תשובות רפואיות, תשובות ר' משה פיינשטיין, תשובה שלא פורסמה "כדי שיחיה האחד"

א

כשדוחין נפש מפני נפש: הגדרות והגבלות

ב

הקדמה
לפני כעשר שנים נולדו "תאומי – סיאם", היינו מחוברים מן החזה עד הטבור.

ג

אחר בדיקת הרופאים נתברר שלא היה ביניהן רק לב אחד מונח באמצע הגשר של עור, בשר, וגידין, המחבר אותן, וכן רק כבד אחד לשניהם. הלב היחידי לא היה בו מספיק כוח לספק דם לשתי הגופות, ובלי ניתוח להפריד אותן בודאי היו שניהן מתות תוך כמה שבועות. בבנין הגופות הפנימיות לא נראה שום חסרון בתינוקת אחת, אבל בתינוקת השניה נתגלה כמה מומים שעשו אותה לטריפה שאינה חיה אפילו רק לשעות אחדות אחר ההפרדה, ואפילו אם היו נותנים לה הלב והכבד, רק בעזרת אחותה המחוברת לה היתה האפשרות שתשאר בחיים, חיי שעה, בערך כמה שבועות.
השאלה עלתה על שולחן מלכים של מו"ח זצוק"ל, ואחר יגיעה עצומה התיר הניתוח, ניתוח שמעולם לא הצליחו הרופאים להפריד התאומים, ורק משום התקדמות הרפואה במשך השנים היה כן תקוה שהפעם יצליחו, וכן היה בדין צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

ניתוח של השאלה:
מיסודי התורה שאין דוחין נפש מפני נפש; אעפ"כ יש אופנים שכן דוחין נפש מפני נפש. האופן הכי ידוע וזה היה "המהלך" שנקט מו"ח זצוק"ל בפסקו לשאלה זו, הוא דין רודף.
(א) מתני' אהלות [ז':ו'] האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. וכתב שם הרמב"ם "כולו פשוט אין צריך ביאור".

יא

בסנהדרין [ע"ב:] על המתני' דאהלות "איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא, ומתרצת הגמרא "שאני התם דמשמיא קא רדפי לה", פירושו – שלכן לא נחשב ברודף אחר שיצא ראשו, דמן השמים קא רדפי לאמו, דרק כשעדיין במעי אמו נחשב כרודף דכיון דכל חייו תלוי בחיות האם עדיין לא הוי נפש עצמאי, וא"כ אם יהיה אסון או בהאם או בהולד אין אפשרות להולד לחיות,

יב

אבל אחר שיצא ראשו שיש לו האפשרות לנשום אויר כעצמאי, אז אפילו אם מת האם כמו בלידת בנימין לרחל, נשאר הולד בחיים ולכן נחשב כנפש ואין דוחין נפש מפני נפש.

יג

וזהו מה שהסביר הרמב"ם ברוצח [א: ט'] שהורגין העובר במעי אמו "מפני שהוא כרודף אחריה להורגה [דרורף מפקיר עצמו למיתה לא שנא גדול לא שנא קטן, כדאיתא בסנהדרין דף ע"ב:] ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם" עכ"ל. לענ"ד טבעו של עולם פירושו דכ"ז שלא יצא לחוץ טבעו של עולם הוא שחייו תלוין בחיות אמו, אבל משהוציא ראשו אז טבעו של עולם הוא לפעמים מת היולדת אחר הלידה משום העדר דם או דלקת ואין זה שייך להולד שכבר יצא לאויר העולם.

יד

וא"כ בעובדא דידן הרי לתינוקת אחת היתה לה חיות עצמאית, ואחותה, כל חיותה תלויה רק על חיות התאום שאם תמות התאום אין לה שום תקוה לחיות וא"כ אפשר לדמות האחות בעלת מומין כעובר שחיותה תלויה באחותה שנחשבת כהאם, א"כ בלי הניתוח וההפרדה ימותו שניהן אז נחשבת האחות בעלת המומין, האחות האי־עצמאית, כאילו היא רודפת את אחותה וניתן להצילה בנפשה.

טו

בחידושי רבינו חיים הלוי [רוצח א':ט'] הקשה על הסברא של הרמב"ם מניין לו דהורגין העובר מדין רודף, דילמא הטעם הוא משום דלגבי נפש אמו לא נחשב כנפש, ונדחה מפני פ"נ של האם ככל הדברים שנדחין מפני פיקוח נפש שהרי מסקנת הגמרא דלא הוי רודף משום דמשמיא קא רדפי לה.
ומבאר שם הר' חיים דהצלת הנרדף לא הוי משום פ"נ של כל התורה כולה אלא דין מיוחד משום גזה"כ להציל הנרדף בנפשו של הרודף וזה לומדין מדין נערה המאורשה מ"ואין מושיע לה" שלא שייך כלל לדין של פ"נ בכה"ת כולה.

טז

וכיון דסובר הרמב"ם דעובר הוי נפש, לא היינו מצילין האם בנפשו של העובר דאין דוחין נפש מפני נפש ורק משום שהעובר נחשב כרודף לכן מותר להורגו להציל האם דכן הוא הגזה"כ שהרי לגבי איסורי שבת ואיסורי יוה"כ נחשב כנפש ועוברים על כל איסורין שבתורה כדי להצילו.
אבל עדיין נשאר קשה מה שלגבי יצא ראשו לא נחשב כרודף משום דמשמיא קא רדפי לה, דודאי בלא יצא ראשו ג"כ הוי מן השמים, ומדוע נחשיבו כרודף. ומסביר הר' חיים דודאי דין רודף שייך בשניהם, בין יצא ובין לא יצא ראשו אלא דביצא ראשו דהוי טבעו של עולם, שזהו פירושו של משמיא קא רדפי לה לפי הרמב"ם, מפקיעין ממנו חיובו של רודף ולכן נשאר הדין של אין דוחין נפש מפני נפש אבל בלא יצא ראשו א"א לומר דמשמיא רדפי לה לאמו שהרי עיקר הסכנה היא להעובר משני צדדים, מצד מיתת האם וגם מצד חיותו, וא"כ משמיא רדפין אותו יותר מן האם, ולכן כיון שאינו נחשב לנפש גמור לגבי נפש אמו נדחה מפני נפש אמו מדין רודף דאין שום טעם כמו ביצא ראשו להפקיע ממנו חיובו של רודף.

יז

וא"כ בשאלה דידן אפשר להבין שהאחות עם האפשרות לחיות אחר הניתוח נחשב כרודף כמו האחות השניה אלא דאין לה חויבו של רודף כיון דמשמיא קא רדפי לה לאחותה, אבל האחות השניה דאין לה שום אפשרות לישאר בחיים נחשבת כמו העובר דלא הוי נפש גמור לגבי אחותה ולכן נחשבת כרודף עם חיובו של רודף, ומותר להורגה כדי להציל אחותה, ועל זה מבוסס פסק דינו של מו"ח זצוק"ל להתיר הניתוח להפריד התאומים אע"פ שאחד מהן ודאי תמות.

יח

ועדיין נשאר ק"ק לענ"ד לדמות שאלתינו לדין עובר דהוי רודף את אמו. שהרי הרמב"ם דייק שזהו טבעו של עולם, אבל בנ"ד הוי מקרה מוזרת מאוד דודאי לא הוי טבעו של עולם כמו באשה המקשה לילד.

יט

ולכן חשבתי לילך בדרך אחרת שכל הנחלים הולכים אל הים ואפשר להגיע להאמת בכמה דרכים, דיש עוד אופן שדוחין נפש מפני נפש:

כ

רש"י [בסנהדרין דף ע"ב: ד"ה יצא ראשו] מקשה ממעשה דשבע בן בכרי דחו נפש מפני נפש ולא מדין רודף.

כא

המעשה: שמואל ב' [פרק כ'] ושם נשאר איש בלעיל ושמו שבע בן בכרי … ויאמר אין לנו חלק בדוד… ויעל כל איש ישראל מאחר דוד אחרי שבע בן בכרי. ויצאו אחריו אנשי יואב . לרדוף אחרי שבע בן בכרי… ויבאו ויצרו עליו באבלה בית המעכה… ויען יואב ויאמר… שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד תנו אתו לבדו ואלכה מעל העיר ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו משלך אליך ביד החומה".

כב

בירושלמי תרומות [ח':ד'] מובא ענין זה באריכות להלכה: [דף מ"ז.] סייעת בני אדם שהוי מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם,

כג

אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל, ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו אמר ר"ל והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.

כד

ורש"י בסנהדרין תירץ דהא דחו נפש מפני נפש במעשה דשב"ב ולא כהוציא ראשו, משום דבמעשה דשב"ב "אפילו לא מסרוהו היה נהרג מיד כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי משום דמורד במלכות היה" עכ"ל.

כה

הרמב"ם יסודי התורה [ה':ה'] פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן וז"ל "אם היה מחייב מיתה כשב"ב יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחילה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ובכסף משנה מקשה מדוע פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן ומתרץ ב' תירוצים דחוקים מאוד א) דספק נפשות להקל ולא ימסרוהו בידים בעד העכו"ם ב) כיון דהירושלמי והתוספתא מדמין ענין זה לשבע בן בכרי ושם כתוב בקרא "נשא יד במלך בדוד" הרי בפירוש דעיקר הוא שהיה חייב מיתה משום מורד במלכות בית דוד.

כו

הב"ח ביו"ד קנ"ז פירש דאפילו להרמב"ם אם חייב מיתה ולא אמרו בפירוש שיהרגו אותו אלא בסתם שאלה דאפשר דלא באו להרגו, יכולין למסרו, ואין עובר בזה על משנת חסידים.

כז

וג' חלוקים בדבר א) אם חייב מיתה בדין תורה כשב"ב מורין לכתחילה שימסרו אותו ב) אם אינו ח"מ בדין תורה אלא בדיניהם ושאלו להרגו לאו משנת חסידים הוא ואין מורין כך לכתחילה, ג) אם שאלוהו סתם ולא נודע אם דעתם להורגו אם לאו, אם חייב בדיניהם שימסרוהו להם, יכולין למסרו להן ומורין להן ומורין כך לכתחילה.

כח

וא"כ לתירוץ ראשון ברש"י דאם שתיהן היו מתות בלי הניתוח אז מותר להרוג האחת להציל השניה ודאי בנ"ד כן צריכין לעשות כמו שהורה מו"ח זצוק"ל, אבל לתירוץ השני ברש"י, וכן פסק הרמב"ם דבלי חיוב מיתה אין למוסרו, הרי האחות השניה לא עשתה כלום שתהא חייבת מיתה ואיך אפשר להורגה בידים כדי להציל אחותה?

כט

וכן הרמ"א [ביו"ד קנ"ז] מביא פסקו של הרמב"ם כ"יש אומרים" דאין למסרו אא"כ חייב מיתה כשב"ב ומשמע דכן צריכין לפסוק.
אבל נלענ"ד דאפשר לדמות מה שהקב"ה יחדה למיתה כחייב מיתה בדין, שהרי האחות השניה א"א לה לחיות בין עם הניתוח בין בלי הניתוח שכך נגזרה מן השמים שתאום זה תמות ואין עוזר לה, סברא וו מבוססת על מה שמצאתי בהיד רמ"ה [סנהדרין ע"ב:] וז"ל ומילתא צריכא עיונא דהא הכא גבי עובר [באשה המקשה לילד] דכתנו לנו פלוני או פלונית דמי, וקתני שאין דוחין נפש מפני נפש, ואיכא למימר דשאני הכא דאפשר דמיתציל העובר וצ"ע עכ"ל, אבל אם אי אפשר דמיתציל העובר אז באמת הוי כיחדו למיתה דמי שא"א לחיות לפי הבנתינו בחוקי הטבע והמדע הרפואי הוי כנגמר דינו ע"י ב"ד של מעלה למיתה. והנה להתאום בעלת מומין פנימיים אין שום אפשרות שתשאר בחיים יותר מכמה שבועות, א"כ הוי כיחדה למיתה וחייבת מיתה, דמותר לכתחילה למסורה כדי להציל אחותה.

ל

הרב משה דוד טנדלר
חתנא דבי נשיאה
מאנסי