שפת אמת, דברים, שופטים ז׳

א

תרל"ז

ב

שופטים ושוטרים ת"ל כו'. שופטים הוא הסכמת הדעת והרצון. ושוטרים הוא תיקון המעשה. כי השוטר הי' לגמור המעשה ע"פ דעת השופט. ודבר זה צריך להיות בכל מצוה כמ"ש חז"ל יקבל עול מ"ש תחילה אח"כ עול מצות. זה שייך בכל מצוה. שקודם הקיום בפועל צריך לקבל עליו עמ"ש להסכמת הדעת. כמ"ש בזוה"ק בהר. דאם לא קביל עליו האי עול לא עביד מידי ע"ש. ואח"כ הקיום בפועל. וזה בכל שעריך שא"א להיות פתיחת שערי הלב רק באמצעיות הרצון והמעשה בפועל ג"כ בב' בחי' הנ"ל. ועיקר ב' הבחי' הם ענין השבת וימי המעשה. שהשבת היא בחי' הדעת והרצון. ובחול במעשה. כי כן הי' רצון הבורא ית' כי ששת ימים עשה כו'. ובשבת השביתה. כביכול השבת בבחי' המחשבה ורנון בלבד. וז"ש מה גדלו מעשיך כו' מאוד עמקו מחשבותיך. כלומר ע"י התבוננות כח הבורא ית' במעשה בראשית. נלמד מכ"ש מה מאוד עמקו מחשבותיו כי לעולם המחשבה עמוקה מהמעשה. והתבוננות ימי המעשה בבחי' גדלו מעשיך. ובשבת בבחי' עמקו מחשבותיך:

ג

בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים כו' נביא מקרבך כו' כמוני כו' כאשר שאלת כו'. הענין ע"פ מ"ש ממנו פנה ממנו יתד כו'. שבנ"י יש להם כל השלימות. כביכול דומין לבוראן. כמ"ש במ"א שנק' השולמית כמו שנק' הקב"ה מלך שהשלום שלו. וז"ש תמים תהי' כביכול עם ה"א. לא כמו הגוים שצריכין לבקש תחבולות מדבר שחוץ להן. נביא מקרבך כלומר שבאמת כח הנביא הוא מכללות (שישראל) [* שבישראל] והוא כח הדיבור של כלל ישראל. כי כחן של ישראל בפה. וכמו שהיו מוכנים בהר סיני גם בפרטות כ"א מהם לנבואה. כמו כן ביקשו שיהי' כח של הכלל אל הנביאים. נמצא שהנביא הוא כח הדיבור של כללות ישראל. וכפי התמימות והשלימות שנמצא בכלל ישראל כן יש כח לנביאיהם. ולכן ע"י שנאת חנם אבדנו הכל: אליו תשמעון. ע"פ מ"ש חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. וכח הנביא שיוצא מכללות לבן של ישראל לכן דבריו נכנסין ללבות בנ"י. וכמו כן בפרט כל איש ישראל ע"י התמימות שנמצא בו שמאסף כל הכחות לרצון א' לקבל עול מ"ש. כמו כן יכול להוציא דבורים בתורה ותפלה. שע"י שהדבורים יוצאים מלבו באמת לכן יכול לשמוע ולקבל בעצמו מאותן הדבורים הארות עליונות. [והמשכיל יבין ע"פ מ"ש האר"י ז"ל שכח הנבואה הוא בהתעוררות הבל ודיבור שהוציא הנביא כבר בתורה ועבודה. והיינו דברים היוצאים כו' נכנסין אל הלב ועי' בשער היחודים מזה] כנ"ל: