע בטור שכתוב ושמואל סבר שלא קבעה וסתה אלא בד' ראיות כו' ואפי' לשמואל אם היה לה וסת כו' ע"ש אלא שקשה מנין להם זה דהא בש"ס (דף ס"ד ע"א) לא קאמר אלא כשוסתה היה שוה לדילוגה של עכשיו אבל כשוסתה לא היה שוה י"ל כיון שסירגה לא קבעה וסת כדלקמן סעיף י"ב וכן מוכח לקמן סט"ו דבכה"ג לא קבעה וסת לדילוגין וכמ"ש שם בס"ק מ"ב ע"ש והכי מוכח נמי מדברי הרשב"א והט"ו לקמן סעיף כ"ז ס"ק ס"ח גבי אבל אם פיחתה או הותירה כו' ע"ש ועיין בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ע"ב ד"ה פיחתה כו' ודוק היטב לכך נראה דמיירי שוסת' שוה לדילוגה וכ"פ הב"ח דברי הטור אלא דאשמעינן רבותא דאפילו היה לה וסת מקודם סגי בג' ראיות אחר כך לאפוקי הסברא האחרונה דס"ל כרב דקבעה וסת בג' ראיות ולרב אם היה לה וסת מקודם לא סגי בב' ראיות אח"כ וכדאי' בש"ס להדיא אמר לך רב למודה שאני (פרש"י כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראיה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה ולא סגי ב' ראיות אח"כ וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו היתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת מיום כ' עכ"ל ר"ל כיון שהיה לה וסת ליום כ' שהיא מאוחר ליום ט"ו א"כ ליכא למימר דנשדי יום ט"ו לוסתה שלאחריו שהרי עדיין לא הגיע וסתה) ואם כן ל"ת כי היכי דלרב גרע אם היה לה וסת דלא מצטרפינן ראיית הוסת דתהוי ג' ראיות ה"ה לשמואל לא תצטרף דתהוי ד' ראיות ונימא דשדינן ראיית וסת שלה עם ראיות שעברו עליה דליתא כדאיתא בש"ס בברייתא שם דלשמואל מצטרף ראיית ווסתה דתהוי ד' ראיות אבל כשאין לה וסת קבוע לא הוצרכו הט"ו להשמיענו דפשיטא דהוה ליה ד' ראיות ממש. נ"ל:

א

ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר. כתב הב"ח דהיינו לחוש לחומרא זה וזה והלכך חוששת לוסת דהפלגה שקבע' בב"פ ואמרינן דלא קבעה עדיין וסת הדילוג וכסברא הראשונ' וכדלקמן ע"כ ור"ל דחוששת לי"ז בתמוז משום וסת הפלגות ולי"ח בו משום וסת הדילוג ואם נקבע בג' ראיות אינו נעקר אלא בג"פ וכדין וסת קבוע וכ"כ הראב"ד בספר בעלי נפש סוף דף נ"ז וגבי ראיות נקטי חומרא דרב וחומרא דשמואל וחוששת ברביעי לי"ז דאלו לדעת רב אינה חוששת אלא לי"ח ע"כ:

א

ראתה ג"פ כו'. כתב הפרישה סעיף י"ד ולשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח וכן בג' חדשים השלישית כדאי' בתוס' לפי' ר"ח כו' וא"כ הטור מיירי הכא לשמואל ביש לה וסת עכ"ד וקשה דפשט דברי הטור משמע דהכא לכ"ע סגי בג"פ בכל ענין וכן משמע בת"ה הקצר דף ס"ד ע"א אלא נראה כיון דהפוסקים דחו פי' ר"ח ס"ל דהכא בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החודש בשוה דלעיל ס"ו ודוק וכן משמע להדיא בב"ח סי"א כדפי' ע"ש:

א

וחוששת. ט"ו לטבת וט"ז לשבט וי"ז לאדר וכן לעולם וכ' הב"ח סעיף י"א דה"ה בג"פ בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוה וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה לדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם ע"כ וכן מבואר בספר בעלי הנפש והבאתיו לקמן ס"ק ע"ב:

א

קבעה לה וסת כו'. גם בכאן פי' הדרישה סט"ו דהיינו לרב או לשמואל בהיה לה וסת מקודם ושינתה וז"א דהכא כיון דראיותיה שוות לעולם בר"ח גם שמואל מודה כדלעיל ס"ו בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ הב"ח דהכא אפילו שמואל מודה וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש בהדיא ומביאו ב"י דזהו כוסת הסירוג דסגי בג' ראיות לכ"ע וכדלקמן סעיף י"ב וזה ברור:

א

לא קבעה וסת. אפילו להיש מחמירין דבסעיף ז' וכתב הב"ח אפילו חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדלוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן הוי ליה בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חוששת להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוים דל"ב יום בד' ראיות ע"כ ופשוט הוא:

א

כיון שסירגה כו'. אפילו אם היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירג' לי"ח לא קבעה וסת. הכי מוכח בש"ס דף ס"ד ע"א:

א

פעם א' או ב'. כתב הדרישה סי"ט ר"ל לרב פעם א' ולשמואל ב"פ דאלו לרב אם ראתה היום ולסוף ל"א ולסוף ל"ב אף דאין כאן אלא ב' דילוגים ס"ל דקבעה וסת לדילוגים אם לא שנאמר שהיה לה וסת תחלה מכ' לכ' ושינתה וראתה לל' ואח"כ לל"א דזהו ב' דילוגים ואפ"ה לא מיקבע וסת לדילוגים לרב דלא אמר רב דסגי בב' דילוגים אלא כשהן בט"ו ט"ז י"ז דאז ימי החודש נכרים גורמים שמצטרפים לראיה ט"ו למנין ג' עכ"ל נראה מדבריו דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחודש וראתה אח"כ בט"ז י"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים כיון דימי החודש נכרים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים כיון דוסתה לא היה בימי החודש נכרים וליתא דבהדיא משמע בש"ס (דף ס"ד ע"א) גבי אמר לך רב למודה שאני דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ו לחודש שדינן ליום ט"ז לוסת (שלאחריו) [שלפניו] וכן פי' רש"י לשם בהדיא ע"ש וע"ל ס"ק י"ח:

א

וסת הסירוג כו'. אין ר"ל שראתה בתחילת ראייתה בר"ח ניסן וראיה ב' בר"ח סיון וג' בר"ח אב דאם כן פשיטא דקבעה וסת דמנ"ל דוסת הסירוג הוא דלמא וסת השוה הוא שהרי לעולם לא סירגה מיהו י"ל דמ"מ נקרא וסת הסירוג כיון שסתם נשים וסתם מל' לל' אם כן זו שראתה מב' חדשים לב' חדשים סירגה מדרך שאר הנשים אבל יותר נראה דמיירי אפילו שראתה בתחילת ראייתה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים וכן משמע להדיא בספר בעלי הנפש להראב"ד ומביאו ב"י שכתב דבוסת הסירוג אפילו שמואל מודה דקמייתא ממנינא הוא. וז"ש המחבר ראיה הראשונה מן המנין לד"ה ובש"ס גבי אמר לך רב למודה שאני משמע דפלוגתייהו דרב ושמואל לאו דוקא באשה שתחלה ראייתה כן הוא אלא ה"ה באין לה וסת קבוע וכן פירש רש"י שם בהדיא והבאתי לשונו בס"ק י"ח וכ"נ מדברי הט"ו לעיל ס"ו אם כן כי קאמרינן הכא דשמואל מודה דבוסת הסירוג ראיה ראשונה מן המנין היינו אפילו לא היתה זאת ראיה ראשונה אלא כל שלא היה לה וסת קודם לכן דדומיא דמאי דקאמר רב מודה ליה שמואל מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב נראה דלכ"ע ראיית ניסן אינה מן המנין ולא קבעה וסת לסירוגים אלא לראש חודש ואע"ג דאמרינן בש"ס דאם היה לה וסת ליום ך' ואח"כ ראתה בדילוג ליום כ"א וכ"ב וכ"ג מודה שמואל דראיית כ"א ממנינא הוא היינו משום דהתם דילגה מוסת הקבוע לה ביום כ' וראתה ביום ה"א ואם כן מ"מ שם דילוג עלה משא"כ הכא דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא ודוק:

א

שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח. נ"ל הטעם משום דסתם נשים וסתם כל ל' והיינו כל חודש וז"ש מפני שהפסקת השני בטלה ראית החדש הראשון כו' וזה ראיה למ"ש לקמן ס"ק ל':

א

חוששת ביום ובלילה. דזה וזה אסורים כדלקמן סעיף י"ד:

א

ולא קבעה אחד מהן ג' פעמים. דאילו קבעה האחרון ג' פעמים היינו מ"ש המחבר אח"כ או שתראה כו' חוששת לאחרונה לבד ואילו קבעה הראשון ג' פעמים ולא האחרון היינו מ"ש המחבר מקודם ואם ראתה ג"פ כו' והרביעית כו' חוששת ביום ובלילה כו' וק"ל:

א

האשה שראתה כו'. כתב הטור ל' הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחלתו פעם א' אבל וסת ההפלגה א"א לחוש לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת נמצאת אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון ראתה בו הוקבע וסתה לר"ח לא ראתה לר"ח סיון נעקר וסת של ר"ח וחוששת לב' בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א שהרי ראיית ר"ח ניסן ואייר שוות בהפלגה לראית ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר ולעולם חוששת חששות הללו לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע אחד מהן ג"פ כדינו כיצד ראתה באחד בניסן וך' בו כו' וכתב ב"י דמ"ש דחיישינן שתקבע מל"א לל"א לאו למימרא שא"צ לחוש ליום אחר שהרי אין לה וסת קבוע וכל שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' שהיא עונה בינונית אלא ר"ל שאע"פ שיבא ר"ח ביום ל' לראיה אין לו דין וסת קבוע אבל יש לו דין וסת שאינו קבוע לחוש לו מיהא עכ"ל ומביאו ד"מ ר"ל דאם ראתה ביום ב' דסיון או ביום אחר צריכה לחוש ליום ל' מאותו ראיה וכ"כ בפרישה סכ"ה וכ"כ ב"ח ס"ס ט"ז דאם ראתה בב' בסיון כשיגיע ר"ח תמוז חוששת ליום ב' דר"ח תמוז משום עונה בינונית שהיא ל' ולב' בתמוז שהיא להפלגה עכ"ל והעט"ז כתב ג"כ כדברי הב"י והוסיף דצריכה לחוש לעונה בינונית אף על פי שלא תראה היום ויום ל' אינו נעקר בפעם אחת באשה שאין לה וסת קבוע כמו וסת קבוע באשה שיש לה וסת עכ"ל (ואין זה נכון כלל ודוק) ולפ"ז ה"ה דבתחלת ראייתה צריכה לחוש ליום ל' וליום החודש וכן כתוב בפרישה סכ"ג ובב"ח דמ"ש הרואה לר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר היינו לב' הימים דר"ח אייר ליום א' דר"ח חוששת לפי שהוא יום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית וליום ב' דר"ח חוששת משום ר"ח ע"כ אבל ק"ל ע"ז דאם כן הרמב"ן והרב שבאו לפרש לנו מהו החששות שצריכה לחוש וכתבו שלעולם צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה למה לא כתבו ופירשו גם כן שצריכה לחוש לעונה בינונית ואדרבה מפשט דבריהם שכתבו האשה חוששת לוסת החודש ולהפלגה כו' וכן ממ"ש בסוף וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע אחד מהם כדינו כו' משמע שאינה צריכה לחוש אלא לב' חששות הללו ותו לא ועוד תימא דודאי הא דאמרינן עונה בינונית היא ל' יום היינו שצריכה לחוש ליום ל"א לראייתה דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית דף קס"ז ע"ב וז"ל וסתם נשים חזיין לסוף עונה וכ"כ הרמב"ן ז"ל וז"ל ומצאה אותה בתוך ימי עונתה כמה היא עונה ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת שרוב הנשים כך הן רואות מל' לל' כו' עכ"ל וכן הביאו הג"מ פ"ד מהל' א"ב ל' הרמב"ן אהא וכן פירש"י פ' כל היד דט"ו ע"א אהא דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה וז"ל בתוך ימי ל' לראיה אבל אחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה עכ"ל אלמא דאפילו ביום ל' גופיה שרי משום דעונה בינונית היא ל' יום א"כ א"צ לחוש אלא ליום ל' מסוף יום הא' שראתה בו דהיינו יום ל"א מתחלת ראייתה וכ"כ הטור לעיל סימן קפ"ד אם שהה ל' יום חשיב כהגיע וסתה דסתם עונה ל' יום ואסור לסוף ל' עד שתבדק אלמא דא"צ לחוש אלא ליום ל"א והכי מוכח נמי מדברי הפוסקים והט"ו לקמן סכ"ז שכתבו דג' עונות בינוניות הוא צ' יום ואי איתא לא ה"ל אלא פ"ח אלא ודאי עונה היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה ודוק וא"כ קשה נמי לאיזה צורך הוצרך הרמב"ן לומר חוששת לר"ח אייר דמשמע משום ר"ח אייר הוא דחוששת הא בלאו הכי חוששת משום עונה בינונית וכמ"ש וכן לאיזה צורך הוצרך לומר חוששת לב' בסיון אפשר שתקבע וסת להפלגה תיפוק ליה דהוא עונה בינונית ותו קשיא טובא לדעת הב"י והפרישה והב"ח דס"ל דכל אשה צריכה לחוש ליום החודש וגם לעונה בינונית א"כ היכי אמרינן דצריכה לחוש לעונה בינונית משום דסתם וסת הוא מל' לל' והרי היא צריכה לחוש ליום החדש שראתה בו והוא יום שאח"כ אע"פ שלא ראתה אלא פעם אחת וע"כ הוא משום דסתם נשים דרכן כך לראות באותו יום החדש ואם כן קשיאן סתמי אהדדי ואיך מתפיס החבל בשתי ראשים שתאמר דמן הסתם צריכה לחוש ליום החדש שמסתמא תראה לאותו יום ותאמר שמן הסתם צריכה לחוש לעונה בינונית וזהו דבר שאין לו שחר כלל אלא נ"ל דהא דאמרינן בש"ס עונה בינונית ל' יום היינו מחדש לחדש בין מלא בין חסר וכהאי גוונא אשכחן טובא בש"ס ופוסקים ל' יום שהוא חדש וכן גבי בכור קי"ל לק' סימן ש"ה דאינו נפדה עד שיעברו עליו ל' יום והוא פשוט בש"ס בדוכתי טובי והיינו חדש כדכתב בס' יראים סימן שנ"ג וטעמא דכתיב מבן חדש תפדה והיינו ל' יום כו' והיינו כ"ט י"ב תשצ"ג כו' אבל קודם ל' אינו פדוי ע"ש (וע"ל סימן ר"כ ס"ק י"ג) וכן מוכח בס' בעלי נפש להראב"ד שכתב שהאשה בתחלה צריכה לחוש לוסת החדש ולוסת ההפלגה ולא הזכיר בספרו כלל שצריכה לחוש לעונה בינונית וגם בסוף שער הוסתות מנה בקצרה כל הוסתות הן הקבוע הן שאינו קבוע ולא מנה עונה בינונית כלל וכן הרמב"ם פ"ח מהא"ב ד"ו כתב דכל יום שראתה בו חוששת ליום הבא שלאחריו ולא הזכיר כלל לחוש לעונה בינונית שהוא שלשים יום וכן הרשב"א בת"ה בשער הוסתות כתב כמה פעמים דמי שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לעונה בינונית שהיא ל' יום ולא הזכיר כלל שצריכה לחוש לוסת החדש וכן לקמן סימן קצ"ו (ס"ח) כתב הרמב"ן והט"ו דבחרשת כשלא הוקבע לה וסת הרי היא ככל הנשים וחוששת מל' יום לל' יום כו' ולא כתבו שצריכה לחוש לעונת החדש אלא ודאי עונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא ותו לא וראיה ברורה לדברי ממאי דכתבו הפוסקים והט"ו לקמן סכ"ז דג' עונות הוא צ' יום היינו ממאי דאמרינן בש"ס עונה בינונית היא ל' יום וכדאיתא בב"י והרמב"ם פ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב כ' דג' עונות היינו ג' חדשים ומביאו ב"י לקמן סוף ד"ה ומ"ש ראתה ג' ראיות מג' עונות מכוונות כו' אלמא דמאי דאמרי' עונה בינונית ל' יום היינו חדש ולכך פי' הרמב"ן ורש"י דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת והיינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ולא הוצרכו לפ' זה משום דסתם חדש מלא הוא ועוד כיון דלעולם אינה צריכה לחוש אלא לאותו יום החדש אם כן א"צ לדקדק בין מלא וחסר אלא לעולם לאותו יום החדש וע"ל ס"ק ל"ג ומ"ג תמצא עוד ראיות לדברי:

א

ראתה בא' באייר או לא ראתה כו'. ובטור בשם הרמב"ן איתא ואם לא ראתה חוששת לט' בו ומשמע להדיא מדכתב ואם לא ראתה ואח"כ כתב ראתה בט' בו או לא ראתה כו' דאם ראתה בראש חדש אייר אינה חוששת לט' בו וכמו שהבין הב"י והרב לטעמיה אזיל שכתב בד"מ דה"ה ראתה כדבסמוך אלא רבותא קאמר דאף על גב דנעקר וסת של ר"ח מכל מקום צריך לחוש לשני כ"ז שלא נעקר עכ"ל ומביאו המעדני מלך דף רצ"ו ע"ב ודלא כהב"ח שכתב שאולי ראה הרב כך כתוב בנוסחאות ישנים בטור עכ"ל. אבל באמת נראה עיקר דאם ראתה בא' באייר א"צ לחוש לט' בו שהפסיקה בראתה בנתיים ואין כאן הפלגת עשרים יום אלא הפלגת י"ב יום ושינתה הפלגה לי"ב ואין צריך לחוש אלא להפלגת י"ב יום מראיה זו דא' באייר וכדלקמן סעיף י"ד וחוששת נמי לעשרי' באייר משום וסת החדש ולא' בסיון משום ר"ח אייר אבל לוסת החדש חוששת בין ראתה מקודם או לא ראתה כל שלא שינתה וסתה של החדש וכן כתוב בפרישה סכ"ח וכן כתב הב"ח סט"ו וע"ל ס"ק מ':

א

ראתה ט"ו בניסן כו'. הוא דעת הרב בפירוש דברי הרמב"ן והוא נכון אף על פי שאין כן דעת הב"י ושאר אחרונים:

א

חוששת לט"ו באייר. לוסת החדש ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אף על פי שהיא שלשים יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה למ"ש בס"ק ל' דוסת החדש היינו עונה בינונית:

א

חוששת לט"ז בסיון. לוסת החדש (וגם משום הפלגה) ואינה חוששת לי"ז בו משום וסת הדילוג וגם משום וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת גם כן לי"ח בתמוז שאינה הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א:

א

ואינה חוששת לי"ח בו. היינו להרמב"ן והיא הסברא הראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בשלש ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שמסיים הרב רק י"א כי בדילוג חדש הראיה ראשונה מן המנין כו' ולפי זה מיירי הכא בהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין וכמש"ל ס"ק י"א:

א

וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגים כו'. כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה באחד בניסן ולסוף עשרים חוששת להפלגה זו (דהיינו ט' באייר שהוא הפלגת עשרים מעשרים בניסן מיהו גם לראש חודש אייר חוששת משום וסת החדש) דילגה ליום כ"א (היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה) חוששת ליום כ"א (היינו ר"ח סיון מיהו גם ליום ך' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה ך' בניסן כדלעיל) הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש (ביו' כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג) דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב (היינו כ"ג בסיון) הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש (ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מעשרים לעשרים אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בארבע ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה וכמש"ל סק"ח) אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה. כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור:

א

רק י"א כי בדילוג חדש כו'. צ"ע דהי"א בדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין וכמש"ל ס"ק ח' ע"ש ודוק אלא שאין הפלגה נודעת אלא בב' ראיות וכדלעיל ס"ב ואי אפשר בפחות מארבע ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע:

א

והמשיכה ראייתה שלשה ימים כו'. ומיירי שאחר כך ראתה בט"ז באייר ובי"ז בו ומקצת ספרים איתא כן הגירסא בהדיא וכן הוא בטור:

א

וכן עיקר. כתוב במעדני מלך דף רצ"ו ע"א תימה דלעיל סימן קפ"ד ס"ב כתב דאשה שמשתני' וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ ונראה ליישב דלעיל אין ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מה ענין שמשתני' וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ משתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים כגון שרגילה להקדים ג' ימים צריך לפרוש אותו יום שרגילה להקדים וכדכתב כאן והיינו שכתב לעיל וע"ל סימן קפ"ט:

א

ואם לאחר ששינתה כו' חזר הוסת כו'. שאף על פי שג' פעמים לא ראתה ביום עשרים לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת אחד פעמים וג' פעמים ואינה רואה בנתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת. הרא"ש. וכן משמע בש"ס ורש"י וכן פי' הדרישה סמ"ח והב"ח בקונטרס אחרון דברי הטור (שהם כדברי המחבר) ובמ"מ דף רצ"ו ע"ב כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בל' השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לעשרי' חזרה לקביעו' הראשון ואינה חוששת לל' ואף על פי שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' עכ"ל (וכ"נ שפירש בפרישה סמ"ח) ופירוש זה צ"ע וע"ק דאם כן אפילו לא היה קביעותא הא' בכ' עקרה וסת הל' דכיון שראתה אח"כ בכ' אם כן עקרה הפלגתה ושינתה לכ' וא"צ לחוש אלא להפלגת כ' וכדלעיל ס"ק ל"א ובברייתא וש"ס ותוס' לא אמרינן שצריכה לחוש ליום ל' אלא היכא דלא שינתה הפלגתה לכ' ואע"ג דהרמב"ם פ"ח מהל' א"ב ד"ח כתב נמי ז"ל היה דרכה לראות יום כ' ושינתה ליום כ"ב שניהם אסורים הגיע יום כ' וראתה טהר יום כ"ב שהרי חזרה לוסתה הקבוע ונעקר כ"ב מפני שלא נקבע ג"פ עכ"ל וכ"כ ה"ה שם מיירי בכ' וכ"ב לחדש וכדמיירי התם לעיל מיניה בהדיא הכי והלכך אם לא היה לה מתחלה וסת קבוע ליום כ' לחדש לא היה נעקר כ"ב לחדש במה שראתה כ' בו וכדלעיל ס"ק ל"א אבל הט"ו דמיירי בהפלגות שהרי כתבו וכשיגיע יום כ' לראיית ל' כו' וכן מוכח מדכתבו בתר הכי (בסעיף ט"ז) כעקירת וסת הפלגות כן עקירת וסת החדש כו' אלמא דעד השתא בוסת הפלגות מיירי אם כן אפילו לא חזרה לקביעות הראשון רק ששינתה הפלגתה שוב אין לחוש להפלגת ל'. נ"ל:

א

חזר וסת של כ'. וצריכה עוד ג"פ לעקרו ודוקא שלא שינתה לוסת אחר אבל שינתה לוסת אחר כבר נעקר הראשון לגמרי ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת דבעינן ג"פ לעקירת הראשון ולקביעות השני והראשון נעשה שני והשני נעשה א' עכ"ל הראב"ד בס' בעלי נפש סוף דף נ"ב והביאו בית יוסף לעיל דף קצ"ב ריש ע"ב ופשוט הוא וכן משמע בדברי רש"י והרא"ש שהבאתי בס"ק שלפני זה:

א

נעקר וסת כו'. וא"ת כיון שראתה פעמים בדילוג ב' ימים ה"ל לחוש ליום ל"ו י"ל שמאחר שלא ראתה בדילוג אלא ב"פ א"צ לחוש כלל שכבר נתבאר שוסת הדילוג כל זמן שלא הוקבע בג"פ אינה חוששת לו כלל. ב"י ומביאו הפרישה סנ"א והיינו לשמואל אבל למאי דאמרינן לעיל ס"ו כרב אם כן ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וכמ"ש בס"ק ח' והב"ח השיג על הב"י וז"ל וב"י כתב כאן שראתה פעמים בדילוג כו' וליתא שאין כאן כ"א ג' ראיות ל' ול"ב ול"ד ואין כאן אלא דילוג אחד כמו שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ן דוסת הפלגה בדילוג לא נקבע אלא בה' ראיות דאף על גב דכאן נמי היה לה וסת לראות ליום כ' ודילגה לל' אין ראית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגים מל' לל"ב לל"ד שהרי דילגה מן כ' לל' וצריך אתה לה' ראיות דל' ול"ב ול"ד ול"ו ול"ח אז נקבע הוסת בג' דילוגים שוים ואם כן כשלא ראתה אלא ל' ול"ב ול"ד אין כאן אלא דילוג אחד עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי כשראתה ל' ול"ב ול"ד ול"ו יש כאן ה' ראיות כ' ל' ל"ב ל"ד ל"ו וקבעה וסת אף להרמב"ן דפסק כשמואל ולדידן דמחמירין כרב קבעה וסת בראתה לל' ול"ב ול"ד וכדפי' דאף על גב דאין ראיית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגה מכל מקום כיון שהפליגה מכ' לל' אם כן כל שחזרה וראתה אחר כך לל"ב דילגה שני ימים אם כן הדילוג הא' הוא בל"ב וזה ברור ומכל מקום מוכח להדי' מדברי הדרישה וב"י וב"ח דלעיל דראית ל' לא חשיבא דילוג כלל אף על גב שדילגה מוסתה שהיתה רגילה לראות ליום כ' ודילגה וראתה לל' מכל מקום כיון דאין הדילוג ב' ימים שוה לל"ב ולל"ד אין שם דילוג עליו ומכאן סתירה לדברי הפרישה דלעיל סעיף קטן ח' ע"ש ודוק:

א

ואין לה וסת כלל כו'. מיהו חוששת להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד וכדלעיל ס"ק ל"ו וכמה דוכתי וכ"כ הב"ח. עוד כתב בב"י ושאר אחרונים דחוששת לעונה בינונית וכבר כתבתי בס"ק ל' דהיינו לימי החדש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחדש וחוששת ג"כ ליום ל"ד והשתא ניחא הא דלא כתבו הט"ו והפוסקי' דמ"מ צריכה לחוש ליום ל"ד להפלגה ולעונה בינוני' מפני שהוא מכלל מש"ל דכל אשה שראתה צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת כו':

א

וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות. כל שלא שינתה בינתיים בג' ראיות אחרות ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הא' חזרה לקביעותו הא' וצריך ג' פעמים לעקרו:

א

ועבר כו' חוששת לר"ח כו'. דוקא הכא בוסת החודש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואחר כך עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהית' ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה. כ"כ מהרש"ל והב"ח סכ"ד ע"ש:

א

עברו עליה כו' חזרה כו'. וה"ה לשינתה ראיותיה ג' פעמים לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בראש חודש חזר הוסת למקומו וצריך ג' פעמים לעקרו. ב"י והאחרונים ופשוט הוא:

א

אפילו ראתה בו כמה פעמים. בכמה ימים כיון שלא קבעה אותו לימים ידועים כגון בר"ח או באחד בשבת כדלקמן סי"ח אינו וסת:

א

ומ"מ חוששת לו. כיון שאירע כן ג"פ כן הוא בהג"מ ומביאו ב"י וד"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג' פעמים אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם אחת כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה צריכה לחוש לכ' וכי בשביל שקפצה מתחילה יגרע הא השתא נמי קפצה בכ' ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח אם כן בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מלעיל סימן קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש מחצי שנה לחצי שנה דאסורה לשמש כשיגיע חצי שנה מראיית דם האחרון וכן אם קפצה בט"ו בניסן וקפצה בט"ו באייר צריכה לחוש לאותו יום שהוא לוסת החדש ע"י קפיצה דהא וסת החדש הוא כוסת ההפלגה בכל דבר אבל אם לא תקפוץ אחר כך לאותו וסת א"צ לחוש דמה שראתה מתחילה היה על ידי קפיצה ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחילה ראתה שלא ע"י אונס כן נ"ל ודוק:

א

הרי נקבע אחד בשבת אחר כ'. אפילו בלא קפיצה אבל הרשב"א וט"ו פסקו שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן דמסתברא כיון דוסתות דרבנן נקטינן לקולא ומביאו הב"י ותימא על המחבר והרב שהשמיטו דעתם ועוד שכן ג"כ דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש דף נ"ד ריש ע"ב והרא"ש פרק האשה ועוד דאע"פ דסברא הוא להקל (מ"מ קולא דאתי לידי חומר' הוא דלסברת הרמב"ם דקבעה וסת לימים לחודייהו) אם ראתה אח"כ ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת המקילין דסוברים דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו:

א

וחוששת לכל פעם כו'. עד שתקפוץ ג' אותם זמנים ותמצא טהור שאין הוסת נעקר אלא כעין שהוא נקבע. שם ופשוט הוא וחוששת דהכא היינו כל העונה כיון דקבעה וסת לקפיצות ולימים כדלקמן סכ"ה:

א

דהיינו כו' או כו' או כו' או כו'. שלשתן פיהוק הן כדאיתא בהרא"ש וטור:

א

שמוציא קול דרך הגרון. מתוך המאכל שאכל:

א

מתעטשת דרך מטה. ומדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נראה דמתעטשת היינו מלמעלה וכ"כ התוספות אשטורני"ר והיינו מלמעלה כמ"ש בערך עטישותיו תהל אור מחוטמו ובפיו ובלע"ז אשטרנוט"ר ע"כ ונראה דלענין דינא שניהם אמת:

א

אלא כשעושה כן הרבה פעמים כו'. דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי:

א

ה"ז וסת. ואפילו מאן דסובר לעיל סעיף י"ז דלא קבעה וסת לקפיצות לחוד התם ה"ט משו' דעיקר הראיה אינו אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א ופשוט הוא:

א

ודוקא שקבעה וסת לשניהם ביחד. ואז כשהגיע העת ולא באו שניהם ביחד אינה חוששת כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום אבל כשלא קבעה שניהם ביחד חוששת לכל אחד בפני עצמו כדלקמן סעיף כ"א כן כתב הפרישה ס"ס ג' ובדרישה סנ"ט וכן נראה מדברי הרב:

א

אלא הפיהוק. וקבעה וסת לפיהוק לבדו:

א

אלא הראש חודש. וקבעה וסת לראש חודש לבדו:

א

שפיהוק של אתמול כו'. ול"ד לדלעיל ס"ס י"ז דאמרינן דהיום גורם ולא קפיצה דאתמול דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא כ"כ בדרישה סעיף ס' וגם העט"ז והמעדני מלך סוף דף רצ"ד חילקו בזה ועיין במשמרת הבית דקע"ד ע"א כתב ג"כ דיותר מסתבר לומר גבי פיהוק דהפיהוק של אתמול גרם מבקפיצה:

א

אינה חוששת עוד. דכל וסת שלא נקבע בג"פ הוא נעקר בפעם א' אבל חוששת לר"ח אפילו בלא פיהוק ומשמע לעונה בינונית א"צ לחוש דמחדש לחדש היינו עונה בינונית וכן משמע בסעיף שאח"ז ומזה ראיה ג"כ למש"ל ס"ק ל':

א

אלא נמשכת גם אחר הוסת. נראה כ"ש אם מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וכל הוסת וכן מוכח בתה"א ומביאו ב"י ואפשר דהכא אסור כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע:

א

עד סוף עונה א'. יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרי' דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א'. ב"י. והב"ח כתב דס"ל להרשב"א לחלק בין רואה ראיה א' מרובה למזלפת ב' וג' ימים כדלעיל סי' קפ"ד ס"ק ט"ז וק' דהא הרשב"א ס"ל דאם וסתה בלילה ונמשך ביום א"צ לפרוש ביום כלל אפילו כשיעור הנמשך בו ומביאו ב"י לעיל סי' קפ"ד סוף ד"ה ואם נמשך ב' ימים כו' ועוד דאפילו להרא"ש והט"ו שם ס"ה אין צריך לפרוש ביו' אלא כשיעור הנמשך בו ותו לא והכא צריכ' לפרוש עד סוף כל העונה. תשלום דיני קפיצה ווסתות הגוף ע"ל סי' קפ"ד ס"ק ל"ב:

א

שלא הגיעה לימי הנעורים כו'. דהיינו שהיתה פחותה מי"ב שנים ויום אחד כדלקמן סימן ק"צ ס"ב:

א

בוסת ההפלגות. והוא הדין בכל שאר מיני וסתות שנתבארו:

א

אלא שיש הפרש כו'. כלומר דבגדולה כשקבעה וסת אמרינן לעיל דבעינן שעקרתו בג"פ והיינו שיגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא כיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ולא תראה אבל בקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת ההפלגה אם היה לה וסתה מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו עליה ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום וכדמסיים בטעמא לפי שאינה בת דמים נתגלה שדמיה הראשונים מקרה היה והלכך עקירתה בג' עונות בינוניות כסתם נשים לכך נקט שלש עונות בינוניות. והדרישה סעיף (נ"ב) [ט'] כ' שקשה למה נקט שפסקה ג' עונות בינוניות הל"ל שפסקה ג' עונות מהעונות הראשונות יהיה מה שיהיה כו' עיין שם שהאריך וכל דבריו אינם נראים בזה דהדבר ברור כדפי' מיהו מה שהבין שם דרישא דהכא בלא חזרה לראות היא הוא נכון וכדפי' והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו בזה ולפעד"נ כמ"ש מיהו בהפלגה לא שייך לומר שאינה חוששת לוסת הראשון עד שתחזור לראות אחר צ' כדלקמן ס"ס ומ"ש ואפילו חזרה לראות באותן עונות כו' מכלל דברישא בלא חזרה לראות כלל מיירי משכחת לה בוסת החדש בסירוג וכדפי' א"נ בוסת ההפלגה וכשראתה אחר צ' יום דההיא ראיה לא חשיבא ראיה כלל דכל ראיה דעלמא דהפלגה א"א בפחות מב' ראיות וכדלעיל רס"ב ולקמן סל"א והלכך מה שכ' ואפילו חזרה לראות באותן עונות כו' אי בהפלגה מיירי ע"כ בחזרה לראות ב' ראיות דההיא חשיבה ראיה א' להפלגה (ואפשר לזה כוון הב"ח במ"ש בסל"ז פי' ל"מ בשלא חזרה לראות אלא פעם א' כו' אלא אפילו חזרה לראות פעמים כו' ע"ש) וזה ברור ובדרישה ופרישה סע"ט כתב דמה שכ' אינה חוששת לוסת הראשון כו' קאי אמ"ש אח"ז ואפילו חזרה לראות דא"ל דלא ראתה כלל דאין צריך לחוש לוסתה הראשון שהיה מר"ח לר"ח או להפלגתה שהיה לה מכ' לכ' דא"כ מאי אריא קטנה כל נשים דעלמא נמי עכ"ל וכן כ' בעט"ז וליתא אלא כדפי' ועוד קשה לדבריהם זקנה דלקמן סכ"ח דליכא התם לפרושי הכי דהא מדכתבו הרשב"א והטור בתר הכי חזרה וראתה וגם הפסיקה בדין איזו זקנה כו' בנתיים וגם המחבר עשה סעיף חדש בחזרה וראתה מכלל דבסכ"ח בלא חזרה וראתה מיירי אלא ודאי כדפירשתי:

א

ג' עונות בינוניות. לאפוקי אם לא פסקה ג' עונות בינוניות אלא שלש עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפילו לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פ"א היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים מה שאין כן כשפסקה שלש עונות בינוניות דראינו שפסקה ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים. פרישה:

א

ראייה ראשונה. כלומר ראייה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק:

א

פיחתה. שראתה ראיה ראשונה לצ"ג ושנייה לצ"ב ושלישית לצ"א או הותירה כגון ראשונה לצ"א ושניה לצ"ב ושלישית לצ"ג. רש"י. ואע"ג דאמרינן לעיל ס"ז בהיה לה וסת קודם לכן מצטרפת הראיה הראשונה שהתחילה לדלג ממנה (ועיין בתוס' פ"ק דנדה סוף דף ט' שמדמים הא דלעיל לדהכא) שאני הכא כיון דוסתה לא היה שוה לדילוג וכמ"ש שם בס"ק י"ח:

א

ואינה חוששת כו'. היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א:

א

לוסתה הראשון. וכ"ש לוסת אחר וק"ל:

א

וקטנה וזקנה כו'. זה נתבאר לעיל סימן קפ"ד ס"ג וגם הוא בכלל דברי הרשב"א והט"ו בסכ"ז וסעיף זה. ודע דבכל מקום שנאמר בכל סימן זה שקבעה וסתה אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה כדאיתא ברשב"א וטור ושאר פוסקי':

א

ורביעית בב' לחדש. כן הוא בכל הספרים וכ"כ דרישה ופרישה שצ"ל בבי"ת ובמקצת ספרי המחבר איתא בהדיא בשני אבל אינו נכון ועוד דהא בב' לחדש ה"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחלת הראיה וכדלעיל ס"ס י"ג בהג"ה והעיקר כמו שהוא ברוב ספרי הטור ובב"ח ובעט"ז בעשרי' וכן הוא בספר בעלי נפש דף נ"ו סוף ע"א וז"ל הריני פורט לך באיזה ענין תקבע האשה וסת בתוך וסת כגון שקבעה לה וסת ג' פעמים מר"ח לר"ח וברביעית ראתה עשרי' בירחא וריש ירחא וכן בחמישי' ובששית הרי אשה זו קבעה לב' וסתו' בריש ירחא ובעשרים לירחא והלא ריש ירחא בתוך י"א לראיית עשרים אין בכך כלום שהרי קובעת מתחלה ונהי דלכתחלה אינה קובעת וסת בתוך י"א אבל אם נקבע מתחלה כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנה ג"פ עכ"ל וכ' עוד הראב"ד שם ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל וזה נתבאר לעיל ס"ק כ"א:

א

אינה קובעת כו'. כתב הב"ח תימה למה פסק להקל שהרי הטור הביא דעת הרמב"ן להורות חומרא כדבריו עכ"ל ואין זה תימה דהא קיי"ל בח"מ סימן כ"ה ס"ב דכל מקום שהאחרונים חולקי' על הראשונים קי"ל כהאחרוני' אבל אם דברי הראשונים אינם מפורסמי' אין צריך לפסוק כהאחרוני' שהרי אפשר לא ידעו דברי הראשונים ואי הוי שמיע להו הוי הדרי (ועיין בתשובת מהר"מ אלשקר סימן צ"ד) וכ"ש הכא שהרשב"א בתה"א חולק בהדיא על הרמב"ן ומביאו ב"י והטור לא ראה תה"א כדמוכח בכמה מקומות וכמי שכתב גם הב"י בסימן זה ותו דכיון דהראב"ד והריטב"א מסכימים לדעת הרשב"א כדאיתא בב"י ה"ל הרמב"ן יחיד לגבייהו ותו דהריטב"א כתב שכן המנהג ומביאו ב"י ואמרינן כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ותו דהא קי"ל וסתות דרבנן ואזלי' בהו לקולא בכמה דוכתי:

א

חוששת לר"ח ראשון. ואף אם לא ראתה בו חוששין לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג' פעמים. ב"י והאחרונים ופשוט הוא:

א

שהיא פוגעת בו. והטור כ' במסקנא בשם הרמב"ן שאינה חוזרת עד שתראה פעם א' ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה ע"כ וכן דעת הראב"ד בספר בעלי נפש ומביאו ב"י ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו וגם דעת הטור נראה כן ועוד דהא בוסתות דרבנן שומעין להקל:

א

א"א לחוש כו'. שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה:

א

חוששת לזמן הידוע. פירוש כל עונות הוסתות כמ"ש סי' קפ"ד סעיף ב' וא"ל הא כתב בסוף הסעיף דאפי' בשביל פעם אחת חוששת דכאן קא משמע לן דאין צריך לחוש לסתם עונה שהוא שלשים יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע:

ב

כגון בא' או בה' בו. כן צריך להיות:

ג

אפילו בפעם אחת כו'. זהו בשאר וסתות אבל בוסת הפלגה שנזכר בתחילת סעיף זה צריך ב' פעמים שהרי ראיה הא' אינה מן המנין:

ד

וסת לשעות. פירוש כגון אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בזה שרגילה לראות מחמת אותו זמן:

ה

כיון שעברה עונתה מותרת. אע"ג דבסי' קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג' פעמים:

ו

ורביעית לשלשים ושנים. זהו כיש אומרים שבסעיף ז' אבל לדעה ראשונה דלשם בעינן כאן עוד ראתה בשלשי' ושלשה:

ז

ומיהו אם היה לה וסת וכו'. פירוש כגון שהיתה רגילה לראות בסוף כ"ט וראתה אחר כך מאותו זמן בסוף שלשים ואחר כך בסוף ל"א ואחר כך בסוף ל"ב דבשתי ראיות הראשונות נמי ידעינן לדילוג:

ח

מווסת הקבוע לה. פירוש שהיתה רגילה לראות ביום ך' ושינת' לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג אף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם היא היתה בדרך דילוג שוה כמו האחרים שאחריה ובאמת אין בזה שום חדוש ובגמ' לא אמרו זה אלא דרך חדוש על קושיא לשמואל ומכ"מ י"ל דקמ"ל רבותא דל"ת דאין הראשונה מן המנין אלא כשראיית י"ט היא ראיה חדשה שלא הורגלה תחילה בזה ובדרישה ר"ל שהדילוג הראשון אין צריך להיות שוה עם שאר דהיינו אפי' הית' רגילה לראות בט"ו ואח"כ ראתה כ' כ"א כ"ב ואינו נכון כלל דהא בעינן שיהא בהפלגה עם האחרים משמע דבשוה בעינן כמשמעות הגמרא בזה וכן משמעות הטור והשלחן ערוך:

ט

ויש לחוש לדבריהם כו'. יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא אחת דהיינו אם יש לה חשש שני וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סעיף י"ג בתחילת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג' פעמים ווסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת השני שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם להשני ע"כ כתב מו"ח ז"ל דלענין זה קיימא לן כסברא ראשונה דהיינו דקיימא לן בשניהם להחמיר ונכון הוא ויתבאר בסעיף י"ג ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כסברא קמייתא דהיינו כשמואל בגמ' דלא כרב שהוא כסברא בתרא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע:

י

ראתה ג"פ בג' חדשים כו'. הוי מצי למינקט בקיצור כגון ט"ו בסיון ט"ז בתמוז ואח"כ ט"ו באב ט"ז אלול קבע לה וסת אח"כ בחודש א' בחמשה עשר בו ובשני ט"ז בו וכן לעולם אלא דקמ"ל רבותא אפי' אם הדילוג הוא בג' ימים דהיינו ט"ו ט"ו י"ז אזלינן בתרי' וחוששת בחודש השלישי ביום י"ז אע"פ שיש בינו לבין יום ט"ו ב' ימים וממילא נדע אם הדילוג הוא ביותר משלשה ימי' דהיינו שראתה ד' פעמי' בד' חדשים שלש פעמים בדילוג דג"כ אזלינן בתרי' אלא נקט שלש פעמים דבזה הוה שיעור שהוחזקה בו וממילא הוא הדין ביותר מזה. כן נ"ל פשוט:

יא

ובא' באב כו'. זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול:

יב

וסת הסירוג ראיה ראשונה כו'. פי' שסירגה ראש חדש דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת לר"ח אלול אלא לר"ח תשרי וכן לעולם וכאן הוה ר"ח ניסן מן המנין אפילו לדעה קמייתא דסעיף (ד')[ז'] בהפלגה בדילוג שצריכה לד' ראיות דהתם דחשבינן לימות החודש כמה יש ימים בין ראיה הראשונה לשניה שע"י זה יהיה ניכר וסת ההפלגה נמצא הראשונה ושניה שייכי' להדדי דוקא לקבוע וסתה ע"כ אין הראשונה מן המנין כי אין לה לבד שייכות להפלגה אבל כאן הוי קביעו' לר"ח והוי ג"כ ר"ח הראשון מן המנין כי בו לבד יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח ומה לי שיש בין ראיה ראשונה של ר"ח לשניה ושל ר"ח אחד ביניהם או שנים סוף סוף הוסת דוקא בר"ח הוא:

יג

שוה לדילוג. פי' כמ"ש בסעיף י"א שבוסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו ג"פ ע"כ אינה חוששת כאן לראש חודש אב:

יד

חוששת לראש חודש אייר. פי' בשני ימים דר"ח אייר הראשון שהוא יום שלשים לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע כדלעיל ועיין בסעיף י"ג:

טו

חוששת ביום ובלילה. אותו שביום אינה נעקר עד שנעקר שלש פעמים ואותו שבלילה נעקר בפעם אחת שלא תראה בו עוד בלילה:

טז

או שתראה הראשונה ביום כו'. כן צריך להיות וכן אחר כך או הראשונה בלילה:

יז

חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן. פשוט שגם כאן חוששת גם ליום א' דראש חודש אייר שהוא יום שלשים מן הראיה דראש חודש ניסן כסתם עונה בינונית לשאין לה וסת קבוע וכמ"ש בסעיף י"ב וכיון שהוא פשוט אין צריך לפרשו ומו"ח ז"ל כתב כאן מדלא נקט אלא אחד באייר שמע מיניה שאינה חוששת ליום א' דראש חודש ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל ראתה ליום ר"ח ניסן חוששת לראש חודש אייר והיינו לב' ימי ראש חודש כמ"ש הוא בעצמו:

יח

ראתה באחד באייר או לא ראתה כו'. בטור בשם הרמב"ן כתוב כאן ואם לא ראתה כו' וכתב ב"י משמע שאם ראתה בראש חודש אייר אין צריך לחוש לט' בו והטעם שאלו חזרה לראות בראש חודש אייר היינו אומרים שראיה הראשונה שראתה בראש חודש ניסן היא עיקר וראיה השניה בעשרים בו היא תוספת דמים הלכך אינה חוששת לא לט' באייר ולא לעשרים בו אבל השתא שלא ראתה בראש חודש אייר אגלאי מילתא דראיה בעשרים בניסן היא עיקר וחוששת לט' וכ' באייר ובד"מ חלק עליו וכתב מדכתב בסמוך וחוששת לשתיהן עד שתקבע כו' ש"מ שקודם שתקבע וסת א' ג' פעמים חוששת לשתיהן ועוד דקאמר בסמוך ראתה בט' בו כו' ש"מ אע"ג דראתה ב' פעמים להפלגת עשרים אפ"ה חוששת לימי החודש וצריכה לחוש לכ' באייר ה"ה כאן אע"פ שראתה בא' באייר צריכה לחוש לט' בו משום ראיית עשרים בניסן והא דנקט לא ראתה בא' באייר נ"ל דלרבותא קאמר אע"ג דנעקר וסת של ר"ח ניסן מ"מ צריכה לחוש לשני כ"ז שלא נעקר פעם אחת עכ"ל וכן נ"ל עיקר ויפה הגיה כאן רמ"א ראתה או לא ראתה כו' דלא מצינו בשום מקום דראי' שרואה בשינוי זמן תעקר החשש שהיה עליה תחלה כל זמן שאין לה שינוי קביעות כדין שלו בג"פ או בד' פעמים ותו דאטו אם תראה גם בר"ח אייר וט' בו וכ"ח בו ג"כ לא תקבע וסת להפלגת עשרים מראיית עשרים בניסן זה ודאי שקבעה וסת כיון שיש ג' הפלגות שוות ולא אכפת לן במה שראתה גם בר"ח אייר ואם כן היאך נתיר מכח ראיית ר"ח אייר שלא תחוש כלל לט' בו כיון שאפשר לבא לידי קביעות וסת ובפרישה כתב בזה דאע"פ שאפשר לקבוע בזה ווסת להפלגת עשרים מ"מ אין אנו חוששין לו לכתחלה קודם שראינו ג' הפלגות שוות וקשה דכל שאפשר ודאי אנו חוששין לו שלא יבא לידי כך כמו שמצינו בכל המקומות בסימן זה זולתי בוסת הדלוג שלא חששו לו עד שלא יקבע כמ"ש בסעיף י"א ועוד ראיה ברורה ממה שכתב בסוף סי' זה בטור בראתה ג' פעמים בר"ח ובפעם השלישית ראתה בכ"ה לחדש ובראש חדש דחוששת ג"כ ליום הקדימה דהיינו לכ"ה שמא וסת אחר היא קובעת והלא הדברים ק"ו דהא התם ברור לפנינו ג' פעמים בר"ח והוא סתם עונה בינונית לאשה אפ"ה חוששת גם ליום כ"ה כ"ש כאן דיש ב' ראיות לפנינו האחד כ' בניסן והשני בראש חדש אייר וע"כ לומר שאחת מהן עיקרת והשנית דרך מקרה ומנא לך לומר דראש חדש עיקר ולא לחוש לט' בו אימא לך דראיית כ' בניסן עיקרת וצריכה לחוש לט' באייר דלאו דמא דראש חדש אייר סומק טפי מדם דכ' בניסן ע"כ נראה עיקר כדברי רמ"א דגם בראתה בראש חדש אייר צריכה לחוש לט' וך' באייר אלא דמה שביאר רמ"א דברי הטור במ"ש ואם לא ראתה אמר כן דרך רבותא לא מתיישב לי דא"כ גם אחר כך במ"ש ראתה או לא ראתה בט' היה לו לומר גם כן רבותא זו. ומו"ח ז"ל הפליג לחלוק גם על רמ"א ואמר שטעות גמור הוא בראתה בר"ח אייר לחוש לט' בו מדהפסיקה ראיית ר"ח אייר בנתיים דאם היתה חוששת להפלגת ך' יום צריכה שתחוש כן מן ראיית ר"ח אייר וכמ"ש הטור בסמוך היתה רגילה לראות ביום כ' ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין וכשיגיע יום עשרים לראיית ל' אסורה הרי מבואר שאינה חוששת להפלגת ך' מראיה שקודם ל' אלא חוששת שמא תראה לך' יום מראיית ל' שראתה עכשיו וכדרב הונא בריה דרב יהושע ס"פ בנות כותים עכ"ל ואני אומר כבוד חכמים ינחלו אבל דבריו אלו הם כשגגה לפני השליט ואדרבה משם ראיה לדעת רמ"א דשם לא מנינן אלא מן ראיית ל' כיון שלא היתה עכשיו שום ראיה קודם ל' אלא שהיתה ראויה לראות ביום ך' כמתחלה ועכשיו שינתה והמתינה לראות עד ל' ע"כ ס"ל לרב הונא בריה דרב יהושע ס"פ בנות כותים דלא מנינן מן שעה שהיתה ראויה לראות אלא משעה שראתה באמת ולאפוקי מרב פפא דס"ל שמנינן משעה שהיתה ראויה לראות וזה פשוט בסוגיא שם גם מלשון רש"י ות"ה הארוך מוכח כן שכתבו שאם תמנה מיום שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים לבא זמן קצר ממה שראתה עכשיו ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנן ניחוש שמא תקרב עכ"ל משמע דאם היתה רואה גם ביום שהיתה רגילה לראות הרי אנו רואין שהיא קרבה לראות ודאי צריכה לחוש ליום ך' מן ראיה של עשרים וגם ליום עשרים מן ראית יום שלשים אם כן גם בזה צריכה לחוש להפלגת עשרים ימים מן יום העשרים באייר ומן ר"ח אייר ע"כ נראה פשוט דאם היתה באמת ראיה גם עכשיו בך' והוסיפה לראות בל' פשיטא דפשיטא דלכ"ע מנינן מראיית ך' לחוש גם להפלגה ך' ממנו ולא אכפת לן במה שהפסיקה ראית יום ל' ביניהם להקל עניה בשביל זה ע"כ הדבר ברור דמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל דגם בראתה בר"ח אייר הוה כלא ראתה לכל החששות:

יט

שתקבע וסת א' כדינו. פירוש והשני לא נקבע והיינו באם וסת החדש נקבע תחלה כגון ראתה בראש חדש ניסן וראש חדש אייר וי"ד באייר וכ"ה באייר ור"ח סיון הרי הוקבע וסת ר"ח והפלגות לא נקבעו רק ב' פעמים וכן לפעמים וסת הפלגות תחלה כגון שראתה בר"ח ניסן וי"ד בו וכ"ח בו ובר"ח אייר וי"ב בו דקבעה וסתה להפלגת י"ד יום ווסתות הר"ח עדיין לא נקבעו וכבר נתבאר בסעיף ז' דלענין וסתות הדילוג אזלינן לחומרא בזה דהיינו ראתה ט"ו ניסן ט"ז אייר י"ז סיון וגם ראתה בראש חדש אייר וראש חדש סיון דלא אמרינן כבר נקבע וסתות הדילוג ולא ניחוש לוסתות חודש עוד דלקולא לא אמרינן כן אלא בעינן דוקא דילוג בד' פעמים:

כ

או עד שאחד מהן נעקר אז אינה כו'. פירוש אפילו בפעם אחת שיבוא אותו הוסת ולא תראה הוא נעקר כיון שלא הוקבע עדיין ג"פ וכן צ"ל הגירסא בטור או עד שתיעקר וכמו שהעיד ב"י שראה כן בהלכות נדה להרמב"ן:

כא

וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין. פירוש שהדילוגין הם שלא לפי ימות החודש כמו שזכרנו ט"ו ט"ז י"ז אלא בדרך הפלגה דהיינו שראתה עכשיו ראיה ראשונה ולסוף עשרים ממנה ראתה שניה כשיגיע כ' אחר השנייה צריכה לחוש הגיע כ' ולא ראתה אינה חוששת כלל להפלג' ראתה ראיה שלישית ביום שלאחריו דהיינו כ"א אחר השניה כשיגיע כ"א אחר השלישית צריכה לחוש אותו יום לא ראתה בו אינה חוששת להפלגה ואם ביום שלאחריו דהוא כ"ב אחר ראיה שלישית ראתה ראיה רביעית כשיגיע יום כ"ב אחר הרביעית צריכה לחוש לא ראתה בו אינה חוששת כלל להפלגה ואם ביום שלאחריו שהוא יום כ"ג אחר הרביעית ראתה ראיה חמישית קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך לא תיחוש אלא לדילוג ואינה צריכה לחוש ביום כ"ג שיגיע אחר הראיה חמישית כן כ' הטור בשם רמב"ן דבעינן ה' ראיות והיינו כשמואל שהוזכר לעיל בסעיף ז' לדעה הראשונה שבעינן שתשלש בדילוג וא"ל הא לעיל סגי בארבע ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החודש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה הראשונה מה שאין כן כאן אנו מתחילין מן ראייתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום אחד כי אין ידוע אחד בלי חבירו נמצא לסברא שניה דלעיל דסגי בט"ו ט"ז י"ז שהוא דברי רב בעינן כאן ארבע ראיות מטעם שאמרנו. וזהו שכתב רמ"א אחר כך י"א כי בדילוג החודש הראיה הראשונה מן המנין דהיינו דעה האחרונה שבסעיף ז' ולפי זה כאן סגי בארבע ראיות כמו שזכרנו ועיין מה שאכתוב בסמוך במה שכתב רמ"א י"א שחוששת לדילוג מה שנרא' לי בדעת רמב"ן בפסק זה:

כב

והמשיכ' ראייתה ג' ימים. בטור כתוב ארבע ימים ובט"ז לחודש אייר כתב שם שנים או ג' ימים ונראה שלרבותא כתב כן דאע"פ שראיית י"ז של פעם הא' וב' לא היה סוף העונה אלא באמצע אפ"ה חשבינן לה לעיקר העונה וביום י"ז של פעם ג' לא כתב שראתה בי"ז וי"ח כמו שכתב בשתי פעמים הראשונים דאז היה פשיטא לקבוע הוסת בי"ז וי"ח כיון שיש שם שני ימים שוים בכל פעם:

כג

ובסיון התחילה כו'. יש כאן חסרון וצ"ל ובאייר ראתה בט"ז ובסיון וכו':

כד

י"א שחוששת לדילוג כו'. קשה הא זה מדברי הרמב"ן בטור וכבר כתב הטור לעיל בשם הרמב"ן דקיימא לן כשמואל דבעינן ארבע ראיות לוסת הדילוג ותירץ ב"י דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בשלש ראיות כמ"ש בסעיף ז' והיה לו לרמב"ן לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ובדרישה מביא בשם רש"ל וכ"פ מו"ח ז"ל דמיירי לענין שאם תראה בפעם רביעית בי"ח לחודש ולפי זה מיושב מה שסיים הטור חוששת לימים שהשלישה בהן כוסת הקבוע ולשאר הימים כוסת הדילוג דמשמע דוסת הדילוג אינו קבוע עדיין עכ"ל ותמהתי על דבריהם דהיאך כתב שחוששת לשאר הימים כוסת הדילוג דהא כיון שלא נקבע הדילוג כדינו אין חוששין לו כשיגיע היום שראוי לראות לפי דילוגה עד שכבר דילגה ג"פ כדינה דהיינו ארבע ראיות וכמ"ש בסעיף י"א ואי מיירי הטור שכבר ראתה בפעם הרביעית בי"ח הרי גם וסת הדילוג קבוע כמו וסת היום י"ז ולמה קראו דוקא לוסת יום י"ז קבוע והנראה לע"ד דהרמב"ן עצמו אע"ג דכתבו משמו שפוסק כשמואל מ"מ הרמב"ן עצמו מחמיר להלכה כרב דשלש ראיות סגי וכמ"ש בסעיף ז' בסופו וראיה לזה שהרא"ש בפרק האשה שעושה צרכיה כתב שהרמב"ם פסק כשמואל וגם להרמב"ן מסתבר כן הנה לא כתבו שפוסק להלכה כשמואל כדרך שכתבו בדעת הרמב"ם אלא מסתבר ליה כן. אבל להלכה למעשה מחמיר שבג' אסור וכן מוכח מלשון ת"ה הארוך שכתב תחילה דעת ר"ח וראב"ד כרב וכתב אח"כ שהרמב"ם פסק כשמואל והרמב"ן כתב דהכי מסתברא ומיהו יש לחוש לדברי הר"ח כו' עכ"ל. ומדכתב ומיהו כו' משמע שהרמב"ן עצמו כ"כ אע"ג דמסתבר ליה כשמואל ומיהו יש להחמיר כרב דאי נימא דהאי ומיהו הוא לשון רשב"א לא היה לו לכתוב ומיהו אלא ויש להחמיר כר"ח אלא ע"כ כדפרי' שהרמב"ן עצמו כתב כן להחמיר למעשה. וא"ל ממ"ש הטור בשם הרמב"ן לעיל מזה אירע לה ראיה ביום כ"ג כו' משמע דבעינן ד' ראיות כשמואל וכמו שזכרתי בסמוך לפני זה י"ל דשם קאי לענין קולא שמכאן ואילך לא תיחוש אלא לדילוגה שאם נאמר שקבעה לה וסת הדילוג בשלש ראיות היה נמשך מזה קולא שלא תחוש ליום כ"ג כמ"ש שם ע"כ הצריך שם ד' ראיות דאז דוקא ניזול לקולא משא"כ כאן כשנאמר שבג' ראיות נקבע וסת הדילוג ימשך מזה חומרא שתהיה חוששת אח"כ לאותו דילוג בזה יש לנו להחמיר כרב וכבר כתבתי מזה בסעיף ז' ומ"ש הטור בוסת יום י"ז שחוששת לו כוסת קבוע פירושו ככל שאר וסת של אשה שהוא ביום שוה ולא בדילוג כמ"ש ב"י ולפי דרכו של רש"ל לא היה לו לומר כוסת הקבוע בכ"ף הדמיון כנלע"ד:

כה

וי"א שאין שם וסת שוה כו'. אלא וסת הדילוג לחוד:

כו

ויש לה בזה וסת קבוע. דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום הך' כיון שאינו נקבע כבר בג"פ:

כז

לראיית ל' אסורה. אבל אין מונין ך' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום עשרים כיון שלא ראתה אותו פעם והמתינה עד יום שלשים ועיין מה שכתבתי מזה בסעיף י"ג בתחילתו בדין ראתה באחד באייר או לא ראתה כו':

כח

ואם לאחר ששינתה כו'. הם דברי רמב"ן בטור לכאורה הוא נגד התלמוד דהכי איתא בסוף פרק האשה שהיא עושה צרכיה היתה למודה לראות יום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין הגיע יום ך' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' ולא ראתה הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה הותר יום ל' דאיעקר בחדא זימנא כיון שלא נקבע ג"פ ונאסר יום ך' פרש"י שהרי למודה בך' ולא עקרתו אלא ב"פ שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונים שאחר ל' השניים שלא ראתה לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום הל' ולא ראתה עד יום ך' לחדש כוסתה וכ"כ הרא"ש דאם אשה מדלגת וסתה אפי' ג"פ ואינה רואה בינתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת בכך עד שתקבע לה וסת עכ"ל. וא"כ קשה על דברי הרמב"ן למה כתב ששינתה פעמים ליום ל' וראתה ביום ך' משמע דעדיין לא עקרה ראיית יום כ' ג' פעמים ובגמרא שזכרנו אמרו אפילו אם עקרה ג"פ ראיית יום ך' וכדפרש"י בהדיא ונראה לתרץ דבגמרא קאי אהפלגת החדש דהיינו שראייתה היתה תחלה בך' לחדש וכן השינוי לל' הכל בימות החדש נמצא דאע"פ שעברו ג"פ שלא ראתה בך' לחדש כיון שראתה בפעם הרביעית בך' לחדש הוכר שאורח בזמנו בא דזמן וסתה הראשון ניכר ומסויים מימות החדש אבל הרמב"ן כאן העתיק דין זה בוסת הפלגה לימים דהיינו שראייתה תחילה היתה מך' לך' ושינתה לל' וכמ"ש בהדיא כשיגיע יום ל' לראיית ל' כו' נמצא אילו היתה אומרת שעברו עליה ג"פ ל' ובפעם השלישית לא ראתה ביום הל' ואח"כ ראתה ביום ך' לא היה מינכר בזה שבאה לוסתה הראשון מך' לך' שהרי קודם ראיית ך' שעכשיו ראתה לא ראתה כלל רק ביום ל' האמצעיים ויש כאן נ' יום מראיה לראיה דך' שעכשיו ואין כאן היכר הפלגה שהיה לה מתחלה וע"כ היה צריך לומר שראתה עכשיו ב' ראיות זא"ז וך' ימים ביניהם דבזה מינכר ההפלגה הראשונה והרמב"ן לא מיירי מזה שתראה עכשיו ב' ראיות על כן כתב הרמב"ן דין שלו שראתה ביום ך' אחר ראיה שניה ליום הל' ומשם מנכר שפיר ך' יום הפלגה ומכח זה צריכה לחוש מאותה ראיה של יום ך' כשיגיע עוד ך' יום ממנה ואה"נ אילו ראתה אחר ל' השלישים ב"פ וך' ימים ביניהם הוה ג"כ דינא הכי דחזר הוסת הראשון למקומו ויש בזה רבותא דהותר יום ל' אע"פ שלא נעקר עדיין כיון דעכשיו חזר הוסת הא' למקומו ובת"ה הארוך דף קע"ד מפרש גם דברי התלמוד דלעיל על וסת הפלגת הימים ומה שאמרו בתלמוד הגיע יום ל' ולא ראתה הגיע יום ך' וראתה הך יום ך' היינו לאחר למ"ד יום שראתה ועיין שם דנ"ל שיש ט"ס בדבריו שכתב שם וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' ולא ראתה יום ך' וראתה הותר יום ל' כו' צריך להגיה יום למ"ד וראתה ונראה שכן היתה גם גירסת הרמב"ן בגמרא ולפי זה באמת אי לא ראתה ג"פ ביום ך' נעקר אפילו אי לא ראתה יום ל' שאחריו וראתה יום ך' שאחר אותן ל' אבל ברא"ש הגירסא כמו בגמ' שלנו וצ"ע על ב"י וש"ע שלא הרגישו בזה:

כט

שינתה ראיותיה. זה קאי גם כן אאשה שהיתה לה וסת ליום ך' שזכר בסעיף שקודם לזה אלא דשם אמר ששינתה ראייתה לראיות שוות דהותר יום ך' ונאסר יום ל' וכאן מיירי בשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אח"כ:

ל

ביום הוסת הראשון. כיון דמיירי בוסת הפלגה לימים לא בימי החדש כמ"ש לעיל צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראתה בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:

לא

וה"ה להפסיקה כו'. בטור לא כתב לשון וה"ה אלא ואם הפסיקה כו' ופי' ב"י דמיירי גם כן מהא דלעיל דהיינו שעברו עלי' ג' עונות ג"פ כ' יום שהיתה רגילה לראות בהם ולא ראתה בהם ומ"ש משעברו עליה כ' יום רצונו לומר ג"פ כ' יום הוה מסולקת דמים אינה חוששת אחר כך משמע דאם קודם שעברו עליה ג' עונות של כ' לא הותר לה כל היום כ' שבתוכם אע"פ שלא ראתה ביום כ' השני נאסר' ביום עשרים השלישי וע"כ הוכרח לפרש מ"ש הטור ואם הפסיקה קאי דוקא אעברו ג' עונות ולא ראתה ומ"ש הטור אחר כך חזרה לראות כו' פירושו ביום הוסת כמ"ש כאן בש"ע וכן הביא ב"י לעיל סי' זה ד"ה כ' הראב"ד כו' מ"מ אם חזרה לראות בו ביום אפילו לאחר כמה הפסקות כו' וקשה לי כיון דמוכח כאן דמיירי בהפלגת ימים כמו שכתבתי לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה ועיין בסוף דיבור זה מה שכתבתי מזה. אבל רש"ל פירש דברי הטור כאן וז"ל מ"ש ואם הפסיק' כו' אני אומר דאין הטעם כאן משום דהיא מסולקת דמים ולא איירי הכא דהפסיק' ג' עונות דוקא אלא אפילו כשהפסיק' פעם אחת לגמרי ולא שינתה ראיותיה כלל שוב אינה חוששת לאותו יום לעולם כדמשמע הלשון להדיא והטעם דאינה חוששת ליום עשרים הכא משום דאין כאן הפלגה של עשרים כיון שהפסיקה ולא ראתה ואם ניחוש ליום עשרים הוה הפלגת מ' מראיה אחרונה דאין סברא לומר דחשבינן אותו יום שהפסיקה ולא ראתה דהוה מקרה וכאלו ראתה דמי דסוף סוף לא ראתה ולא דמי לשינתה ראייתה ליום אחר כגון לשלשים דחוששת ליום עשרים הבא אחר ראיית שלשים דהוה זמן הפלגת ראייתה דוסת קבוע כדלעיל אבל באינה רואה כלל לא שייך לומר כלל הפלגה ומש"ה כתב לעיל היכא דשינתה מכ' לל' דכשיגיע יום כ' לראיית ל' אסורה ולא אמרינן דחוששת ליום העשירי שלאחר ראיית שלשים שהוא יום עשרים לוסת הא' שהרי ראוי לבוא אלמא דמסתבר לן טפי למתלי בראיה מלמיתלי ביום שהיתה ראויה לתלות וכדרב הונא בריה דרב יהושע בסוף פ' בנות כותים כ"ש היכא דליכא ראיה כלל דלא תלינן במאי דלא בא לעולם ולפיכך אינה חוששת אפילו לעונה בינונית דהיינו שלשים יום לראיה האחרונה דדוקא באשה שאין לה וסת קבוע אמרינן הכי אבל זו שיש לה וסת קבוע אלא שהפסיקה לראות ביום הקבוע אין לנו לחוש כלל ליום ל' מאחר דליכא ריעותא לפנינו ומ"ש הטור חזרה לראות חוששת כו' מיירי אפילו הפסיקה מלראות בשלש עונות חוששת ליום עשרים דלעולם כל היכא שהפסיקה וחזרה לראות חוזרת לוסת הראשון וחוששת לו מראיה זו אלא דבהפסיקה ג' עונות הוה מסולקת דמים ואינה חוששת אלא ליום עשרים מראיה זו דתלינן דחזרה לוסת הראשון אבל בדלא הפסיקה שלש עונות וראתה חוששת נמי לשיעור ההפלגה מראייה האחרונה עד ראייה זו שראתה עכשיו כמ"ש הטור לעיל דזה וזה אסורים וחוששת ליום עשרים ול' וה"ה למ' ונ' דאלו עברו ג' עונות אינה חוששת להפלגה זו כיון דמסולקת מדמים ולא דמי לוסת החדש דאם עבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח הבא אחריו עד שיעברו עליה ג' ר"ח ולא תראה דצריך לעקרו ג"פ ואם לאו תלינן דמקרה היה דלא ראתה בר"ח שעבר וחוששת לר"ח הבא אבל בוסת ההפלגה מיד כשהגיע יום כ' והפסיקה ולא ראתה אין כאן וסת לאותו יום דהפלגה תלויה בראיה שאחריה ראיה זו והיא אינה יודעת לאיזה יום מפלגת ולא כב"י עכ"ל. הגם שאין משיבין את הארי וגם מו"ח ז"ל הביא דעתו של רש"ל בזה וקלסיה עם כל זה נ"ל פירושו תמוה. חדא דהרי כ' הטור חזרה לראות כו' בין אם פסקה לראות כו' והרי ע"כ מיירי בהפסיקה ג' עונות וכן הוא משמעות הלשון שכתב בין אם פסקה לראות או שינתה בראיות שאינן שוות כו' דכי היכי דשינתה מיירי בכל הג' עונות ה"נ פסקה לראות וכמו שכתב גם רש"ל בזה ואם כן גם מה שכתב הטור לפני זה אם הפסיקה כו' גם כן מיירי מדרך זה דהא עלה קאי. ותו דלמה כתב הטור הפסיקה ולא ראתה משעבר יום כ' יש כאן תרי שנויים חדא למה אמר הפסיקה שהוא כפל לשון שנית שאמר משעבר יום עשרים ולא אמר לא ראתה ביום עשרים אינה חוששת אע"כ דעל ג' עונות קאי דמיירי שלא ראתה ביום עשרים ואחר כך הפסיקה עוד ג' עונות אחר שעבר יום הכ' ולא ראתה בהם כלל ותו דלפי דברי רש"ל יהיה חילוק בין הפלגת ימים לחודש בזה והלא בפירוש כתב הטור אחר כך כעקירת וסת ההפלגה כן עקירת וסת החדש משמע דשוין הם לגמרי רק שזו חוששת ליומה וזו לחודש. ומו"ח ז"ל רוצה להכניס חילוק דרש"ל בלשון זה דזו חוששת ליומה ר"ל דוקא אם תראה ביומה ובוסת החדש לחדש אף אם לא תראה בו ואין פירוש זה צריך סתירה כי אינו במשמעות כלל. תו דהרי כתב הטור בריש הסימן דווסת הפלגה ווסת הימים שוין הם לענין שאיו נעקרין בפחות מג"פ מבואר כי היכי דוסת הימים לא נעקר כשלא תראה בו ה"נ וסת ההפלגה דהא בחדא מחתא מחתינהו. תו נראה להביא ראיה ממ"ש ת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל כיצד הרי שראתה ולבסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום. אם חזרה וראתה הרי זו חוששת ג"כ ליום עשרים אחרים אם ראתה ה"ז וסת קבוע ואם לא ראתה ה"ז נעקר ושוב אינה חוששת לו עכ"ל. הרי לפניך דדוקא אם לא נקבע הוסת מחמת שלא ראתה בפעם הג' אז אינה חוששת אחר כך ליום עשרים אבל אם נקבע ואח"כ לא ראתה ביום עשרים ודאי חוששת לה כשיגיע אח"כ יום עשרים. תו נראה ראיה ברורה ממקום שהביא הרב רש"ל לדבריו נראה לע"ד להוכיח משם איפכא דבסוף פרק בנות כותים קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דמנינן הפלגת עשרים מיום ששינתה דהיינו יום ל' ולא יום עשרים שהיתה ראויה לראות וכתב בת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל ואלו זו מונה עשרים מזמן העשרים שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנו ניחוש שמא תקרב עכ"ל הרי שהיה מסתבר לחשוב ההפלגה מיום שהיתה ראויה לראות אלא שאין אומרים כן כיון ששינתה לרחק בראיית שלשים משמע דאלו לא ראתה כלל היינו חושבים ההפלגה של כ' מיום שהיתה רגילה לראות שלא כדברי רש"ל דלפי דבריו אין צריך לומר כלל משום ריחוק וקירוב אלא שאין שום אפשר לחשוב הפלגה מזמן שהיתה ראויה לראות ולא ראתה באמת אלא על כרחך שזה אינו והחילוק שחילק הרב בין וסת הפלגת ימים לחדש לענין אם לא ראתה פעם אחת לא הבנתיו כלל דודאי כמו שאם לא ראת' בר"ח אחד שחוששת לר"ח השני שאחריו עד שיעקר ג"פ ה"נ בהפלגת ימים דאטו ראיה זו היא גורמת לראיית הפלגה שאחריה עד שתאמר כיון שזה בטל ג"כ זה בטל דמנא לן לומר כן דכיון שאין סילוק דמי' באשה זו נאמר מה שלא ראתה פעם א' בהפלגה היה דרך מקרה וממילא יש בה עדיין דמים יתרים ואורח בזמנו יבוא לימי הפלגתו כדרכה ואין להביא ראיה ממ"ש בית יוסף בסוף הסימן בדין עברו ימי עיבור והנקה כו' וז"ל דאל"כ א"א לומר שחוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה לראות שהרי אין כאן עכשיו שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה עכ"ל דהתם כבר מסולקת אשה זו מכל וסתות בשעת עיבורה והנקתה ועכשיו היא כאשה חדשה על כן צריכה לעשות ההפלגה מחדש מה שאין כן כאן שהיא בתוך עונתה שלא נעקרה ג"פ ודאי שייך הפלגה מיום שהיא ראויה וכאלו ראתה דמי. הלכך נלע"ד כפי' הב"י כן עיקר דמיירי הטור בהפסיקה ג' עונות דוקא אלא שמ"ש הטור אחר זה חזרה לראות נראה דנתכוין לכל אחד כדינו דהיינו בשינתה ראייתה צריך לומר דחזרה לראות כשיעור הפלגה ראשונה שהיא ך' דהיינו מן ראיית ל"ד ממילא הוי כוסת הראשון ובהפסקה לגמרי די בכך כל אימת שתחזור לראות מכ"מ תחוש ליום ך' שלאחריו והיינו כדעת הרמב"ן דסוף סימן זה שכתב שמשעברו ימי העיבור והנקה ותראה פעם אחת חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה עכ"ל וכ"ש הכא דנימא כן דהלא גם כאן הם דברי הרמב"ן וכ"פ בש"ע סוף סימן זה ואם כן תימה על הש"ע שכתב כאן גם בהפסיקה ואח"כ חזרה לראות ביום הוסת דהא א"צ לזה כמ"ש הוא עצמו בסוף הסימן ותו דכאן דמיירי בהפלגת ימים א"א להמצא הפלגה רק אחר ב' ראיות על כן נראה דמ"ש הש"ע ביום הוסת בסוף הסעיף הוא שלא בדקדוק וכאשר כתבתי נראה נכון מכל צד בס"ד:

לב

אינו וסת שמפני האונס ראתה זה דלא כדעת הטור שפסק אפילו לקפיצות לחוד יש וסת וכן במה שכ' סוף הסעיף דכבר נקבע יום זה ג' פעמים כו' הוא שלא כדעת הטור שפסק באותו דין שנקבע וסת ליום אחד ולקפיצות שקפיצה דאתמול גרמה שראתה ביום א' שלאחריו ובסעיף ך' פסק בש"ע שפיהוק של אתמול גרם כו' והיינו כדעת הטור ולכאורה דברי הש"ע סותרים זה את זה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מיקרי אונס ואפי' מאן דסבירא ליה דקפיצה לחוד לא קבעה וסת מודה בפיהוק כמה שכ' סעיף י"ט והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן משעת ראייתה ממותרי הליחה שבה כמה שכ' ב"י בשם הרשב"א מ"ה שפיר נמי אמרינן שפיהוק של אתמול גורם לא' בשבת שתראה שדרך הנשי' הוא לפעמים כן מה שאין כן בקפיצות שאינן רק אונס:

לג

קול דרך הגרון. מחמת המאכל שאכל:

לד

בפי כריסה. נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם:

לה

שבכל פעם כו' אסורה לשמש. אין להקשות הא גם שאינה קבוע אסורה לשמש כמה שכ' בסעיף כ"ו דהכא לא אמר אלא שדבר זה גורם לאיסור תשמיש וממילא נדע החילוק שבין קבוע לאין קבוע שזה צריך עקירה ג' פעמים וזה פעם אחת:

לו

בלא עתו אינה חוששת. בית יוסף פי' דאינה חוששת כמו וסת קבוע אבל מ"מ כוסת שאינו קבוע חוששת כמה שכ' סעיף כ"ו אבל מהג"ה שאח"ז שכ' ודוקא שקבעה וסת לשניהם יחד כו' משמע שחולק על הבית יוסף בזה וס"ל דכאן אינה חוששת לגמרי כיון שמבורר לנו שאין חשש בפיהוק זולת הימים מדלא ראתה שום פעם בפיהוק ביום אחר ויום זה נקבע לה דוקא לפיהוק דהא לא החמיר לתת לה דין וסת שאין קבוע אלא קודם הקביעות:

לז

שפיהוק של אתמול כו'. עיין מה שכתבתי בסעיף י"ז מזה:

לח

ואסורה לשמש עד שתבדוק. קשה הא איתא בסימן זה סעיף ד' באם לא קבעתו ג' פעמים ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתו מותר וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחלה דהא התם בוסת קבוע אמר ברישא אסורה לשמש עד שתבדוק ממש האי לישנא דהכא ואפילו הכי אמר התם באינה קבוע מותרת משמע אפילו לכתחלה. ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הטבע הוא באשה לפהק בשעת ראייתה או סמוך לו הוה ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע ומ"ש בסעיף כ"ו כשם שוסת הימים הקבוע צריך עקירה ג' פעמים ובדיקה כך וסת הגוף כו' משמע דאינו קבוע ל"צ בדיקה בוסת גוף זה אינו אלא אמר שם בדיקה לרבותא דאע"פ שעקרה ג"כ צריך בדיקה בקבוע ולא נתכוין שם לדיוק:

לט

כל עונת הוסת כו'. משמע לכאורה הא דכ' בסעיף כ"ד אינה חוששת אלא לשעתה וכ"פ רמ"א סימן קפ"ד סעיף ב' דבוסת התלוי בשינוי הגוף אינה חוששת רק בשעת וסתה מיירי שלא היה אותו וסת הגוף לימים רק לפיהוק ועיטוש בלא יום מיוחד אבל זה אינו דהרי ב"י סוף סימן קפ"ד הביא דברי ראב"ד שכ' בין שיש לה יום קבוע לאותן סימנים כו' גם כן אין אסורה אלא לשעתה משמע שאין חילוק בין קבוע ליום מיוחד או קבוע לחוד בלבד והך פסק דהכא שאסורה כל היום כמו בשאר וסת היום הם גם כן דברי הראב"ד כמ"ש הרא"ש בפ' האשה שעושה צרכיה ונמצא דדברי הראב"ד סותרים זה את זה וכבר הקשה כן מו"ח ז"ל סוף סימן קפ"ד והשאירו בתימה ולא קשה מידי דלעיל לא אמר הראב"ד דאין חילוק בין קבוע ביום או לא אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר שלא כוסת דימים לחוד בזה מסתברא שאין חשש קודם הוסת הגוף דהא תרוייהו בעינן דהיום והוסת הגוף דוקא גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם הוסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם הראב"ד אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר הוסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף בזה הדבר יש לחלק ביניהם וזה דבר ברור לפי ע"ד:

מ

אפילו הביאה שתי שערות. דאמרינן שומא נינהו ולא סימני גדלות:

מא

בשלש ראיות כו'. מכל מקום כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפילו לוסת שאינו קבוע דבשאר נשים חוששת לו עד שיעקר לכל הפחות פעם א' גבי זו אינו כן אלא אמרינן מקרה בעלמא הוא:

מב

ולא ראתה אינה חוששת כו'. פירוש אם לא ראתה עד אחר תשעים יום ואז ראתה אפילו הכי אינה חוששת שמקרה הוא ואחר כך כתב ואפילו חזרה לראות באותן עונות דיש סברא טפי שחזרה לוסת הראשון:

מג

ואפי' חזרה לראות באותן כו'. הכלל בזה דכיון שהפסיקה בשלש עונות הלך לו וסת הראשון לגמרי וכאילו היא עדיין לא ראתה מעולם וצריכה מחדש שלש ראיות כבתחילה שאז הוחזקה ברואה דם ואפילו אם תפסוק שנית ותחזור ולא תראה ג' עונות לא אמרינן שחזרה גם עכשיו לקדמותה ותצטרך ג' ראיות אחרי הפסקה השניה זה אינו דכולי האי לא אמרי' אלא הראיה הראשונה שאחר הפסקה הראשונה מתחיל לה להיותה מוחזקת כשתראה עוד ב' פעמים יהיו אימת שיהיו וממילא יש כאן שני דרכים בג' ראיות שאחר הפסקה הראשונה אם הם בדרך שאפשר שתקבע לה וסת דהיינו שיהיו מכוונים ביום ידוע ג"פ או בהפלגה ארבעה פעמים עם הראיה שלאחר הפסקה אז קבעה לה וסת כשאר נשי' ויש לה עוד וסת הפלגה אפילו בשתי פעמים אחר ראיה ראשונה שאחר ההפסקה דהיינו שתראה אח"כ מצ' לצ' שתי פעמים אז נצרף גם ראיה האחרונה שראתה קודם ההפסקה שממנה התחילה לדלג נמצא שיהיו כאן ד' ראיות וג' הפלגות ובזה נראה לי אפילו אם לא היה לה וסת קבוע כלל קודם ההפסקה ולא ראתה פעם אחת קודם ההפסקה כיון שכיוונה אח"כ שלש פעמים מצ' לצ' קבעה לה וסת ההפלגה מצ' לצ' וזה פשוט ואם הראיות שאחר ההפסקה הם בדרך שא"א לעשות מהם וסת קבוע כגון שאין הראיות מכוונות בשוה אז עכ"פ מהני השלש ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כאשה שאין לה וסת ודינה מבואר סימן קפ"ז ול"ד למה שכתב הרשב"א הביאו ב"י בד"ה ומ"ש ואפילו חזרה כו' דקטנה וזקנה אינן חוששות כלל לוסת שאינו קבוע ורמ"א מביאו בסעיף כ"ח היינו שלא ראתה ג"פ ממילא אינה מוחזקת בדם משא"כ זו שאמרנו שראתה ג"פ ממילא היא מוחזקת בדם ודאי דינה כגדולה שאין לה וסת קבוע ובטור וש"ע שכתב כאן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים וכו' משמע מלשון שתקבענו דדוקא שתראה דרך קביעות וסת בראיות מכוונות וכל שאינו בדרך זה אינה חוששת כלל זה אינו אלא הוא קאי אדלעיל מיניה שהיה לה וסת קבוע תחילה על זה אמר שאינה חוששת לאותו וסת אפילו אם תראה ג"פ אח"כ שלא תקבענו במכוון שלש פעמים אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ובת"ה הארוך לא כתב שתקבענו אלא שתראה ג"פ והיינו כמ"ש ובת"ה הארוך הביאו ב"י ד"ה לשון הרשב"א כתב וז"ל וקרא פעם ראשונה לאותה ראיה ראשונה שראתה לאחר שעברו עליה ג' עונות דעכשיו יוצאות ג' הפלגות שוות מביניהם כו' עכ"ל והוקשה לב"י הא אין כאן רק שלש ראיות ושתי הפלגות ומתוך כך כתב נראה לדחוק ולפרש דראיה ראשונה שראתה לאחר ראייתה שראתה אחר שעברו עליה שלש עונות קרי לה ראשונה וחיזק פירושו דקשה לו עוד בדרב גידל בתרייתא שאמר פעם ראשונה דיה שעתה ושניה מטמאה מעל"ע והא לרשב"א דס"ל דרב גידל אתי אליבא דהלכתא קשה דפעם הראשונה משמע דהיינו אותה ראיה ראשונה דחזיא בסוף עונה וקאמר דבראיה שניה מטמאה מעת לעת והא לרשב"ג לא נקבע הוסת עד שתראה עוד פעם שלישית לסוף עונה אלא ע"כ דפעם ראשון קרי לראיה שתראה אחר ראיה זו דשיילינן עליה הדר חזיא בעונות מאי נמצא דשניה דקאמר היא ג' לראיית סוף עונה דכיון דקודם לשלשתן ראתה בסוף ג' עונות נמצא כאן ארבע ראיות ושלש הפלגות כו' עכ"ל ואני אשתומם כשעה חדא על רבינו בעל בית יוסף שהלך בדרך זה לומר דגם אחר הפסקה שניה אם תראה הוא כמו אחר הפסקה ראשונה לענין שלא תהיה מוחזקת בדם עד אחר ג' ראיות מן הפסקה שניה ואם כן שניה הוה ג' כמ"ש הוא ז"ל אם כן הוויין דברי רב גידל בקמייתא ובבתרייתא בחדא מחתא ולמה אמר בקמייתא פעם ראשונה ושנייה דיה שעתה ובבתרייתא אמר שניה מטמאה מעל"ע אין זה אלא תמהון גדול ותו דהא כתב הרשב"א בהדיא הביאו בית יוסף וז"ל דכל שלא הגיע זמנה לראות אין לה דמים וראיה ראשונה שראתה אינה אלא במקרה ואינה ראיה להצטרף עד שתתחזק בראיות אחרות הלכך ראיה שניה אינה אלא כאחת ואין לה כח להחזיק הראשונה אבל כשתראה עוד פעם שלישית עם השתי ראיות אחרונות תתחזק הראשונה ואלו הב' מגלות על הראיה הראשונה שלא היתה במקרה עכ"ל והך ראשונה פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה דאי אמה שתראה אחריה קשה מאי שנא שתתחזק היא ע"י ראיות שאחריה מראיה שאחר ההפסקה ודאי גם היא תתחזקה על ידי הראיות שאחריה וא"כ למה אמר רב גידל בקמייתא שניה דיה שעתה הא לפי' ב"י הוה זה שלישית מן ראייה שאחר הפסקה ודינה מטמאה מעל"ע דהא מוחזקת היא שלש פעמים אחר הפסקה:
אלא הדבר ברור כמ"ש לעיל דבאחר הפסקה שניה לא הוה דינה כאחר הפסקה ראשונה לענין שתצריך אח"כ מחדש עוד ב' ראיות לצרף לה אלא בראיה א' אחרת נתחזקה גם הראשונה שראתה אחר ההפסקה ראשונה והיא בחשבון שלש ראיות דהיינו אם יהיו אחריה ב' ראיות יהיו באיזה זמן שיהיו לא מיבעיא אם יהיו במכוון ג"פ מצ' לצ' דאז יהיה לה וסת קבוע אלא אפילו אם לא יהיו מכוונות הן שהשניה שאחר ההפסקה ראשונה לא תהיה מכוונת אחר צ' והיינו דרב גידל קמייתא הן אם תהיה השניה ג"כ אחר צ' אלא שהשלישית לא תהיה אחר צ' אלא כעונה בינונית והיינו דרב גידל בתרא אף על גב דאין כאן וסת קבוע מכל מקום מקרי מוחזקת בדם לענין שתטמא מעל"ע מן הג' ואילך וע"כ אמר דרב גידל בבתרייתא שניה מטמאה מעל"ע כיון שהיא שלישית לאותה שאחר הפסקה ראשונה. וע"כ גם מ"ש הרשב"א וקרי פעם ראשונה כו' מתפרש שפיר דרב גידל הורה לנו שאין חוזרת לחזקת דמים עד שתחזור ותראה עוד שלש ראיות הוקשה לו לרשב"א על זה דהא רב גידל אמר פעם ראשונה כו' ולכאורה קאי על פעם ראשונה ממש היינו קודם ההפסקה וא"כ צריך עוד שתי ראיות לחוד אחריה על זה תירץ דהך פעם ראשונה קאי על אותה שאחר הפסקה וע"כ שפיר מוחזקת לדם בשלש ראיות ועל זה סיים דעכשיו יוצא שלש הפלגות פי' לפי זה שפרשנו דאחר הפסקה קאי מ"ה ניחא הברייתא דנקטה ג' הפלגות מצ' לצ' דאם היינו מפרשים פעם ראשונה על אותה שקודם ההפסקה נמצא שאין כאן אלא ג' ראיות ושתי הפלגות מצ' לצ' אבל השתא ניחא דהוויין שלש הפלגות שוות דהיינו שאנו מצרפין עכשיו גם הראיה שקודם ההפסקה אלא דלענין מוחזקת בדם אין אנו מצרפין אותה והכל ניחא בס"ד:
אנכי בדרך נחני ה' דרך האמת כי אחר כתבי כן ראיתי בספר בדק הבית על תורת הבית הארוך ק"ע כ' ג"כ דפעם ראשונה היינו ראיה הראשונה שאחר הפסקה ראשונה ואחר הפסקה שניה מועיל ג"כ ראיה ראשונה שאחריה לענין שאם תראה עוד ראיה שלישית בקירוב כ"ש דמהני שתטמא מעל"ע כיון דאפילו ריחקה ראיה השלישית מהני וכ' שהרשב"א הקשה על שיטה זו שכתבתי והרשב"א במשמרת הבית התלונן עליו במה שאמר שהוא כתב אותה השיטה ובאמת הוא עצמו כתב כן בסידור יפה כו' הרי שכיוונתי לדעת הרשב"א ת"ל שהוא עצמו העיד שפי' כן ובאמת הוא ביאור פשוטי במה שזכרתי לעיל והב"י ואחריו מו"ח ז"ל לא יצאו ידי חובת העיון כל הצורך בזה:

מד

וקטנה וזקנה כו'. פירוש כל שלא נקבע עדיין ג"פ ועיין מה שכתבתי בסעיף שקודם לזה:

מה

שקורין לה אמא כו'. בב"י הביא כאן פלוגתא בגמר' בשם ר"י ור"ש וכתב דידוע דהלכה כר"ש דקי"ל כוותיה לגבי רבי יהודה ושגגה היא דבהדיא אמרינן בעירובין (דף מ"ז) דהלכה כר"י לגבי ר"ש גם בסימן קי"ט בב"י דיבור המתחיל החשוד כו' כתב כן ואגב שיטפיה לא דק גם שם אלא דמכל מקום קי"ל שם כר"ש מדרבא ס"ל כוותיה ובלאו הכי לא דק הב"י כאן כי הנך ר' יהודה ור"ש לאו תנאי הם דהא במימר' דגמ' איתנהו שם לא בבריית' אלא רב יהודה ורבי שמעון בן לקיש הם וכן הוא בת"ה הארוך דף קע"ב:

מו

ואינה חוששת. בב"י מביא פלוגת' דרבי שמואל ור' זירא בבושה ואינ' מקפדת והרמב"ם פסק כמ"ד אינ' מקפדת ונ"ל מדברי הטור והש"ע שכתבו אינה חוששת משמע דוקא אינה בושה ממילא לא מקרי זקינה אלא עד שלא תחוש כלל אפילו בדרך בושה היינו לחומרא שאז דוקא מקרי זקינה:

מז

ורביעית בב' לחדש. ס"א בעשרים לחודש והא דנקט בדרך זה ולא בדרך דלעיל דהיינו שראתה ג' פעמים בר"ח ובב' לחדש דקמ"ל רבותא דאע"ג דראיית ר"ח הוא קבוע תחילה אימא שאין לחוש אלא בר"ח לחוד ולא בב' לחודש שהוא ממעין פתוח קמ"ל דחוששת לשניהם:

מח

ומ"מ חוששת בו. בזה חמור דין מעוברת מדין זקינה שבסעיף כ"ח וכ' ב"י הטעם שזקינה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק שהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה:

מט

אינו אלא במקרה. פי' ואח"כ אינה חוששת לוסת זו:

נ

אפילו פעם אחת חוששת כו'. עיין מה שהקשיתי מזה על סעיף ט"ו:

א

צריכה ד' ראי' וכו' יש להקשות דהא וסת החודש וגם וסת השבוע כחדא הן בדינא ואדרבה מן וסת השבוע ילפינן וסת החודש דזה מבואר בגמ' להדיא וא"כ פשיטא דשייך בהו וסת הדילוג כמו בוסת החודש דמ"ש ועי' בתוס' ב"ק דף ל"ד דמבואר להדיא כן גבי שור שנגח וכו' וא"כ למ"ד דקי"ל כרב דסגי בב' דלוגים והם בוסת החודש ג' ראי' וה"ה לוסת השבוע וא"כ אשה שראתה ראי' ראשונה והי' ד"מ בא' בשבת ובסוף יום כ' חזרה וראתה הוא ביום ו' בשבת וחזר' וראתה לבסוף עשרים הוא בד' בשבת וא"כ הרי כאן ג' ראי' וב' דלוגין בב' ימים והן דלוגין שווי' והרי כאן וסת השבו' לדילוג כמו וסת החודש לדילוג ותמהני שלא הרגישו בו האחרונים ומה שנ"ל בישובו הוא דהיכי די"ל דקבעו וסת לדילונ וסת השווי' אמרינן יותר נח דקבעו השוה מדקבעה לדילוג דלא שכיח דאשה קבעת וסת לדילוג ולכך אמרינן דאינן חוששת לדילוג עד שתקבענו ג"פ וא"כ באמת בראתה ג"פ בהפלגת ב"פ ב' יום קבעה וסת השבוע בדילוג רק כשתוסף לראות בפעם ד' בסוף כ' וא"כ יש כאן שני מיני וסת או וסת הפלגה והוא וסת השוה או וסת השבוע בדילוג אמרינן דהוא וסת הפלג' וכוונת הש"ע דאינו נקבע להפלגה עד בד' פעמים ואז הוא וסת הפלגה ולא וסת הדילוג לשבוע ואי קשי' מה נ"מ הלא בין לזה ובין לזה צריכה לעולם לחוש ליום כ' ז"א דאם ראתה בנתי' או שעבר פ"א ולא ראתה אם אתה דן אותו וסת השבוע לדילוג מ"מ בזמנו חוששת דהוא שוה בדיני' כמו וסת החודש ואין נ"מ אם היא רואה בנתיי' או שעבר פ"א ולא ראתה משא"כ אם אנו דנין אותו לוסת הפלגה אם פ"א לא תראה בזמן א"ת בנתי' א"כ בטל' הפלג' ואין חוש' עוד כמש"ל וא"ש:

ב

שעתה בלבד פי' כגון ראתה תמיד בשעה י"ב ביום אבל לא כוונה הימים כי פעם ראתה בכ' פעם תראה בכ"ב א"כ הרי כאן רק וסת לשעות וא"צ לפרוש רק השעה ויליף לי' מהך דחזית תמיד כד סלק' מטבילה ואמר הבעלי ע"ג הנהר והיינו כי היתה תמיד רואה באישון לילה בכניס' לעיר והתיר להקדים להתבעל טרם הכניס' לעיר כי קודם זמן ההוא מותרת וצ"ל הא דפסק הש"ע לעיל קפ"ז ס"י דאשה שראתה תמיד בליל ב' אחר טבילת' דצריכ' לפרוש ליל ב' אחר טבילת' הג' ולא אמרינן דקודם ראי' או אח"כ מותרת דשם לא כוונה השעה בלילה רק פ"א ראתה בחצי הלילה ופעם לפניו וא"כ כל הלילה בספק ועמש"ל עבק"א:

ג

ואפילו בלא בדיק' וכ' הב"י שהוא בבעל הנפש חפשתי והוא בסוף שער הוסת והדבר אינו מובן דנעקר לשעה א' י"ל דאם הגיע כן ג' פעמים דטבלה ולא ראתה באישון לילה וכדומה דמותרת דעקרה לוסת הואיל ובא תמיד מכוון ואח"כ עברה ג"פ ולא ראתה אבל דא"צ בדיקה לא ידעתי למה ומנין לי' להראב"ד זה כיון דמשווי' לי' וסת וכל ראיתו מהא דהתירה לבעול טרם זמן הכניס' וצוה לבעול ע"ג הנהר וזהו הכל קודם זמן אבל אם עבר הזמן דלא יהי' צריך בדיק' כמו וסת שאין לו קבוע מנלן זה לראב"ד ועוד א"כ אף בפעם א' נעקר כיון דמשווי' לי' וסת אינו קבוע דס"ל לראב"ד דוסת' השעות אינו כוסת קבוע וסת גוף וסת ימים תנינ' אבל לא וסת השעות וצ"ל דהך רואה מחמת טביל' ה"ל כמחמת קפיצ' דאין נקבע אלא בצירוף ימים ולא שעות וא"כ קשה דלעיל בסי' קפ"ז פוסק דאם ראתה ג"פ בליל טביל' דצריך ג"פ לעוקרו והדבר כ"ש מה התם שלא כוונה הימים ולא השעות צריך ג"פ ואלו בכונה השעה יהי' סגי בפעם א' והדברים צריך תלמוד ועמש"ל עבק"א:

ד

כיון שעברה עונתה מותרת עיין ט"ז סק"ה ועמש"ל סי' קפ"ז בזה:

ה

כגון שראתה וכו' עיין ש"ך סק"ח דפי' דהוא דווקא לרב אבל לא לשמואל דבוסת הפלג' אף רב מודה דבעי ד' ראי' ומני' לשמואל ה' ראי' ובאמת דברי הרא"ש ותוס' מבוארי' כן אלא שדברי הרא"ש צריכין ביאור בהבנת דברים דכ' דרב לא קאמר דראי' ראשונה מהמנין אלא היכי שראי' ראשונה הי' בט"ו לחודש כיון דזמן ראייתה למנין ימי החודש אבל אם ראי' ראשונה הי' בר"ח ושני בחמשה עשרה לראי' זו ושלישית בט"ז לראי' זו מודה רב דלא קבעה וסת דראי' א' אינו מהמני' וכן מוכח בפ' שור שנגח ד' וה' דמדמי נגח בט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וי"ז בחודש זה לפלוגת' דהכי וכו' עכ"ל ודברים אלו לכאורה בלתי מובנים דמה ראי' יש מהך דשור שנגח יותר מהך דכאן גבי וסת הלא הדברים הנאמרים כאן בגמ' הן הדברים הנאמרים שם בלי הבדל ואדרבה התוס' הקשו דמהך ראה שור נגח שור ולא נגח משמע אפי' בהפלגה סגי בג' ראי' ע"ש והי' מקום לומר אם נאמר כדעת הש"ך לקמן בסק"ל דעונ' בינוני' שדרך הנשים לראות בו הוא וסת החודש מבלי הבדל ע"ש א"כ י"ל דוודאי היא גופי' ראי' דאלו אף בוסת הפלגה בדילוג ס"ל לרב דסגי בב' ראי' בכלל ולשמואל בד' א"כ למה נקט בלישנא ראתה בט"ו בחודש זה וכו' דהוא וסת החודש ולא נקט פלוגתא בהך גוונא ראתה בר"ח וט"ו לראי' זו וט"ז לראי' זו דיש רבות' טפי וגם היא בכה"ג דתנן במשנה הי' למודה לראות יום ט"ו וכו' דמיירי מוסת הפלגה ולא מחודש וצ"ל בע"כ דהפלגה צריך ראי' יותר לרב ד' ולשמואל ה' וכל מה דיוכל הגמ' לקצר בלישנא מקצר ולכך נקט וסת חודש וא"כ דינא של הרא"ש מוכרח אך י"ל דלכך נקט בוסת החודש כיון דהוא עונ' בינוי' השכיח בנשים ומילתא דשכיח נקט כיון דאורח' בנשים בכך ולזה מביא הרא"ש ראי' דגבי שור נקט נמי בהך גוונא ואלו בשור לא שייך כן וה"ל לומר בשור כן א"ו דוקא קתני הך זהו דוחק דהא הך פלוגתא לא נשנית גבי שור רק הגמ' מדמי הך דשור להך דוסת וא"כ הוצרך הגמ' לנקוט הלשון דאתמר גבי וסת ואורח' דתלמודא כך הוא לכך צריך לומר פי' אחר והוא דתו' הקשה איך אמרינן הפלגות בעינן ד' ראי' הא אמרינן ראה שור ונגח שור ולא נגח וכו' דהוי מועד וכ' דיש ליישב והישוב הוא כמ"ש מדברי הר"י דבשלמא באשה אין אנו רוצים בזה לשווי' רואה דהיא בלא"ה בחזקת רואה רק כל ענין היא לידע זמן מוגבל יום ראי' א"כ בראי' א' אין אתה יודע זמן מוגבל עד שתרא' ראי' שני' והרי הוגבל הזמן לומר כך וכך הפלגה היא רוא' משא"כ בשור נגח עיקר עסקנו לשווי' בחזקת נגחן וכשנגח בפ"א הרי הנגח זו נמנה לומר שנגח ובנגחו ג' נגיחות הוחזק לג' נגיחות ואלו נגיחות ואלו נגח בג' ימים רצופים הי' מוחזק למועד לכל ימים רק הואיל ונגח בסירוגין הרי מועד לסירוגין וא"כ הסירוג שעשה אינו עיקר שעושה אותו מועד אדרבה לולי הסירוג הי' יותר מועד לכל הימים רק הסירוג מגרע לי' דאינו מועד רק לימים שסירג משא"כ באשה אלו ראתה רצופים יום ביומו אין כאן וסת כלל וא"כ כל עצמות וסת שאנו דנין עליו ועסקנו בו הוא ע"י הפלגות ואף אתה תצריך ג' הפלגות וזה פשוט וברור. ולפ"ז דברי הרא"ש שפיר דוודאי הא דהוצרך הרא"ש להביא ראי' דלא מיירי בוסת הפלגה היינו אם אמרינן דאין יום חודש גורם כלל ראי' לאשה דמה איכפ' לטבע אשה אם החודש מלא או חסר או היום ט"ו או ט"ז עד שנא' שאפי' הרבה ימים מקדם שפעת דם אי יגיע ימי ט"ו הרי בחזקת אורח בזמנו בא וזהו כמעט מהנמנע אצל חכמי טבע ומחקר ויצחקו לזה רק אמרו כי טבע. האשה להפסיק בין ראי' לראי' זמן מוגבל והוא וסת הפלג' וא"כ הא דאמרינן ראתה בט"ו לחודש זה וי"ז לחודש זה ע"כ מיירי בדרך משל בחדשים השווי' במלא וחסר או חודש לבנה כטי"ב וא"כ הרי כאן הפלגה מן ט"ו ני"ו וכן מן י"ו לי"ז הפלגה ג"כ בדילוג יום א' יותר וא"ל כי ראי' ראשונ' נמנה לבד בלי הפלג' כי איזה שם אשר תקרא לו אין החודש גור' הדם ואין כאן זמן שנא' עליו אורח בזמנו בא וא"כ בזו מוכח לכאור' דוסת הפלגת ג"כ כרב בכה"ג הוי וסת ולשמואל בראתה ראי' ד' אבל אם אמרינן דוסת החודש גורם ראי' ומסורת הי' זה ביד חכז"ל כי שיפורא או מהלך לבנה גורם ראי' לאשה אין הבדל אם ראתה מקודם סמוך או מופלג מ"מ בהגיע תור ההוא היא רואה וזהו וסת החודש שאמרו חז"ל א"כ פשיטא דכי נחלקו רב ושמואל היינו בוסת חודש דראי' ראשונה מהמנין שתיכף היא נותנת גבול וקובעת זמן לוסת משא"כ וסת הפלגה אין בראי' ראשונ' דבר עד שתוסיף עוד ראי' וא"כ הכריח הרא"ש שפיר דע"כ וסת החודש דוקא משום דיום חודש גורם וסת ולא תלי' כלל בהפלג' ולכך סגי לרב בג' דל"ל היא היא היינו וסת החודש היינו הפלגה דאין יום חודש גורם כלל הראי' וא"כ מוכח דגם בהפלג' סגי בג' ראי' כמ"ש הרא"ה בב"ה באמת ע"ש שהאריך דא"כ י"ל עד כאן ס"ל לשמואל עד שתשלש בדילוג היינו בוסת החודש שהוא לפ"ז דין א' עם הפלגה דס"ל לשמואל הא אין כאן רק דילוג א' דמט"ו לי"ו הוא הפלגה א' ומיום י"ו לי"ז דילוג א' וס"ל לשמואל דעכ"פ בעינן ב' דלוגי' לפחות דלהוי עכ"פ חזקה בדילוגי' לרבי' ואף רשב"ג מודה הואיל ועכ"פ יש כאן ראי' המחזיקי' כמו שאמרו לרב ועיין ברא"ה הנ"ל אבל בשור דנגיחה בט"ו לחודש יש לו שם כמש"ל בשור הנגיחה תיכף יש לו שם והוי כמו וסת השבוע או חודש לדידן אליב' דכ"ע וא"כ בנגח אח"כ בי"ו לחודש הרי כאן סירוג ואח"כ בי"ז הרי כאן סירוג שני והרי כאן שני סירוגי' ואף שמואל מודה דהא הוחזק לנגיחות ובסירוגין לחדשים בתוס' יום יום ואיך מדמה הגמ' נגיחות שור בדילוג בחדשים להך דרב ושמואל גבי וסת ש"מ דאף כאן הדין כן דיום חודש גורם הוסת והראי' א"צ להפלגה כלל דאפי' אם שופעת ימים הרבה מקודם או חדל לה אורח כנשים זמן רב בהגיע תור החודש עלולה לראות והוא הזמן שיבא אורח נשים וא"כ שוה דינא לשור נגח דיש לנגיחה ג"כ שם מוגבל וא"כ דדין זה מוכח אמרינן דווקא בוסת החודש הואיל ונקט למילתא בחודש אבל בהפלג' צריך ראי' עוד תוספ' הן לרב והן לשמואל ודו"ק:

ו

וראתה ב' וכו' וה"ה דלגה למפרע כגון ראתה שני' לסוף כ"ט וג' לבסוף כ"ח וזה פשוט וכן משמע בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ד"ה פחתה וכו' כ"כ הש"ך בסק"ט ובאמת יש לפקפק בזה בשלמא בדלגה שרחק' יום יום י"ל טבע אשה כך למעט בדמים וכן הולך וחסר עד לבסוף שרואה פ"א לשנה וא' לשבוע וא' ליובל אבל אם מקרב' ראי' א"כ איך אפשר לומר לבסוף שתרא' היום ומחר יהי' לה עוד וסת וא"כ מחר נמי וכן אין לדבר סוף וא"כ אשה זו כל ימים בחזקת רואה ולבסוף יהי' וסת' נעקר וצריכה לחזור ולהוסיף לראו' מיום א' לב' ולג' א"כ הרי הוסת משונה הולך וחסר והולך ומתגבר וזהו לא שמענו בטבעי' כלל ומתוס' אין ראי' כי התוס' באמת לא הקשו על לא מבעי' שפחתה רק קו' התו' על לא מבעי' שהותירה דפי' רש"י לצ"א צ"ב צ"ג יום איברא דבספר בעל נפש לראב"ד מבואר כמ"ש התוס' ומ"מ צ"ע כי מנגד לטבע בכל אופן ומנלן זה כי לא מצינו לו ראי' בש"ס:

ז

בימי החודש עיין ש"ך ס"ק י"ג דעיקר כפי רוב פוסקים דשפורא גרים ולא כהרא"ה דדעתו דמנין למולד הלבנה שנרא' שראוי לקבוע חודש עפ"י הראי' ובאמת הוא דבר תמי' דטבע כל נשים בכל זמניהם יהי' כרוכי' אחרי הב"ד כיצד יקראו שם לחודש ואז ביום ההוא יזובו דמים מנידתה ומקורה ולכן הרמב"ן שהי' שלם בטבעיות ולימודי' ובסוד ה' בא כנודע מגודל חכמתו ומ"מ כפי מ"ש הרא"ה דחה זה הסברא שיהי' שפורא גרם בוסת אשה להקדים ולהאחיר וכן הר"ן בחידושיו הביא ולא ענה עליו דבר כי כל מה שהאריך הרשב"א במשמרת הבית ועיקר ראי' שלו מאקרא וכו' גומר עלי הוא אמת וזהו הכל באיש ישראלי אשר חלק ה' עמו והם מושפעים מפאת ה' ולא כפי טבעי והלוכי כוכבים ולכך כל ענינים נדון כפי חוקי הב"ד וכאשר יאמרו כן גזרה חכמתו עליונ' להסכים ולהשפיע עליהן אבל שיהי' ב"ח חומרי מתנהגים עפ"י הסכמת ב"ד מול הטבע ומהלך הכוכבים במסילתם זה מהנמנע וא"כ כל פועל הטבע לשוא ח"ו וזהו בוסת החודש בדילוג לא נאמר' באשה לבד כי אם גם בשור הנגח ג"כ ט"ו בחודש זה וכו' ושם הקו' גדולה וחזק' כי שם לא יתכן שהטבע יסכי' לקביעות ב"ד ולכך הרמב"ן הקשה קו' זו ולא הי' נעלם מעין חכמתו כנ"ל ובאמת דברי הרא"ה ג"כ אינו מובנים דכתב דיש למנו' למולד הלבנ' שנרא' שראוי לקבוע ר"ח עפ"י הראי' שמשע' זו שהיא נרא' על הארץ הוא פועל בעולם זהו דבריו והר"ן בחדושי' הסכי' עמו ולא ידעתי כי קשת הראי' בלבנ' מתחלפת לפי אורך ורוחב המדינ' בעולם כאותו שאמר' כ"ד שעות לדידהו שית ולבני בבל ח"י שעה וכן בכל המדינ' ומדינ' משתנה הראי' והזמן נרא' בארץ וכל חשבון קבועות חדשים ומולדות שלנו הוא עפ"י ארץ ישראל כי משם תצא תורה וקביעות החדשים וא"כ הנשים היושבים וגרים בארצות הרחוקת מא"י כיצד ימנו קביעות וסתן אי למולדו' א"י הרי אינו כי אם נאמר שטבע זריחת הלבנ' בחידוש' גורם ואין זריחת לבנה בא"י גורם ליושבו בקוטבי צפוני ודרומי וכן להיפך ועוד דיש הבדל בין מולד אמיתי למולד אמצעי ועיקר הראי' האמיתות הוא הכל לפי מולד האמיתי שהוא הלבנ' בגלגל שלה כנודע וכל חשבון שלנו במולדות הוא אמצע ואם כן אף כל אשה בכל מדינ' צריכ' ללמוד חכמת מהלך הכוכבי' ומפת הארץ לדעת איך ומה תקבע וסתה באיזה זמן וזה מהנמנע למאוד ועוד א"כ אם הראי' באמצע הלילה תהי' וסתה מאמצע הלילה לאמצע הליל' וא"כ וסתה משתני' משעות ורגעים ואין כאן קביעות יום ולילה שלנו שהוא זריחת ושקיעת השמש כי אם מעת ראי' לבנה יהי' ביום ולילה וכמה בטולי' הרבה יש בדין זה אמנם נרא' כי חודש א' מלא וחודש א' חסר כסדרן בשנת פשוטה שתמיד חדש א' מלא וחודש א' חסר ודאי דהרי זו חוששת ליום החודש ההוא כדינו כי זה כנוי על מהלך לבנה כי מהלך לבנה בשני חדשים הוא נ"ט יום וחלקו חז"ל אחד מלא וא' חסר וא"כ אשה זו יש לה לחוש לפי מהלך לבנ' ואר כי אינו כ"כ בדקדוק כי לפעמים יקדים המולד וראי' באיזה שעות או יאוחר ולפעמים אפשר בחצי יום כולי האי לא אמרינן לדקדק דמי יהי' איצטיגני לדקדק בדקות ההילוך לבנה ובפרט כי וסת דרבנן ולא סגי בלא"ה רק כל הפלפול ההוא אם עשו ז' חסרון או ז' מלאים וכאן שני חסרי' או שני מלאין זאח"ז אם גם בזה יש לשמור סדר החדשים או לא כי למ"ד שפורא גרם אף בזה נא זז הסדר ולהרא"ה והרמב"ן לא כן הוא כי זהו יוצא מכלל מהלך ירח והתור' מסרה קביעות החדשים לחז"ל ומה ענין זה לאשה בדמי וסתה ולכן אפשר דלא דמי שאין בתולי' חוזרין בנתעבר' השנה לבסוף ג"ש ויום א' דהתם ג"כ הקביעות שיהי' שנת לבנה עם תקופה כאחד וגדולי האדם תלוי במהלכי מאורת החמה ובזה הונח לי כי הרמב"ן כתב דאין לומר לענין וסת שפורא וקביעות ב"ד גורם ואולם במטבע קצר שלו להלכות נדה וכמש"ל הטור פוסק ג"כ וסת חודש וכתב להדיא דאין להשגיח אפי' חודש א' מלא וחודש אחד חסר ולכאורה הדברים סותרין ולפמ"ש לק"מ דבחודש חסר וחודש מלא לא נחלק רק כונת בשני חסרין או שני מלאים וזה לא הזכיר בהנ"ל ובאמת בכה"ג יש ליישב לדינא כי הוא נגד החוש והסבר' (ובחבורי במחקרי טבעי ולומדי ותורני עשיתי לדברי רשב"א סמוכין מטעם אחר טבעי ואין כאן מקומו):

ח

באחד בשבת וכו' כתב המ"י אע"ג דבל"ה איכא הפלגה שווין מ"מ בהפלג' בעינן ד' ראי' ובזה סגי בג' ונכון הוא אלא יש עוד הבדל דבשבוע אף אם תראה ב' ימים מקדם כשיגיע וסת ההוא חוששת אבל אם אתה עושה אותו וסת הפלגה הא בטלה הפלגת' וכן אם יעבור וסת א' ולא תראה דבהפלג' בטלה הפלגת' עד שתשוב ותראה משא"כ בוסת שבוע ופשוט ולכך אני מסופק אם תראה ד' ה' פעמים בכל יום א' בשבוע ג' שיש כאן לומר שקבע' וסת שבוע וכן י"ל שקבע' וסת הפלג' מכ"ב לכ"ב במה נימ' שקבע' כי יש ביניהן נ"מ לדינא כמ"ש ואפשר דיותר שכיח הפלג' מוסת השבוע ולכן אם נוכל לומר שהיא הפלגה למה נימא שהוא וסת שבוע דהוא לא שכיח דיהי' יום ושבוע בזמן מוגבל גורם הראי' וצ"ע:

ט

חוששת לי"ח בתמוז אבל לט"ז בתמוז אין לחוש משום דכיון דקבעה לה וסת לדילוג תו לא חיישינן דקבע לה וסת לשוה. אבל הרמב"ם הלכות א"ב פ"ח הלכה ז' כתב הי' למודה לראות יום ט"ו ושינתה לט"ז שניהן אסורין שינת' לי"ז שניהן אסורין ומותר לט"ז שינתה לי"ח נאסר שמונה עשרה והותר' כולם ופי' בו הכ"מ דאע"ג דקבעה לה וסת לדילוג ומה"ט הותר ט"ו דנעקר' בקביעות וסת אחר מ"מ חוששת לי"ח נמי אולי תראה בו. ובאמת כפי גירס' בגמ' שינתה ליום י"ח וכו' ואינו אסור' אלא מי"ח ואילך י"ל דכונה לי"ט אבל לא לי"ח אך בתוספתא מבואר הלשון כך שינתה לי"ח טהור שלשתן ואינו טמא אלא י"ח והוא כדעת הרמב"ם לכן תמהני על המחבר שהשמיט דעת הרמב"ם לגמרי מה שאין דרכו ברוב מקומות עבק"א:

י

ויש לחוש לדבריהן להחמיר עי' ש"ך דהעלה דיש להחמיר בכל גוונא ומזו נראה דלא אמרינן בספיקא דרבוותא ספק דרבנן להקל דהא וסת דרבנן. ומ"מ אמרינן בי' להחמיר וגם הראב"ד בבעל נפש כתב הואיל ומספקא מילתא אי כרב או כשמואל עבדינן להחמיר כתרווייהו ולזה נתכוין הטור והב"י דכתבו בשם הראב"ד דפוסק כרב משום דהעלה להחמיר כרב ולק"מ מן הבעל הנפש כלל אך הט"ז ויתר אחרונים הקשו במ"ש הטור בשם אביו הרא"ש דפוסק כשמואל ובב"ק גבי שור פוסק הואיל ועיקר דינא כרב ושמואל לגבי וסת אתמר דהוא איסורי והלכה כוותי' דרב דהוא הי' מדקדק ובקי באיסורין יותר אף לענין שור הנגח שהוא ממון הלכה כמותו ונ"ל דודאי ס"ל להרא"ש דבאמת אף דדייקו מברייתא כשמואל מ"מ שורת הדין דיש לפסוק כרב רק הואיל וסת דרבנן ובשל דרבנן אזלינן בתר המיקל לכך סמכינן אמילתא דשמואל אבל ודאי אלו הי' וסת דאורייתא והוה חזקה זו של תורה הוה מורין כרב דבג"פ אף דאין כאן רק ב' דלוגין הוה מוחזקת רק היותו רק דרבנן סמכינן להקל וא"כ בשור מועד דהך חזקה דבג"פ הוי מועד ליגח דאורייתא ומקרא מלא הוא ובזו ודאי הלכה כרב דאלו הוה וסת חזקה דאורייתא גם בהו הוי הלכה כרב ומני' דנגח הוי דאורייתא הלכה כרב ולק"מ עבק"א:

יא

בדילוג וכו' דעת הפרישה הואיל ור"ח ס"ל דהך דינא תליא בפלוגתא דרב ושמואל א"כ אע"פ דבפי' הגמ' לא הסכים עמו מ"מ דינו אמת דתלי' בפלוגת' הנ"ל אבל האחרונים כ' כיון דפוסקים לס"ל כפי' בגמ' אין לנו לומר פלוגתא כזה ובאמת בש"ע שחושש לשני דעות א"כ בזו ודאי הלכה כרב דבזה מסתבר טעמיה דרב יותר משמואל ולכן באמת ר"ח מרא דהאי שמעתי' פוסק כרב וא"כ אין כאן נ"מ אך בגופי' דפי' ר"ח צ"ל דלפי דעת הרשב"א בתה"א משמע לשמואל בעי בכל פעם ד' חדשים ראי' ראשונה ט"ו י"ז י"ח וכן בשני וכן בג' דלעולם בעינן ג' דלוגים ולא קבעה וסת רק בי"ב חדשים דהא כתב דרב ושמואל לישנא קייטי נקטו ומה שאמרו בסתמא ראתה בט"ו בט"ז וכו' כונו על הראי' בשילוש ולא בפעם א' וא"כ לשמואל בעי י"ב חדשים וזהו הפשוט בדעת שמואל דלעולם התחלת הראי' ראי' ט"ו אינו בדילוג והוא בעי ג' דלוגין אמנם התוס' דעתם דלשמואל סגי בדילוג י' חדשים דבפעם ראשון בעי שמואל ט"ו ט"ז י"ז י"ח אבל בשנים ושליש' סגי בט"ז י"ז י"ח אך לפ"ז צ"ל הטעם בפעם הראשון אין שם דילוג על ראי' ראשונ' בט"ו דהא לא התחיל' לדלוג כלל ולכך אינו מצטרפות אבל בסירוג השני יש שם דילוג אף על ראי' ראשונה בט"ז דהא בחודש העבר ראתה בח"י בחודש וכעת היא רואה ט"ז ושם דילג עליה ולכך סגי בב' ומ"ש התוס' דא"כ דכי אמרינן בס"ד דפליגי במחלוקת רבי ורשב"ג לא פליגי בראי' ראשונ' לבד אלא בג' ראי' של דילג ה"א פי' דודאי צריך דילג רק לרב סגי בששה חדשים דהא בתרי זמנא הוי חזקה וא"צ ט' חדשים ודילג ראשון דנקטו התוס' לאו דוקא רק הכונה דא"צ ג"פ ג' ראי' רק ב"פ בג' ראי' ויותר ה"ל להקשות דאפי' ה' חדשים סגי דבפעם ב' סגי י"ו י"ז דהא לפי שכתבו התוס' בפעם ב' שם דילג על ראי' ראשונה ג"כ וא"כ על י"ו שם דילג ולרבי בתרי זימני הוי חזקה אלא דקצרו בלשונם וכך צ"ל לפי' התוס' וא"כ יש קצת ראי' לדברי הפריש' הביא הש"ך ס"ק י"ח דראי' הראשונ' אם הי' בדילוג אף דלא הי' בדילוג השוה לשאר דילוגים שם דילג עלי' דהא אנן קרינן שם דילג לשמואל מה שהיא רואה אח"כ בסירוג השני ט"ז י"ז י"ח והוא כמ"ש דגם על ראי' ט"ז שם דילג שדלגה מראי' ח"י בחודש העבר ואין הדילוג שוה עם שאר דילוגים שזהו דילג לאחריו וזה לשעבר וזהו דילג יום א' וזהו דילג יומיים וע"כ דמ"מ שם דילג עליו ובאמת צ"ע מנ"ל לתוס' פי' זה בר"ח ולא בפשיטא כמש"ל בשם הרשב"א ואפשר דראו כן בפי' ר"ח להדי' ועל ר"ח גופי' אין לתמוה דכך קבלה הי' בידו בכוונת שמואל כמו שאמרו עליו שדבריו דברי קבלה הן. איברא בחדושי לרשב"א לב"ק ראי' כמעט פי' אחר ודבריו צ"ע דהקש' על שמואל דס"נ בעי ראי' רביעי' דהא תנן ראה שור ונגח שור ולא וכו' דמשמע בב' דילוגין הוי מועד וכתב ופי' ר"ח דרב אמר קבע' וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחודש הששי וי"ז לחודש השביעי וכן לעולה מג' לג' חדשיו חוזרת חלילה ולשמואל עד שתשליש החמישי וצ"ל הרביעי והוא ט"ס וי"ו לחודש בדילוג שתשלש בחזרת ג' ג' חדשיו וכוי עכ"ל נרא' בעליל דעתו בפנים אחרת דלרב אם ראת' רק בפ"א ט"ו י"ו י"ז הרי זה חוששת תמיד לדילוג ובחודש הרביעי צריך תיכף לחוש ליום ט"ו כי חוזרת חליל' ודשמואל לא כן עד שתקבענו ג"פ בג' חדשים וצריך ט' חדשים אבל מודה שמואל דסגי בג"פ ג' ול"ק ליה מראה שור נגח. ולא הבנתי דבריו דא"כ כל סוגי' דגמ' דשם בנדה לא יתכן דס"ד דפליגי בפלוגתא דרבי ומה ענין רבי הא ס"ל לרב דבפעם א' סגי וגם כל קו' מברייתא אין ענין כלל למחלוקת' והרשב"א גופ' סיים ובת"ה הארכתי ושם מבואר פי' אחר וכמש"ל ולכן הדבר צ"ע. ויהי' הפי' איך שיהי' מדברי כולם נלמוד דאם אמרי' כפי' ר"ח ודאי דאם ראתה בט"ו לחודש זה וי"ו לחודש ב' וט"ו בחודש ג' וי"ו בחודש ד' וט"ו בחודש ה' י"ו בחודש ו' לא קבעה וסת דהא לשמואל בעי ג' דילוגי' ולרב עכ"פ ב' דלוגי' אבל דילוג א' לא דהא לשמואל בעי ג' ולרב בב' אבל האחרונים כתבו דה"ה ב"פ זאח"ז ונמשכו אחר הראב"ד בבעל נפש וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"א והיינו משום דס"ל דדעת ר"ח נדחה מהלכה ואין זה ענין כלל להך מחלוקת דרב ושמואל ולא קרוי כלל וסת הדילוג וכ"ע מודים דקבע בג"פ כמו שארי וסת השוה אבל לשיטת הפריש' דעדיין סברת ר"ח קיים דהך מילתא שייכי' בפלוגתא דרב ושמואל א"כ ליתא להאי דינא ואפשר להחמיר אבל לא להקל י"ל כן ולכן שגגה שגג המ"י דכ' די"ל כדעת הפרישה דדינא ר"ח קאי ומ"מ כ"כ הש"ך הנ"ל דב"פ ג"כ קבע הוסת ולא הרגיש דלשיטת ר"ח א"א לומר כן ולא קבע וסת אפי' לרב וא"כ אם דעתו להחמיר כר"ח אף כאן יש להחמיר דלא קבעה וסת רק לחומר' ודברי שגגה הן:

יב

לר"ח לדילוגי' דין זה אף שכתב הטור מ"מ לענ"ד יש מחלוקת בין הפוסקים וצ"ע כי יש להבין מה נשתנה זה מוסת הפלג' דכמו שאתה אומר בוסת הפלגות אינו ראי' ראשונ' קובעת שם עד שתהי' ראי' שני' ואח"כ אתה אומר בהך הפלגה אשה זו רואה אף כאן בראתה ראשון בר"ח הלא אין אתה יוכל לומר אשה זו תראה בדילוג ב' חדשים רק עד שתראה ראי' ב' בדילוג חודש א' אז תוכל לומר אשה זו רוא' בדילוג חודש והיא רואה מב' חדשים לב' חדשים וא"כ הרי כאן לכאורה דין זו כמו וסת הפלג' אפס בבעל הנפש מקור זה הדין חולק דבהפלג' אין נרא' כלל עד שתרא' ראי' ראשונ' משא"כ כאן עכ"פ תופס' ר"ח וא"כ חשובה להיות נמנה בפ"ע אך לפ"ז ראה היום שור ונגח ומחר ולא נגח יום ג' ונגח ד' ולא נגח ה' ונגח הוקבע ונעש' מועד לסורג לימים דמ"ש ר"ח לאשה או ימים למועד וכמו שאתה אומר דראי' ראשונ' בר"ח נמנה הואיל ותופס' ר"ח עכ"פ ואלו ראתה ג"פ בר"ח הוקבע לכל ר"ח אף כאן בימים יום ראשון תופסת לעצמו היום דאלו תשוב ותראה ג' ימים זאח"ז הועד לכל הימים וליכא למימר בשלמא בשור וכי דרך שור הנגח לנגח יום א' ויום א' שלא לנגח וא"כ כשנגח יום ויום לא נגח שם דילג איכא עלי' אבל באשה וכי תמיד תראה הלא תמיד צריכ' להמתין זמן מה מראי' לראי' וא"כ מה לי שממתין זמן חודש א' או שתי' וכמ"ש הש"ך דא"כ אף שור שנגח ט"ו לג' חדשים תהוי לפי זו דילג ועכצ"ל דדין א' בלי הבדל בין שור לאשה וכמו בשור בסירוג ימים בעי ד' ה"ה אשה בסירוג וכ"כ הראב"ד ראי' לדבריו מהא דתנן לענין נגיחות ראה שור ונגח שור ולא נגח וכו' אלמא קמיית' ממנינא הוא הרי דמשוה סירוג דמים לסירוג דשור או דס"ל כדעת הרמב"ם כמ"ש בפרק ו' מהלכות נ"מ עיין שם דהך ראה שור ונגח שור ולא נגח אין פי' ביום א' רק בג' ראה יום א' ונגח וביום ב' ולא נגח וכו' ועשה כל הברייתות מימים וזהו נראה דעת הראב"ד ג"כ ולכך לא השיג בזה ארמב"ם שם אף דהשיג בדין אחר בענין זו וא"כ יפה פסק והרי דעת הרמב"ם והראב"ד כאחד אבל התוס' בב"ק דף ל"ז בד"ה יום ט"ו וכו' כתבו להדי' הואיל וסת הפלגת בעי ד' ראיות ה"ה אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח יום ג' נגח יום ד' לא נגח יום ה' נגח יום ו' לא נגח אין נעשה מועד לכ"ע עד שישלש בדילוג ואין הראשונים מהמנין הקשו מ"ש דתנן שור ונגח וכו' דראשון מהמנין ותי' דצריך לחלק בין סירוגים דימים לסירוגין דשורים עכ"ל וכדברים אלה כתב ג"כ הנ"י בשם הרא"ש וא"כ מבואר להדיא דלא כראב"ד ולא ס"ל לחלק בין הפלג' לדילג החדשים או במועד הימים רק בין שורים לימים וא"כ דינא של הראב"ד ליתא וגם היש"ש בב"ק השיג על הרמב"ם דפי' ראה שור ונגח בימים וכי בימים אינו נעשה מועד עד שישלש וכן פוסק להדי' כתוס' ורא"ש ונ"י עיין שם. וכן הר"ן בחידושו דהק' מ"ש ראה שור ונגח וכו' מוסת הפלגות דבעינן ד' ראי' ותי' דהתם לא נעשה מועד מצד הפלגות רק מצד נגיחות אלא שסירוג בנגיחות אבל אשה קביעת וסת מהני הפלגתה ואלו ס"ל כחילוק הראב"ד אין זה הטעם משום דנעשה מועד מצד נניחות דהא אפילו באשה דקבעה וסת מפני הפלגתה ומ"מ בסירוג סגי בג' ראיות ולכן הראב"ד בבעל נפש בישוב קו' זו מ"ש ראה שור ונגח מהפלגה דבעינן ד' תי' דהתם לאו הפלגה שכל אחת ראוי לקבוע עם ב' חברת' אבל לא הפלגה אינו ראוי עד הפלגה ב' וזהו מה שתי' ג"כ על וסת הסירוג דראוי היא לקבוע עם ב' חברתה (וכמ"ש הב"י בשם בעל נפש ולא מצאתי בבעה"נ לפנינו) וא"כ הרי הדברי' מבוארי' כי יש מחלוקת בין הפוסקים ובדברי הרשב"א בת"ה משמע מתרו' מהך דשור נגח וכו' דשאני הכא דאין הפלגה ידועה אלא בב' ראיות אבל התם הא איכא שלש נגיחות משמע כדעת הר"ן אלא שהמשמרת הבית כתב דתי' זה הוא לקוח מראב"ד. אבל מ"מ הרשב"א בכל דבריו בת"ה לא הזכיר וסת הסירוג כלל ואלו דעתו מסכי' לכך למה העלים אותו. ומזה נראה דדעתו כדעת התו' וכיון דכל ראי' הראב"ד מהך דשור נגח ואנן לא ס"ל כן אזלא ראי' וגם דינו צ"ע: אך בתוס' גופי' יש לדקדק דכתבו דבסירוגין לימי' לכ"ע אינו נעשה מועד עד שישלש בדילוג למה יגרע סירוג מדילוג גמו' הא הוי לרב מועד בג' ראי' וגם התם בנגח בט"ו אין אתה יוכל לקרות שם ולומר שמנגח בדילוג דהא עדיין לא דילוג רק ס"ל לרב הואיל עכ"פ יש לו שם שמנגח ביום ידוע מצטרף אח"כ למנין הדלוגי' וא"כ בימי' נמי דהוא אם נגח ג' ימי' זאח"ז הוי מועד לכל הימי' כמבואר בגמ' וא"כ נגיחה ביום א' הוי שם בפ"ע ולרב מצטרף אח"כ לסירוג ובאמת הרשב"א בחדושי' לב"ק כתב כך וא"ת לשמואל תקשי לי' ברייתא ראה שור ונגח שור ולא נגח וכו' ואמאי הא נגיחה קמייתא לאו בדילוג נגחה ועד שישלש בדילוג וכו' ע"ש הרי דס"ל דהך תלי' בפלוגתא דרב ושמואל וכן פי' רש"י להדיא דהך שור נגח וכו' לשמואל אינו נעשה מועד עד שיגח עוד שור הרביעי ע"ש והוא ג"כ דלא כראב"ד דכל ראי' שלו מהך שור נגח וכו' ע"ש ולענ"ד נראה הפי' בתו' כך דהתו' כוונתם כרשב"א להקשות על שמואל מהך ברייתא דראה שור ונגח וכו' וכך דבריהם ולפ"ז אם נגח יום א' וכו' אין נעשה מועד לכ"ע עד שישלש בדילוג ואין הראשונים מהמנין פי' דלא תימא דגם שמואל מודה בזה הואיל והוא רק סירוג דאינו דלשמואל אינו נעשה מועד עד שישלש בדילוג והוא דברי שמואל וזהו כוונתם דאינו נעשה מועד לכ"ע פי' דיש בו מחלוקת ולשמואל אינו נעשה מועד ולכך לא אמרו בלשונ' להיפוך לכ"ע אינו נעשה מועד דאז הי' הפי' אפי' לרב אבל בלשון זה הפי' דלרב נעשה מועד אבל לכ"ע דהייינו לפי' שמואל אינו נעשה מועד וע"ז הקש' דהא בריית' היא ראה שור ונגח והך דשמואל איך מתוקמי ודברי התו' ורשב"א עולים כאח' בלי הבדל כלל וא"כ לפ"ז יש כאן מחלוקת לשיטת התו' ורש"י ור"ן ונ"י ורא"ש ורשב"א בחדושי' ויש"ש תלוי בפלוגת' דרב ושמואל וצדקו דברי הפרישה דס"ל דהך דסירוג מהני ג' ראי' היינו לרב ולא לשמואל (ומדברי הראב"ד אפשר דאין ראי' דס"ל בלא"ה כרב) אבל לשיטת הרמב"ם דפסק כשמואל ומ"מ פסק שם בשור שנגח בסירוג ימי' וכן נראה דעת הראב"ד אף די"ל דבלא"ה פוסק כרב ודעת רמב"ן בהלכות נדה שלו דפסק כשמואל ומ"מ פוסק בסירוג רק בג' ראי' ש"מ דיש לחלק כדעת הראב"ד מבואר דלא תלי' סירוג בפלוגת' דרב ושמואל והוא דעת הב"ח והש"ך ואפשר דמשום כך סתם הטור משום דאף לדעת החולקים על הרמב"ם והראב"ד ורמב"ן מ"מ לרב ודאי הוי כמו וסת דילוג ובזו ג"כ רובי' מפוסקי' דפסקו כרב וא"כ בסירוג יש לפסוק כוותי' ומ"מ תמיה על האחרוני' שלא הרגיש' בזה וחשבהו להפריש' טועה וביותר יש תמה על היש"ש דכ' על הרמב"ם דפי' ראה שור נגח בימי' דהוא דבר זר ולא שם על לב דהטור פסק כן בפשיטות וכן הראב"ד והרמב"ן:

יג

לא קבעה וסת כ' הש"ך סקכ"ג דאם ראתה בי"ט בתמוז דקבעה לי' וסת הפלגה שווי' ע"ש ובאמת לא איירי הש"ע בקביעות חדשי' שלפנינו שניסן מלא ואייר חסר דא"כ ד"מ ט"ו בניסן חל בא' בשבת וא"כ חל י"ו אייר בד' בשבת הרי כאן בימים בשבוע ד' ימי' בדילוג עם יום הראי' וא"כ י"ח בסיון חל בשבת הרי כאן שני דילוגים ד' ימים עם הראי' והרי כאן ב' דלוגי' ביום שבוע שווי' ולרב קבעה וסת כמש"ל כי ימי שבוע חד דינא אי' להו עם וסת חודש ואדרבה זה נלמוד מזה ואיך סתם הש"ע דלא קבע' לי' וסת נגד דעה ראשונה בס"ז ולכן צ"ל דניסן אייר ל"ד ואין זה מן המכוון כלל בקביעו' א' מלא וא' חסר ושניה' חסרי' או שניהם מליאי' וא"כ ליתא לכל דבריהם ודוק:

יד

וסת הסירוג וכו' הש"ך סקכ"ו העלה דאם ראתה בשבט אדר ניסן ואח"כ ראתה בסיון אב חשבינן ניסן לוסת הקבוע ואין כאן רק שני פעמים לסירוג ע"ש ותמהני דהחליט הדבר דהא בגמ' דב"ק הנ"ל מבעי לי' שור שנגח ה' ו' שבת שבת ושבת שבת להך יומא קמא שדינן ואייעד לכולי יומא או לשבת בתרא שדינן ולא אייעד אלא לשבתות ועלתה בתיקו וכן הרמב"ם בהלכות נ"מ פ"ו כתב דהוא ספק וא"כ הדברים דומי' למ"ש כאן בלי הבדל כלל והדבר ספק ואם אמרו בתיקו במילת' דרבנן ספיקא להקל אף כאן יש לילך לקולא בכל צד ולומר דקבעה וסת לסירוג ולא לכל חודש וא"צ לחוש רק מב' לב' חדשים ולא לכל חודש וחודש דהא בגמ' מדמי שור לוסת וכמ"ש כל הפוסקים וברור. עב"קא:

טו

האשה שראתה הש"ך בסק"ל האריך והעלה דעונ' בינוני' הנזכרת במקומות רבות הוא לפעמי' ביום ל' לראי' ראשונה בכלל ולפעמי' מיום ל"א לראי' ראשונה דהכל תלי' בקביעות החודש כי וסת החודש ועונה בינוני' אחת היא ולכך הראב"ד בבעל נפש הזכיר וסת חודש ולא הזכיר כלל מעונה בינונ' ולעומת זה הרשב"א כתב שצריכה לחוש לעונה בינוני' ולא הזכיר וסת חודש אלא וודאי דא ודא אחת היא ע"ש שהאריך ועיין בתשובת הגאון מהר"צ סי' קי"ד דהאריך לדחו' דברי הש"ך וכל ראי' שלו מדחי לדחי ובאמת בראי' מהר"צ לדחו' דברי הש"ך אינו ראי' חזקה כראוי מוצק ויש פנים לכאן ולכאן אלא במה שהקשה דהרשב"א בת"ה דף קס"ט הוציא קביעות וסת חודש מהך דראת' בט"ו לחודש זה וכו' ואולם עונה בינוני' יליף לה הרשב"א בדף קס"ד מהך דבא ומצאה תוך ימי עונת' ואלו דין א' הוא טורח שתי ראי' משני מקומות מתחלפות ל"ל זו היא קושי' גדולה להש"ך ובאמת אני אומר אלו דעת הש"ך דאין הבדל כלל למצוא בין וסת החודש לעונה בינוני' יקרה בזה בטולי' רבים חדא קושי' מהר"צ הנ"ל ועוד בריש סי' זה ס"ב מפרש המחבר וכן הטור אופני הוסת בוסת היום וסת הפלגות וסת החודש כסדר זאח"ז ואח"כ כתב בסעיף ד' עוד יש חילוק בין קבוע לאינו קבוע שקבוע אם עברה עונתה אעפ"י שלא הרגיש' אסורה לשמש עד שתבדוק ושנא קבעתו הגיע וסת ולא בדקה ולא ראתה ועברה עונתו מותרת ע"כ וזה מבואר דאף על וסת חודש קאי דבה מסיי' בסעיף ב' ואלו לדעת הש"ך הא ליתא דהוא עונה בינוני' ובעונה בינונית אם עברה צריכה בדיקה כמו ביש לה וסת כמבואר שם בש"ע ולכן צ"ל דבאמת אף לדברי הש"ך יש כאן הבדל רב בין עונת בינונית לוסת החודש דאם ראתה בר"ח וחזרה וראתה בכ' בו אם אתה אומר עונה בינונית אין כאו חשש בר"ח שאחריו כי עונה בינונית הוא הבדל ל' או ל"א כפי קביעות החדשים: אבל עכ"פ הוא הבדל בין ראי' לראי' כי דרך הנשים לראות מל' לל' והיינו שיש הבדל בניהם וא"כ זהו שראתה בכ' בו אין לחוש ביו"ד ימים שלאחריו כאותו שאמרו בהפלגות וכמש"ל משא"כ לוסת חודש שצריכה לחוש בהגיע ר"ח אף דהיא ראתה זה עשר ימי' העברו ועוד אם יש לו וסת קבוע להפלגה ד"מ ממ' למ' ושוב ראתה בר"ח אם אתה אומר משום עונה בינונית כי אמרינן עונה בינונית באין לה וסת אבל זו שיש לה אינה חוששת וא"כ א"צ לחוש לר"ח הבא משא"כ וסת חודש עכ"פ צריכ' לחוש בהגיע ר"ח השנת דאולי תקב' וסת חודש וסת בתוך וסתי כנודע ואולם ההיפוך ג"כ בראת' בר"ח בקפיצות והגיע ר"ח ולא קפצה א"צ לחוש לר"ח משום וסת החודש הואיל היותו מורכב עם קפיצות והא לא קפצה משא"כ עונה בינונית מ"מ צריכה לחוש כדין אשה שאין לה וסת כלל וכמבואר לעיל סימן קפ"ד בסופו ע"ש ובב"י וברשב"א ועוד נראה לומר דהא דאמרינן בסעיף זה דאם קבעה וסת ליום אינה חוששת בלילה וכן להיפוך הוא בענין וסת דזה תליא בלמודה לראות ביום או בלילה אבל עונה בינוני' דאמרינן דרך נשים לראות מל' לל' ז"א תלוי ביום או בלילה רק אפילו אם רגילה לראות ביום כשיגיע יומו של ל' כל הלילה ויום אסור דהא לא משום וסת אתינן עלי' וזה לפענ"ד ברור ולא נמצא בפוסקים שאף עונה בינונית צריך להיות יום או לילה בשעה שהיא רגילה לראות: ובפרט החילוק שכתבתי יש דמחמת וסת החודש כל זמן שלא נקבע א"צ בדיקה בעברה עונתה משא"כ בעונה בינונית וא"כ יש כאן הבדל בין שניהם בדברי שונים וא"כ לק"מ ברשב"א דקבע לכל א' ענין בפ"ע וממקום דלמד וסת החודש לא למד עונה בינוני' כי טיבו של זה לא כשל זה אך לפ"ד גם ראי' הש"ך הואיל והראב"ד ויתר פוסקים השמיטו עונה בינונית ש"מ דס"ל דהוא היא וסת חודש נסתר' דאף דנודה לדברו דגם עונה בינונית תלוי ועומד בקביעות חודש ופעמים שהיא יום ל' לראי' ופעמים ל"א מ"מ הא דין והבדל גדול יש בינו לוסת החודש ועדיין ה"ל להודיעו וללמדנו דינו: והנה זה דפי' עונה בינונית ל' יום היינו ביום למ"ד לראי' ד"מ אם ראתה בר"ח ניסן הראי' שניה בל' לניסן א"צ ראי' כי מבואר בגמ' באמרו אם עברה ג' עונות ולא ראתה די' שעתה ופריך כמה עונה ואמרינן אמר רבא אמר ר"ח כ"ג ימים ימי טהרה וז' ימים ימי טומא' (כן הוא גי' ר"ח ולדינא אין הבדל בין גי' רש"י ע"ש) ולפ"ז בראתה בא' בניסן משלמי כ"ג ימי טהרה בל' בניסן ואם עברה עונה זו ולא ראתה ואתחזיק כן ג' פעמים הרי זה בחזקת אינו רואה וקשה הא כל נשים אינן רואה כי אם ביום ל"א וא"כ תמיד עובר כ"ג ימי טהרה וז' ימי טומאה והאשה אינו רואה בהן ומה חזקת עקירה יש כאן ותחזק לאינו רואה בעברה ג"פ דהא תמיד אינ' רואה כן והל"ל שעברו כ"ד ימי טהרה ולא ראתה בהן ועכצ"ל דדרך לאשה לראות בכ"ג ימי' לטהרתה והוא יום ל' של ניסן וזה לענ"ד פשוט וברור וא"כ יצטרך הש"ך לדחוק ולומר דמיירי בקביעות החודש חסר והדוחק זה מבואר למה בחר ר"ת בלשונו כ"ג ימי טהרה בקביעות חדש חסר ולא כ"ד ימי טהרה בקביעות חודש מלא ובפרט שהוא אמר כן על שעברה עלי' ג' עונות ובג' חדשים כמעט א"א שכולן יהי' רצופים וחסרים ולא ימלט שבתוכן א' מלא וא"כ אין זה מוגבל בזמן לומר כ"ג ימי טהרה דאז צריכה כ"ד ימי טהרה וז' ימי נדה: ועוד ראי' ברורה לדברי רש"י דפי' בפ"ב דנדה דף ט"ו ל"ש שלא הגיע ימי וסתה דקאי על שבא ומצאה תוך ימי עונתה ומזה מבואר דס"ל לרש"י ואפי' ביש לה וסת צריכה לחוש לעונה בינוני' וכמ"ש הר"ן להדיא בחדושיו לנדה בדברי רש"י אפי' ביש לה וסת צריכה לעונה בינונית וא"כ קשי' מהך דתנן בדף ס"ד הי' למודה וכו' שינתה לי"ח הותרו כולן ואינו אסור אלא משמונה עשרה ואילך ועי' רש"י דאפי' י"ח אינו חוששת הואיל וקבעה לה וסת לדילוג וקשה הא מ"מ חוששת לי"ח משום עונה בינוני' הנ"ל ואיך אמרו הותרו כולם ודוחק לומר דמיירי באופן דראתה בנתיים דאזלא עונה בינוני' וכמש"ל דהך דוחק לפרש דסתמ' אמרינן הותרו כולם (והלא זה כל ראי' הש"ך דכתב הרמב"ן דחושש' לוסת זה ולא לעונה בינוני' ומכ"ש דא"א לפרש כן בבריית') וזה ברור דעונה בינוני' אינו בי"ח: ועוד קשה א"כ מנ"ל לגמר' דב"ק לדמות הך שור שנגח בט"ו וכו' להך דהכא דראתה בט"ו לחודש דלמא גבי אשה דדרך נשים לראות מעונה לעונה שהיא וסת החודש אמרינן דקבעה וסת אפי' בדילוג אבל מנלן לומר בשור דלא שייך עונה בינוני' לחוש לוסת החודש דלמא וסת חודש לא אמרינן כלל כי לא מצינו כלל במשנה וסת חודש רק מהך דרב ושמואל ומנ"ל וסת החודש בשור באשה שאני שהוא עונ' בינוני' א"ו עונה בינוני' אין ענין כלל להך דוסת החודש: ועוד ראי' ברורה מדברי הרשב"א וטור וש"ע לקמן בסעיף כ"ז ראתה שלש ראי' מג' עונת מכוונות ולא פיחתה ולא הותירה נתגלה שדילג ראשון אינו סילק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראי' ראשונה וכו' מצטרפות ונמצא ד' ראי' וג' הפלגות בניהם מצ' לצ' וכן הוא בטור ולדברי הש"ך הנך ג' עונת הן ג' חדשים וא"כ לפי קביעות החדשים אי אתה מוצא בט' חדשים נחלקים לג' ג' חדשים שיהי' מכוונים בימים וע"כ אתה תצריך ליתן לכל ג' עונות ב' חסרים וא' מלא או להיפוך וזה אינו בקביעות שיהי' זה רצוף ט' חדשים זא"ז ותמיד בכל ג' חדשים שני מלאים וא' חסר או שנים חסירים וא' מלא ולא תמצא אלא בשנה מעוברת ושלימה דאז ישנו במציאת שדלגה אלול תשרי חשוון הרי שני מלאים ואחד חסר וכן כסליו טבת שבט שאז כסליו טבת מלא ושבט חסר והרי שני מלאים ואחד חסר וכן אדר ראשון אדר שני ניסן שני מלאים ואחד חסר: וזולת זה אינו במציאת כלל וא"כ קשה איך קאמרו הפוסקים בכוונה ראי' בדילוג ג' ג' עונת שיש כאן שלשה הפלגות שוות לא כן הוא לדברי הש"ך אחד מעדיף ואחד ממעיט וביותר קשה על הגמ' דפריך בנדה דדף ט' כוונה הא קבעה לה וסת ומה קביעות וסת יש כאן הא אין הפלגות שוות כלל כמ"ש ונ"ל דקושי' הגמ' לא מכח הפלגה רק מכח וסת הסירוג דמ"ש שסירגה מב' חדשים לב' חדשים או מג' לג' חדשים וא"כ היא שראתה ג"פ בסוף ג' חדשים הרי כאן וסת החודש בסירוג מג' לג' חדשים דא"כ להנך פוסקים דלא ס"ל וסת הסירוג וכמש"ל א"כ קו' הגמ' איך יתכן אליביהו. ואדרבה מכאן קשה על הטור וש"ע דפסקו וסת הסירוג למה פירשו דראתה ג"פ בג' עונות מכוונת דה"ל וסת הפלגה כלשון רשב"א ולא כתבו דקבעה וסת הסירוג ואפשר לפקפק ולומר דלמה צריך להיות ג"פ בהפסק ג' עונות הלא ב"פ בהפסק ג' עונות קבעה לה וסת דראי' ראשונ' מצטרפת לפי דעת הטור והש"ע וא"כ קבע' וסת הסירוג בג' ראי' אלא שזה יש לדחות ולומר דבעי ג' ראי' להחזיקה בחזקת רואה וכו' אבל מ"מ דברי הטור והש"ע דבחרו בוסת הפלגה והניחו וסת הסירוג הדבר מבואר דאינו תלוי' כלל בחדשים רק בימי' וצ"ל ימים ל"ד רק סכום מנין הקרוב לצ' כדרך הגמ' ופוסקים וכמ"ש הרא"ש בכמה דוכת' ועיין במהר"צ הנ"ל שהאריך בזה וא"כ יש כאן הפלגות שות ולא יתכן וסת הסירוג דאינו מכווני' החדשים דהן קצתן מלאי' וקצתן חסירי' ועונת הפסקה הם מכווני' בימים שוים וזה ברור ומוכרח בלי פקפק: אמת שמדברי תוס' ד"ה פיחתה וכו' משמע קצת כדברי הש"ך דהקשו על רש"י דפי' דהתירה לצ"א צ"ב צ"ג דהא הוי וסת הדילוג לרב ותי' בהפלג' בעינן לכ"ע ד' ראי' וקשה ממנ"פ אם אנו מונין הך ראי' ראשונה טרם שהפסיק' ג' עונת בכלל הרי כאן ד' ראיות וג' הפלגות וב' דלוגין ואם אנו אמרינן הואיל והפסיקה ג' עונת בטלה הראי' ראשונה שהי' רק במקר' וא"כ אין כאן רק שני הפלגות א"כ מה פריך הגמ' כונה הא קבעי' וסת הא אין כאן רק שני הפלגות דהא ראי' ראשונה קודם הפסקה אינו מהמנין. וצ"ל דלעולם ראי' ראשונה אינו מהמנין וקושית הגמ' דקבע לה וסת לא מתורת וסת הפלגה דא"כ רק שני הפלגות רק מכח וסת הסירוג מג' חדשים לג' חדשים וא"כ לכאורה דברי הש"ך מוכרחין אך כבר כתבתי לעיל דדעת התוס' בסירוג מספקא לן ועמש"ל וי"ל דאם ראתה בסוף צ' ימים וד"מ חל בא' בשבת א"כ כשראתה שני' בסוף ל' ראתה ביום ו' בשבת וכשחזרה לראות בסוף צ' ראתה בד' בשבת וא"כ הרי כאן לרב וסת בדילוג למפרע בשבוע מב' ימים לב' ימים וא"כ קושית הגמ' לרב דהא קבע לי' לוסת בדילג בשבוע כשכונ' ורב הך ברייתא איך מתוקמי ליה ואפי' אם נפרש דקו' מסירוג חדשים לשיטת תוס' ורש"י ג"כ רק לרב כמש"ל. ובהכי ניחא דנקט הש"ע ד' הפלגות ולא נקט וסת הדילוג וכמש"ל דכל דנוכל לתלות בוסת שוה לא אמרינן בדילוג קבעה וכמש"ל ודברי התוס' וש"ע מכוונים. ועוד אפשר לומר דס"ל לתוס' דודאי שספק אי ראי' ראשונה מהמנין או לא ולכך בוסת השוה דהוא שכיח בנשים אמרינן דראי' ראשונה לא הי' מקרה רק וסת דשינתה והיא מהמנין וקושית הגמ' שפיר הא קבעה לה וסת משא"כ שוסת הדילוג דלא שכיח כלל כמש"ל לא אמרינן דראי' ראשונה מהמנין לשווי' ליה וסת דהוא לא שכיח ואם באנו לומר מילתא דלא שכיח אף אנו אומרין מקרה היא ראי' ראשונה ואינו בכלל ואי דלא שכיח הא אף זה לא שכיח ומ"ש זה מזה משא"כ בוסת השוה דשכיח והך דראי' ראשונה מקרה הי' לא שכיח ודחינן מילתא דלא שכיח מקמי' מילתא דשכיח ודברי התוס' פשוטין והמעיין יבחר. עכ"פ תבנא לדינא דהך מילתא דש"ך ליתא וכמ"ש הגאון מהר"ץ והנכון כמ"ש כל המחברין וכן השל"ה דעונה בינונית הוא יום ל' בצירוף ראי' ראשונה ולכך כתב הרמב"ם בלשונו ג' עונת ג' חדשים כי חודש הוא מורה על חסר כדאמרינן בר"ה מ"ש שלשי' ידעו חדש נמי ידעו הרי מבואר דסתם חודש כונתו חסר כאשר האריך הרב מהר"צ בראי' ולזאת כתב הרמב"ם ג' חדשים הרצון ג' חסירין. אבל מה שלא הזכיר הרמב"ם והראב"ד עונה בינונית היא דלא ס"ל כלל עונה בינונית כמ"ש הר"ן דהרי"ף והרמב"ם מפרשי על שבא בתוך ימי עונתה היינו בתוך ימי וסתה ולא ס"ל כלל הך דעונה בינונית וברור דגם הראב"ד ס"ל כן ולכך לא הביאו כלל בבעל הנפש ואין כאן דקדוק כי אם בדברי הרמב"ן דהוא ס"ל באמת כן וכמ"ש במטבע הקצר שלו ובזו כבר דיבר הרב מהר"צ דסמך עצמו אמ"ש בפעם אחר דאטו כרוכלין לחשוב אף גם נ"ל דמיירי באשה שיש לה וסת ורואה עכשיו מחדש בר"ח ניסן דיש לחוש לכל החששות שכתב הרמב"ן דאשה קובע וסת בתוך וסת וא"כ אין כאן עונה בינונית הואיל וכבר יש לה וסת כנודע וכמש"ל ואין דקדוק זו כדאי להרס פינות ויסודי וסת המסורה ביד חכמים ועל ראשונים אנו מצטערין לומר בוסת החודש שפורא קגרים כאשר כתב הרמב"ן ורא"ה ור"ן ועמש"ל ודי שנאמר שבפרקים יזדמן כן שהטבע ישונה עפ"י קביעות ב"ד שלמטה ומשמי' הסכימו על ידם לתת משטרים במהלכי נבוכה אשר עפ"י דרכי ב"ד יהלו אורן וחיצי השפעתן אלא שהוא מגלגל עלינו לומר כן ברוב נשים דהא עונה בינונית היא דבר תמידי הנוהג ברוב נשים כמ"ש המחברים שישנו תפקידם ואורח נשים לפי קביעות ב"ד ויהי' זה שכיח בכל הנשים כצדיק וכרשע עובד אלקים ואינו עובד וכמעט לדעתי מהנמנע וגם הרא"ה בב"ה בדף קס"ט מ"ב כתב בוסת הדילוג לרב אליבי' דרבי בשתי ראי' בט"ו ובי"ו הוי וסת הדילוג כיון דליכא עונה בינונית ולא השוה לימי חודש לאלתר אמרינן דוסתה לדילוג וזה מבואר דשוי' ימי חודש ועונה בינונית תרי מילי נינהו ואין עונה בינונית תלוי כלל בשוי' ימי החודש והרא"ה כתב כן לשיטת הרשב"א דאיהו גופ' לא ס"ל כלל עונה בינונית כמ"ש בדף קס"ז ע"ב והרי הדבר מבואר דלא כש"ך וכן נכון:

טז

או לא ראתה בו הש"ך בס"ק ל"א מסכים עם הב"י והב"ח דצ"ל לא ראתה אבל ראתה א"כ בטלה הפלגה דעשרים דהרי ראתה רצוף י"ב ימים מן ראי' דעשרים וא"כ איך אפשר לחוש לט' באייר והט"ז בסקי"ח מסכים לרמ"א דאין הראי' שראתה בתוך ימי הפלגה מבטל להפלגה קמייתא דהואיל דחזינן דשינתה לקרב אמרינן תוספת דמים בעלמא ומ"מ אורח בזמנו יבא בהפלגה הקבוע בלי ביטול כלל מהך ראי' שבנתיי' ע"ש והמ"י הסכים עם הט"ז להיות מבואר כן בראב"ד בספר בעל נפש ואני אומר כי לכאור' יש ראי' לדברי הט"ז מגמ' דף י"א דפרכינן על הא דתנן דבתוך ימי נידתה א"צ בדיקה למ"ד דקבעה ליה וסת בימי נידתה תבדוק דלמא קבעה ליה וסת ע"ש וקשה ולר"ל דס"ל לא קבעה לי' וסת מי ניחא עדיין תבדוק דאם וסתה בר"ח בששה לחודש תבדוק דאם תראה א"כ הפלגה שלה מתחיל מו' ולא מר"ח ויהי' ר"ח הבא בתוך ימי וסתה וששה לאחריו בימי וסתה ומשנה סתמ' קתני אין צריכה לבדוק אפי' יש לה וסת הפלגה מל' לל'. אך לעומת זה יש ראי' לדברי הש"ך מסוף בנות כותים דהקשה הגמ' אר"פ לר"ה בר"י מהא דר"י דאין אשה קובעת וסת בימי נידותה ואמרינן מה לאו בכה"ג דחזאי ר"ח וה' בו ר"ח וה' בו והשתא חזאי בה' בירחא ולא בירחא וקרי' לי' ימי נידותה אלמא מריש ירחא מנינא והקשה הר"ן בחדושי' עדיין היכי מוכח כדמעיקרא נקטי' דאפי' תימא כדלקמי' נקטי' הרי ראוי' לראות בריש ירחא שכך דרכה לראות מחודש לחודש הלכך אפי' תימא כדלקמי' נקטי' ראי' דה' בירחא בתוך ימי נידתה קיימא ותירץ הר"ן דהב"ע שהוחזקה לראות ג"פ מר"ח לר"ח ובפעמים ראתה ג"כ בה' בירחא ואלו הוה אמרינן כדלקמי' נקטי' ה"ל למימר שכיון שהוחזק' לראות בהפלגה של ל' כשהיא חוזרת לראות בה' בירחא שתפלוג ג"כ שלשים ולא תראה עד ה' בירח' וא"כ אין ה' בו בימי נידתה דאז מתחיל הוסת ומדקאמר דהוא בימי נידת' ש"מ כדמעיקר' נקטי' וכו' וע"ז תי' הגמ' דמיירי באופן אחר ע"ש הרי לפי דקיי"ל כר"ה בר"י אם הי' הפלגה מל' לל' וראתה ביום ל' וה' ימים לאחריו אזי הפלגה ההוא מונין מיום ה' שלאחריו יום שלשים ולא מיום ל' כדמעיקרא וזה ברור דלא כט"ז דס"ל דמונין הפלגה מיום הקדם כי מה ששינתה לקרב אין מזיק וזהו מבואר בדברי הר"ן: והנה הראב"ד בבעל נפש יצא לדון בדבר אחר והוא דדעתו ראתה בא' בניסן וכ' בו וראתה בר"ח אייר הואיל ור"ח אייר בתוך ימי זיבה דראי' כ' וקי"ל אין אשה קובעת וסת בימי זיבה הך ראי' אינו סותרת ואינו עולה. ולכך חוששת לט' באייר מהפלגת כ' בניסן ומ"מ הואיל ור"ח אייר הי' בהפלגה י"ב ימים מכ' ניסן חוששת גם לכ' באייר מפני הפלגה י"ב ימים מט' באייר ושניהן בימי זיבה (ואף כי בלא"ה חוששת לכ' באייר מוסת החודש דהא ראתה בכ' בניסן צ"ל דנתכוין דאם ראתה בכ' באייר דחוששת לב' בסיון שהוא ג"כ הפלגה י"ב ימים דאייר חסר) וכן לעולם עד שתעקר פ"א ע"ש הרי ברור דלא בשביל טעמו של ט"ז דשינתה לקרב וכמו שחשב בעל מ"י והביא לעזר לט"ז רק טעמו הואיל וראתה בתוך ימי זיבה אין ראי' זו עולה וסותר כלל וכן דעתו להדי' בראתה ששה פעמים בהפלגת ט"ו יום דקבע' וסת לכ"ט כ"ט דרואין אמצעית שהי' בתוך ימי זיבה כאלו אינן והרי היא רואה מכ"ט הא אלו הי' רואה מחמשים לחמשים יום וביום עשרים לראי' ראתה מודה הראב"ד לדעת הש"ך ואינו מתחיל הפלגה רק מיום עשרים אע"פ ששינתה לקרב הואיל והך ראי' לאו בימי זיבה חזאי דכל טעמא של הראב"ד מבואר מחמת ימי זיבה ובהך דינא מלבד דהרז"ה השיג עליו בהשגותיו דלא אמרינן בראי' רואין אמצעי' כאלו אינן אף גם כפי מ"ש הר"ן בס"פ בנות כותים הרמב"ן חולק עליו דאיך אפשר לומר ברואה מט"ו לט"ו דנימא סלק ט"ו אמצעי' מבניהן והרי היא רואה מכ"ט לכ"ט הא מט"ו לט"ו חזי' והוסיף הרמב"ן כמ"ש הר"ן והטור ורשב"א דעכשיו קבעה וסת לימי זיבה כמש"ל וא"כ הך דינא ליתא ואין כחן סיוע לדברי הט"ז רק סתירה ולכן הרמב"ן דס"ל דקבעה וסת בימי זיבה כתב במתכוין לא ראתה בר"ח דאל"כ בטלה הפלגה ומעתה ל"ק לרמב"ן כמש"ל מהך דא"צ לבדוק בתוך ימי נידתה דלדינא דגמ' מודה אפשר הרמב"ן להראב"ד דהואיל דחזי' בימי נדה טפילים לראיה קמייתא ואינו מבטלת הפלגה והרמב"ן דכתב לא ראתה הוא לדידן דאין משגיחין בימי זיבה כלל אך לר"ן דפירש בגמ' דחזי' בר"ח ובחמשה דאמרינן דהפלגה מתחיל מה' ואילך ועד ה' בחודש שלאחריו אין חוששת לוסתה קשי' הך דלעיל דלמה לא תבדוק בתוך ימי נידתה למען דעת מנין תחול למנות ימי הפלגתה והי' נראה לומר דודאי סברת הט"ז נכונה דבשביל ששינת' לקרב לא אמרינן דהפסיד הפלגתה והוא ביש לה וסת קבוע להפלגה ולכך בשינתה לקרב אמרינן תוספת דמי' בעלמא קחזי' וממקום שט"ז מביא ראי' שם מיירי בלמודה לראות דהי' לה וסת קבוע אבל וסת הפלגה הקבוע לא זז ממקומו אבל קודם שקבעה וסת הפלגת' וחזי' דמים סמוכים לראי' ראשונה לא אמרינן תוספת דמים דמהיכי תית' רק אמרינן דשינת' וסתה דהא אין כאן קביעות וסת מקדם ומה חזית דאזלת בתר מעיקרא דלמא בתר ראי' זו ועוד כיון דכל עצמותו של וסת הוא דאורח בזמנו בא איך נחוש דתראה ותסתור הפלגה שלה א"כ האורח מקדים לבא ואנן אמרינן בזמנו בא ולכך ביש לה וסת א"צ לחוש דלמא תקדים לראות ודי' שעתה ואיך נחוש שתסתור הפלגתה משא"כ דלמא קבעה לי' וסת שפיר פרכינן דאשה קובעת וסת בתוך ימי וסת ואין כאן סתירה לוסת הראשונה ולכך לעיל דקאי על אשה שיש לה וסת כמבואר אע"פ שאמרה די' שעתה ופי' רש"י ביש לה וסת צריכה להיות בודקת וכו' חוץ מהנדה ולכך אמרינן דאף דתראה לא סותרה הפלגה הראשונה הקבוע אבל לקמן בפ' ב"כ דעדיין לא קבעה שפיר מונין ההפלגה מראי' שניה ולא אמרינן תוספת דמים הן. אך אף כי סברא זו נכונה מ"מ לא נחה דעתי לומר דלעיל במשנה דקתני דנדה א"צ לבדוק איירי רק ביש לה וסת ולא באין לה וסת וצ"ע לישב בדוחק אבל מ"מ האמת מכון בדברי ש"ע וטור ורמב"ן דוקא לא ראתה אבל ראתה סותרת הפלגה וברור ותמהני על כל אחרונים שלא נחתו לעיין כל צורך בבעל הנפש וכמש"ל: אלא שיש לדקדק לרמ"א דגריס ראתה בר"ח אך הרי כאן מכ' ניסן עד ר"ח אייר הפלגה י"ב ימים וא"כ בי"ב באייר יש לה לחוש ג"כ משום בי"ב ימים בהפלגה דהא ראתה בר"ח אייר והך ראי' בט' באייר אינו מבטל הפלגה ובפרט דהא כתב או לא ראתה בט' באייר א"כ הרי כאן הפלגה י"ב ימים ובראב"ד הנ"ל מבואר כן דיש כאן חשש וסת בהפלגת י"ב ימים וע"ש שדעתו שמתחילות מט' באייר שראתה בו אבל זה א"א לישב לרמ"א וכן יש להקשות כשראתה בט' בו א"כ הרי הפלגה מט' לט' וא"כ בח"י בו חל לחוש מט' לט' ולכן צ"ל ברמ"א מטעם אחר ממ"ש הט"ז רק ס"ל לרמ"א הואיל וראתה בר"ח וראתה בכ' בו אמרינן דתרי מיני וסת הן מה שראתה בר"ח אח"כ לא משום וסת הפלגה נדה רק משום וסת החודש ולכך היא רואה מחודש לחודש מה שראתה בכ' בו הוא מוסת הפלגה ותראה בהפלגה כ' לכ' או גם זה וסת החודש בכ' בחודש ולכך אין ראי' ר"ח אייר ענין כלל להפלגה עד שנאמר שיש כאן הפלגה י"ב אך ט' כי זה ראי' ר"ח בכלל ראי' הפלגת לא יחשב כלל וזהו כוונתו בבירור וכל המעיין יראה כמה רב מהדוחק יש בזה ודבריו סותרים דברי ראב"ד ולכן דברי הב"ח והש"ך נכונה:

יז

תחלת ראי' אף כי כל האחרונים מסכימים עם רמ"א מ"מ צ"ע לענ"ד כי לא מצינו מחלוק' בזה מבואר רק הב"י חידש דין זה מלבו ולומר דלדעת האומרי' לעיל סי' קפ"ד דאם הוסת נמשך ימי' כמה דהולכין אחר תחילת וסת ואין חוששת רק תחילתו אף כאן הדין כן ומזה הכריע רמ"א כן הואיל וקיי"ל כן בריש סי' קפ"ד ולפענ"ד נרא' דלדברי' יקשה דברי הטור אהדדי דלעיל הביא דעת אביו דס"ל דלא חיישינן אלא לתחילת ראי' וכאן בסי' זה סותם כהרמב"ן דחוששת לוסת השוה ג"כ אלא ודאי ס"ל לטור ודאי מסתמא אמרינן תחילת ראי' וסתה עיקר והן טפילי' לראי' ראשונה ומעינ' פתוח וגרירי' בתרי' וזהו בסתם נשים אבל שראתה ט"ו לחודש משך ג' ד' ימים ואח"כ בט"ז ואח"כ בי"ז כיון דוסת הדילוג לא שכיח כלל ווסת השוה שכיח למה נאמר וסת הדילג ולא נאמר וסת השוה כמו שבאמת בסוף ראתה רק בח"י לחודש וטו"ב דאמרינן דלאו בדילוג חזי' כלל רק הוא וסת השוה רק לפעמים הקדימה בראי' הדמי' ואמרינן דהוא רק תוספת דמים בעלמא משא"כ ברוא' וסת בשוה אזלינן תמיד בתר תחילת וסת ואין כאן רגלי' לומר דהתחלה הוא תוספת. והב"ח נסתייע מדברי הראב"ד דפסק ג"כ בבעל נפש דאין לחוש רק לתחילת ראי' ומהראב"ד אין ראי' דאיהו ס"ל דאין אשה קובעת וסת בימי נידתה וא"כ אילו הי' פוסקת' בין יום ט"ו ליום י"ז אין כאן וסת השוה דאין קובעת וסת בימי נידות' וכתב הראב"ד דכל החשש דלמא הי' שופעת כאחד וא"כ הוי אמרינן דעיקר ראי' הי' ביום י"ז והא דחזי' בט"ו תוספת דמי' הן דקדמא ואזלא. ולזה כתב הראב"ד כולי האי אין לחוש הרי דמודה הראב"ד דאלו הי' הראי' בלי הפסק יהי' קובעת וסת השוה רק דחושב מסתמ' לא הי' שופעת רק הפסיק' וא"כ הרי כאן וסת בימי נידת' וא"כ לדידן דקיי"ל אשה קובעת וסת בימי נידתה א"כ פשיטא דקובעת ולכן דין זה צ"ע דמי יחלוק אטור ורמב"ן בלי ראי' עבק"א:

יח

חזר וסת וכו' פי' בו המ"מ דדברים כפשוטי' דלא הגיע עדיין יום ל' וא"כ עדיין לא עקר לראי' שלשים ומ"מ הותר ל' הואיל וחזר' וראת' לקביעו' הראשון ואינה חוששת ליום ל' ודין זה אמת כפי מ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' א"ב וכמ"ש הש"ך בסק"מ ולכן לא הבנתי מ"ש ע"ז ופי' זה צ"ע דמה צ"ע יש כאן הלא מבואר כן ברמב"ם בלי ספק ואף שבהשגות הרז"ה השיג על גירסת ראב"ד וכ' הגרס' נכונה הי' למוד' לראות יום כ' ושינת' ליום ל' זה וזה אסור' הגיע יום כ' ולא ראתה הגיע יום ל' וראתה הגיע יום כ' וראתה יום ל' ולא ראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ' עכ"ל מזה משמע דוקא בהגיע יום ל' ולא ראתה אבל בהגיע כ' וראת' מ"מ לא הותר ל' מ"מ בטלה דעתו נגד דעת הרמב"ם הנ"ל וכן הר"ן בחדושיו לנדה פרק האשה בסופו כתב דכך עיקר הגירס' בעיקר הנוסחאות הי' למוד' להיות רואה ליום כ' ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע' כ' ולא ראתה הגיע יום ל' וראת' יום כ' וראת' הותר יום ל' ונאסר יום כ' שאורח בזמנ' בא עכ"ל הרי דלא העתיק יום ל' ולא ראתה רק בהגיע תור כ' וראת' הותר ממילא יום ל' ונתן טעם שאורח בזמנו בא והך דברי המעדני מלך בלי ספק. והרב הש"ך הקשה דמאי אריא שהי' וסת בכ' ואמרינן דחזר' לקביעת' הא כשהפלג' מל' לל' א"כ כשרואה ביום כ' הרי שינתה הפלגה שלה ונעקר יום ל' הואיל ולא קבעתו ג"פ וכתב דרמב"ם מיירי בוסת החודש ולכך לולי הטעם שהרי חזרה לוסת' הקבוע לא הי' עקיר' לכ"ב מחמת שהי' רואה בכ' אבל הש"ע דמיירי בהפלג' קשה ע"ש ותמהני הלא המ"מ פי' ג"כ הא דחוששת ליום כ' ודע דכ' היא מונה מיום ראי' עשרים ושנים לפי שכך הי' מוחזקת להרחיק ראי' כ' יום הרי דמפרש המ"מ דמיירי בוסת הפלג' וכמ"ש הש"ך בטור ובש"ע דאלו וסת חודש אין נ"מ בראי' כ"ב בחודש ומ"מ חוששת כ"ב לחודש וכן הר"ן הנ"ל שהעתיק גירס' בגמ' ג"כ מפרש לי' בהפלג' שכ' להדי' דהך עשרים מונה מיום שלשים כדאמרינן בסוף פרק בנות כותים והרי הדברים מבוארי' כדעת המ"מ ולכן צ"ל בעיקר קושיתו דאף דקיי"ל כר"ה דמלקמא מנינן מ"מ לענין עקירת וסת לא נעקר' דאם ראתה בהפלג' שלשים וראת' אח"כ לבסוף ודאי כשתרצ' לחוש לשלשים צריכה לחוש ליום שלשים לראי' כ' דהא חזי' בסוף כ' ואיך תחזיר ותרא' בקרוב כ"כ רק צריכ' לחוש ביום ל' מיום כ' אבל שתהי' ראי' זו שהקדימ' לראות ביום כ' עקיר' להפלג' של יום ל' לא אמרינן דמקר' היא דלפעמים בתוספת דם מקדמת לראות אבל בשביל זה אינו עוקרת חששה של הוסת דאמרינן מ"מ אח"כ תשוב ותרא' בזמנ' דהיינו סוף ל' לראי' כ' הנ"ל. והבו דלא לוסיף עלה כי ר"פ ס"ל דבכולי אמרינן כדמעקרא נקטי' ואף דלא ס"ל כן רק כר"ה בר"י מ"מ לענין עקירת וסת אמרינן דבשביל שהקדימ' לראות בתוס' דמים שלה בשביל כך לא עקרה קביעות הפלגת' רק דסוף כל סוף הא ראתה דם בו ביום וא"כ אינו חוששת עד כפי סדר וגבול שיש בין ראי' לראי' והדבר מוכרח כן לומר כדברי הר"ן והמ"מ בפירושו להרמב"ם ס"ל וגם הרשב"א בת"ה גירסתו כגי' הר"ן אפס ט"ס יש בדבריו דכ' הי' למוד' לראות ליום כ' ושינת' ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום כ' ולא ראתה יום ל' (ולא ראתה והוא טעות דמוכח וצ"ל וראת' וכ"כ הט"ז) יום כ' וראת' הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים שאורח יבא בזמנו יום כ' וראתה דקתני מראי' שלשים וכדקאמר ר"ה בר"י דסוף פרק ב"כ ע"ש ומזה מוכח דהך ולא ראתה ט"ס הוא דאל"כ איך שייך למנות יום כ' מיום ל' הא לא ראתה בו וטעות דמוכח הוא ויפה כ' הט"ז בס"ק כ"ח וחכם עדיף מנביא שכתב שאולי גי' זה הי' לרמב"ן בגמ' כי לא ידע מחילוף גי' כי לא נדפס ביומיו חדושי הר"ן והשגת הרז"ה והדבר מבואר שם שיש כאן חלופי גרס' והר"ן מעיד דנוסח' אמיתות כנ"ל והיא נוסח' הרשב"א בת"ה וכולס שפה א' כנ"ל: והש"ך ביקש לפרש בש"ע הפי' פעמים שינת' ליום למ"ד ובפעם שלישי לא ראתה לא בכ' ולא בל' ואח"כ חזרה וראת' ראי' ולבסוף כ' חזרה וראתה וא"כ קמ"ל דאף דלא ראתה ג"פ בכ' מ"מ הואיל ולא חזי' לזמן אחר כשחזר' וראת' בזמן הראשון חזר וסתה למקומו (והמ"י דעתו שגם דברי הרשב"א בח"ה יש לפרש כן ודברי' מעיקרא ליתא דהא ברשב"א טעות דמוכח הוא וצ"ל ראתה ביום ל' וגם עיקר דברים הנ"ל לפי דברי' חסירי' ברשב"א והאמת עד לעצמו כי הנכון כמש"ל ומלבד כי דבריו דחוקי' דא"כ עיקר חסר בטור ובש"ע דכתב דשינת' פעמי' ליום ל' ולא כתב דאח"כ עקר' ליום ל' ועוד הותר יום ל' לל' פשיטא דהא עקרתו דא עבר עבר יום ל' ולא ראתה כו' אף גם מ"מ לדבריו הא ראתה שלשה פעמים שלא בוסת היום כ' דהא איירי הכל בהפלג' וא"כ ב"פ חזי' בהפלג' ל' ובפעם שלישי שעבר למ"ד ולא חזי' ביום ואח"כ ד"מ ביום ל"ב חזי' א"כ הרי ראי' שלישית ביום ל"ב וא"כ הרי ראתה ג"פ ב"פ ביום ל' ופעם ג' ביום ל"ב וא"כ הרי נעקרה וסת הראשון ומה תאמר דהואיל ושינת' ולא ראתה כל ג' פעמים בדילוג בשוה כשחזר' לראות ביום וסת הראשון חוזרת לקדמות' א"כ מה קמ"ל הש"ע אח"כ בסעיף ט"ו שינתה ראי' וכו' הלא דברים אלו הן בסעיף זה דהא מיירי בזה אופן דראת' פעמים ליום למ"ד ופעם ג' ביום ל"ב וכשחזר' לראות בוסת הקודם דחוזרת לקביעת' ואכפל הטור ורמב"ן וש"ע לומר שני דברים רצופים ותמהני מהש"ך שהעלים עין מזה שדברי' מופרכי' מני' ובי'. שוב עיינתי בהלכות נידה להרמב"ן שנדפס מחדש וז"ל בריש פ"ו הי' למוד' לראות בכ' ושינת' פעמים ליום ל' זה וזה אסורים כשהיא חוששת לוסת ראשון שהוא יום כ' אינו מונה מיום וסת הראשון כ' כדי שיהי' אסור' מיום י"א מיום השינוי אלא מיום ל' מונה כ' וכו'. א) כשחוזרת לראות ביום וסתה לכ' אעפ"י שחזר הוסת למקומו יש הורה שצריכ' לחוש ליום ל' ממנו ויששהורה שאינו חושש כלום משעה שחזר הוסת קבוע למקומו נעקר שאינו קבוע ולזה דעתי נוטה וכו' עכ"ל הרי מבואר כדעת המ"מ והוא מיירי בוסת הפלגה מ"מ נתן טעם דא"צ לחוש ליום ל' הואיל וחזר וסת קבוע למקומו ולא כש"ך דהויל ושינת' הפלגת' וצ"ל כמש"ל דאף שהקדימ' מ"מ אין כאן עקיר' בהפלג' ודבר זה מבואר בהרמב"ן למע"מ וגי' שלו הי' כן בגמ' וברוך השם שהנחני בדרך אמת כי אור ספר רמב"ן הי' גנוז:

יט

נעקר וסת ראשון וכו' האחרונים תמהו דלרב דאמר בב' דילוגי' קבעה וסת וא"כ הרי כאן וסת הדילוג ודברים אלו הם מעותקי' מדברי רמב"ן דהוא פוסק כשמואל ולול' דמסתפינ' היתי אומר דהואיל דקיי"ל דעונ' בינוני' הוי כוסת קבוע כמ"ש הטור ואחרונים בסי' קפ"ד וסי' זה בכמה דוכת' א"כ כי היכי ביש לה וסת מודה רב דאין ראי' ראשונ' מהמנין דאין ראי' ראשונ' שייך לוסת הדילוג אף גם ראי' ראשונ' בעונה בינונית הוה כמו ראתה בוסת קבוע ואין מצטרף לוסת הדילוג כלל ורב מודה כמו וסת קבוע ומיירי שלשים היינו מיום ראי' בכלל והוא עונה בנוני' כנ"ל אלא שלא מצאתי דבר זה לא' מן המחברים כלל וצ"ע:

כ

וה"ה להפסיקה מלראות ג' עונות הרב המהרש"ל וב"ח וש"ך ובנה"כ והמ"י כולם הסכימו דבוסת הפלגה אם פסקה רק פ"א שוב אינה חוששת לוסת כלל דבטלה הפלגה רק הבדל יש בהפסק' פ"א אם תחזור לראו' תיכף חזרה לוסתה אבל אם הפסיקה ג"פ וחזרת לראות לא חושש לוסת הפלגה עד שתשוב ותראה ב' בהפלג' מכוונת לוסתה אשר הי' לה מקדם והט"ז האריך בזה ודבריו אינו מובנים ויש כאן ראי' ברורה נגדו חדא מדברי רש"י דפירש בדף ס"ד ע"ב בד"ה ונאסר וכו' דהך הי' למודה לראות ביום עשרים היינו וסת החודש וכן הראב"ד בבעל נפש הוכיח מהך בריית' דחוששת וסת חודש דע"כ בוסת החודש איירי וכ' ול' היינו וסת החודש וש"מ דחוששת בראי' א' וקשה היא גופי' מנ"ל ולדחוק ולומר דשלשים היינו ימי חודש וזה דוחק דא"כ יום ל' היינו ר"ח וזה דוחק דלא מצינו סתם ל' יום הנזכר איירי בוסת חודש וכמש"ל שכל מפורשי' הר"ן ורשב"א ורמב"ם ורמב"ן מפרשי לי' בוסת הפלגה אלא דרש"י וראב"ד ס"ל לפי גי' שלו הגיע יום כ' ולא ראתה הגיע יום שלשים ולא ראתה הגיע יום כ' וראתה א"א לומר בוסת הפלגה דאין כאן הפלגה דכ' כי אם הפלגה דחמשים יום ולכך פירשו בוסת החודש ומחברים הנ"ל דס"ל דאיירי בוסת הפלגה ע"כ הגי' שלהם כנ"ל הגיע יום ל' וראתה הגיע יום עשרים וראת' דשפיר שייך בי' הפלגה וזה ברור וזה דלא כט"ז דס"ל דמ"מ הפלגה מיקרי וחשבינן כאלו ראתה בו. ועוד ראי' ברורה מדברי הרא"ש דכתב להדיא דאם אשה מדלגת וסת אחד פעמים או ג"פ ואילו רואה בנתיי' לזמן אחר וחזרה לראות לזמן וסת לא נעקר הוסת וקשה כשהיא מדלגת וסתה פעמים ואינו רואה כלל מה צורך לחזור ולראות אף בלי ראי' הא לאו עקרה לוסתה קמיית' א"ו דמיירי בוסת הפלגה ולכך אינו חוששת עד שתחזור בטלה הפלגה ומה צורך עוד לראי' ה' אינ' לידינו אור גנוז הרמב"ן לנדה וז"ל בפ"ו הלכה ד' הפסיקה ולא ראתה משעבר עלי' כ' יום ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם חזרה לראות חוששת ליום כ' מראי' זו שעדין לא נעקר' וסת הפסיק' הרבה כדי ג' עונות של וסת וראתה אינו חוששת לוסת הראשון חזרה לראות לסוף כ' לראי' זו חזר הוסת למקומו והרי היא כאלו ראתה בי' כל ימי' וכו' עכ"ל והן הן הדברים כדעת המהרש"ל והב"ח והש"ך בלי ספק. איברא דעת הב"י דלכך בהפסקת ג' עונות נעקר' דקיי"ל כר"א דאמר כל אשה שעבר' עלי' ג' עונו' די' שעתה ונתקשה בזה הב"י ולענ"ד נראה דיש חילוק דר"א אמר ג' עונות היינו עונה בינוני' ואם וסתה מכ' לג' וא"כ כשיעבור צ' ימים לא עברו אפי' ב' הפלגות מ"מ לר"א די' שעתה אבל לרבנן לא אבל בעברו ג' עונו' דידה דהיינו כפי הפלגתה פשיטא דעקרה וסתה. ולכך כתב הרמב"ן כדי ג' עונות של וסת ולא עונה בינוני' הנהוג. ועוד דרבנן ס"ל בשביל שפסקה ג' עונת כיון דאינו זקנה הרי היא כל שעה בחזקת רואה ואין בו די' שעתה אבל מ"מ הוסת נעקר כיון שעברו ג' עונו' בלי ראי' אלא שלא ידעתי מנלן לרמב"ן זה בשלמא לגירס' רש"י וראב"ד מוכח מגמ' דהא קאמר ראתה ביום כ' ושינת' ליום ל' הגיע יום כ' ולא ראתה יום ל' וראת' זה וזה אסורי' הגיע יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום כ' וראתה הותר שלשי' ונאסר יום כ' וקשה מה ראי' חזרה וראתה ביום כ' קודם ראי' יש לה ג"כ לחוש ליום כ' כי וסתה לא נעקר' כלל כי היא לא ראתה ביום ל' רק פעמים ועכצ"ל הואיל עכ"פ עברו ג' עונות של כ' ולא ראתה נעקר הוסת ואינו חוששת עד שתשוב ותראה בו אמנם לגי' הרמב"ן והר"ן כנ"ל אין מכאן ראי' וא"כ ממנ"פ או מנלן דאם הפסיקה ג' עונו' דהוי הפסק ואת"ל דמסברא אמר כן דהרי עברו ג' עונו' וסת ובג' זימני הוי חזקה א"כ מנלן דלא הוי עקירה גמור' אפי' חזרה לראו' בעונ' כמקדם תהי' צריכה לקבוע אותו דמהך בריי' הי' למודה לראות ביום כ' וכו' יליף רש"י ורא"ש ולפי גי' שלהם אינו ראי' כלל דלא הפסיקה כלל ג"פ וצ"ע:

כא

כמו לוסת שאינו קבוע היינו אם אירע כן ג"פ כ"כ הש"ך בס"ק מ"ח ע"ש ונרא' זהו דעת הראב"ד לעיל ס"ז ס"ג אם קבעתו וסת לשעות דהיינו ע"י טבילה ומעשה שהוא כמו קפיצות דיליף לי' מההיא אשה דחזי' כד סלק' מטבילת מצוה ולכך פסק דנעקר בשעה א' אפי' בלי בדיקה אבל מתחיל' חוששת לשעתה והיינו מטעם זה דאף דאינו קובעת לקפיצות מ"מ הואיל ואתחזק חוששת לו בתחיל' כמו וסת שאינו קבוע ולפ"ז אף כאן אם הקפיצות אף שלא הי' בימים מכווני' מ"מ הי' בשעות מכווני' אף לכתחילה א"צ לחוש רק לשעה ההוא דהיינו אם קפצה בשעה ההיא וכדומה אבל לא מקודם או לאחריו והמחבר קיצר וסמך עצמו אלעיל ס"ג ונרא' דהר"ן בחדושיו לנדה חולק אזה דהקשה האיך היתר לאשה זו להבעל לבעלה ע"ג נהר הא תמיד חזי' בעת סלקה מטבילת מצוה ותי' דהוי דומי' דוסת הקפיצות דלא קבעה וסת וקשה הא מתחיל' חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע הואיל ורגילה לראות ועכצ"ל דלא ס"ל הך סברא אבל הג"מ ס"ל תי' הראב"ד דהי' שם בשעה מיוחדת והוא צוה להבעל קודם שעה ההוא. וא"כ דברים אלו במחלוקת שנוי. ומ"ש הש"ך בס"ק ההוא דאם הוא וסת מורכב בימי' ובקפיצות חושש בהגיע וסת וקפצה אפי' עדיין לא קבעתו ג"פ לא הי' צריך להאריך כי מבואר כן להדי' בבעל הנפש ע"ש ופשוט ומבואר דאם לא קפצה ביום ההוא דא"צ לחוש ולא אמרינן אולי תקבע וסת לימים לחוד כמו דאמרינן לקמן בשארי וסת הגוף אבל בפריש' סקנ"ט משמע דגם בזה חוששת ואפשר דהוא כתב כן לדעת הטור דס"ל דקבעה וסת לקפיצות לחוד וא"כ שוה דין קפיצות לשאר וסת הגוף אבל לדידן דקיי"ל דיש הבדל בניהם לענין קביעות וסת לחוד גם בזה אפשר לחלק:

כב

גרם לראי' ר"ח עיין ש"ך ס"ק נ"ט שכתב לחלק בין פיהוק לקפיצה ובאמת יש חילוק נכון למאוד דבשלמא פיהוק בא מעצמו ע"י רתיחת הדם שנתעורר לצאת ולפעמים הרתיחה מרובה עד שמקדים לבוא מע"ל ובא אתמול כדחזינן כ"פ שהדמי' גופי' מקדימין ולמה לא נימא ג"כ שהפיהוק יקדם לבוא משא"כ קפיצה דאמרינן ע"י תנועת ויגיעת הקפיצה בא הדמים וכל זמן שמרוחק היגי' והתנועה וינוח הטבע יותר ינוחו הדמים ויחזרו לאיתנם השקט ובטח וא"כ איך אפשר שביום שבת קפצה ולא יצאו דמים ממקומן ובנוח מע"ל יזובו דמים אדרבה כפי הריחוק כן ימנעו הדמים לצאת ולבוא וזה פשוט בטעם אבל החוט השני סי' י"ד תמה מאין למחבר חילוק זה דהפוסקים דס"ל פיהוק של אתמול גרמה הן ס"ל בקפיצה ג"כ דשל אתמול גורם. נראה ברור דמוכח כן בגמ' דהא ללישנא קמא דפריך מברייתא כל וסת שתקבענו אונס אפי' כ"פ לא קבעה וסת ולא אמרינן דפירשו דאין קובע וסת לקפיצות לחוד לדעת הסוברין כן וצ"ל דזה ג"כ פשיטא כמו דהוא פשיטא דלא קובע לימים לחוד וכמ"ש התוס' בד"ה אלא קפיצות דקפיצות לחוד' פשיטא לי' לש"ס דלא קבעה ומשני כגון דקפצה וכו' וצ"ל פירש בברייתא כל וסת קאי על וסת ימים שקבעו ע"י אונס דהיינו דהי' ע"י קפיצה מ"מ אינו נקבע לימים רק בצירוף קפיצה וקמ"ל אפי' דקפיצה לא הי' ביומו רק ביום אתמול מ"מ קרוי קבוע מחמת אונס ולא קבעה ולישנא בתרא דס"ל דלא אמרינן קפיצה של אתמול גורם צ"ל בהיפוך כל וסת שהוא ע"י אונס אפי' כ"פ הואיל ולא הי' ביומו אינו וסת לקפיצות כלל רק לימים וקשה מה ארי' ע"י אונס אפי' שלא ע"י אונס אפי' בוסת גוף פיהק בעלמא הא ג"כ לא אמרינן דשל אתמול גורם וא"כ ע"י אונס דקתני דמשמע הטעם הואיל וקביעות ע"י אונס ליתא דכל וסת הגוף אם אינו ביומו לית בו הרכבה ואמרינן דהוא וסת הימים לחוד בשלמא ללישנא קמא רבות' קמ"ל דאפי' ע"י אונס וא"כ ס"ד דאין אונס של אתמול גורם הראי' של היום קמ"ל דמ"מ לא קבעו לימים לחוד אבל ללישנא ב' ע"י אונס מיותר דהא כל וסת גוף משל אתמול לא מקבעי ועכצ"ל של אונס דוקא קתני דבהא לא אמרינן קפיצה של אתמול גורם אבל פיהק וכדומה באמת של אתמול גורם ודברי המחבר מוכרחין. ולפ"ז מ"ש הש"ך בס"ק מ"ט דיש לתמוה על הרב המחבר דלא הביאו כלל דעת הטור ורשב"א דס"ל דאמרינן קפיצות של אתמול גורם ובפרט שהרא"ש והראב"ד מסכימין מיושב דלא מצינו ברא"ש דס"ל דכתב רק על וסת הפיהק דאמרינן של אתמול גורם וכה"ג אמרינן לעיל גבי קפיצות וכן הרשב"א כתב גבי פיהוק וכענין שאמרו בשילהי פ"ק דנדה גבי קפיצות ואלו בגוף הדין בקפיצות לא העתיקו דין זה וא"כ י"ל דהביא ראיה כמו דאמרינן לחד לישנא גבי קפיצות ה"נ נימא לענין פיהק לכל הלשונות דבהא לא נחלקו לשונות וכמש"ל (ואע"ג דבמשמרת הבית משמע דס"ל בקפיצות ג"פ היינו להך לישנא ועוד דהא המחבר לא ראה משמרת הבית כנודע) וכן י"ל דודאי דעת התוס' דלא אמרינן של אתמול דהא כל פלפול של רמב"ן עם הרמב"ם תלוי בחילוף נוסחאות כי לפי גירס' שלפנינו בל"א קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה ג"פ ע"כ דגם בסופו גרסי' ובשבת קפצה ולא ראתה ובא' בשבת חזי' בלי קפיצה דאל"כ ג' קפיצות היכי משכחת לי' וא"כ מוכח דהנך תרי לישנא פליגא והלכתא כלישנא בתרא אמנם גירסת הרמב"ן הי' כנראה במ"מ ורשב"א פת"ה קפצה וראתה קפצה ולא יותר וא"כ אף בסיפא לא גרסינן בשבת קפצה רק פשוט דבפעם ג' חזי' בלי קפיצה וקמ"ל דה"א הואיל ושנים ראשונים הי' בקפיצה אינו מצטרפין עם הך ראי' ג' דהי' בלי קפיצה וא"כ לא איירי ל"א בהך כלל דאם קפצה בשבת וי"ל דקמוד' ללישנא קמא או הואיל וקמוקי לי' בגונא אחריתי ש"מ דלא ס"ל הך סברא וזהו מקום ספק של הרמב"ן (ומזו נראה באמת דעת רשב"א כרמב"ן וכמ"ש המ"מ משמו הואיל דכתב הגירס' כרמב"ן בת"ה) וא"כ התו' דכתבו להדיא ג"פ קפצה וראתה גרסינן וא"כ לפי גירסתם דין של הרמב"ן מוכרח ואיך יחלק רא"ש אתוספת בלי הזכרת דבריהן כלל ולפי הנ"ל ניחא ולהיות כי אין ברא"ש הכרח והרמב"ן בטל דעתו נגד הרמב"ם והתוספות מסכימין להרמב"ם והם להחמיר פסק המחבר כדבריהן ומ"ש הש"ך חומרא דיש בו קולא לענין קביעות וסת ודאי דטובי קולות המסתעפים מחומרא זו אבל ודאי אף לדעת הרמב"ן אין להחמיר דהא מסתפק בי' וכ' להדיא דיש ללכת בתר ב' לישנא להקל בכל צד כי ספיק' דרבנן הוא וא"כ אם שומעין אנו לדברי הרמב"ם להחמיר בכל צד לא הפסדנו משנשמע לדברי רמב"ן להקל בכל צד וא"ש:

כג

וי"א שדינו כוסת שתראה וכו' והנה לעיל סי' קפ"ז ס"י מבואר מדברי המחבר דאם ראתה ב"פ ליל ב' שאחר טבילתה חוששת לו כוסת שאינו קבוע ועוקרתו בפ"א הואיל ולא קבע לי' ג"פ מבואר דאם קבע ג"פ דקבעה וסת והא הוי ע"י מעשה דטבלה והטבילה נימא דגורם ראי' ואין כאן ימים שוין דנימא בי' וסת המורכב והתוס' חילקו בין קפיצות לאכילת דברים אלו דלית בהו טורח ולא ידעתי אם טבילה במים קרים בימי חורף לא יש טורח יותר מקפיצ' וריקוד אמנם הרז"ה בהשגתו חילק מה שהיא עושה ברצון תאוה אינו דומה לקפיצות וא"כ אף זה כמוהו אבל מ"מ מבואר דהסכים המחבר לדעת הרז"ה ואלו בסי' זה ס"ג אם קבעה וסת לשעות דהיינו בהך דראתה כד סלק' מטבילה דמשם יליף לי' הראב"ד ובהכי איירי פסק דנעקר בשעה א' אפי' בלי בדיקה ש"מ דמחשב לי' כוסת שאינו קבוע וכמש"ל גבי קפיצות ובאמת מרא דהך הוא הראב"ד ולדרכו מהלך דס"ל אכילת שום הוי כוסת הקפיצ' כמבואר במקומו וא"כ להמחבר דבריו נראין כסותרין פעם כראב"ד ופעם כהרז"ה. וגם למדנו מזה דאם אכלה דברים מחמין היום ולמחר ראתה ועשתה כן ג"פ הוי וסת וחוששת כ"פ ביום ב' לאחר שאכלה דברים המחמין ולא ביום ראשון כמו דאמרינן דהטבילה גורם לילה שנית ואז חוששת להבעל ולילה ראשונה מותרת ואף פה הדין כן ואולי י"ל דס"ל למחבר דאף דטבילה דמי' לקפיצה ואינו קובעת ה"מ כשרואה בלי תשמיש אבל ברוא' מחמת תשמיש כיון דבלא"ה התשמיש עלול לראות דם כמש"ל בכמה דוכתי והתוספת בכמה דוכתי א"כ בהצירף עמו קפיצה והדומין לו חוששת והוי כוסת המורכב מימים וקפיצות דהוי וסת ואף זה כ"כ כיון דלתשמיש לחוד קבעה וסת כדאמרינן ברואה וא"כ בהצירף עמו קפיצות וטבילה הוי וסת משא"כ בהך דחזי כד סלקא מטבילת מצוה הי' רואה קודם תשמיש רק טבילה לבדו וא"כ זו הוי כוסת קפיצות ואינו וסת קבוע נעקר לשעה ומוכח מזה דדעת המחבר כדעה ראשונה דאכילת דברים מחמין הוי כוסת קפיצ' או אפשר כמש"ל דגם בהו שייך טורח כנ"ל וצ"ע: והנה יש לנו ספק ג"כ לפי מ"ש דוסת קפיצות אינו נקבע לבדו כי אם בצירף ימים אם נקבע עם וסת הגוף דהיינו אשה שקפצה והתחיל' לפהק ולעטוש וראתה דם וכן תמיד כ"פ אבל ר"פ קפצה לבד ולא ראתה או פיהק' לבד ולא ראתה אי נימא כמו דקפיצה וימים מצרפין ויש לה וסת לקפיצה בזמן ידוע כן קפיצה עם וסת הגוף מצטרפין ויש להן וסת אם תקפוץ ותפהק דמ"ש וסת ימים או וסת הגוף והגמ' דנקט לא קבעה וסת לקפיצות כי אם בצירוף ימים חדא מנייהו נקט דה"ה בצירוף וסת הגוף ולפמש"ל דמצטרף עם תשמיש יש קצת ראי' לכך דאמרינן בי' צירוף אלא דהיא גופו מש"ל צע"ג וגם יש לחלק בהוא טובא ולכן צע"ג:

כד

עד סוף עונה א' עיין ש"ך ס"ק ס"ב דהביא תירץ ב"י דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים דא"צ לחוש רק התחלה ותירץ הב"י דמ"מ עונה א' חוששת והקשה הש"ך דהא אם רואה ראי' אחת מסוף הלילה עד תחילת היום לכ"ע א"צ לפרוש ביום רק כשיעור הנמשך ולמה כאן כל העונה והניח' בקושיא ולא עיינו בספר בעל הנפש דהראב"ד גופיה עמד בזה ריש ש"ת וסת דף נ"ב ע"א שכתב על וסת הגוף ודוקא כשהיא רגילה לראות כל הראי' בתוך וסת אבל אם רגילה לראות ממנה אחר וסת אסורה מהוסת ואילך כל היום וצריכה בדיק' אחר וסת כדי להתיר' לבעלה אחר אותו עונה אבל קודם הוסת מיהו מותרת בלי בדיק' ואע"ג דאכרע לעיל דבתר תחילת הראי' אזלינן ה"מ בב' עונת דלא אסרינן עלי' אלא ההיא עונה היא דתחילת וסת קאי בגווי' אבל תוך הוסת ואחר וסת חדא עונה נינהו וכיון דפשטה ראי' אחר הוסת כולי יומי מתפסי ומן וסת ואילך מיתסרא עכ"ל הרי דמחלק להדיא ובאמת הי' מקום לחלק בחילוק אחר אבל כיון דראב"ד אמר זה אין לנו לחלק באופן אחר: והנה דברי הש"ך בסקס"א אינו מובני' לי דכתב דכ"ש אם מתחיל קודם וסת דצריכה לפרוש כל אותו עונה דקודם וסת וגם הוסת וכו' דבמה איירי אם בוסת מורכב לגוף וימים א"כ פשיטא דצריכה לפרוש כל העונה הן מקודם והן לאח"כ כמ"ש סכ"ה ועיין נה"כ ואי מיירי בוסת גוף לחוד ואם היא תפריש קודם הוסת אטו היא נביאה אימת יקרה לה עיטש ופיהוק וא"כ היא לעולם אסורה כר"מ דאשה שאין לה וסת תצא מבעלה והוא דבר שאין לו שחר וצ"ע:

כה

כמו וסת ימים גריד' הט"ז הקשה דבר ראב"ד אהדדי דכאן הן דברי הרא"ש בשם הראב"ד דאסורה כל העונה ולעיל ס"ס קפ"ד הבי' הב"י בשם הראב"ד דאפילו וסת הגוף יש להם זמן מיוחד אינ' אסורה אלא זמן וסת ותי' דלעיל מיירי קודם זמן וסת אפילו בו ביום מותר אבל אם כבר התחיל להתעטש ופסק' אעפ"כ אסורה כל עונה וכבר השיגו הנה"כ אבל גם מה שתי' הוא ז"ל דחוק למאוד והאמת עם המ"י דלא יצאו דברים אלו מפי הראב"ד ומ"ש הרא"ש דכן דקדק הראב"ד לאו אכולי מילתא קאי כי אם אסוף דבריו דלא נמצא זה בבעל הנפש משא"כ דברי הב"י מבוארי' להדי' בבעל נפש אך עדיין יש לפקפק למה לא הזכיר הב"י דעת הראב"ד החולק ונ"ל דתלי אם אמרינן דפיהוק של אתמול גורם כהנ"ל בס"כ וא"כ אם פיהקה בשבת וראתה בא' בשבת וכך הי' ג"פ קבעה ג"פ לחוש אחרי פיהוק כהנ"ל א"כ ה"ה אם פיהקה בפ"א יום קודם וסת והגיע הוסת אסורה דדלמא פיהוק של אתמול יגרום ואם הדבר בפיהוק של אתמול איך לא נימא בו ביום לחוש לכל עונה דלמא הפיהוק גורם שתראה אח"כ והקדימה הפיהוק וכמו דאמרינן בקדמה כן י"ל באיחור המקרי' ואיך ישמש דלמא תחול לפהק ולראות ולכך כל עונה אסורה משא"כ הראב"ד לא מצינו לי' סובר כן כי מדברי ראב"י בבעל נפש דף נ"ז לא משמע להדיא דס"ל דקפיצה של אתמול גורם רק ס"ל דקמ"ל אי קפצה בר"ח ג"פ וראתה ובכ"ט לחודש קפצה ולא ראתה לא אמרינן הא קמן דקפיצה לאו כלום הוא קמ"ל דמ"מ חוששין לקפיצה דר"ח ע"ש כי נראה כי כך הי' גירסא שלו בגמ' וא"כ ליתא להך דינא שוב ראיתי בהרז"ה בהשגתו שהשיג ג"כ בזה על הראב"ד דאם הוא קבע לימים דינו כדין וסת לימים בכל אופן והרי מבואר דהדבר במחלוקת שנוי' וצדקו דברי המ"י והמחבר כראוי כי הרז"ה ורא"ש וכן משמע ברשב"א מסכימים לדבר א' השמיט דינא כראב"ד ודו"ק: ודע הרמב"ם כפי מ"ש המ"מ בפ"א מהלכות אסורי ביאה נראה דעתו כי אין שום וסת הגוף נקבע לבדו בלי וסת ימים ומה שאמרו דחוששת רק לשעה הוא לטהרות אבל לבעלה כיון דהוא מורכב בימים חוששת כל עונה כמו בימים ולכך לא הביא הרמב"ם הך דינא דאין חוששת רק לשעתה בהלכות א"ב כ"א במשכב ומושב לדיני טהרות וזה ג"כ מסכי' לדברי הרא"ש הנ"ל וכ' המ"מ שרוב פוסקים חולקים ולי נראה ראי' להרמב"ם דאי' פ"ב דשבוע' נמצא על שלו חייב קרבן מה לאו סמו' לוסתה ואכניסה ומשנינן שלא בשעת וסתה ואפרישה ופריך והא נמצא קתני ונמצא לאחר זמן משמע וק' מה קושי' דכיון דאם שמש בשעת וסתה לא מקרי אונס רק שוגג דעלולה היא לדם א"כ י"ל דמיירי דיש לה וסת הגוף בלי הרכבת הימים כלל וא"כ קודם שהתחיל לפהק שמש עמה כדין וכתורה ובתוך התשמיש קרו לה מקרי ההמה בפיהוק ועיטוש וא"כ הוצרך לפרוש באבר מת והוא פי' באבר חי ואח"כ בדקה עצמה אם נמצא על שלה פטור מקרבן דאולי אח"כ ראתה דאין זה חיוב דתיכף בשעת פיהוק תראה בהתחלתו ואם נמצא על שלו אות ומופת דאז ראתה וחייב דבשעת וסתה יש לו לפרוש באבר מת ולכך ס"ל לרמב"ם דוסת הגוף בלי הרכבת ימים לא יתכן ובהרכבת ימי' צריך לפרוש עונה כמו בוסת ימים לחוד וא"כ קושי' הגמ' שפיר ודו"ק:

כו

אלא שיש הפרש וכו' וכ' הש"ך ס"ק ס"ה דלאו עונה דידה חשבינן כגון אם עונה שלה ממ' למ' מ"מ חשבינן ג' עונות בינונ' שהוא יחד צ' ימים והמהרש"א נדה דף י' בגמ' שתים בימי עוברה ואחד בימי מניקה משמע ס"ל דג' עונות באשה שיש לה וסת הוא ג' עונות דידה ואם עונה שלה מ' יום בעי ג"פ מ' יום וזה אינו וכל דברי המהרש"א הן בקושיא שלו והן בתירץ שלו סותרין לגמ' דבפרק בנות כותים דפריך למ"ד שני מעין הן ל"ל הפסקה בימי מניקה עונה א' הפסק משהו סגי דפסק המעין טמא ומשני הגמ' באמת סגי בהפסק משהו כי אח"כ מעין אחר הוא ולא איכפת לן אי רואה ביה או לא ולמהרש"א מה קושיא דלמא איירי בעונה של מ' ואם כן אף בימי מניק' צריך הפסק דדם טוהר של זכר אינו אלא ל"ג ימים א"ו דעונה בינונית חשב כמ"ש ש"ך ומהרש"א צ"ע:

כז

עד שתחזור ותקבענו ג"פ הט"ז כתב סקמ"ג דא"צ קביעות וסת רק כשהיא רואה ג"פ והוחזקה ברואה הרי דינה שוה לגדולה וחוששת לוסת שאינו קבוע וכבר השיגו הנה"כ וראי' ברורה לדברי הש"ך דהשמיטו הטור והמחבר דאם הדר קחזי' בהפסק ש"י דהיינו דהפסיקה צ' ימים וראתה ואח"כ הפסיקה שנים צ' ימים וראתה וחזר וראתה לסוף עונה שהיה למודה קי"ל מטמא מע"ל דראי' ראשונה שראתה לאחר הפסק צ' ימים ראשונים מצטרף והרי כאן ג' ראי' וא"כ ה"ל לטור וש"ע להביא דבזו תיכף בראי' שניה חוששת והרשב"א בת"ה העתיקו אלא דס"ל בשלמא לענין מטמא מע"ל דלא תליא בקביעות וסת שפיר יש חילק בחזי' לאחר הפסק ראשון או שני אבל לענין חשש וסת דבעי קביעות וסת גמור וא"כ מה בכך דחזי' בתר הפסק שני לענין וסת אין ראיה ראשונה לאחר הפסק ראשון מצטרף דהא אין כאן הפלגה שוה כלל דהא הוי הפלגה ג' עונת והדר קחזי רק בעונת קטנות וא"כ צריכה לראות ג' ראי' בעונת קטנות כדי לקבוע וסת וא"כ חזר הדין של ראי' לאחר הפסקה שני' להיות שוה כראי' לאחר הפסקה ראשונה ויפה השמיטו וזהו ראי' נגד הט"ז אלא מ"מ צ"ע הך דין גופי' דהחליט הרשב"א דאינו חוששת רק לוסת הקבוע מנ"ל כיון דחזינן דמטמאות מע"ל והרי היא בחזקת רואה מנ"ל דלענין חשש וסת לא חיישינן וצ"ע: והנה הט"ז השיג אב"י דפירש בדברי הרשב"א דכתב בת"ה על הך דרב גידל פ"א דיה שעתה שניות דיה שעתה שלישית מע"ל דקאי פעם ראשונה לראי' ראשונה שראתה לאחר שעברה עליה ג' עונת דעכשיו יוצאין ג' הפלגות שוות מביניהן עכ"ל והקשה הב"י הא אין כאן רק ב' הפלגות דראיה ראשונה לאחר הפסק וראי' שניה עושין רק הפלגה אחת וראי' ג' משוי ליה הפלגה שניה ומכח קושיא זו הוסיף הב"י בראיות דראי' ראשונה כונת הרשב"א על ראיה שניה כי מה שראתה תיכף בהפסק צ' ימים אינו בכלל והט"ז השיג עליו ובאמת הרשב"א כתב דדעת רש"י כדעת הט"ז דראי' ראשונה היה ראיה ההוא שראתה תיכף כשעברו צ' ודעתו כדעת הב"י דאל"כ מה קמ"ל ר"ג ראי' ראשונה די' שעתה הא ברייתא היא עברה עליה ג' עונת וראתה דיה שעתה ולא על זה הי' כונת השואל וכונת הט"ז ברשב"א אמת וברור וכ"כ הנה"כ איברא מה שביקש ליישב תמיהת הב"י ולומר דהרשב"א נתכוון להוכיח דאין ראי' ראשונה שראתה הפסק נכלל במאמר ר"ג באמרו ראיה ראשונה די' שעתה וזה דוחק דמלבד דהוא רחוק במשמעות הרשב"א אף גם דזה לא עלה על לב שום איש לומר דכל זה שלא הפסיקה ג"פ בג' עונות שיהי' ראי' ראשונה מחשבון ועוד א"כ אם ראתה אחר הפסק שני' דקאמר ר"ג ב' מע"ל א"כ יהי' כונתו על ראיה ראשונה לאחר הפסק הב' דהא ראי' ראשונה קודם הפסח קרוי' והא ברייתא מפורשת די' שעתה ומה צריך ראי' לזה אמנם ברור דכונת הרשב"א להוכיח כפי' רש"י ולשלול פי' מהרש"א והב"י והוא דאי הפי' כדבריהן א"כ ראי' ראשונה הכונה מה שראתה בפ"ב לסוף עונה בהפלגה מראי' שראתה לאחר צ' ימים וא"כ הרי כאן הפלגה א' כמ"ש הב"י ואם חוזרת בעונה שני' הרי כאן ב' הפלגות ובעונה ג' הרי ג' הפלגות וא"כ קבעה וסת ואיך אמר ר"ג מטמא מע"ל הא בקבעה וסת די' שעתה ואיך קאמר בחזי' בעונה דהוא הפלג' שוי' עונה ועונה כמ"ש רש"י בעונות שהי' למודה לראות דמטמא מע"ל ומזה הוכיחו רש"י ורשב"א דג' מע"ל דקאמ' היינו ראי' ג' בצירוף ראי' ראשונה לאחר הפסק צ' וא"כ יש כאן ב' הפלגות ולא קבעה וסת ולכך מטמא מע"ל וזהו כונת רשב"א וקרי פעם ראשונה לאותו ראי' ראשונה שראתה לאחר שעברו ג' עונות דעכשיו יוצאין ג' הוא קלקול בדפוס וצ"ל ב' הפלגת וג' וב' הוא טעות דשכיח וזהו ראי' דעכשיו יוצאין ב' הפלגות ולכך מע"ל משא"כ אלו מפרשינן בלאו הך ראי' קמיית' כדעת הב"י וב"ח ומהרש"א א"כ הרי ג' הפלגות הרי קבעה וסת ולמה מע"ל הלא דיה שעתה וא"ש ואפשר לומר אפי' אי גירס' ג' הפלגות דכונתו דעכשיו אם נצטרף עוד ראי' הרי כאן שלשה הפלגות ולא הוי מטמא מעת לעת אבל האמת דכונתו לב' הפלגות וזה ברור:

כח

אם פיחתה וכו' הש"ך ס"ק ס"ח הביא דברי רש"י הותירה שראתה צ"א צ"ב צ"ג וכו' וכונתו להוכיח דלא כדרישה דהא דשמואל מודה ביש לה וסת דסגי בב' דלוגין דוקא כשהוסת מכוין לדילג ולא כדרישה דאיהו מפרש דהא דכתב רש"י צ"א צ"ב צ"ג קושטא דמילתא קאמ' רש"י דס"ל להלכה כשמואל דלא קבעה בב' דילוגין וסת וקשי' לי' הא הי' לה וסת מקודם וא"כ אף לשמואל קשי' ומזה הוכיח הש"ך דלא כדרישה וכן הוכיח לעיל בס"ק י"ח ולא הבנתי דבריו דהא לא מיירי כאן קודם שהפסיקה לראות בצ' ימים דהי' לה וסת קבוע דאיך אמרינן דמטמא מע"ל וע"כ מיירי דהוחזקה בדמים אבל מ"מ לא הי' לה וסת קבוע וא"כ פשיטא דלשמואל בעי ג' דלוגין ולכך לא הקשה התוס' שם כנראה מדבריהם רק לרב ועיין מש"ל באריכ' בביא' דברי התוס' ובטור ורשב"א באמת לא נזכר מצ"א צ"ב צ"ג כפירש"י רק סתם פיחתה והותירה ולא נתכוונו להותירה במכוון בדילוג כפי' רש"י והגע עצמך לרב ודאי דהוי דילוג והא הרשב"א חושש להחמיר כרב א"ו דלא מיירי כה"ג אי דדעת' כמש"ל בתוס' דאף לרב לא הוי וסת דילוג ודברים אינו מוכרחים ומובני': ודע כי הרמב"ם בפ"ד מה' משכב ומושב פסק בתנוקת שהגיע זמנה לראות וראתה פעם א' די' שעתה ושני מע"ל עברה ג' חדשים וראתה די' שעתה וכו' ונתקשה בו הגאון בית שמואל הובא בשו"ת שבות יעקב ח"א דבגמ' מוקמי לכך כר"א דאמר כל אשה שעברה עלי' ג' עונות די' שעתה וא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר"א לא ה"ל לפסק בעברה עלי' ג' עונות די' שעתה ולא תי' כלום וישוב הגאון ש"י אין לו שורש ע"ש ונראה דגם הרב ב"י בסימן זה תמה על הרמב"ם דלמה השמיט בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות כד חזי' בעונות קטנות ומימרא דרב גידל ולכן נראה דס"ל לרמב"ם ודאי בחזית בתר הפסקה ראשונה אין במימרא דרב גידל שום חידוש דפשיטא דאם ראתה ג' ראיה דהיא מטמא מע"ל ודל הפסקה ראשונה ולא יהיה שלא ראתה מעולם ועכשיו הזמן ברואה ג' ראי' מע"ל. רק בחזית בתר הפסקה שני' הוא דחידש ר"ג דראיה שני' מטמא מע"ל וצ"ל דראיה שראתה בתר הפסקה ראשונה מצטרפת אף שהי' הפסק בין ראי' לראיה צ' יום כגון דא צריך להודיע ויש בה מהתמיה על השמטת רמב"ם אך צ"ל דס"ל לרמב"ם הא דדייק הרמב"ם דברייתא רבי יש לחקור מנין קא דייק אי מהך דאמרינן בהגיע זמנה לראות דפעם שני' מע"ל כבר כתבו התוס' בד"ה ברוב ספרים וכו' דמהא ליכא למשמע דבזה אפי' רשב"ג מודה וזהו דעת רמב"ם בהכרח דהא פסק כרשב"ג ומ"מ פוסק כן דבשניה מע"ל וגם ל"ל כפי' התוס' מהך דבלא הגיע זמנה לראות דבראי' ג' מע"ל דזה יצדק אף לרשב"ג כמ"ש רשב"א בת"ה וכן הר"ן וכמ"ש הרמב"ם דפסק הך אף דקיי"ל כרשב"ג וא"כ צריך להבין מנין יליף לה דהך ברייתא ר' הוא וצ"ל דודאי הך דר"ג דאמר בהפסיקה כ"פ צ' ימים וראתה ואח"כ בעונה שוב ראתה דהוי תרי ראיות יש לדקדק למה מע"ל ואי דראי' של הפסקה ראשונה מצטרפת הא הפסיק' ג' עונות ואף שחזרה וראתה בסוף מה בכך הא כיון דאין כאן ג' הפסקו' הא מוכח דהוי רק הפסקה ולא כוונה בהפלגה רחוקת וכמ"ש רש"י בד"ה מי אמרינן וכו' רק דהא בל"ה לרבי בכל תנוקת שלא הגיע זמנן וראתה כ"פ הרי הוחזקה בדמים ומהדין שתטמא מע"ל רק הואיל ולא ראתה מעולם ולא הוחזקה בדמים לא החמירו חכז"ל שתהא אותו ראי' שמוחזקת בו מטמא מע"ל וזה בראי' ראשונה וכן בהפסיקה שני פעמים צ' ימים שורת הדין ג"כ לרבי מוחזקת בדמים ג"כ הטעם דבאותו ראי' אינה מטמא מע"ל וא"כ ברואה ראיה אחר זה שהפסיקה ב"פ פשיטא דמטמא מע"ל דהא כבר אתחזיק בדמים וא"כ מדר"ג מוכח דמוקי לי' לברייתא כרבי דלרשב"ג כל כמה דלא חזי' ג"פ בצ' ימים אמרינן דהך תרי הפסקות הן סילוק דמים והי' הראיות רק מקרה בעלמא וא"כ איך בראי' שנית לאחר הפסקה שנית תטמא מע"ל. והנה הא דאמרינן בהגיע זמנה לראות דראשונה די' שעתה ושני' מע"ל ובעבר' ג' עונות די' שעתה י"ל לכאורה דאתי' אפי' כרבנן החולקים אר"א וס"ל באשה שעברה עלי' ג' עונו' מטמא מע"ל דע"כ סברי רבנן כן באשה שכבר הוחזקה בדמים גמורים אבל זה שראתה רק ב"פ דלא הוחזקה בדמים רק הואיל והגיע זמנה לראות צריכה בדיקה ולכך מטמא מע"ל כמ"ש הר"ן דקנסא הוא הואיל ולא בדקה וא"כ מ"מ היא אינו בחזקת רואה ולכך בעברה ג' עונות ולא ראתה מודים חכמים לר"א דהיא בחזקת מסולקת ודי' שעתה. אך זהו לרשב"ג אבל לרבי א"כ זהו שראתה ב"פ הרי היא מוחזקת בדמים כשארי נשים מבלי הבדל וא"כ ע"כ הך דקתני עברה עלי' ג' עונו' ר"א היא וא"ש דברי הגמ' דדווקא על ר"ג פריך דאת דאמרת בהדר קחזי' בעונו' דשנים מטמא מע"ל ע"כ דמוקי לי' לברייתא כרבי וא"כ ליכא לחלק בין הגיע זמנה לראות וראתה ב"פ ולשאר נשים וא"כ ע"כ ר"א היא וקו' הגמ' שפיר דרבי לא ס"ל כר"א וכו' ובהא ניחא דקבעה הגמ' הך קו' אמילתה דר"ג דמדבריו מוכח דהך ברייתא רבי היא וגם א"ש דהואיל ורבי היא קא קשי' לי' מסיפא דר"א היא וכנ"ל ולפ"ז אנן דקיי"ל כרשב"א יפה עשה רמב"ם דהעתיק כל דיני ברייתא דהנך לא תלי' כלל בדברי רבי ורשב"ג כמש"ל אמנם מילתא דר"ג השמיט דזהו דוקא לרבי ולא לרשב"ג וכמ"ש. ולפ"ז גם לחכמים יצדק בהך דעברה עליה ג' עונות בהגיע זמנה לראות דבזהו כ"ע מודים הואיל ואינה בחזקה רואה דהא לא חזיא רק ב"פ ואינו מוחזקת בדמים כלל ופלוגתא רחוקה בין ר"א לחכמים משווינן וכל הקושיא הוא דר"א היא היינו לרבי דהיא מוחזקת בדמים ודברי רמב"ם כפתור ופרח ומעתה אף לולי הנ"ל כמ"ש בדברי ט"ז יפה עשו הטור והש"ע שהשמיטו הך דר"ג בהדר קחזית בעונות כי רמב"ם השמיט מה דלא כהלכתה ומי כמהו מורה ודו"ק:

כט

שלא הגיע זמנה לראות והנה כפי דעת הרמב"ם פ"ד ה"א בהלכות משכב ומושב משמע דזקנה אם ב"פ ראתה לסוף צ' הרי זה מטמא מע"נ ועיין שם בכ"מ דעשה לרמב"ם סמוכי' מדברי המשנה וא"כ הבדל גדול יש בין זקנה ללא הגיע זמנה לראות. ותמהני מהמחבר ששינה דרכו ולא זכר דברי רמב"ם כלל תחת לשונו ואולי ס"ל אף דמטמא מע"ל מ"מ הוי כוסת שאינו קבוע ואינו חוששת דמ"מ וסת הראשון נעקר ולשאינו קבו' אין חוששת בזקנה וצ"ע:

ל

בב' לחודש וכו' הט"ז בס"ק מ"ז כ' דלכך נקט בכה"ג ולא בפשוט דראתה ג"פ בר"ח ובכ' בו משום דרבות' קמ"ל אע"ג דוסת ר"ח הוקבע מקודם וכן משמע מב"י ומפרישה אבל האמת דנקט הרמב"ן והראב"ד הך דינא לדינא דש"ס דאין אשה קובעת וסת לימי נידתה וזיבה וא"כ כשהיא רואה בר"ח וכ' בו כשתחזור לראות בר"ח הך ר"ח ה"ל בתוך ימי זיבה לראי' עשרים וכלא יחשב אבל כשכבר ראתה ב"פ בר"ח אף דבפעם ג' הקדימה לראות בעשרים מ"מ ראי' ג' בר"ח מחשב לוסת וזה ברור ופשוט: דע כי דעת הנה"כ דלהחמיר אמרינן אף לדידן דאין אשה קובעת וסת בימי נידה וזיבה והמ"י כתב כיון דכל טעם לדידן להקל לנשי' מבלי לדקדק בפתחי נידה וזיבה ואם אתה אומר להחמיר אמרינן אין אשה קובעת אף היא עדין צריכה לבדוק ולדקדק לדעת מתי הן ימי נידה או ימי זיבה וראה זה מצאתי להר"ן לחדושיו דהביא הך דרמב"ן בסוף פ' בנות כותי' וכתב דצ"ע דנהי דהחמירו על עצמן ה"מ לחומר' אבל לא לקולא ואם נאמר שקבועת וסת בימים שאינם ראוי' לקבוע וסת מדינא נפיק מני' חורבה וכו' ע"ש והרי דברי שניהם אמורה בספר ודברי הר"ן מסכימים לדעת הש"ך ולכן צ"ע:

לא

לאחר וכו' נראה ה"ה דמפלת נפל כ"ז שיש לה דין לידה לענין דם לידה ודם טוהר יש לה דין מניקה וכמ"ש מדברי תוס' נידה דף ל"ו ד"ה ושווי' וד"ה דליכא וכן מוכח מדברי הרמב"ן דדייק דמניק' לא אמרינן די' שעתה מדאורי' יושבת על דם טוהר די' שעתה ולא אמרינן דקמ"ל במפלת א"ו דכל דיש לו דם טוהר יש לו דין מניקה ופשוט:

לב

אינה אלא במקרה הט"ז בס"ק מ"ט פי' דאינו חוששת לוסת זו כלל וצ"ל דמיירי דלא ראתה ג"פ באותו עונו' שהיתה למודה לראות אבל ראתה ג"פ הא צריכה לחוש כמו וסת שאינו קבוע כדלעיל בסעיף ל"ג אלא מיירי דראתה רק פ"א או שתיי' ולכך אמרינן דהוא מקרה אלא שדברי הט"ז בס"ק מ"ח תמוהים דמשמע מדבריו דהבין הא דקאמר חוששת מיירי לאחר שעברו ימי מניקה וזה אינו כלל רק החשש הוא בתוך ימי הנקה ולא אוכל לירד לסוף דעתו בזה כלל:

א

ס"א עיין מ"ש הגאון אמוז"ל סק"א הקשה הא ה"ל ג' ראיות וב' דלוגי' שווי' בשבוע וא"כ למה לא אמרינן וסת לדילוג בשבוע וע"ש מ"ש ובהך סי' גופ' נסתפק הגז"ל בעצמו בהך סברה ולפענ"ד הקלוש' אפשר לתרץ דאיירי דהית' למודה לראות מקדם באותו יום בשבוע בוסת הקבוע ושינת' לראות ביום אחר בשבוע אבל לא קבעה וסת ואח"כ התחילה לראות בהפלגה כנ"ל א"כ גם רב מודה דצריך ג' דלוגים בשבוע דלמוד' שאני ובנתי' כבר קבעה וסת הפלגה בבירור וצ"ע:

ב

סעיף ב בש"ע ס"ג אם קבעה וסת לשעה דין זה יליף הראב"ד מהך דסלקא מבי טביל' א"ל הבעלה עג"נ ע"ש ואנכי בעניי לא אוכל להבין הך ראי' דמבואר בגמ' הטעם דהכירת חברת' דימה בה ולזאת התיר להבעלה עג"נ טרם ביאת לעיר וכמ"ש רש"י ותוס' שם וא"כ י"ל מלבד דהוי אפשר כוסת הקפיצות ואפשר יותר דהמה תלה רק בהכירת חברת' ואפשר דהראב"ד לא פי' כן בגמ' אבל התמיה שתמה הגאון אמוז"ל בסק"ג על המחבר שפסק שנעקר בפ"א אפי' בלא בדיקה י"ל הא הרי"ף והרמב"ם וכן הראב"ד גופ' ס"ל בבא מהדרך בעלה בא עלי' אפילו היא ישינה כיון דוסתות דרבנן וע"ל בקפ"ד מ"ש טעם לדבר א"כ בהך וסת דהוא נגד הרוב נשים דלא כוונ' בשעות וגם אינו מפורש כן בש"ס ופוסקים סמך המחבר על הנך גדולים הנ"ל דאין מצריך אפי' תחילה בדיקה דהמה ודאי ס"ל כאן דאוקמי בחזקת טהרה ל"צ אפי' תחלה למבדק וי"ל:

ג

סעיף ג עמ"ש הגאון אמוז"ל בסק"ט למה השמיט המחבר דעת הרמב"ם דכתב בפ"ח ה"ז מהל' א"ב הית' למוד' לראות ט"ו ושינת' לט"ז שניהם אסורים שינת' לי"ז הותר' ט"ז שינת' לי"ח נאסר י"ח והותרו וכו' וכ' הכ"מ דאע"ג דקבעה וסת מה"ט הותר' ט"ו דנעקר' בקביעות וסת אחר מ"מ חוששת לח"י נמי אולי תראה בו וכן גירס' תוס' והניח בצ"ע ובאמת קו' גדולה היא ולפענ"ד אפשר לומר דס"ל דגם תוס' ורמב"ם מודה לדינא דש"ע דאם תקבע פ"א וסת דילוג דאין חושש יותר רק הרמב"ם מיירי בראי' י"ז הי' ממשך ב' ימים והיום בח"י ראתה בלי המשכה כלל כדרכה פעם כפעם ואף דקיי"ל דלא כרמב"ן רק דאזלינן תמיד בתר תחילת הראי' מ"מ כבר כתב הג' אמוז"ל בס"ק י"ז דהטור ס"ל כרמב"ן גבי וסת הדילוג דמהכ"ת ידח' וסת חודש השכיח בפני אינו שכיח וסת הדילוג א"כ י"ל דכן ס"ל הרמב"ם (ואפשר מזה הטעם פסק הטור לעיל כרמב"ן בלי חולק כיון דתו' ורמב"ם הכא ס"ל כוותו) כך וודאי אם ראינו דלא הית' רגילה כלל למשוך וסתה ב' ימים עד אותו ראי' י"ז העבור וגם היום בח"י ראתה בלא המשכ' אף שאמרינן שתקבע וסת הדילוג דקיי"ל באמת דאזלינן בתר תחילת ראי' והותר' ט"ו דנעקרת ע"י ראי' הדילוג מ"מ איכא חשש אולי תראה בחודש הבא ג"כ בח"י ואז ברור דתקבע וסת החודש השו' ואזלינן בתר סוף הראיה של י"ז כדי שיוכל לקבוע בח"י לחודש השוו' השכיח אבל אם עבר ח"י ולא ראתה וראתה לי"ט אז הדר' לדינ' דאזלינן בתר תחילת וסת וזה כוונת התו' והרמב"ם דס"ל דחוששין לח"י דאולי תראה בו ואם תראה בו בוודאי תקבע לוסת החודש ואזלינן בתר סוף ראי' אבל לדינא דגמ' דאם דילגה בלי המשכה דאין חוששין כלל לח"י מודה ול"פ כלל על גירס' וסוגי' הגמ' ולזאת ל"צ להביא הב"י דעתם. או י"ל דהתו' ורמב"ם איירי אם אשה רגילה לראות תמיד בתחילת היום ול"ק לה שפיר אי קודם הנץ החמה או לאחר הנץ החמה א"כ מדינא אסורה רק אותו הלילה וביום שלפניו מותרת אך כבר כתב הש"ע בס"ק פ"ז אם שימש בעונה הסמוך וראתה תולה בוסת' ועמ"ש אמוז"ל דדעת הפרישה עיקר דתולה הקלקול וכו' וס"ל להרמב"ם כיון דיש לחוש דאפשר דראתה בחודש שלפניו באותו יום אולי גם בחודש הזה תראה באותו יום אבל אם תקבע בלי ספק וסת הדילוג גם הרמב"ם ותוס' מודה לדינא דש"ע וצ"ע. או י"ל בפשוט דאיירי דדילג תמיד ליום אחריו רק בי"ז לא קים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או לא ובח"י ראתה כדרכה ביום ואמרינן מסתמ' קבע וסת לדילוג ועוקרת להראשון להיות מותרת ט"ו וראי' י"ז הי' לאחר הנץ החמה ואורח בזמנו בא רק מ"מ ס"ל לתוס' ורמב"ם דעדיין אינו יוצא מחשש אולי יראה בחודש הבא ג"כ לח"י ותקבע וסת החודש השכיח כי אולי עדיין ל"ק וסת הדילוג כי הי' הראי' קודם החמה וא"ל למה עקרתו וסת הקבוע ט"ו י"ל דמסת' ל"ח לזה אבל אם יראה בחודש הבא בי"ח ודאי חיישינן לזה ולזה אסורה אבל לדינא דש"ע דאיירי בלי ספק שראתה לדילוג מודה הרמב"ם ותוס' ובזה ניח' דברי ה"ה שכתב על הרמב"ם שא"צ לבאר שזה גמ' ערוכה היא ותמ' עליו הכ"מ הא לשיטת הרמב"ם נאסר י"ח ע"ש י"ל דלמד ברבינו כדברינו הנ"ל וזה מוכח ממשנה ומגמ' דאם לא תקבע כדינא וסת הדילוג דחוששין לוסת החודש וא"צ רבינו לבאר והאמת אגיד אף שהדבר קשה קצת בדברי הרמב"ם שעיקר חסר מ"מ הנלע"ד כתבתי כי בלא"ה ק' שדברי תוס' ורמב"ם יהי' נגד משנה וגמ' דמבואר דאם תקבע וסת הדילוג כדינא בלי ספק דשוב אין חוששת לוסת החודש דשוויי' לכל דינא שתקבע בד' פעמים בדילוג כמו וסת החודש בג"פ וצ"ע. וא"ל לפ"ד קו' הרא"ש בפ"ק דנדה ותבדוק בתוך וסת אפילו ל"ק וסת כר"י דאולי ימשך כנ"ל ז"א כי עמש"ל סק"ו בזה בדברי אמו"ז הגז"ל:

ד

סעיף ד עמ"ש אמו"ז הגז"ל בסק"י לתרץ סתירות הרא"ש מנדה לב"ק דשם כתב גבי נגיחות הלכה כרב ותוכן דבריו דבאמת ראוי לפסוק כרב דהלכה כמותו באיסור' רק כיון דוסתו' דרבנן פסקינן להקל כשמואל וסברה ישרה הוא וא"ל אי פסקינן כשמואל דצריך ג' דלוגי' איכא ג"כ חומר' דצריך לחוש לכמה מיני וסת וכדומה לפ"ד לעיל בקפ"ד צריך בדיקה לפני כל תשמיש ותשמיש משא"כ א"א דקבע' וסת כרב בב' דלוגי' א"צ לזה כלל ז"א דמ"מ איכא כמה קונת אי לא קבע' לענין עקירה וכדומה כמבואר בסעיף ב' וס"ד. אך לכאורה יש לעורר האיך מדמה הגמ' נגיחות שור לוסת אליבי' דשמואל דצריך ג' דלוגי' גבי וסת ה"ה בשור דלמא שמואל בעצמו מסופק בוסת אם די בב' דלוגים כרב רק להיות כי וסתות דרבנן מקיל לגבייהו ומצריך ג' דלוגים אבל גבי נגיחות דדאוריית' הוא מודה שמואל לרב דסגי בב' דלוגים ז"א הא שמואל לשיטתו אזיל וס"ל בנדה דף ע"ז וסתות דאורייתא ובלא"ה אם באמת מסופק האיך יפסוק גבי שור לחומרא להוציא ממון מיד המוחזק מספק:

ה

סעיף ה עמ"ש הגאון אמוז"ל בסק"ד על הש"ך בסקכ"ו דהעלה אם ראתה אשה ר"ח שבט אדר ניסן ואח"כ סירג' וראתה סיון ואח"כ אב דחשבינן ניסן לוסת הקבוע ואין כאן רק ב"פ לסירוג והק' ז"ל הא בגמ' דב"ק בעי' לי' שור נגח ה' ו' שבת שבת ושבת שבת קמיית' ליומא קמא שדינן ואייעד לכולא יומא או לשבת בתריית' שדינן ולא אייעד אלא לשבתות ועלתה בתיקו וכן הרמב"ם פ"ו מנ"מ כתב דהוא ספק וא"כ הדברים דומים בלי הבדל כלל וא"א בתיקו במלתא דרבנן ספיקא לקולא א"כ יש לילך לקולא לכל צד ולומר דקבעה וסת לסירוג ולא לחודש וא"צ לחוש אלא מב' לב' חדשים וכו' ע"ש וטרם אעלה אמרתי להתבונן אם יש נ"מ לדינא לדברי הש"ך דהחמיר ולדברי אמו"ז הגז"ל דהוכיח להקל כי לכאורה העיקר פלפול בהך נדון אשה שראתה שבט אדר ניסן ואח"כ סיון אב א"כ כל הספק אם הגיע לחודש אלול אי כדברי הש"ך דשדינן ניסן לוסת החודש א"כ אסור' אלול מכח וסת החודש דלא דלגה רק ב"פ וא"א כדברי אמוז"ל דשדינן ניסן לוסת הסירוג לקולא א"כ יהיה ר"ח מותרת אבל יותר לכאורה אין נ"מ דממנ"פ אם רואה באלול איגלאי מילתא דבוסת החודש קיימא דהא כל סברתו להתיר מכח ספק והשתא ע"י ראית אלול אתברר לנו דבוסת קמיית' קיימא דשכיח וכרוב נשים חזית וא"כ הספק רק על אלול ואף כי צעיר ישראל לימים ולחכמה ואיני כדאי להכניס ראשי בין שני הרים גדולים מ"מ לעצור במילין מי יכול אמרתי לכאורה כ"ע מודה דאסור' באלול דאף דאזלינן לקולא שקבעה וסת לסירוג כדברי אמו"ז הגז"ל דכבר הבאתי בס"ק הקודם דברי הרמב"ם בפ"ח מהא"ב דפסק דאף דוודאי תקבע וסת הדילוג דמ"מ חוששת לחודש הבא אולי תקבע וסת החודש ולעיל הק' הג' אמוז"ל על המחבר למה השמיט דעת הרמב"ם דכן הוא דעת התו' וא"א כמש"ל דרמב"ם איירי בספק קביעות וסת לדילג ולזה כ"ע מודה א"כ גם כאן דאיכא ספק' טובי ובאת להתיר רק מכח ספיק' לקולא פשיטא דצריך לחוש ופשיט' אם הרמב"ם איירי בוסת הדילוג גמור א"כ כאן דאיכא ספק טובי כ"ע מודה לדינא דרמב"ם ותוס' דאסור' לעולם בר"ח אלול הבא א"כ ברור דאסור' באלול הבא ובאלול אתברר לנו הספק אך באמת ק' על הש"ך מנ"מ אם שדינן ניסן לוסת החודש הקבוע או לא דהא לפ"ד הנ"ל ר"ח אלול לעולם אסורה לשמש ובהגיע תור אלול אתברר לנו הספק וא"ל אם לא שדינן ניסן לוסת החודש הקבוע ס"ל להש"ך דגם לוסת הסירוג לא שדינן רק הוי כאשה שאין לה וסת כלל וצריך בדיקה לפני תשמיש וכה"ג צריך לחוש להפלגה וכדומה חדא זה דוחק וחומר' יתיר' דהא ודאי אית לה וסת או חודש או דילוג ובלא"ה בזה ודאי אזלינן לקולא ועוד לדברי הש"ך סקפ"ד דס"ל אפי' אשה שאין לה וסת תוך למ"ד הוי כאשה שיש לה וסת וא"צ בדיקה לבעלה ובלמ"ד נתברר לנו הספק כנ"ל וא"ל אף דאלול באסור' קיימא מחמת חשש דלמא תקבע וסת החודש מ"מ סמוך לוסתה מותרת ואינה אסורה רק אותה עונה ממש משא"כ אם אסורה מחמת וסת קבוע אסורה לשמש אפי' סמוך לוסתה הא מבואר לעיל בסקפ"ד שצריך לפרוש סמוך לוסת' אפי' לא ראתה רק פ"א ודוחק לחלק דכ"ז אם אותו ראיה מקדם אין לתלות כלל בוסת אחר אבל במקום ספק יוכל לומר שזה הראי' היה וסת דילוג ואף דניחוש אולי היה לקביעות אחר אז א"צ סמוך לוסתה לפרוש כיון דבלא"ה הוא רק דרבנן וספיק' לקולא זה דוחק גדול וצ"ל בדוחק דוודאי א"א כדעת הש"ך דהוי קבוע א"כ בעברה וסתה אסור לבוא עלי' בלי שאלת פי' כמבואר לעיל בסי' קפ"ד דלא כהרי"ף ורמב"ם דמתירין לבוא עלי' אפי' ישינה משא"כ אם הוא רק מחמת חשש כ"ע מודה לדינא דרמב"ם והרי"ף דמותר לבוא עלי' אפי' ישינה דהוי בכלל ס"ס אולי ניסן שדינן לוסת דילוג ואין זמנ' לראות ואת"ל לוסת חודש שדינן מ"מ אולי לא ראתה ומותרת וזה יהיה כוונת אמו"ז הגאון זצ"ל אבל בגוף הדין אין כאן נ"מ דבר"ח אלול ודאי אסורה דלמא לא נחוש בספק וסת דילוג מה שהרמב"ם ותוס' חוששין אפילו בלי ספק כלל ובהגיע תור אלול נתברר לנו הספק דודאי אם ראתה חזינן דוסת החודש קבעה לוסת ואם לא ראתה פשיטא דקבעה וסת לדילוג וצ"ל דכל ההפרש הוא אם בעלה צריך לשאול אותה או מותר לבוא עלי' בלי שאלת פי' כדעת הרי"ף והרמב"ם וזה יהי' כוונת הש"ך דכתב בפשיטות דניסן לוסת החודש שדינן וא"כ אסורה ותמה עליה הא הוא עלתה בתיקו וספיק' לקולא וא"כ א"צ לחוש רק מב' לב' חדשים וא"כ פשיטא דמותר לבוא עלי' בלי שאלת פי' בעברה עונת אלול אבל בגוף הדין דר"ח אלול אסור' לשמש גם אמוז"ל מודה זד"ג אך י"ל דאיכא נ"מ טובא בניהם לענין עקיר' ודאי אם לא ראתה בר"ח אלול הבע"ל מותרת מ"מ אם תראה אח"כ כ' תשרי ובר"ח תשרי לא ראתה לדעת הש"ך עדיין יש לה וסת קבוע לר"ח דהא לא עקרה עדיין ג"פ כסדרן ולדעת אמו"ז הגאון ז"ל א"צ עקיר' כלל לוסת החודש וצריך עקיר' ג"פ לוסת הסירוג דקבעה וצ"ע כי יש לדחות גם זה:
אמנם בגוף הקו' נראה להליץ בעד הגאון הש"ך דלכאורה קו' אמו"ז הגז"ל קשה ביותר על הגמ' ב"ק ותפשוט מסוגיא דנדה כי לכאורה דברי הש"ך מבוארים מגמ' וכאשר אבאר דאי' שם ב"ק דף ל"ד אבעי להו שור שנגח שבת שבת ושבת יום א' וב' מהו שבת בתריית' לשבת שדינן ואייעד לשבתות ולא לימי חול א"ד בתר שני ימים אחר שבת שדינן ואייעד לכולא יומא נגח בה' ובו' שבת שבת וכו' שבת קמיית' וכו' והנה לכאורה קשה הא הגמ' מדמי נגיחות לפלוגת' דרב ושמואל בוסת והא אי' בנדה דף ס"ד אתיבי' היתה למודה לראות בט"ו ושינת' לט"ז וכו' שינת' לי"ז וכו' שינתה לי"ח הותרו כולן ואינו נאסרה אלא מי"ח ואילך וק' לרב א"ל רב למודה שאני ופי' רש"י ודאי למודה לראות בט"ו ראיות ט"ו שדינין לט"ו הקודמים כי קאמרינן אלא אם התחילה לראות או באשה שאין לה וסת עכ"ל א"כ לפ"ז אם ראתה אשה ב"פ בט"ו לחודש והיום ראתה בט"ו דקבעה בה וסת דא"צ יותר מג"פ ושינת' אח"כ לט"ז ואח"כ לי"ז מודה רב דצריך עוד דילוג לח"י כמבואר ברש"י דראי' ט"ו שדינן לוסת קבוע רק הוא אומר דסגי בב' דילוגים היינו אם התחילה לראות אבל לא אם תשליש היום בראי' ט"ו הזה לוסת קבוע א"כ מ"פ הגמ' גבי נגיחות נגח ה' ו' שבת שבת ושבת הא זה דומה לוסת ומודה רב דראי' ט"ו שדינן לוסת קבוע א"כ גם גבי נגיחות שדינן שבת קמיית' לנגיחות ה' ו' ואייעד לכולא יומא וק' ותפשוט וד"ל דאף אם זה הראי' ט"ו שהיא למודה לראות בהם הי' ג' לראית' לוסת קבוע לא שדינן וברייתא דלמודה מיירי דראתה כבר ג"פ ורש"י לא חש וכתב רק דאנא קאמר' בתחילה ראי' וה"ה אם זה ראי' ט"ו היא פעם ג' מ"מ לא שדינן לראי' קמיית' ורש"י או או קאמר מלבד דזה דוחק כי לא מצינן במשנה רק כשתקבע ג"פ וק' הא לפעמים ל"ת עד שראתה ד"פ כנ"ל אף גם לכאורה מוכח דברייתא הכא דלמוד' ט"ו איירי דווקא עם הראי' שראה היום בט"ו קבעה ג"פ דאל"כ ק' לשמואל דס"ל דלעולם צריך ג"פ האי מתני' דתקשה לרב ק' ג"כ לשמואל דקתני היתה למודה לראות ט"ו ושינת' וק' טעמא דלמודה הא אינו למודה א"צ ג"פ וסגי בב"פ וקשי' לשמואל והלא זה סוגי' בכל הש"ס ויותר ק' להנך פוסקים כשמואל דצריך ג"פ כיון דתני כוותו שינת' לכ"א וכו' עיין בהרא"ש וק' הא אליבי' דרב נמי איירי בלמודה לראות בכ' א"כ גם כרב אתי' ואף די"ל כיון דסתם גמ' דחק' דייקא נמי דשבקינן וכו' זה דוחק ועיין בהה"מ פ"ח הנ"ל שכתב כיון דתני' כוותו וזה יוכל להיות גם כרב וביותר כיון דקתני דווקא למודה ובפרט הא הלכה כרב באיסור' וצ"ע) וע"ק האי למודה מאי למימרא אליבי' דשמואל הא בלא למוד' ג"כ צריך ג"פ לרב ניחא דאשמעינן דווקא למודה וא"ל דאשמעינן למודה כמו דמתרץ הגמ' על קו' דקארי לי' מ"ק לי' דה"א דעוקרת בתרתי הא זה מפורש במתני' דהכא דאין וסת נעקר עד שתקבענו וכו' ובאמת על סתם גמ' ג"כ ק' דמתרץ למודה אצטריך דה"א דעקרת' בב"פ הא זה מתני' מופרשת וא"ל דברייתא מפרש דברי המתני' הא זה כבר תנא לי' בברייתא שינתה וכו' וצ"ע. לכן י"ל דהכא איירי למודה דראתה מקדם ב"פ בט"ו והיות תשלש הוסת הקבוע ובחודש שלאחריו שינתה לט"ז וס"ל לרב ושמואל דשדינן זה הט"ו לוסת הקבוע וא"כ שפיר אשמעינן רבות' דלמוד' דה"א דשדינן זה הט"ו לוסת הדילג ולאחריו כאבעי' הגמ' בב"ק גבי נגיחות כיון דרואים דדילג עוד פעמים אשמועינן דשדינן ראי' ט"ו לוסת הקבוע וצריך עוד ג"פ בין לרב ובין לשמואל וז"ש רב למודה שאני כיון דבחודש הזה שראתה בו לט"ו נקבע וסת קבוע הוי למודה ואינו מהמנין ופריך הגמ' ודקארי לי' וכו' הא זה הוי לי' למודה ומשני ה"א דעקרת' בב"פ דה"א דאינו דומה למתני' כיון דאיכא ספק לא שדינן ראי' ט"ו לוסת החודש אלא לדילג קמ"ל וא"ש ולפ"ז דברי הרש"י בדיוק נאמר' אנא קאמרינן דוקא בהתחילה לראות ודברי הש"ך על נכון כי דבריו נאמר' בפירוש בגמ' ולק"מ אך עדיין יהי' קו' הנ"ל על הגמ' בב"ק במ"ע ותפשוט מהכא לכן נראה לי בעיני הק' לתרץ דוודאי גבי וסת שפיר שדינן ראי' ט"ו לוסת החודש הקודם ולא לוסת הדילג דלמה נדחה וסת החודש דשכיח מפני וסת הדילוג דאינו שכיח אך גבי נגיחות בב' ימי חול י"ל מ"מ שדינן שבת לשארי שבתות דבלא"ה איכא סברא דשבת אינו מהמנין לימי חול כלל דאי' במתני' שם מועד לשבתות וכו' ופירש"י דשבת נח ממלאכתו וזחה דעתו משא"כ בחול והירושלמי כתב כיון דרואה בגד נקי ולבן ואיכא ג"כ סברה להיפך כיון דכבר נגח ב"פ בימי חול אך בב' ימים לא נעשה מועד וכיון דעבר' ימי חול ולא נגח וכמ"ש המהרש"א לשם דאיירי דראה בימי חול ולא נגח א"כ איגלא מילתא דלא אייעד לימי חול רק לשבתות ובודאי שבת קמיית' לא שדינן לימי חול הקודמי' אבל גבי וסת שדינן ראי' ט"ו לראי' ט"ו הקודמים חדא התם גבי אשה הא בלא"ה צריך להפסיק ולהמתין זמן מה לראות פעם ב' ומה לי אם תמתין למ"ד יום או ל"א יום ועוד התם ראי' ט"ו ראי' מעליא ואיכא לשדינן לוסת החודש כמו לוסת הדילג ומהכ"ת ידח' שכיח וכו' משא"כ הכא דאיכא סברא דראי' שבת אינו מהמנין כנ"ל ואינו דומה כלל לוסת בזה הענין ולק"מ וצדקו דברי הש"ך וק"ל:

ו

סעיף ו עמ"ש אמ"ו הגז"ל בסקי"ז סברא ישרה לתרץ דברי הטור דפסק כאן כדברי הרמב"ן דאזלינן בתר סוף וסת כיון דיוכל לקבוע וסת החודש דשכיח משא"כ לעיל ע"ל באריכות וא"ל א"כ עדיין ק' כקו' הרא"ש בר"פ התינוקת ותבדוק בשעת וסת אפי' למ"ד אין קובעת וסת תוך וסת כדי לידע זמן המשכת וסת ז"א עד וסת שאינו שכיח לא חיישינן ולא תקנו ע"ז כלל:

א

חוששת ליום ל'. היינו לאותו יום החדש וכמ"ש לקמן ס"ק ל' וכן חוששת לוסת ההפלגה עד שתקבע אחד כדינו כדלקמן סעיף ב' וסעיף י"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך והא דחוששין לוסת ההפלגה היינו בראתה שתי פעמים דאל"כ לא שייך לומר וסת הפלגה וכ"כ הש"ך עצמו בסימן זה כמה פעמים:

ב

חוששת לזמן הידוע. ואסורה לשמש כמבואר לעיל בסי' קפ"ד:

ג

לסוף כ'. פי' אחר ראיה ראשונה:

ד

בפעם אחת. ואפי' עונה בינונית שלא נקבע רק פעם אחת נעקר בפעם אחת וכן משמעות הש"ס והטור והרשב"א וכל הפוסקים וכן משמעות המחבר כאן ודלא כעט"ז שבסעיף י"ג כתב דעונה בינונית הוה כוסת קבוע ממש ואינו נעקר אלא בג"פ ולא דק בזה וכבר השיג גם כן עליו הש"ך בסימן זה ס"ק ל' ע"ש:

ה

וסת לשעות. כגון אחר טבילתה וכיוצא בזה ע' בב"י:

ו

דינה כוסת קבוע. דהיינו לענין דין זה דוקא דאסורה לשמש עד שתבדוק אבל לענין עקירה מתעקר בפ"א כמו וסת שאינו קבוע כמבואר בסעיף ב' ועמ"ש בס"ק ד':

ז

פעמים שתהיה הפלגה. כתב הב"י שכן מתבאר מתוך הרשב"א וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש דף כ"ה ע"ב להדיא וכתב שם וה"ה אם דלגה למפרע כגון לכ"ט ואח"כ לכ"ח וכ"כ הש"ך בשם התוספות וכתב עוד הש"ך דה"ה אם ראתה מתחלה לכ"ט ואח"כ לל"א ואח"כ לל"ג ואח"כ לל"ו חוששת לל"ט וכן לעולם וזה כוונת המחבר במ"ש בין שהרחיקה דלוגה וכו':

ח

קבעה וסת לדילוג. וחוששת אח"כ ליום ל"ג ואח"כ ליום ל"ד וכן לעולם עכ"ל הש"ך וה"ה שיוכל לקבוע הדלוג חלילה בדרך זה כמבואר בסמוך סעיף ח' וע"ש וכל סעיף זה קאי אליבא די"א שבסעיף ז' דלדעה ראשונה בעינן הכא ה' ראיות כ"כ הש"ך והט"ז:

ט

ראתה ג"פ בא' בשבת. כגון שראתה בא' בשבת וחזרה וראתה אחר ג' שבועות בא' בשבת קבעה לה וסת לא' בשבת לג' שבועות כ"כ הפרישה והב"ח והש"ך ואין להקשות דא"כ מה איצטריך לאשמעינן בזה דהא ג"כ קבעה וסת להפלגות שווים ממש י"ל דאי משום וסת ההפלגה לא היה נקבע אלא אחר ראי' רביעית משום דראיה ראשונה לא מקרי הפלגה כלל משא"כ קביעות ימי השבוע נקבע לאחר ג' פעמים דבפעם ראשונה מקרי א' בשבת כמ"ש הב"י:

י

או בה' בשבת. זה שאינם שוים:

יא

אע"פ שא' מלא וא' חסר. דהיינו לפי קביעות הב"ד ושיפורא גרים. ש"ך בשם הרשב"א:

יב

עד שתראה בי"ח לתמוז. ואז יש כאן שלשה דלוגים וחוששת לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם:

יג

ומיהו אם היה לה וסת. וכתב הב"ח והט"ז והש"ך דמיירי שהוסת שוה לדילוג כגון שוסתה הוה קבוע בי"ד וקמ"ל דלא תימא חשבינן ראיה ראשונה עם ראיות שעברו עליה ועדיין לא הוה אלא שלש ראיות קמ"ל דמ"מ יש כאן שלש ראיות בדילוג משא"כ הפוסקים כרב דסגי בשלש ראיות אם היה לה מתחלה וסת קבוע בט"ו לא סגי בב' ראיית בדילוג אח"כ. כן מבואר להדיא בש"ס פ"ק דנדה דף ס"ד:

יד

ויש לחוש לדבריהם להחמיר. וכתב הב"ח והט"ז והש"ך דהיינו לחוש לחומר שתי הדעות דהיינו שחוששת לי"ז ולי"ח בתמוז ואם נקבע בג"פ אינו נעקר אלא בג"פ וכ"כ הראב"ד בספר בעל הנפש סוף דף צ"ו דמספקא לן מילתא אי אמרינן הלכתא כרב באיסורי או נימא כיון דפליגי ג"כ לענין דינא בזה א"כ הלכתא כשמואל וצ"ע שהרא"ש והרשב"א הובא ג"כ בב"י כתבו שהראב"ד פסק כרב:

טו

וי"ז בסיון. לפי דעה ראשונה שהביא המחבר בסעיף ז' א"כ על כרחך צ"ל דכאן מיירי שהיה לה וסת קבוע מתחלה כדלעיל וכ"כ הפרישה וזה נ"ל כוונת הטור והמחבר שכתב ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג משמע שכל הראיות צריכין להיות בדילוג ואם לא היה לה וסת קבוע לא מקרי ראיה ראשונה בדילוג וכמבואר לעיל וא"כ גם בדין זה יש לחוש לחומר שתי הדעות וכמ"ש בס"ק י"ד ובש"ך השיג על הפרישה וכתב דמשמעות הטור והרשב"א דהכא בין לרב ובין לשמואל סגי בג' ראיות עכ"ל ואין דבריו מוכרחין כלל ואין שום משמעות בדבריהם כלל דאפשר לפרש דבריהם כמ"ש ומנין לנו להקל נגד דעת ר"ת שהובא בתוס' דנדה דף ס"ד ד"ה אתמר וכו' מבואר להדיא דלשמואל אף בכה"ג בעינן ד' ראיות ובפרטות שדין זה נלמד מדברי ר"ח כמ"ש הרשב"א בתה"א דף קע"ד ע"א:

טז

וחוששת לעולם. וכתב הב"ח סעיף י"א דה"ה בג"פ בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוי וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול חוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וכן לעולם כ"כ בספר בעל הנפש להראב"ד דף צ"ו ס"א והא דנקטו הפוסקים בג' חדשים ולא נקטו ב' חדשים (ועמ"ש הב"ח והט"ז ליישב קושיא זו) נ"ל דלרבותא נקטו דאף שדילוג בפעם הג' ג"פ והוה אמינא שנעקר הקביעות הראשון והוה קביעות לדילוג מחדש ותהא חוששת לי"ח טבת וי"ט בשבט וכן לעולם קמ"ל דאפ"ה הכל חדא קביעות הוא דהיינו לדילוג חלילה וק"ל:

יז

קבעה לה וסת. וראיה ראשונה מן המנין אליבא דכ"ע וכמ"ש הב"י בשם הבעל הנפש להראב"ד דהוה כוסת השוה וכמבואר בסמוך סעיף י"ב והוא פשוט וכ"כ הש"ך ודלא כפרישה והט"ז:

יח

לא קבעה וסת. כיון שסירגה אפי' להיש מחמירין שבסעיף ז' ומ"מ חוששת לי"ט בתמוז משום דיש שתי הפלגות שוות דמט"ו בניסן עד ט"ז באייר הוא ל"ב יום וכן מאייר עד י"ח בסיון דניסן מלא ואייר חסר וכשתראה בי"ט בתמוז דהוי נמי הפלגה ל"ב מי"ח בסיון א"כ קבעה לה וסת דהפלגה בג"פ ע"י ד' ראיות. כ"כ הב"ח וש"ך:

יט

או שתים. היינו לדעה ראשונה שהביא המחבר בסעיף ז' דליש אומרים קבעה וסת בב' דילוגים בג' ראיות אם לא שהיה לה מתחלה וסת קבוע בט"ו ודלגה לט"ז ואח"כ לי"ז דאז לכ"ע לא קבעה לה וסת וכמ"ש לעיל ס"ק י"ג וכ"כ הש"ך דלא כמשמעות הדרישה ועיין בתוס' דנדה דף ס"ד ע"א ד"ה ואינה:

כ

וסת הסירוג. כתב הש"ך דלכך נקרא וסת הסירוג כיון שסתם נשים וסתם מל' לל' א"כ זו שראתה מב' חדשים לב' חדשים סירגה מדרך שאר נשים. אבל יותר נראה דמיירי אפי' שראתה בתחלת ראייתה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח סיון דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה וסת לסירוגין דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים עכ"ל הש"ך ובאמת דבריו תמוהים לכאורה כיון שתחלת ראייתה היה בר"ח אדר ואתחר כך בר"ח סיון וא"כ איך כתב דהשתא ראתה מחדש לחדש הלא הוא מג' חדשים לג' חדשים ועוד דהוא נגד דברי הש"ע שכתב דתחלת ראייתה לסירוג היה בר"ח ניסן ולפי דבריו לא ראתה כלל בר"ח ניסן. ובאמת בספרי הש"ך הנדפס בווילמרשדארף הרגיש המגיה בזה ותיקן וכתב וז"ל ואפי' שראתה בתחלת ראייתה בר"ח אייר עכ"ל אבל גם בזה לא תיקן כלום דא"כ תקשה מהיכי תיתי שיהיה קביעת לסירוגין כיון שלא ראתה רק פעם אחת בסירוג דהלא ראתה ר"ח (ניסן) ואייר וסיון ופעם אחת דילגה לר"ח אב וגם עדיין הוא נגד ל' הש"ע ויותר תמוה על שני הגירסות איך מסיק הש"ך וכתב אם שוב ראתה בר"ח סיון הא עד השתא מיירי שראתה בסיון לכן נ"ל עיקר כגירסת הספרים ישנים שנדפסו בק"ק קראקא דתחלת ראייתה בר"ח אדר אך במקום שכתב ואח"כ בר"ח סיון צריך להגיה תיבת ניסן וכו' וא"כ דברי הש"ך נכונים דאע"ג שראתה מתחלה בר"ח אדר וניסן זה אחר זה דראתה מחדש לחדש ואם אחר כך ראתה סיון ואב מצטרפין גם כן ראיה דניסן ויש כאן שלש דילוגין ודוקא שלא היה לה קביעת וסת ג"פ מתחדש לחדש אבל אם היה לה קביעת ג"פ מחדש לחדש אז אין מצטרפין ראיה דניסן וצריכה לראות עוד פעם אחת בסירוג כדי לקבוע הוסת ועפ"ז יתפרשו היטב דברי הש"ך עיין דבריו באורך:

כא

האשה שראתה. כתב הטור לשון הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחלתו פעם אחת אבל וסת ההפלגה א"א לחוש לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מופלגת נמצא אתה אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון ראתה בו הוקבע וסת לר"ח לא ראתה בר"ח סיון נעקר וסת של ר"ח וחוששת לב' בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א שהרי ראיות ר"ח ניסן ואייר שווים בהפלגה לראיות ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר עכ"ל הטור ומבואר מדברי הב"י והב"ח והפרישה דלעולם חוששת לג' חששות דהיינו לוסת ההפלגה ולאותו יום בחדש שראתה וליום שלישי מאותו ראיה משום עונה בינונית והש"ך האריך להשיג עליהם דאין חוששין רק לוסת הפלגה ולאותו יום בחדש וזו היא עונה בינונית בין אם החדש הוא מלא או חסר ע"ש שהאריך בראיות ברורות:

כב

ראתה בא' באייר או לא ראתה בו. דעת הב"ח והפרישה כדעת הב"י דאם ראתה באחד באייר אינה חוששת לט' בו וכן הוא הסכמת הש"ך ובספרו נה"כ ועיין בט"ז שמאריך בזה לקיים דעת הרב וכנ"ל וכן מבואר להדיא מדברי הראב"ד בספר בעל הנפש דף נ"ו ע"א ע"ש:

כג

ואינה חוששת לוסת דדילוגין וכו'. כיצד ראתה ט"ו בניסן כן מבואר בש"ס ס"פ האשה והיא הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים וכמבואר בב"י לעיל סעיף י"א והש"ך כ' בס"ק ל"ב שזה הוא דעת הרב בפי' דברי הרמב"ן והוא נכון אע"פ שאין כן דעת הב"י ושאר אחרונים עכ"ל ולא מצאתי שום חילוק דעות בזה והוא מוסכם מכל אחרונים רק בנדון שלפני זה או עד שא' מהם נעקר וכו' בזה יש חילוק דעות בפירושיהם להרמב"ן עיין בב"י ובד"מ ובב"ח ואולי טעות נפל בדפוס:

כד

בהפלגה ודילוגים. ע"ד שנתבאר לעיל סעיף ה':

כה

רק י"א. כי בדלוג החודש ראיה ראשונה מן המנין אבל בדילוג ההפלגות על כל פנים ראיה ראשונה אינה מן המנין דבכל הפלגה בעינן ד' ראיות אבל מכל מקום למאן דסובר בדילוג החודש דראיה ראשונה אינה מן המנין א"כ בדילוג דהפלגות בעינן ה' ראיות וכמ"ש לעיל ס"ק ח' וכן כתב הט"ז והש"ך אלא שבש"ך הניח דברי הרב בצ"ע ולפמ"ש ניתחא:

כו

דהולכין תמיד אחר תחלת הראיה. ומה שראתה אחר כך דמים יתרים הוא דאתוספו בה ואם כן נקבע לה וסת לדילוג וחוששת י"ח בתמוז ולי"ט באב וכן לעולם וכה"ג פסק המחבר לעיל סימן קפ"ד סעיף ו' וכתב במעדני מלך ד' רצ"ו ע"א תימ' דלעיל בסי' קפ"ד ס"ד כתב דאשה שמשתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשיגיע וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו שהרי זה סותר להא דפסק דאין הולכין אלא לאחר התחלת וסת בלבד וכיון שעברה עונה ראשונה ולא ראתה מותרת עכ"ל ועיין בש"ך מ"ש ליישב קושיא זו ובאמת לע"ד מעיקרא לק"מ ואין זו דומה לזו כלל דלעיל מיירי באשה שאין לה וסת קבוע כמבואר בהגהות מיימוני להדיא אף בהגיע יום שלשים שהיא עונה בינונית דרכה להקדים ראייתה לגמרי ב' או ג' ימים או לאחר ולפעמים היא רואה בזמן וסתה ולא מיירי בהמשכת הוסת על כן צריכה לפרוש באותו זמן העונה דאולי תראה משא"כ כאן שיש לה וסת קבוע בדלוג ע"י תחלת ראייתה וחוששת את"כ לוסת הדלוג וק"ל:

כז

היתה רגילה לראות יום עשרים. הטור ושאר פוסקים כתבו דמדין התלמוד אין האשה קובעת וסת בימי נדתה ולא בימי זיבתה והאריכו בדינים אלו והמחבר והרב השמיטו כל זה היינו מפני שכתב הטור והפוסקים בשם (הרמב"ם)[הרמב"ן] דכיון דהאידנא נהגו להחמיר על עצמן שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה ה"נ לענין קביעות וסת אין חילוק כל זה פשוט וברור ובספר נקודת הכסף בהג"ה השיג על הב"י והרב וכתב (דהרמב"ם)[דהרמב"ן] לא קאמר אלא לחומרא דקבעה וסת אף בימי נדה ובימי זיבה אבל לא להקל דודאי לא יחלוק על התלמוד וכבר נתבאר לעיל בכמה דוכתי דיני חומר וסת שאינו קבוע מקבוע גם מי שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה משא"כ בקבוע והכי משמע מדברי הרשב"א בתה"א והה"מ בשם (הרמב"ם)[הרמב"ן] דלא קאמר אלא להחמיר וא"כ היה ליה להמחבר והרב להביא דינים אלו עכ"ל ולע"ד יפה כוון בזה הב"י ואין להחמיר בוסתות דרבנן כולי האי בזמן הזה ותדע דהא עיקר הטעם כתב הרשב"א בתה"א והובא גם כן בב"י שכתב וז"ל ואם אתה מחלק להם בין ימי נדה לימי זיבה נמצאת מצריכין ללמוד פתחי נדה וימי זיבה עכ"ל משמע להדיא דבשום ענין אין לחלק וק"ל וע"ל ס"ק נ"ב:

כח

ראתה לסוף ך'. פי' שהאשה זו שהיתה רגילה לראות לוסת דהפלגה מך' לך' ואח"כ שינתה ולא ראתה עד הפלגת ל' וכן בפעם שנית לא ראתה עד ל' ואח"כ כשהגיע לל' לא ראתה רק אחר ל' ראתה פעם אתחת ואח"כ ראתה מופלג מאותה ראיה ך' חזרה לקביעות הראשון אע"ג דג"פ לא ראתה ביום ך' לא נעקר יום ך' כיון שלא נקבע יום ל' שאם אשה מדלגת וסת א' פעמים וג' פעמים ואינו נקבעת ביניהם ליום אחר לא נעקר הוסת הראשון עד שתקבע לה וסת אחר (כן הוא משמעות הש"ס ופירוש רש"י והרא"ש וזה כוונת רשב"א בתה"א וכ"כ הש"ך בנה"כ ונסתלק תמיהות הט"ז בזה על הב"י וש"ע) ואע"ג דאף אם לא היה הקביעות הא' בכ' נעקר הוסת הל' כיון ששינתה פעם אחת בהפלגה קודם שנקבע כמ"ש הש"ך בס"ק מ' (אך בוסת החדש יש חילוק כמ"ש הש"ך שם) מ"מ אתי לאשמועינן דאף שלא ראתה ג"פ ביום ך' חוזרת לקביעות הראשון ובמ"מ דף רצ"ו ע"ב כתב דלאו דוקא כשלא ראתה בשלשים השלישית אלא כשעדיין לא הגיע הפלגת ל' דמיד אחר הראיה שניה ביום ל' ראתה בהפלגת כ' חזרה לקביעות הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירת של ב' ראיות דל' עכ"ל ועיין בש"ך שהניח פי' זה בקושיא:

כט

שינתה ראיותיה. זה ג"כ קאי אסעיף שקודם זה דהיה לה וסת לכ' ושינתה ראייתה לל' ול"ב ול"ד דלית כאן רק ד' ראיות שהם ב' דילוגים לכן אין לה וסת כלל משא"כ אם שינתה עוד וראתה עוד בל"ו הרי כאן ה' ראיות שהם שלשה דילוגים וקבעה וסת לדילוגים וחוששת אח"כ לל"ח וכן לעולם וכל זה קאי אליבא דדעה ראשונה שהביא המחבר לעיל סעיף ו' דלדעה שניה סגי בהפלגה בדילוג בד' ראיות עמ"ש לעיל בס"ק ח' ועיין בש"ך:

ל

ואין לה וסת כלל. וצריכה לחוש ליום ל"ד להפלגה ולעונה בינונית כמבואר לעיל ולפי מה שנתבאר לעיל סעיף ז' צריכה לחוש ג"כ לוסת הדילוג וק"ל:

לא

וה"ה להפסיקה מלראות ג' עונות. כן פירש הב"י ל' הטור ומהרש"ל פירש דברי הטור בדרך אחר בדברים ברורים וכ"כ הב"ח ואף שהדרישה והט"ז השיגו עליו עיין בנה"כ שמיישב כל דבריו בטוב טעם ודעת:

לב

ביום הוסת הראשון. פי' שתראה ראיה אחת ואח"כ ראיה לבסוף ך' דכיון שנעקר ולא ראתה ג' עונות ויום ך' עצמו משא"כ בפסקה פ"א ולא ראתה ביום ך' אף על גב דתו אינה חוששת להפלגת כ' דהא אין כאן הפלגה כיון שלא ראתה כלל ול"ד לוסת חודש דאם עבר עליה ר"ח א' ולא ראתה תחוששת לר"ח הבא אחריו עד שיעברו עליה ג' ר"ח משום די"ל מקרה הוא שלא ראתה בר"ח זה ותראה בר"ח אחר כיון שרגילה לראות בר"ח אבל בהפלגה א"א לומר כן דהרי כשתראה לבסוף מ' לא תראה בהפלגת כ' כ"כ מהרש"ל והב"ח והש"ך בנה"כ מכל מקום מיד שתראה שוב ראיה ראשונה אימת ומתי שיהיה חוששת וחוזרת מיד לקביעות הראשון כיון שלא נעקר רק פעם אתת משא"כ בעברו עליה ג' עונות צריכה דוקא לחזור ולראות ביום ך' עצמו וכן פירש הש"ך בנה"כ דברי הש"ע ושלא כמ"ש הט"ז דברי הש"ע הם שלא בדקדוק ול"ד לדלקמן ס"ס זה במעוברת ומניקה משום דהתם לא נעקר וסתה אלא שהיא מסולקת דמים ע"י העיבור מיד חזרה לקביעות וסתה וק"ל:

לג

חזר הוסת למקומו. כיון שלא נקבע לה וסת אחר בג"פ:

לד

ומ"מ חוששת לו. כמו לוסת שאינו קבוע ומבואר בהגה' מיימוני שהביא בב"י דהיינו דוקא בראתה ג' פעמים אבל בשביל פעם אחת אינה חוששת וכתב הש"ך והיינו דוקא בוסת הקפיצה בלבד אבל בוסת הקפיצה בימים ידועים בימי החדש או בהפלגה אף בפעם א' חוששת ועיין בש"כ:

לה

שהרי נודע שהיום גורם. זה הוא דעת הרמב"ם ורבים חלקו עליו ועיין בש"ך שמתמיה על המחבר והרב שלא כתבו דברי החולקים ועיין בב"י שכתב בשם הרמב"ן שכתב שבטלנו דעתנו מפני דעת הרמב"ם לכן נ"ל שסתם כאן כדבריו:

לו

אינה חוששת. ומכל מקום חוששת לעונה בינונית כמבואר לעיל סס"ק קפ"ד:

לז

אלא לקפיצות. ואינו נעקר אא"כ שתקפוץ ג"פ באותו יום ותמצא טהורה:

לח

הרבה פעמים זאח"ז. דהיינו שעה או שתים בשעה שרגילה לראות. ב"י בשם הרא"ש והתוס':

לט

אינה חוששת. כלל וכלל אפילו לוסת שאינו קבוע ואף על גב דנתבאר בסעיף כ"א דחוששת לוסת שאינו קבוע היינו בלא נקבע עדיין לשניהן יחד וכ"כ הדרישה והש"ך והט"ז וכן משמעות הרב בהג"ה דלא כב"י ודבריו תמוהין ועד"ר:

מ

שפיהוק של אתמול גורם. ול"ד לדלעיל ס"ס י"ז דאמרינן דהיום גורם ולא קפיצה דאתמול דשאני קפיצה דמחמת אונס היא בא כ"כ דרישה סעיף ס' וגם העט"ז והמע"מ סוף דף רצ"ח חילקו בזה ועיין במשמרת הבית דף קע"ד ע"א שמחלק להדיא כה"ג וכ"כ הש"ך והט"ז וכ"כ בתשובת חוט השני סימן י"ד אך שדוחה שם חילוק זה לעיל שלא מצא הדבר בשום ספר ובסימן ט"ו מדחיק מאד בישוב קושיא זו וכתב שנמשך אחר הב"י וצירף לזה דעת הרמב"ם וזה ודאי אינו דלדעת הרמב"ם פשיטא שקבעה הוסת לימים ולא לפיהוק כי לדעתו אין קובעת כלל לפיהוקין וכמ"ש המ"מ פ"ח מהא"ב:

מא

ואסורה לשמש עד שתבדוק. וכתב הב"ח דהיינו לכתחלה בשעת הוסת אסורה לשמש וצריכה בדיקה כדי להתיר אחר הוסת אע"ג דאם עברה ולא בדקה מותרת בלא בדיקה מ"מ לכתחלה צריכה לבדוק בשעת וסת כדי שתהא מותרת לאחר שעבר הוסת אבל אם עבר ולא בדקה ודאי מותרת לאחר הוסת בלא בדיקה אפילו בוסת הגוף (כדמשמע מסעיף כ"ו) עכ"ל הב"ח ועיין בפריש' שכתב כמה פירושים בזה ותופס פירוש זה לעיקר והט"ז דוחה פירוש זה ואין דבריו מוכרחים ועיין בנה"כ שפירש גם כן בדרך אחר קצת גם השיג על הט"ז וז"ל וגם מה שאמר וז"ל דהתם דיעבד והכא לכתחלה אין לו הבנה כלל דמה דיעבד ולכתחלה שייך הכא עכ"ל בודאי נתעלם ממנו דברי הב"ח והפרישה וכמ"ש והוא נכון:

מב

אכלה בצל וראתה וכו'. משמע דג' אכילות אלו א' מהם קובע את חבירו וכ"כ בית יוסף ועיין בב"ח שכתב שהטור היה מסתפק בדבר זה לכן השמיט דין זה:

מג

אפילו בלא ימים שוים. וראוי לחוש לדברי שניהם להחמיר וע"ל סוף סימן קפ"ד שיש עוד נפקותא בין שתי הדעות לענין עונה בינונית ועמ"ש שם:

מד

וכולם אין חוששין להם. והיינו דוקא בוסת הבאים ע"י מקרה כמו פיהוק אבל בוסת הקפיצות כיון שאינו נקבע אלא עם הימים ודאי דאסורה כל העונה וכמבואר בסעיף כ"ה ועיין בש"כ:

מה

אלא נמשכת גם אחר הוסת. וכ"ש אם מתחלת קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת. ש"ך:

מו

עד סוף עונה אחת. עיין בב"י מה שמתרץ בזה דלא תקשה מדלעיל סימן קפ"ד ועיין בב"ח והש"ך מה שתירץ בזה:

מז

אסורה כל עונת הוסת. כ"כ הב"י בשם הרא"ש בשם הראב"ד אכן לעיל בס"ס קפ"ד הביא הב"י בשם הראב"ד דוסת שבא ע"י מקרה בין שיש לה יום קבוע וכו' גם כן אינה אסורה אלא לשעתה ועיין בט"ז שהאריך לתרץ אבל משמעות ל' הרא"ש והראב"ד בספר בעל הנפש אינו כן וכן השיג עליו הש"ך בנה"כ אך שמדחיק שם מאד ליישב דברי הראב"ד אבל באמת יותר נ"ל דהרא"ש סברא דנפשיה כתב בדין זה דאסור כל העונה (והב"י שכתב) שהרא"ש כ"כ בשם הראב"ד היינו לפי שהרא"ש סיים שם בסוף דבריו וכל זה דקדוק הראב"ד אבל באמת לא קאי אדין זה רק אשאר דינים שהוזכרו שם בהרא"ש (כמבואר בספר בעל הנפש) והוא שלא כדעת הראב"ד דלעיל והרב שפסק לעיל בסימן קפ"ד סעיף ב' דבוסת התלוי בשינוי הגוף אינה חוששת רק בשעת וסתה מיירי שלא בא בזמן ידוע וק"ל:

מח

שלא הגיעה לימי הנעורים. כדלקמן סי' ק"צ סעיף ב':

מט

אם פסקה ג' עונות. שהם צ' יום אפילו היתה וסתה וסת הסירוג מב' חדשים לב' חדשים וכן בוסת ההפלגה שהיא מל"ה לל"ה ימים דבגדולה בעינן שעברו עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים או ג"פ מל"ה לל"ה משא"כ כאן דסגי בג' עונות בינוניות ואינה חוששת לוסת הראשון דהיינו מב' חדשים לב' חדשים ולוסת הפלגה אם שוב תראה פעם אחת. ש"ך ושאר אחרונים:

נ

ואפי' חזרה לראות באותן עונות. פירוש לא מבעיא אם לא חזרה וראתה באותן עונות או לא ראתה כלל (וכמ"ש בס"ק מ"ט) או ראתה פעם אחת דאינה חוששת לקביעות הראשון אלא אפילו חזרה לראות ב"פ בקביעות הראשון אפ"ה אינה חוששת כל שלא חזר ונקבע ג"פ גם זה שם:

נא

עד שתחזור ותקבענו ג"פ. משמע קצת מהל' שתקבענו דדוקא שתראה דרך קביעות דהיינו ג"פ בראיות מכוונות וכ"כ הט"ז משמע קצת מלשון הרשב"א שהובא בב"י דתינוקת וזקנה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל משמע אפילו ראתה ג"פ ועדיין הוא וסת שאינו קבוע כלל בראיות שאינן מכוונות אינה חוששת לוסת שאינו קבוע אבל הט"ז כתב דדעת הש"ע אינו כן דאף לוסת שאינו קבוע חוששת כל שראתה ג"פ רק לוסת הקבוע הראשון אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ועיין בספר נה"כ שהשיג עליו:

נב

וזקנה. ע"ל סימן קס"ד סעיף ג' ועיין בש"ך שכתב וז"ל ודע דבכל מקום שנאמר בכל סימן זה שקבעה וסת אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה כדאיתא ברשב"א וטור ושאר פוסקים עכ"ל וכבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ז כן בשם ספר נה"כ ודחיתי דבריו ע"ש:

נג

שזקנה כל כך שראויה. ואע"פ שהיא מקפדת וכן אם אינה ראויה לראות אע"פ שהיא אינה מקפדת כי לאו בדידה תליא מילתא כמ"ש הב"י בשם הירושלמי:

נד

ואינה חוששת. בפ"ק דנדה יש פלוגתא בזה דחד אמר כל שאינה בושה וחד אמר כל שאינה מקפדת ואיכא בינייהו בושה ואינה מקפדת ופסק הרשב"א והרמב"ם ורבינו ירוחם כמ"ד שאינה מקפדת והטעם נ"ל לפי שבירושלמי איתא להדיא כמ"ד כל שאינה מקפדת וגם הוא מידי דרבנן אזלינן לקולא וכ"כ הכסף משנה פ"ד מהל' מטמא משכב ומושב ונראה שזה ג"כ דעת הטור והמחבר והאי אינה חוששת פירושו שאינה מקפדת וכן משמע מדברי הב"י וכן הלבוש כתב להדיא ואינה מקפדת כל זה נראה פשוט ודלא כמ"ש הט"ז דדעת הטור והמחבר לפסוק לחומרא כמ"ד כל שאינה בושה דזה ודאי אינו משמעות הב"י (וגם אינו בכלל הלשון של אינה חוששת) והכ"מ דפ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב:

נה

ורביעית בב'. ורביעית בך' לחדש הכי גרסי' כ"כ הש"ך:

נו

אינה קובעת וסת. הא"ח מחמיר בזה כדעת הרמב"ן ועיין בש"ך שהאריך לפרש טעם המחבר שפסק להקל וכן עיקר ועמ"ש ס"ק נ"ד:

נז

חוששת לד"ח הראשון. ואף אם לא ראתה בו חוששת לר"ח שני וכן לג' שאינו עוקר בפחות מג"פ. ש"ך בשם ב"י והאחרונים:

נח

שהיא פוגעת בו. פסק המחבר כהרשב"א לפי שכתב בב"י שכן משמעות הש"ס מלתא בטעמא ע"ש והש"ך מתמיה על המחבר שפסק בזה להחמיר נגד דעת הטור והרמב"ן שפסקו דאינה חוששת אא"כ ראתה פעם אחת:

נט

אי אפשר לחוש. כיון שאין כאן בהפלגה שום ראיה שתשער ממנה ועמ"ש לעיל ס"ק נ"ב: