שפת אמת, דברים, עקב י״ד

א

תרמ"ה

ב

במדרש אסור להרכיב קני מנורה בשבת שהוא כבונה ובנין אסור כו' אתה סבור שמא לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי אלא לטובתך כו'. הענין הוא כי הבנין הוא בששת ימי המעשה. אבל השבת הוא יסוד של הבנין והוא האחדות. כי הבנין הוא ע"י הרכבות ובכל מורכב נמצא תערובת טו"ר. אבל בשורש הבנין וקיומו ויסודו שהוא השבת לא יש שום תערובת לכן בכל הימים כ' ויהי ערב. ובשבת [* לא] כ' כן. ולכן התענוג בשבת מצוה ולא נמצא בו תערובת רע ולא כן בימי המעשה שצריכין שמירה יתירה ע"י שיש בהם התערובת. ובשבת בא הכל אל האחדות כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. וזה השבת שנק' עדות סהדותא איקרי שבנ"י מעידין על שברא עולמו בששה ונח בשביעי. וזה העדות הוא גמר ויסוד הבנין של הבריאה וביטול כל הדברים לשורש האחדות וזה ענין שיר של יום השבת טוב להודות לה'. וכן בעבודה שבלב זו תפלה גם ע"ז נאמר ששת ימים תעבוד כו' ותפלת השבת הוא בבחי' סידור שבחו של מקום ואח"כ בקשת צרכיו בימי המעשה כדאיתא רנה זו סידור שבחו ש"מ. ותפלה זו בקשת צרכיו. ועמ"ש לעיל פ' ואתחנן:

ג

בפסוק כי הארץ אשר אתה בא כו' לא כארץ מצרים היא כו' אשר תזרע את זרעך כו'. ואין מובן דהא בזה לא מסיים דבא"י א"צ לזרוע. וי"ל דבא לומר להם כי א"י היא נמשך אחר הנהגה שלמעלה למטר השמים תשתה ולא הי' הכוונה בא"י על זרע הגשמיי בלבד. כדמסיים ארץ אשר ה"א דורש אותה כו' והי' א"ש כו' ונתתי מטר. והיינו כי זרע הארץ תלוי כפי עבודת בנ"י להש"י הרים ובקעות הם בחי' האבות והשבטים שהם השערים המשפיעים שפע משמים כמ"ש עינות ותהומות יוצאים כו'. ובספרי דורש י"ב פ' ארץ בפרשה זו שהי' י"ב מיני ארצות. לכל שבט ושבט נחלה בפ"ע ע"ש. ועמ"ש בפ' חוקת מענין זה: