תשובות רפואיות, תשובות ר' משה פיינשטיין, אגרות משה יורה דעה, א, קמה

א

בזה שהשמיט הרמב״ם דין דחייך קודמין

ב

כ״ה תמוז תש״ז.
מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר״ר מאיר כהן שליט״א.

ג

הנה בדבר קושיה כתר׳׳ה ע״ז שלא הביא הרמב״ם הדין דחייך קודמין לחיי חברך אף דודאי הלכה כר״ע ואף ר׳ אלעזר לא פליג עליה כדאיתא ברא״ש ב״מ דף ס"ב והוא מוכרח מהא דנדרים דף פ׳.

ד

משמע מדברי כתר״ה שאם היה אפשר שיפסוק כבן פטורא היה ניחא ליה, אינו מובן כי לפסוק כבן פטורא ג״כ הוא חדוש גדול וכמו שהוצרך בן פטורא להשמיענו זה א״כ גם הרמב״ם היה לו להשמיענו זה וא״כ בכל אופן יקשה מ״ט השמיט הרמב"ם דהי״ל להזכיר הדין אם כבן פטורא או כר״ע.

ה

ומה שתירץ כתר״ה דכיון דכבר נקט בפ״ה מיסודי התורה שכל המצות נדחין מפני פק״נ הוא פשיטא שגם מצוה זו דוחי אחיך נדחה ור״ע שהוצרך לקרא דוחי אחיך עמך הוא משום שאינו דורש פק״נ מוחי בהם, אינו מובן וכי ר״ע אינו סובר שכל המצות נדחות מפני פק"נ ומה לנו אם מקרא דוחי בהם או מק״ו דמעל מזבחי שנדחה מפני פק״נ שדורש ר"ע ביומא דף פ״ה דבדינא כו״ע לא פליגי דפק״נ דוחה כל האסורין חוץ מע״ז ג״ע ש״ד ואין חלוק מאיזה ילפותא ילפי וגם בן פטורא מודה בזה. אך מ״מ הכא שאני משום שעכ״פ ימות אחד ולכן הוצרך ר״ע לקרא דוחי עמך וא״כ עדין קשה מהשמטת הרמב״ם.

ו

והנכון לע״ד דהנה צריך להבין טעם בן פטורא שבלא קרא סובר שמוטב שישתו שניהם וימותו הא רק על רציחה הוי הדין דיהרג ואל יעבור וג"כ הוא רק במעשה כמפורש בתוס' בכמה דוכתי דהיכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך אינו חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי עיי"ש בסנהדרין דף ע״ד וביומא דף פ״ב ופסחים דף כ"ה ויבמות דף נ״ד ובע״ז דף נ"ד וא״כ מה״ת יתחייב למסור נפשו למות בצמא בשביל מצות צדקה ואף בשביל הצלת נפש.

ז

ולכן צריך לומר דהנה פרש״י בסנהדרין וביומא ובפסחים בטעם הסברא שרוצח יהרג ואל יעבור משום שלא תדחה נפש חברו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועברה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה

ח

דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא אבוד נשמה למה יהא מותר לעבור הלכך דבר המקום לא ניתן לידחות עיי״ש.

ט

וא״כ שייך בעצם טעם זה לא רק לאיסור רציחה אלא דאף לעבור עשה דצדקה והצלת נפש דכיון שאם יעבור כדי שלא ימות הרי ימות השני ויהיו תרתי אבוד נשמה ובטול עשה ואם יקיים העשה והוא ימות לא יהיה אלא חדא וא״כ אין לדחות דבר המקום אף בזה.

י

וא"כ צריך לומר בטעם התוס׳ שבלא מעשה כתבו שיעבור ואל יהרג שדוחק לומר דפליגי על טעם רש״י כיון שלא הזכירו, שהוא מטעם שלא נתחייב כלל להציל נפש אחרים כשיהרג ע״י זה.

יא

לא מבעיא מצד העשה דהשבת גופו שהוא מקרא דוהשבתו לו דנאמר באבדה דהוא כמו באבדה דאבדתו קודמת אלא אף מלאו דלא תעמד על דם רעך נמי לא משמע שהוא אף בנפשו אלא שהוא על אופן שחייב דהוא גם לאטרוחי ומיגר אגורי כדאמר בסנהדרין דף ע״ג ולא שתחייבהו גם ליהרג כסברת התוס׳ דמאי חזית. וגם בלא סברתם מנלן דהא צריך קרא גם על מיטרח ואגורי ועוד קרא הא ליכא. וממילא כיון שליכא עליו חיוב הצלה הוא חדא נגד חדא ולכן מסתברא דמאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי כדכתבו התוס׳.

יב

וא״כ פשוט לע״ד דאם יאנסוהו לעשות מעשה שלא יוכל להנצל כגון שנפל אחד לבור ושם סולם ואנסוהו לסלק הסולם משם יהיה הדין דיהרג ואל יעבור דאף שאינו איסור רציחה ממש מ״מ גורם הוי ונחשב זה תרתי. ועיין בע״ז דף כ״ו שמשמע שאסור באלו שלא מעלין ולא מורידין לסלק הסולם משום דלעשות מעשה לסלק אפשריות הצלה חמור ממניעת הצלה דהוי גורם במעשה למיתה וכ״ש לענין יהרג ואל יעבור שאיכא אותו הטעם עצמו כמו ברציחה שאיכא תרתי. ורק בלא מעשה אך שיש עליו חיוב הצלה מוהשבתו לו ולא תעמוד על דם רעך לא נתחייב להציל במיתת עצמו.

יג

וא״כ כשיכפוהו לאחד שישפוך המים שיש לנאסר בבית האסורים ולא יהיו לו אחרים כדי שימות בצמא נמי הוא כסלוק הסולם שיהרג ואל יעבור משום שנחשב זה תרתי. וא״כ מה לי אנסוהו נכרים או שאנסתו הצמאון שגם הוא צמא למים שבאם לא ישתה מים אלו ימות שג״כ יש להיות ימות ולא יעבור. ולכן סובר בן פטורא יותר שאף שהמים הם של אחד מהן כיון שמדין צדקה מחוייב ליתן גם לחברו הוו המים כעומדין גם לחברו להנצל בהם ממיתת הצמאון וכששותה בעצמו ואינו מניח לחברו הרי הוא כמסלק במעשה שלא יוכל להנצל שהדין הוא שימות ולא יעבור. ומה ששניהם שותים אף ששניהם ימותו, הוא מחמת שגם השני מחוייב שלא לשתות כדי שלא יסולק אפשריות הצלתו וממילא מוכרחין שניהם לשתות ויחיו חיי שעה אף שאח״כ ימותו שניהם. וזהו טעם בן פטורא וא״צ קרא ע״ז כי הוא מוכרח מאותו הטעם עצמו דיהרג ואל יעבור ברציחה. ובאם לא יועילו לשניהם אף לחיי שעה ולאחד מגיע לישוב מסופקני בדעת בן פטורא ומסתבר שיודה בזה בן פטורא.

יד

ובא ר״ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך פי׳ שאין עליו חיוב צדקה כשצריך הוא עצמו להדבר כאותו צורך שצריך העני וא״כ כיון שהמים שלו לא עמדו אלא לעצמו כיון שגם הוא מהלך בדרך ולכן אף שכאן עושה מעשה במה ששותה ואינו מניח לחברו לשתות הוא כבלא מעשה מאחר שאינו מחוייב ליתן וא״כ רשאי לשתותם אף שיחסר לחברו וממילא ליכא כאן תרתי אלא חדא נגד חדא ולכן מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי כסברת התוס׳ כשהוא בלא מעשה.

טו

ומסתבר שגם בן פטורא מודה בדבר שצריך הוא עצמו ויש אחר עני הצריך לזה ואין בזה פק״נ שלא יהיה מחוייב מדין צדקה ליתן להאחר דלא מסתבר שיפלוג אדין אבדתו ואבדת אחרים שאבדתו קודמת.

טז

וכן יודה בהא דנדרים דהא לא איירי שם באופן פק״נ דלא יפלוג ר׳ יוסי לומר שכביסתן קודמת לחיי אחרים כשאיכא פק״נ דעכ"פ בכביסתן איכא רק צערא טובא כדאיתא שם בר״ן. וגם אם היה גם בכביסה פק״נ איך פליגי רבנן דמ״ש פק״נ דשתיה מפק״נ דכביסה. אלא ודאי דלא איירי בפק״נ אלא בצערא טובא דלרבנן צער השתיה עדיף מכביסה שזה אפשר לבא לידי חולשת הגוף ולכן נקרא זה חיי אחרים ור׳ יוסי סובר דצערא טובא שיש מכביסה הוא ג״כ מביא לפעמים לידי שעמומיתא שג״כ הוא כחיי נפש. וגם עיין בתוספתא סוף ב״מ שא״ר יוסי בהמתן קודמת לחיי אחרים ואם איירי בפק״נ איך סובר דבהמתן קודמת אלא איירי רק מצערא טובא שלכן יש מקום לומר דבהמתן קודמת דג״ז הוא צערא טובא ויכול לבא גם לידי צער הגוף כשלא יהיו הבהמות. והטעם פשוט דהא ודאי שאסורין ליקח בעצמן בלא רשות הבעלים מדין גזל רק שעל הבעלים יש מדין צדקה חיוב ליתן להם וכיון שצריך לעצמו אין עליו חיוב זה דמהיכי תיתי יהיה עדיף חברו מעצמו. וגם יש למילף זה ממה שאבדתו קודמת וגם הא הקרא דלא יהיה בך אביון נכתב בהלואה ובצדקה. וממילא חייהן קודמין לחיי אחרים לכו״ע.

יז

ורק כשימות שהוא פק״נ פליג בן פטורא משום דכשאיכא פק״נ הא רשאי ליקח גם בעצמו בלא רשות הבעלים דאין לך דבר שעומד בפני פק״נ דרק לענין תשלומין יש שמחייבי עיין בתוס׳ ב"ק דף ס׳ ועיין ברי"ף ונ״י שם דף קי״ז וברמב״ם פ״ח מחובל ה״ב ובראב״ד שם ובחו"מ סי׳ שפ"ח סעי׳ ד׳ ובסמ"ע וש״ך שם. ונמצא שאין צורך להשני שהאחד שיש לו המים יתחייב ליתן לו אלא אדרבה האחד שיש לו המים צריך להדין שכיון שהמים שלו אין לאחרים רשות ליקח שלכן יהיה לו רשות לשתות בעצמו ולא ליתן להשני, לכן כיון דסובר דמה שכשהוא בעצמו צריך אינו מחוייב ליתן לאחר העני הוא מטעם שלא עדיף חברו ממנו דאף אם יליף זה מקרא דלא יהיה בך אביון נמי סובר שהוא מטעם זה לכן לא שייך זה אלא לענין שאינו מחוייב ליתן וממילא יהיה על האחר איסור גזל ויהיה לעצמו אבל בהא דהמים שלא יהיה מחמת זה איסור גזל ואין צורך לחייבו ליתן אין כאן טענת שלא עדיף חברו ממנו לאסור על חברו ליקח דהא אדרבה לא עדיף הוא מחברו וממילא יהיה עליו חיוב צדקה להניחו ליקח כיון דבעצם יש כאן מצות צדקה וממילא אסור לו לשתות ולגרום בזה שחברו ימות דיהיה תרתי נגד חדא ומאחר שגם חברו מחוייב ישתו שניהם לחיי שעה.

יח

ובא ר״ע וחידש דלא נאמר כלל מצות צדקה כשצריך בעצמו ואינו כמחוייב רק שאין בידו לקיים כגון מצות לולב וכדומה שאף כשאין לו ודאי הוא מחוייב רק שהוא אנוס מלקיים, אלא דאינו מחוייב כלל בצדקה אלא כשיש לו יותר ממה שצריך לעצמו לאותו הצורך ולכן אין כאן תרתי אלא חדא נגד חדא וממילא רשאי אף באלמות שלא ליתן דמאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי כדלעיל. ומסתבר דלר״ע יהיה אסור להשני לחטוף ולשתות דכיון דרשאי שלא להניחו ליקח אף במעשה א״י יכול לעכבו גם בדין גזל דאף נדחה מפני פק״נ אבל הכא הא יהיה תרתי נפש וגזל נגד חדא. ועיין במהרש״א בח"א שבאם המים של שניהם גם לר"ע ישתו שניהם כדסובר בן פטורא ופשוט שכוונתו אף שהוא ביד אחד והוא מטעם דיהיו תרתי גזל ונפש נגד חדא כדבארתי. ועיין בר״ן נדרים שכתב שתייתן קודמת דחייהן קודמין כדדרשינן בריש איזהו נשך, ולמה שבארתי גם בן פטורא יודה בזה. וגם הגר״א ביו״ד סי׳ רנ"א סק״ו כתב על הא דכתב הרמ"א פרנסת עצמו קודמת לכל אדם נמי ציין להא דבא ר״ע ולימד חייך קודמין ולמה שבארתי גם בן פטורא יודה ובפרט שהגר״א הביא גם הא דאבדתו קודמת שלא מצינו שיש חולק בזה. אך אולי נקטו הא דר"ע לרבותא דאף במקום פק"נ חייך קודמין וכ"ש בלא פק״נ.

יט

והנה הרמב"ם רפ"ז ממ"ע כתב מ״ע ליתן צדקה אם היתה יד הנותן משגת, משמע דהוא תנאי בחיוב המצוה ולא כשאר המצות שג"כ הוא רק כשיש לו ולא נקט תנאי זה משום דבכל המצות החיוב עליו הוא בכל אופן רק שהוא אנוס מלקיים ואף ביכול לקיים בהוצאה יותר מחומש שפטור כדאיתא בסי' תרנ״ו הוא משום דסך גדול כזה מחשיבו לאנוס לענין עשה. או דלא חייבתו תורה לקיים חיובו ביותר מחומש אף שהוא חייב והוא כעין הא דמסדרין לבע״ח שאף שהוא עדין חייב מ״מ מסדרין ואינו משלם. (ולמה שבמג״א סק״ז הוא כמפורש שאף חומש א״צ לבזבז אף על מצוה עוברת ואף על עישור נכסיו הביא בשם הב״י שהקשה על הרי״ו שמחייב שלא ידע מנין לו צריך לומר שסברי כטעם א׳ דאונס ממון נחשב אונס לגבי עשה והון רב לפי מצבו של כל אחד ואחד נחשב אונס דאלו לטעם ב' דהוא כעין הא דמסדרין מסתבר שהיה להם לקבוע שעור וגם מסתבר שהי"ל לקבוע חומש כדאשכחן בתקנה דאל יבזבז ששמו שעד חומש אין לחוש שיבא לידי עוני ואולי בזה פליגי דהסוברים עד חומש סברי כטעם ב' והסוברים דאף בהון רב שפחות מחומש אינו מחוייב הוא כטעם א'). אבל בצדקה הוא תנאי בהחיוב דרק כשמשגת ידו נאמר מצות צדקה. והוא למה דבארתי כר"ע ולא כבן פטורא וממילא אין טעם לחייבו למות ולא לעבור ונמצא שנקט הרמב״ם דין דר"ע. ופשוט שתנאי זה הוא מקרא דוחי אחיך עמך וכדמסיק שם הרמב״ם קרא זה ויהיה כוונתו לתנאי דידו משגת.

כ

וכן במנין המצות כתב ליתן צדקה כמסת ידו משמע שהוא תנאי בחיוב ולא לשעורא שלא שייך למינקט שעור בשם המצוה.

כא

עוד היה קצת מקום לומר דבן פטורא סובר שרשאי להחמיר ליהרג במקום שרשאי לעבור עיין בתוס׳ ע"ז דף כ"ז ולכן יהיה כאן גם מחוייב דממילא הוא תרתי נפש ומצוה נגד חדא. ור״ע סובר דאסור להחמיר ולכן ליכא אלא חדא נגד חדא. ולכן הרמב״ם שפסק דאסור להחמיר בפ״ה מיסוה״ת ה״ד הוא ממילא כר"ע. אבל זה אינו דבחולי וסכנה אסור להחמיר עיין ביו"ד סי׳ קנ״ז לכן צריך לומר כדלעיל. ואולי בן פטורא סובר שרשאי להחמיר אף בחולי וסכנה. ומסתבר כדלעיל
ידידו,
משה פיינשטיין