שפת אמת, דברים, כי תצא י״ב

א

תרמ"ג

ב

כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש רש"י במלחמת הרשות הכ' מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה"א לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכל מתוך המנוחה. וע"י החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות אבל כשיהי' מתוך המנוחה היא עיקר הרצון לפניו ית'. ובשעת המנוחה צריכין דייקא לזכור להלחם לכן כ' לא תשכח כי בשעה שהוא לוחם עמנו א"צ להזהר שלא לשכוח:

ג

במדרש ע"פ לוית חן הם כו'. כבר כתבנו במ"א. ובקיצור הדברים דכ' וירא אלקים כו' כל א' עשה כו' טוב מאוד. א"כ הלא יש בכל דבר איזהו נקודה שמעלת חן לפניו ונקודה זאת מעוררין ע"י נר מצוה שמאיר בעלמא דחשוכא לראות ולמצא הנקודה והשורש והראשית. והוא ענין. המצות שיש בכל המעשים. וע"י העלאת חן אז ניתוסף כח וחיות חדש וזהו ענקים לגרגרותיך. כמ"ש אחר פסוק וירא הנ"ל ויכלו כו' ונעשה מזה ש"ק ויברך ויקדש וכן הוא תמיד ע"י היגיעה בימי המעשה במצות אז מעלה חן בש"ק וניתוסף בו נשמה יתירה ענקים לגרגרותיך מה שאין כלי של הגוף יכול להכיל לכן נק' נשמה יתירה כמ"ש במ"א ונק' ענקים כנ"ל. וזה עצמו י"ל בענין המדרש בפסוק אורח חיים פן תפלס כו'. משל הפועלים והפרדס כו' ע"ש. והענין שלמטה יש לכל מצוה תיקון פרטי בחי' לוית חן כנ"ל. אבל בשורש התוספות שהוא למעלה למעלה בחי' התורה למעלה מהמצות בחי' ענקים ונשמה יתירה שם אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה וזה ענין אריכת ימים כמ"ש במ"א שהוא התדבקות בעולם ארוך ובשורש שכשאין לו הפסק נק' אורך ימים וכידוע בס"ק שיש ג"ע תחתון ועליון:

ד

בפסוק כ"ת מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע. הוא ג"כ עצה ע"י הכניסה להלחם עם הסט"א זוכין להשמר מכ"ד רע. ה"א מתהלך בקרב מחניך. הל"ל מהלך. וי"ל כי הכוונה שידעו בנ"י כי השראת השכינה בעולמות תלוי בעבודת בנ"י וז"ש שתהלוכתו היא בקרב מחניך. והטעם להצילך כו' כמ"ש חז"ל בפסוק כח מעשיו הגיד כדי לתת להם נחלת גוים. שע"י שהכל נעשה על ידינו ממילא נוטלים חלק בראש:

ה

בפסוק זכור א' אשר עשה ה"א למרים כו' בצאתכם ממצרים. תלה הכ' ביצ"מ. כי הנה כחן של בנ"י בפה וזכו לזה ביצ"מ דכ' ואתנה צאני כו' אדם אתם דרשו חז"ל אתם קרויין אדם. והענין כי יתרון האדם שהוא מדבר ומנהיג עצמו ע"פ רצונו. וזה יתכן להיות שבח כשהוא נותן דעתו לילך בדרך התורה ורצון הש"י. אבל הרשעים הלא מוטב הי' להם אם לא יהי' [*להם] בחי' הדיבור לכן אתם קרוים אדם. ובנ"י כשיצאו ממצרים ניתן להם בחי' הדיבור כמ"ש שנעשו כקטן שנולד ואביו חייב ללמדו תורה כשמתחיל לדבר ולכן אחר יצ"מ הוצרכו בנ"י לשמור מאוד הפה והלשון. ונגד הלשון ניתן לנו התורה. ולשמור הפה ניתן לנו המן במדבר. והאמת כי גם הצרעת מדה טובה לבנ"י שא"י לסבול הלשון הרע בפנימיותם לכן נולד מזה נגע כמ"ש בפ' מצורע במד' בפסוק ונתתי נגע צרעת שהיא מתנה לטובה כמ"ש שם אך טוב לישראל א' לברי לבב פי' מי שרוצה להיות בר לבב מסייעין לו מן השמים והראי' שנענשה מרים בצרעת וידוע שיסורים של הצדיקים הם לטובה והעונש שלהם הוא מתנה ורחמים כנ"ל: