שפת אמת, דברים, כי תצא ט״ו

א

תרנ"א

ב

במדרש הנולד מהול צריך להטיף ממנו ד"ב מפני בריתו של א"א המול ימול כו'. עוד שם לוית חן הם לראשך בכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כו'. כי הקב"ה נתן לבנ"י להיות להם חלק בתורה ומצות לבד מה שיש בכל מצוה כמה פעולות נשגבות בשמים ובארץ. אבל המצוה נגמרת במעשה איש הישראלי. וע"ז אומרים ויהי נועם ה"א עלינו. וזה פי' וכרות עמו הברית עמו בשותפות כדאיתא במדרשים. וזה עיקר האות כמ"ש חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו שבנ"י שהם עמו וחלקו חל שם שמים במעשי ידיהם לכן דוקא המול ימול. שהגם שבריתו ית' נחתם בנפש ישראל צריך להיות נגלה ע"י מעשה האדם וכן הוא בכל המצות רק מילה נק' ברית שכל התרי"ג מצות תלוין בו שהוא מצוה ראשונה המיוחדת לעם ה'. וזהו עצמו פי' לוית חן שנעשה הברית והתקשרות ע"י המצוה לכן נק' מצוה מלשון צוותא וחיבור וכדאיתא בס' שערי הקדושה שע"י כל מצוה נמשך חיות הנפש לאותו אבר פרטי. ומתקשר הגוף בנפש הרוחניי ולכן מצוה גוררת מצוה ע"י שמקשר הגשמיי ברוחניי. וכמו כן עבירה כורת ומפריד הגוף מהנפש ונמשך ע"י לגשמיות יותר וגוררת עבירה. ובמד' מדייק ראשך רשיותך. פי' הגוף הוא מדרגה השפלה שבאדם וע"י המצוה מתעלה ומתדבק בנפש הרוחניי. וע"ז כ' נר לרגלי ד' רגלי הוא הגוף דרגא תחתונה לכן ע"י המצוה יש מציאת חן כדכ' מוכיח אדם אחרי חן ימצא. וכמו כן באדם עצמו כשמוכיח ומושך הגוף אחר הפנימיות מוצא חן בעיני המקום. וענקים לגרגרותיך הוא פריעת שכר לעוה"ב והוא כמו הענקת עבד ע"י העבודה לתקן הגוף אל הנשמה מתעלה הנשמה בעוה"ב וע"ז כ' ואור לנתיבתי עיקר הנתיב המיוחד לאדם בעולם שכולו ארוך. ושבת מעין עוה"ב יורד נשמה יתירה שהיא למעלה מהתלבשות הגוף הגשמיי ונק' ענקים לגרגרותיך:

ג

במדרש הנ"ל לרשיותך כשבן תורה נעשה זקן מסבבין אותו כו'. פי' ת"ח שהזקין ואין בכחו להתגבר במעשי המצות בכח וזריזות כמו בימי הבחרות יש לו לקרב וללמד אנשים אחרים דרך עבודת הבורא שדברי זקנים נשמעים ביותר וזה לוית חן כו'. כמ"ש מוכיח אדם א' חן ימצא וכ"כ עד זקנה ושיבה אא"ת עד אגיד זרועך לד' לכל יבא גבורתיך:

ד

בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו'. כבר כתבנו בפ' מצורע כי הצרעת היא שמירה אל הפנימיות שלא יתפשט רק במקום הראוי. כי הנה כח הפה ניתן לבנ"י. לכן צריך להיות להם שמירת הפה שהיא חיות הפנימיות ובנ"י מיוחדים לזה כדכ' גן נעול גל נעול. והיא בחי' זכור ושמור שזה כלל מ"ע ול"ת ושניהם נזכרים בכאן השמר וזכור. וכ"כ מוצא שפתיך תשמור דרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור זו מצות ל"ת. לרמוז שכל המצות תלוין בזה כי השפתים עושים ב' הפעולות להוציא הדיבור ולשמור הדיבור. ובהפטרה רני עקרה אמרו בגמ' דההוא צדוקי שאל לברורי' בשביל שהיא עקרה רני והשיבה לו רני עקרה דלא ילדה בני רשיעיא כוותייכו ע"ש. והוא כנ"ל שכנס"י היא מתעקרת לעשות תולדות שלא יהי' צדיקים. בחי' גן נעול כנ"ל. וכ"כ כחוט השני שפתותיך ומד' נאוה היא ב' כחות הנ"ל. וכמ"ש חז"ל בחורבנה העמידה לי צדיקים וז"ש רבים בני שוממה כו' פי' שביותר יכולין להיות ניתקן ע"י העיתים הסגורים שהכל הוא לטובה כי כל ההסגר שנעשה לבנ"י הוא לטובתם וכ"כ בורא ניב שפתים ש"ש לרחוק ולקרוב כו' ורפאתיו. פי' שיש רפואה ע"י הריחוק כמו ע"י הקירוב וכן כשביקש מרע"ה אל נא רפא נ"ל השיב הקב"ה תסגר ז' ימים ואחר תאסף שהי' רפואתה ע"י ההסגר וכ"א חז"ל [*דלפעמים] נגעים יסורים של אהבה הם לכן כ' השמר בנגע כו' ככל אשר יורו כו' שהכל היא רפואה ושמירה לטובה כנ"ל. וכן בגלות כל ימי הסתר הכל לטובה וזהו רני עקרה כמ"ש והבן כי המה דברים יקרים: