שפת אמת, דברים, כי תצא ט״ז

א

תרנ"ג

ב

במדרש תינוק שנולד מהול מה למול אותו כו' צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם אע"ה. הענין הוא כי זה החילוק בין א"א ע"ה דכ' בו התהלך לפני והי' תמים. וצדיקים הראשונים אדם ונח נולדו כשהן מהול אבל אברהם זכה בעצמו למצות מילה ומה"ט נולד ערל שרצה הקב"ה שיבוא בעצמו אל השלימות ולהסיר הערלה בכח מצות ה' שניתן לו ובמד' ששאל טורנספורס הרשע את ר"ע איזה מעשה נאה של הקב"ה או של בני אדם והביא לו גלוסקאות ע"ש במד' תנחומא פ' [תזריע] ומסיים שלכך לא נולד האדם מהול שהמצות ניתנו לצרף את הבריות א' אלוה צרופה ע"ש. ובאמת הכל מעשה הש"י אך מה שהאדם מסייע להוציא מכח אל הפועל חביב לפניו ית"ש ביותר. ובגמ' איתא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דכ' ידי יסדה ארץ. ובמעשה צדיקים כ' מקדש ה' כוננו ידיך והנה גם זה הוא מעשה הקב"ה דכ' כוננו ידיך אך הוא ע"י התעוררות הצדיקים. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כי מעשה בראשית נברא בהתלבשות הטבע. אבל הצדיקים בידם לפתוח הפנימיות ושיתגלה דרך הגנוז לצדיקים שהוא מעין עוה"ב וזה עצמו סוד המילה דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב בי'. ורמז היוד שחתם בבשרינו בכח המילה לרמוז שאנחנו בני עוה"ב וז"ש במד' אנכי מגן לך שאמר אאע"ה שמא יבא א' וידחה בריתי ע"ש שהשיב לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים כו'. והוא כנ"ל שמה שזכה א"א ע"ה להיות נועם ה' חל על מעשה ידיו זה מתקיים לעד. ולכן צריכין להטיף דם ברית שיהי' בכח מעשה האדם. וזה עצמו ג"כ ענין שלוח הקן דאיתא במד' שהיא נתינת רחמיו על העופות ובמשנה איתא האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו. ופי' מו"ז ז"ל שהפי' הוא שבנ"י יעוררו מדת הרחמים למעלה ע"י מעשיהם וכ"ה בתקונים. והוא כמ"ש שהקב"ה רוצה שיהי' מדת הרחמים בעולם ע"י מעשה הצדיקים. [וי"ל עוד כי בחי' והאם רובצת הי' כמו תיבת נח שלא הי' כדאי בעצמו. אבל בחי' שלח תשלח כו' הבנים תקח לך הוא הדרך שניתן לאברהם אבינו ע"ה. לכן והארכת ימים שהיא מתקיים לעד והיא בחי' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ודו"ק]:

ג

בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו' בצאתכם ממצרים. כ' בזה שמירה וזכירה לומר שהתורה כולה תלוי' בפה כמ"ש מות וחיים ביד לשון ובגמ' איתא יכרת ה' שפתי חלקות לשון מד' גדולות כו' המספר לה"ר מרבה חטאים כמו ע"ז וג"ע וש"ד ע"ש בערכין הענין הוא כי אלה הג' הם פוגמים בנפש רוח נשמה לכן צריכין למס"נ עליהם. ובחי' הפה הוא תיקון הגוף לקבל הארת נר"נ לכן איתא ל"מ לגוף טוב משתיקה שע"י שמירת הפה שזה יתרון האדם ויפח באפיו כו' לנפש חי' רוח ממללא ע"י מאיר ומתקשר הנפש בגוף לכן שומר פיו ולשונו ש' מצרות נפשו כי הנפש בגוף כמו במאסר ובנ"י ביצ"מ יצאו מזה המאסר לכן צריכין לשמור הפה ומספר לה"ר כ' יכרת ה' שנכרת הנפש מהגוף. כמ"ש מו"ח ביד לשון. ודו"ק כי קצרתי: