שולחן ערוך, יורה דעה קפ״ג: אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים. ובו סעיף אחד: – עם 17 מפרשים

א

אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב ז' נקיים. ובו סעיף אחד:
אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ ואפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים: הגה כאשר יתבאר משפטן לקמן סי' קצ"ו ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה (ריב"ש סימן תכ"ב מביאו ב"י) כי כל הבא על הנדה חייב כרת:

א

ממקורה. מדכתיב והיא גלתה מקור דמי' למדו חז"ל שאינה טמאה אלא בדם הבא מן המקור:

ב

באונס. ר"ל ע"י קפיצה בין ברצון כפי טבע האשה מחמת עצמה. ט"ז:

ג

שתרגיש. היינו מדאוריי' אבל מדרבנן טמאה אע"פ שלא הרגישה כדלקמן סי' קפ"ז וכמה דוכתי:

ד

כחרדל. וה"ה פחות:

ה

נקיים. היינו מדרבנן אבל מדאורייתא א"צ לישב ז"נ אלא זבה גדולה אלא דרבנן החמירו שלא יבא לידי טעות:

ו

נדה. אבל א"צ טבילה משום דבהסתלק ממנה איסור חמור הנדה תבא לידי זנות שהוא איסור קל. ריב"ש סי' תכ"ב. הבא על הפנויה דרך זנות והיא גדולה שהגיע זמנה לראות ובא לעשות תשוב' צריך לעשות תשובה כבועל נדה אם לא שידוע לו שטבלה בודאי. מהר"ם מינץ סי' צ"ו:

א

ברייתא נדה דף ל"ו ע"ב:
(°) פי' באונס כגון קפצה או שראתה חיה ועוף נזקקין זה לזה וראתה ופי' ברצון שראתה מחמת עצמה:

ב

מימרא דשמואל שם דף נ"ז ע"ב:

ג

משנה שם דף מ' ע"א:

ד

שם במשנה:

ה

מימרא דרבי זירא שם דף ס"ו ע"א:

א

אשה כו' ממקורה. נדה מ"א ב' מנין כו' ודוקא ממקור כמ"ש במתני' ספ"ב י"ז ב' ובת"כ סוף פ' מצורע והביאו הרי"ף (פ"ב דשבועות) ורא"ש סוף נדה כי תהיה זבה יכול אפילו זבה מ"מ ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה מלמד שכל דמים כו' מן המקור:

ב

בין כו'. שם ל"ו ב' וש"מ:

ג

והוא כו'. נ"ז ב' והיינו מדאורייתא כמש"ש ודינא דאורייתא נקט כאן:

ד

ואפילו כו'. מתני' שם ואכולה קאי וע"ש בגמ' מ"ב א':

ה

יושבת כו'. זהו מדרבנן:

ו

ואין חילוק כו'. כמ"ש בפ"ג דכריתות (י"ד) יש בא כו' וברפ"ג דכתובות ועל הנדה אע"פ כו':

א

שתרגיש. עבה"ט ודע דשלשה מיני הרגשות יש לענין שתהא טמאה מדאורייתא א' שנזדעזע גופה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב דין י"ד. ב' שנפתח מקורה כמבואר בסי' קפ"ח ובסי' ק"ן ס"א. והשלישית נמצא בשו"ת האחרונים ז"ל כשמרגשת שדבר לח זב ממנה בפנים וע' בזה בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סי' נ"ה ובספר ח"ד סי' ק"צ סק"א [אמנם בת' ח"ס חולק ע"ז בכמה תשובות והאריך לבאר דזיבת דבר לח לאו הרגשה הוא ע"ש בסי' קמ"ה וקנ"ג וקס"ז וקע"א וכתב שם שכן הוא מורה ובא הלכה למעשה וכן קיבל ממורו הגאון מוהר"ר נתן אדלער ז"ל] ואם מצאה דם בבדיקה בלא הרגשה או אחר תשמיש בלא הרגשה אי הוי ספק דאורייתא ונימא הא דלא ארגשה משום דסברה הרגש עד או שמש הוא או לא ע' בשו"ת שב יעקב ובתשובת כתר כהונה סי' מ"ח שהאריכו בזה וע' בדברי השל"ה שהבאתי לקמן סי' קפ"ח ס"א אמנם הכו"פ והס"ט וח"ד כתבו דהוא דאורייתא אבל בקינוח או שלא הכניסה העד בעומק אלא מהפרוזדור ולחוץ אינו אלא מדרבנן כשלא הרגישה וכן סמוך להטלת מי רגלים הוא ג"כ דאורייתא ח"ד ע"ש:

ב

שלא יצא לחוץ. עי' בתשו' ברית אברהם חי"ד סי' מ"ב שרב אחד נסתפק אם נימא דעיקר הטומאה בעקירת הדם מבית הפנימי לבה"ח אבל יציאת הדם מבית החיצון לחוץ לא מעלה ולא מוריד ותוכל לספור אותו לז"נ או דיציאת הדם מבה"ח לחוץ יחשב ג"כ לראית טומאה ולא תוכל לצרפו למנין ז"נ והביא שגם בתשובת מעיל צדקה (הוא בסי' נ"ד) נסתפק בזה והוא ז"ל השיב לו והרבה להוכיח דאין שום טומאה נוספת ביציאת הדם מבה"ח לחוץ אך אין נ"מ בזה למ"ש הרב השואל אם תוכל לספור אותו לז"נ דכיון שצריכה בדיקת הפסק טהרה צריכה שתדע שלא יהיה שום דם אפילו בבה"ח דאף דאילו הוי ידעינן בבירור שלא יצא עוד דם מפנימי לבה"ח לא מטמא תו הדם הנשאר בבה"ח. מ"מ כל זמן שאינה בודקת בכל בה"ח שלא תמצא שום דם חיישינן שמא יצא עוד מפנימי כיון דהוחזק מעיינה פתוח אלא דנ"מ היכא שנעקר מן המקור שלא כדרך ראיה לא איכפת לן כלום ביציאת חוץ דרך ראיה ע"ש שהאריך בזה:

ג

כחרדל. עבה"ט וע' בתשובת שב יעקב סי' ל"ח ול"ט ובתשובת כתר כהונה סי' מ"ח וע' בתשובת אדני פז סי' י"ח מ"ש בענין דם יבש:

ד

נקיים. ע' ש"ך סק"ד וע' בתשובת כתר כהונה שם:

א

(סימן קפ"ג ש"ך סק"ב) היינו מדאורייתא. משמע דג"כ אינו סותר ע' ש"ך לקמן (ססי' קצ"ו סקי"ג) בשם הד"מ וע' בסדרי טהרה (סיקצ"ד סק"ד) בארוכה:

א

ממקורה. מדכתיב והיא גלתה את מקור דמיה למדו חז"ל שאינה טמאה אלא בדם הבא מן המקור:

א

והוא שתרגיש כו'. היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אע"פ שלא הרגישה כדלקמן סימן ק"צ וכמה דוכתי:

א

כחרדל. וה"ה פחות כ"כ האגור בשם ש"ד והגש"ד וכ"כ האחרונים ופשוט הוא:

א

שבעה נקיים. היינו מדרבנן אבל מדאורייתא א"צ לישב ז' נקיים אלא זבה גדולה אלא שכדי שלא תבא לידי טעות החמירו חז"ל והצריכו לעולם ז' נקיים ועיין בעט"ז שהאריך בזה אף שאינו נהוג בזמן הזה וכתב לבסוף הארכתי קצת בסימן זה יען כי הוא מקור ויסוד שעליו נבנו כל דיני הנדה הנהוגים בזמן הזה כמו שיתבאר לפנינו עכ"ל ועם כל זה בבירור הדינים כ' וקבלו חז"ל הל"מ שי"א יום אחר ז' ימי נדה ואם ראתה באותן הי"א היא נקראת זבה ואח"כ חוזרת להקרות נדה וכן לעולם ז' ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה כו' ימי הנדות ואחריהם ימי הזיבות וכן לעולם כל ימיה וכ"ז מדין תורה עכ"ל וזהו דעת הרמב"ם אבל כבר השיגו עליו כל הפוסקים והסכימו שמשעה שהאשה נעשה זבה גדול' אינה חוזרת לימי נדות עד שתשב ז' נקיים ואין ימי זיבה אלא בי"א הסמוכים לז' שראתה בהם נדות כדאי' בב"י ע"ש וכן דעת הראב"ד ושאר פוסקים לקמן סימן קפ"ט גבי אין האשה קובעת וסתה בימי נדתה וימי זיבתה ע"ש ותימה שהעט"ז גופיה כתב בסי' קפ"ט סל"ב בימי זיבה כיצד כגון שראתה בר"ח וחזרה וראתה בט"ו בו שהיתה עומדת בימים שראויים לזיבה דהיינו בי"א יום שבין נדה לנדה עיין שם כו':

א

באונס. פירוש על ידי קפיצה. ברצון פירוש כפי טבע האשה מחמת עצמה:

ב

אע"פ שלא יצא לחוץ. עיין ריש סימן קפ"ח מדינים אלו. בטור שמא תראה האשה בימי נדתה יש מגיהין ושמא כו' משום קושיות ב"י ולא נייח לי דא"כ לא היה צריך לכתוב אח"כ בין זיבה לנדה אלא הוי ליה למימר כדי שלא תטעה בימי נדה עצמה דזיבה מאן דכר שמיה ע"כ נראה דצ"ל בטור משום שמא יבאו לטעות באיסור כרת החמירו לטמא כל מראה אדום ושמא תראה כו' כנ"ל להגיה ולפי זה דבריו הם מסודרים היטב שעל חשש טעות במראה הדמים החמירו לטמא כל מראה אודם רק שיש חשש עוד מחמת זה שמא תראה אשה כו' וצריכה עוד ז' ימים פירוש עם יום הראי' דם טמא היינו עוד ו' ימים ובאמת אף שכאן מיירי מימי נדה מ"מ צריכה שיהיו נקיים דאם תראה בהם יהיה גם בהם הספק דשמא עד יום האחרון עדיין לא ראתה דם טמא אלא צריך שיהיו הו' ימים שאח"כ נקיים ולפ"ז לא צריכה אלא ו' נקיים מ"ה לא זכר כאן נקיים וכללו במ"ש אחר כך וכדי שלא יבואו לטעות בין ימי נדה לזיבה דשמא בימי זיבה היא וראתה דם טמא ג' ימים וצריכה ז' ימים נקיים דוקא וזהו שסיים הטור תשב עליה ז' נקיים ר"ל בלא יום הראיה כזבה גדולה משא"כ לעיל כ' וצריכה עוד ז' ימים ר"ל בצירוף היום הראיה האחרון שלפניו ופי' דברי רבינו כך הוא דג' חששות יש כאן. הא' במראה דם שיטעו לטהר ע"כ החמירו לטמא כל מראה אודם ועוד חשש לענין ימי נדה כמו שזכרנו על כן היה צריך ו' נקיים ועוד חשש שתטעה בימים בין זיבה לנדה ע"כ צריכה ז' נקיים וא"ל למה לי חשש האמצעי י"ל דמהי תיתי לחשוש לטעות בין נדה לזיבה ע"כ כתב חשש האמצעי דמחמתו צריכה עכ"פ ו' נקיים וא"כ יש מקום לטעות בין נקיים דנדה לנקיים דזיבה ע"כ צריכה בכל מקום שבעה נקיים:

א

(סימן קפ"ג בש"ע סעיף א') והוא שתרגיש ביציאתו כו'. בס' כרו"פ כתב כיון שנודע לה שבא מגופה רק בלי הרגשה אפילו טיפת דם כחרדל טמאה משום כתם ודלא כהמ"י. וכ"מ בסי' ק"ץ גבי נמצא על בשרה ע"ש: עוד הוכיח שם כדעת הרמב"ם והתה"ד מגמ' דספ"ב דנדה ופ"ב דשבועות דבדיקה דהכנסת עד אף שלח הרגישה הוי ס"ד כי תולה ההרגש בעד:

א

והוא שתרגיש ביציאתו וכ' הש"ך היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אפי' בלי הרגשה ונכון הוא רק באמת איכא מקום דאפי' מדרבנן אינה טמאה במקום דלא שייך כתם דהיינו קרקע עולם או בבגדי צבעונים וכדלקמן בסי' ק"ץ ע"ש והרב מ"י בחבורו תורת שלמים כתב דכאן מיירי מראית דם בחרדל ולא כשימור גריס ועוד וא"כ אף משום כתם ליכא מ"ש ול"נ כי כיון שנודע לה שבא מגופה רק בלי הרגשה אפי' טיפת דם כחרדל טמאה משום כתם כמבואר בסי' ק"ץ דלא צריכין גריס ועוד רק להוציא מספק מאכולת משא"כ בדליכא חשש מספק מאכולת פשיטא דאפי' בכ"ש טמאה משום כתם כמבואר לשם ופשוט: והנה יש כאן ספק עצום בכל בדיקות שבדקה ומצאה דם או שקינחה עצמה אחר תשמיש ומצאה דם בלי הרגשה כלל אי הוי חשש איסור דאורייתא או לא כי בגמ' אמרינן בפ' הרואה כתם על הך דנמצא על שלו חייב קרבן לעולם דארגישה ואימור הרגשת שמש או הרגשת עד הוא ויש כאן ב' פנים או כפשוטה דודאי מיירי בדארגשה רק לאחר זמן פטורה מקרבן דאמרינן אפשר הרגשת שמש או עד וכו' או הפי' דאנן אמרינן מסתמא הרגישה רק היא חושבת שלא הרגישה כי תולה הרגשתה בהרגשת שמש או עד וכו' וכבר האריכו בזה בשו"ת שב יעקב הגאון המחבר ההוא עם הגאון מ' גבריאל ז"ל ע"ש. אבל שניהם לא הביאו דברי התה"ד בפסקיו סי' מ"ז דכתב להדיא דרואה דם מחמת תשמיש נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלי תשמיש אינו רואה כלום בלי הרגשה וחשב לי' ספיקא דאורייתא ע"כ הרי מבואר הדברים כפ' השני וכן הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ב כתב אין האשה מתטמא מהתורה וכו' עד שתרגיש וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדר הרי זו בחזקת שבא בהרגשה כמו שבארנו ומדברי סופרים שכל וכו' הרי מבואר מדכתב אח"כ ומד"ס דמה שכתב קודם לזה הוא הכל ד"ת דהא כתב כמו שבארנו והיינו מ"ש בפ"ה מהלכות הנ"ל דם שנמצא בפרוזדר ודאי טמא שחזקתו מהמקור ושם דין תורה הוא דשורפין עליו תרומה וקדשים לכן ברור דס"ל לרמב"ם בבדיקה הוי ספק דאורייתא והיינו דוקא בדיקה שהכניס' העד לפרוזדר בזו אמרינן אף שהרגישה תולה הדבר בעד כנ"ל אבל אם קינחה עצמה בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא לכך דייק הרמב"ם ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדר לאפוקי אם יצא דם לחוץ וקינחה עצמה בזו לא שייך הרגשת עד הוא והכי משמע בגמ' דנמצא בפרוזדר חזקתו מהמקור וקשה ג"כ בממ"נ אי ארגישה פשיטא דמהמקור אתיא ומה דייקינן מני' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וזהו לא ס"ל דגם בעליה יש הרגשה ואי לא הרגישה למה שורפין קדשים וע"כ הטעם דבדיקה הוי חזקת הרגשה ולחנם נתחבטו הגאונים הנ"ל בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל והדברים פשוטים כנ"ל (עלבק"א): וכן מוכח מתוס' דנדה בשמעתין הנ"ל דהקשו בד"ה אימור הרגשת שמש דלמה לא אמרינן אימר הרגשת מי רגלים אע"פ שלא הטילה מים כדאמרי' בפ"ק כסבורה הרגשת מי רגלים ולכאורה אין מקום לקושית התוס' דלעיל בפ"ק אמרינן להחמי' לטהרות דמטמא מע"ל דאימר הרגשת מי רגלים אבל כאן דבאמת הרגישה רק הא דפטורה לאחר זמן מקרבן משום דתלינן בהרגשת עד איך נתלה בחשש רחוקה כזה בהרגשת מי רגלים מה דלא הטילה ולפטרה מקרבן וכי דנין להקל מלהחמיר אלא ודאי דעת התוס' דבאמת לא הרגישה כלל וא"כ על הא דלאחר זמן פטורה מקרבן לק"מ רק כל הקושיא למה תוך זמן או על שלו חייב קרבן למה הא לא ארגישה בזו שפיר י"ל כמו דאמרינן סבורה הרגשת שמש היא ולהחזיק הדם שבא בהרגשה ולחייב בקרבן כי י"ל קסבר הרגשת מי רגלים להחזיקו בחזקת הרגשה ולחייבו בקרבן והכל להחמיר הוא ולא להקל. וכן מוכח מפ"ק דף ג' תוס' ד"ה מרגשת וכו' דהקשו תוס' לב"ש דס"ל די' שעתה משום דאשה מרגשת וא"כ כי בדקה עצמה ומצאה דם בלי הרגשה תטמא לב"ש למפרט וקשה מה קו' הא במצא בלי הרגשה אינו טמאה ד"ת והוא רק טמאה משום כתם ובכתם לא מטמאה לב"ש למפרע דה"ל ספיקא דרבנן לקולא ומה קו' לב"ש אלא דס"ל דהוי דאורייתא וא"כ שפיר קשה לב"ש אם שמשה בתוך המע"ל תטמא דהוי הרגשת שמש כמו הרגשת עד: ובאמת לא מצינן בפוסקים דבר נגד זה ראה זה לבד מצאתי בהגהת מיימוני' בפ"ד מהלכות איסורי ביאה באות כ' שכתב הטעם בשם מורו ורבו שהוא מהר"ם ז"ל דאין לאשה לבדוק עצמה אחר תשמיש אע"פ שאין לה וסת דלמה תחמיר וכו' כיון דמהתורה בעינן שתרגיש בבשרה אלא דרבנן אסרו רואה בלי הרגשה כמו כתמים והן אמרו וכו' עכ"ל מזה מבואר דלאחר תשמיש די"ל הרגשת שמש הוא מ"מ הוא רק דרבנן כמו כתמים ודוחק לומר דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא אי ארגישה וס"ל כשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאוריית' דקי"ל לחומרא אפי' במקום דלא אתחזיק איסור' הוא דרבנן וא"כ שפיר יתכן הן אמרו והן אמרו אך מלשונו כמו כתמים מבואר דאין בו איסורו רק דרבנן מגזרת כתמים (עבק"א). וכן בתוס' בפ' ידיעות בשבועת דפרכינן על כך דנמצא על שלו דחייב קרבן דמיירי אפרישה ופרכינן בגמ' והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע ואי אפרישה מעיקרא כי פריש ה"ל ידיעה והקשו התוס' דעדיפא ה"ל להקשות דלמא נמצא אחר זמן פטורין מקרבן ע"ש שהניחו בתימה ובאמת י"ל דלא מיירי אפרישה דאמרה לו להדיא נטמאתי רק דאמרה לו הנני מרגיש בפתיחת המקור וכדומה מעניני הרגשה וא"כ עליו לפרוש מספק אולי תטמא דהרגשה דאורייתא ולפי דעת התה"ד הרגשה דאורייתא כשמרגשת חזקה שרואה דם כמו שאמרה וסת דאוריי' ע"ש ואי פירש באבר חי ואח"כ נמצא דם חייב קרבן דשימש נדה ואינו אונס דה"ל ליזהר כשאמרה מרגיש אני ולא להביא עצמו לידי ספק והרי יותר חשש מסמוך לוסתה וא"כ לק"מ דנמצא לאחר זמן דפטורין מקרבן דהא זהו קו' הגמ' בפרק הרואה כתם ומשני דאימר הרגשת שמש הוא ע"ש רק קושיית הגמ' והא נמצא קתני ולישנא נמצא מורה על מציאת דבר חדש מה שלא הי' מקדם עולה ברוחו ואי דארגיש וידע מעיקרא דנפרוש והוא בחזקת שרואה כמש"ל בשם ת"ה א"כ לא שייך לישנא דנמצא רק הל"ל הי' עליו דהא ע"כ מחויב הוא לראות על עד ולבדוק כיון דארגישה ולשון נמצא משמע כאלו לא אסיק הבעל ואשה אדעתי' שיהי' דם ע"ג עדים (ועכצ"ל הכי דאל"כ באמת מה פריך הגמ' דלמא מיירי בכה"ג בהרגשה אע"כ דס"ל לגמרא דבזה לא יתכן ג"כ לשון נמצא וכמ"ש). וא"כ אין מקום לתמיהת התוס' בשום אופן ועכצ"ל דס"ל לתוס' דבלא"ה ע"כ מתניתין איירי בהרגשה דאף לאידך אוקימתא דמיירי בסמוך לוסתה ואכניסה מ"מ ע"כ בהרגישה דאל"כ קרבן למה דלא אמרינן כסברת הרמב"ם ות"ה הנ"ל רק בסברת הר"ם וא"כ לדידי' איך יתכן לשון נמצא ועכצ"ל דליתא להך דיוקא דמ"מ יתכן עליו שם נמצא והא דלא מוקי בכה"ג צ"ל דס"ל לגמ' דלא הוי שוגג כיון די"ל הרגשת שמש הוא אף הבעל מחשבהו לודאי דמהיכי תיתי תראה ואין זמנה לראות וסובר דהוא מטעה קטעה ותולה הרגשה שלה בהרגשת שמש והוי אונס וע"כ דאמרה נטמאתי כפרש"י ולכך הוי שוגג ושפיר פריך הגמ' והא נמצא קתני א"כ קושי' התוס' מסיפא נמי וא"ש דברי התוס' הנ"ל ומ"מ אף דיש כאן חלוקי דעות להרמב"ם ותרומת הדשן שומעין ובפרט כי דברי תוס' דנדה מסייעין ובפרט לפמ"ש בזה יש לתרץ לתמיהת התוס' על הגמ' דשבועת משא"כ לפי שיטת מהר"ם תמיהת התוס' בשבועות במקומו עומדת כהנ"ל וא"כ ברור דהעיקר כדבריהם וק"ל:

ב

שבעה נקיים עיין ש"ך דמבאר דיני נדה ודיני זיבה ועכשיו הכל מחומר' דר"ז דהחמיר אפילו רואת טיפת דם כחרדל להצריך ז' נקים ודע כי מימי רבי ואילך היה חומרא לעם שבשדות או לפי יש גורס ברא"ש לעם שבסוריא והיינו מכ"ש שבשארי ח"ל דראתה א' תשב ששה והוא וה"ה שנים ושלשה תשב ז' נקיים דבזו הי' מסולק כל חשש רק אח"כ בא ר"ז וחשש דלפעמים תמנה ז' נקים ותסתור ותסבור שהיא כמו תחילת ראי' ותשב ששה והוא ובאמת צריך ז' נקים לגמרי ובזו י"ל דברי הרא"ש דכתב בסוף נדה בהא דאמר רבא תבעו' להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקים א"א לומר מחמת חומרא דר"ז דהא בימיו של רבא לא היה עדיין חומרא דר"ז אלא ז' נקים שאמר רבא שיהי' נקים בבדיקה שבכל יום ויום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה ועדיין לכאורה התמיה קיימת למה לי שיהיה ז' נקים בבדיקה אפילו ראתה ושופעת דם כל ימי ז' מחמת חימוד כיון דפוסקת סוף יום ז' טובלת לערב כשארי נדה וגם הקשה הלח"מ דהא הרא"ש בסוף פירקן כתב לסתור דעת האומרין דעכשיו הוא רק חומרא דר"ז מותרין לטבול ביום ז' וכתב הרא"ש דהא בימי רבא כבר פשטה תקנתא דר"ז כדאמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זיבות והניחו בצ"ע ולישב דברי הרא"ש נראה דחומר' תקנת רבי תשב ברואה א' וב' ששה והוא כבר נתפשטה וקיימו וקבלו עליהם דורות שאחריו אך חומרא דר"ז לישב לעולם ז' נקיים עדיין לא נתפשטה בימי רבא וא"כ הוכחת הרא"ש שפיר איך אמר רבא תבעוה וכו' צריכה לישב ז' נקים ששה והוא מבעי ליה אלא ודאי דהפי' של ז' נקים אינו מוסב על ז' רק הפי' כי ששה והוא צריכה לישב מחמת דינא דרבי והוא הפי' תשב ז' רק הוסיף מילת נקים להורות לנו כי ימים אלו שתמנה מלבד יום התביעה צריך להיות נקי בבדיקה וכך הן המשך הדברים תשב שבעה והיינו עם צירוף יום התביעה והנך ימים שתמנה יהיה נקים בבדיקה ולא שכל ז' ימים יהי' צריך להיות נקים וא"ש וא"כ גם דברי הרא"ש בהך נשי דידן ספק זיבות א"ש דלא נתכוין על חומרא דר"ז רק כעין חומרא דר"ז והיינו חומר' דרבי הנ"ל דזהו כבר נתפשט' וע"ז אמרה הני נשי דידן ספק זיבות נינהו ומ"מ מוכח דאע"ג דליכא רק חומר' בעלמא מ"מ חששו לסרך בתה וה"ה לחומרא דר"ז דאף דלחומרא דרבי בראתה א' דתשב ששה והוא מדינא אסורה לטבול ביום ז' מ"מ בראו שנים ומכ"ש שלשה אף לחומרא דרבי בטבלה ביום ז' לא שייך סתירה ד"ת ומ"מ אמרו סתם משום סרך בתה וראי' יום א' לבד לא שכיח וה"ה לחומרא דר"ז וא"ש ודו"ק ודברי הרא"ש נכונים:

ג

בין פנויה לנשואה וכו' זהו פשוט וברור עד שלא יפול בלב שום אדם לספוק ח"ו בו ואפי'. א) שפחה שלא נשתחררה שאין בו צד אישות כלל הבא עלי' בנדותה כל שבעה חייב כרת כמבואר בפ"ק דכריתות וברמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ד ע"ש והרב הגאון מ"י יצא בזה חוץ לגדרו גדר חכמים ונתן מכשול לפריצי דור בעו"ה שכתב הואיל ואמרו דלכך נדה טמאה ז' משום דלא תתגנה לבטלה בפנוי' ליכא טומאת ז' ולדבריו אף כרת ליתא גביה כי ממ"נ אי הפרשה ב) מיירי בפנוי' ג"כ א"כ אף טומאת שבעה יש בו ואי לאו אף איסור כרת ליכא ג) והוסיף בזה בסי' קצ"ב בקו' הט"ז על תמר ורות ושרי ליה מרי' וכל דבריו מהך דר"ש דברי דרשות הן וכמו שאמר הטעם בנימל לח' שלא יהיה הכל שמחין ואביו ואמו עצבים יולדת בזוב מא"ל וכהנה יתר קו'. ובשגם י"ל הקו' הוא להיפוך דשאלתו בנשואין דיש בו ביטול פ"ו וכל עולם לא נברא אלא לפ"ו ולא ה"ל לתורה להחמיר לישב גלמוד ז' רק לחוס ולטהר בפחות כי מי יתן טהור מטמא לא אחד וע"ז השיב דאדרבה עי"כ מוסיפין אהבה ודיבוק כי לולי כן תגנה על בעלה ותעגן ותיתב אבל בפנוי' ל"ק כלל כי מה אפכת' ולמה נשתנה זה משארי טומאה ויהי' פירש איך שיהיה מ"מ קשה להרהר ומכ"ש להעלות על הספר ושגגה פלטו קולמסו:

א

סעיף א עיין מ"ש אמו"ז הגאון זצ"ל בסק"א דרצונו להוכיח פי' בגמ' דנדה דף נ"ז הא דמשני ארגשה ואימר הרגשת עד או שמש הוא דבאמת לא הרגיש' רק היא חושבת שהיה לה הרגשה מתוס' ד"ה אימר וכו' דהק' אמאי לא אמרינן הרגשת מ"ר היא כדאמר בר"פ והק' הוא ז"ל הא הכא באמת הרגישה וא"כ היאך לתלות בחשש רחוקה ולפטרה אותה מקרבן וכי דנין להקל מלהחמיר דלעיל הוא להחמיר לטמא' למפרע אע"כ כפי' הנ"ל ע"ש וביאור דבריו כך הוא דבאמת הכא חייב ודאי קרבן דכיון דהיא אומרת דהרגישה רק אנן אמרינן לפטרה מקרבן דלאו הרגשה מעלי' היא אבל לולי כן חייב בקרבן ול"ש לומר דהוא קולא למייתי חבע"ז דהא באמת חייבת שפיר קרבן ולק"מ מהא דמבואר בגמ' הנ"ל דף ע"ב אמרו להם ב"ה אם הביאנוהו לידי טומאה להחמיר לא נביאהו לידי קרבן להקל ופירש"י להבי' חבע"ז דהתם מעולם אין כאן ח"ק משא"כ הכא ופשוט:
והנה לכאורה עלה ברוחי להוכיח כפי' הנ"ל מסוגי' הגמ' הנ"ל דפריך שם תחילה ממתני' אשה שעשתה צרכי' עומדת טמאה יושבת טהורה ופירש"י בד"ה יושבת דמכה יש לה במקום מי רגלים שאין דרך דם נדה לצאת עם מ"ר ואי דארגישה יושבת אמאי טהורה ומשני ארגישה ואימר הרגשת מ"ר היא ולכאורה קשה הא הרגשה צריך להיות דאמרה דנפתח מקורה וזה ודאי אינו באה ממי רגלים דאין דרך מ"ר להביא דם נדה כפי' רש"י הנ"ל וא"כ פשיטא לפ"ד תה"ד בסי' ק"צ דאם מרגשת דנפתח מקורה אף דלא מצאה כלום טמאה דק' אף דאין דרך מי רגלים להביא דם נדה מ"מ לא גרע מאם לא מצא' כלום הא מ"מ ארגישה ובהרגשה לבד טמאה וכה"ג לשיטת הד"מ בסי' קפ"ח דחולק על דינא דתה"ד מ"מ מודה באם מצא דם טמאה והכא מצא דם וצ"ע מאי משני הגמ' אך א"א דאיירי בלי הרגשה כלל א"כ יושבת שפיר טהורה ואין זה דם נדה דאין דרך לצאת במ"ר ואם עומדת דהדר למקור לכן טמאה והקו' ופי' מבואר וא"כ גם בתי' ב' הרגשת שמש ועד הפי' כן וצ"ע:
והנה גם מצאתי לכאורה ראי' לדברי אמו"ז הגאון המחבר ז"ל דהכניסה עד הוי ספק הרגש' דאוריית' מהא דאי' דף י"ד בדקה בעד הבדוק לה וטחת' בירכה ומחר מצא' דם אמר שמואל טמאה נדה וק' אי ארגישה לשיטת התה"ד הנ"ל אפי' לא מצא כלו' טמא' (וא"ל הכא מודה הת"ה דאם לא ראתה דטהור' היא כיון דיוכל לתלות אותו הרגשה בעד כדברי הגמ' הנ"ל ק' הא העד אינו נכנס עד המקור) ואי איירי בלא הרגשה הא שמואל ס"ל עד שתרגש וכו' אע"כ צ"ל דאיירי דלא ארגישה רק כיון דבדקה ושימש אימר ארגיש' והרגש' עד או שמש הוא וצ"ע (ועסק"ץ מ"ש בזה):
אך באמת שניהם יוכל לדחות די"ל דאין עינים בא"מ לידע ממה בא הרגשה רק היא מרגשת כאב וכמבואר בגמ' דף ג' גבי ישינה וכו' א"כ אמרינן הא דהיא חושבת שנפתח מקורה טעות' היא והוא רק ממ"ר ובאמת לא בא אל המקור וכה"ג י"ל גבי עד ושמש דאף דאין העד ושמש מגיע למקור כמ"ש הרמב"ם דהאבר דש בפנים עד הפרוזדר אע"כ דזה הוא ברור דהיא מרגשת רק ציערת' ועמ"ש תוס' לעיל לב"ה אף דלא הטילה מים ע"ש ויש פנים וצ"ע:

ב

סעיף ב עוד כתב שם הגאון אמו"ז וד"ל דס"ל להגה"מ כהרמב"ם דס"ד רק מדרבנן לחומר' ע"ש ובאמת הי' קשה לי כבר על הא דכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב אם לא הרגשה ובדקה ומצא דם לפנים בפרוזדר הרי זה בא בחזקת הרגשה וכו' ע"ש וזה הוא דין תורה כמו שדייק הגאון הנ"ל בעצמו וק' הא ס"ד לקולא והי' חתום אצלי מבלי להביא לקמן בכללי ס"ס כי אמרתי אף דהרמב"ם ס"ל ס"ד לקולא גבי ספק הרגיל מודה ועי' בתוס' פסחים דף ט' דלא הוי כלל ספק ע"ש וא"כ הכא הוי ספק הרגיל ועוד הא הכא הוי רוב דרוב דמים באין ממקור ורובי' בהרגשה ונעשה החזק' מכח רוב הנ"ל ולא הוי כלל לענין ספק דאוריית' לקולא וצ"ע:

א

והוא שתרגיש ביציאתו. אע"ג דמתבאר לקמן בסי' ק"צ דאע"ג דלא הרגישה רק בכתם בעלמא על גופה או על חלוקה טמאה היינו כשיעור גדול כגריס ועוד כמבואר לקמן והמחבר דבא לומר שהיא טמאה אפילו בטפת דם כחרדל ע"כ כתב בסתם והוא שתרגיש וזה ג"כ כוונת הטור שהוא כלשון המחבר:

ב

כחרדל. ה"ה פחות. ש"ך:

ג

שבעה נקיים. דעכשיו לפי שאין אנו בקיאין כולן כזבה גדולה שוינהו חכמים ולכן לא כתב המחבר החילוקים איזה מקרי נדה או זבה גדולה ובלבוש העתיקם וכתב כלשון הטור וז"ל אם ראתה בתוך הי"א יום ג' ימים רצופים ונעשה זבה גדולה אינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז' נקיים ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות וכן לעולם עכ"ל והוא כדעת הרמב"ן ורש"י ושלא כדעת הרמב"ם כמבואר בב"י באורך והש"ך בס"ק ד' העתיק רק תחלת דברי הלבוש על כן הבין שדעתו כדעת הרמב"ם והשיג עליו ובאמת דבריו המה כלשון הטור ממש שהוא כדעת רש"י והרמב"ן והוא פשוט להמעיין:

ד

ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה. לפי מה דאיתא בש"ס בס"פ המפלת תניא היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה וא"כ בפנויה שלא שייך טעם זה לא תהא טמאה שבעה אבל משמעות הרב כאן דבשום ענין אין חילוק וכן מבואר ממ"ש הפוסקים גבי כלה כמבואר לקמן בסי' קצ"ב וצ"ל דהאי דרשה בעלמא הוא ומ"מ מקראי משמע דקאי בין אנשואה ובין אפנויה וכמ"ש הריב"ש בסי' תכ"ה וכתיב וטמאה שבעת ימים משמע בכל ענין ועי"ל דעל כרחך צריכין לומר דר"מ דאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה וכו' ולא מקשה כן אזבה משום דודאי הא לא קשיא דהא כמה טמאים והם בטומאת שבעה כגון זב וטמא מת ויש מהם בטומאת ערב אלא דעיקר הקושיא על נדה הוא מכח ממה נפשך דאי חמיר טומאתה אמאי אמרי' דאפילו שופע' דם כל שבעה טובלת לערב (והוא פשוט בש"ס וכמ"ש הטור בסי' זה עיין בב"י) ואי לא חמיר כל כך אמאי ברואה אפילו כל שהוא טמאה שבעה תסגי לה בטומאת ערב ע"כ צריכין אנו לטעמיה דר"מ כדי שתהא חביבה על בעלה אבל גבי זבה ודאי אף דלא שייך טעם זה צריכה שבעה נקיים וא"כ עכשיו שכלם כזבה גדולה שוינהו חכמים ע"כ אין לחלק בין פנויה לנשואה וצריכה ז' נקיים ועי"ל דר"מ בשיטת ר"ש אמרה דדריש טעמא דקרא כדאיתא בב"מ דף קט"ו לענין משכן אלמנה ולית הלכתא כר"ש כמבואר בעח"מ בסי' צ"ז א"כ אף בהא לית הלכתא כר"מ לכן אין לחלק כלל: