שפת אמת, דברים, כי תצא י״ג

א

תרמ"ה

ב

במדרש כי יקרא ק"צ. לוית חן הם לראשך כו'. כי עיקר ציור האדם ברמ"ח אברים וגידים הוא רק רמז ודמיון לנשמת האדם הכלולה מתרי"ג מ"ע ול"ת. וע"י המצות במעשה יכולין להמשיך הארת הנשמה באיברי הגוף ואז חל עליו הצורה המיוחדת לאדם דכתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב והצורה שהוא הפנימיות ניתנה רק לבנ"י ולכן כ' עם זו יצרתי לי הגם כי כל היצורים מאתו ית' אבל הצורה המיוחדת לאדם ניתנה לבנ"י בכח המצות כנ"ל כמ"ש אדם אתם. וכפי הכנת האדם להיות איבריו מוכנים לקבל הארת הנשמה כן מתגלה ומתפשטין כחות הנשמה שמתחלקת לתרי"ג כנ"ל. כדכ' בזוה"ק שהגוף הוא קן להנשמה וע"ז נאמר קן צפור שצפור רומז לנשמה וכפי תיקון הקן שהוא הגוף וכ' גם צפור מצאה בית. ואז מתקיים נמי ודרור קן לה שהוא בחי' השבת שנק' מנוחה ויש בו נשמה יתירה כפי תיקון הכנת מקום ובית להנשמה בימי המעשה כן יש בש"ק התפשטות הנשמה יתירה. ומקודם כ' נכספה וגם כלתה כו'. ובכח זה ביקש הנביא ע"י שמצא בעצמו התגלות הנשמה ונשמה היתירה ממילא בכח זה יכולין לעלות יותר ויותר עד לבא לחצרות ה'. אשר שתה אפרוחי' היא התלהבות שבא ע"י התגלות כחות הנשמה להיות משתוקקין תמיד לחצרות ה' ולמזבחך ודו"ק:

ג

בפסוק זכור את א"ע ה"א למרים כו' דרשו חז"ל שהוא אזהרה ללשון הרע. והענין הוא כי מאחר שכחן של בנ"י בפה והוא בחי' תורה שבע"פ והוא הבאר שניתנה בזכות מרים. וכ' והאבן גדולה ע"פ הבאר. יתכן לרמוז על חטא לה"ר שדרשו חז"ל שנק' גדולה כמ"ש לשון מדברת גדולות. ולכן ע"י שמירת הפה יכולין לבא לבחי' הבאר וע"י שמרים הי' בחי' הנ"ל הצריכה שמירה ביותר וכ' מוצא שפתיך תשמור שכפי רוב קדושת האבר והמקום כן צריך שמירה ביותר. וע"י התחברות בנ"י שהיא היפך לה"ר ושנאת חנם זוכין להתגלות תורה שבע"פ כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן. [אבנים הם אותיות וכמו שיש בקדושה כן יש זה לעומת זה דברי הבל ובנינין דשקר]: