שפת אמת, דברים, ואתחנן ה׳

א

תרל"ה

ב

במדרש דיני תפילה ובפסוק מי גוי גדול כו' סמיכת גאולה לתפלה ע"ש. דהנה עיקר התפלה היא על התגלות כבודו ית' שיחזיר כבוד מלכותו בעולם כמו שיהי' לעתיד. ובאמת כל המצות ומעש"ט הכל נקרא תפלה כי הכל לרמז על זה הרצון שאנו מקוים להרבות כבודו ולהיות לנו דביקות בו ית'. וז"ש ואני תפלה וכ"כ חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. ועד"ז אמרו חז"ל יסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל. וכן הקדמת יצ"מ וק"ש קודם התפלה הוא שיסדר אדם מקודם את המעט אשר יש לו מדביקות השי"ת. כענין שמוע בישן אח"כ תשמע מחדש וק"ש היא הדביקות שיש לכל איש ישראל חלק בו אח"כ יבקש להרבות הדביקות כנ"ל:

ג

ובפסוק אתה החילות להראות את עבדך את גדלך כו'. לעבדך לא נאמר אלא את עבדך. הפי' שמרע"ה ביקש כמו שהתחיל השי"ת על ידו לעשות נסים ושיתגלה כבוד גדלו ע"י. כן יגמור הכל על ידו. כמו שיהי' לעתיד נגלה כבוד שמו. וכמו כן צריך כל איש ישראל להתפלל להקב"ה על כוונה [*זו] לאשר בחר בנו וכבודו ית' מסר לנו שע"י מעשינו יתגלה כבוד שמו. שזה רמזו במדרש קרובים אליו שהקב"ה כביכול מקרב עצמו לבנ"י. והוא כנ"ל שמסר כבודו ית' לנו. אשר על כן יש לנו להשתוקק בכל כוחנו להרבות כבודו ית' בעולם כנ"ל. לכן מזכירין יצ"מ וגאולה קודם התפילה לעורר זאת הדביקות והבחירה שבחר בנו הקב"ה ויעזור לנו ע"ד כבוד שמו ית':

ד

וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. אף כי עיקר טעם שבת בעבור ששבת הקב"ה כמ"ש בדברות ראשונות. אך שלא יאמרו בנ"י אשר המה רחוקים מקדושת שבת. לכן נאמר ע"כ שהוציאנו ממצרים יש לנו דבקות וחיבור לקדושת שבת. ובאמת בכל שבת מתעורר הגאולה. והנה יצ"מ היא יסוד לכל המצות. כי ביצ"מ היו בנ"י עבדי ה' ואותה הנקודה צריכין לעורר תמיד וכל המעשים הם רק לגלות נקודה פנימיות שניתן לבנ"י ביצ"מ. וכן בכ"מ נאמר זכר ליצ"מ עד לעתיד דכתי' לא יאמר עוד כו'. ושבת מעין עוה"ב שיש קצת חירות בעוה"ז:

ה

תפלת מרע"ה לכנוס לארץ ולא נענה. נראה שהיא להעלות כל תפלות בנ"י אשר א"י לעלות. כל אותן התפילות הפסולות יש להם תיקון ועלי' ע"י תפלה זו. והכל במדה לאשר מרע"ה מסר נפשו בעבור בנ"י וגם מה שביקש לעלות לא"י הי' ג"כ רק לטובת ישראל. כי ידע שאם לא יכניסם הוא. ישחיתו אח"כ דרכם. כמ"ש הן בעודני חי כו'. לכן הועיל תפלתו זאת לבנ"י אף שלא נעשה בקשתו לא הי' לבטלה ח"ו התפלה:

ו

בפסוק לא מרובכם כו' כי אתם המעט כו'. תמוה אם כפשוטו מה קאמר לא מרובכם הואיל ואינם מרובים כלל. ובמדרש ממעטין עצמם כו'. וי"ל ביאור הענין שיש לבנ"י ב' הבחי'. כשהם במעלה הם מרובים מכולם. אך כשיורדים הם מועטין מכולם. והטעם שא"י לקבל חיות מסט"א כמו כל האומות. ולכן כשאינם במקומם אין להם קיום. ובאמת זו הבחי' היא עדות למעלות בנ"י. והיא יותר זכות מבחי' המרובה. כי הריבוי שיש להם הוא מצד טובו ית' עמנו להשפיע לנו כיד המלך לאוהביו. אבל זו הבחי' שאין לנו בגלות קיום ע"י שאין רוצין לקבל חיות רק מהשי"ת כמ"ש אם שכחנו כו' ונפרוש כפינו לאל זר כו'. וז"ש לא מרובכם כו' כי החשיבות אינו מצד הריבוי רק מצד המיעוט. והאמת כי בגלות ניכר כח ישראל וגם הגאולה שיהי' במהרה יהי' ג"כ בזכות זה שסובלין הגלות כראוי. וזה צריך כל איש לידע כי בוודאי הקב"ה יגאל אותנו בקרוב. אבל אופן גוף הגאולה זה תלוי בעבודתינו בגלות כי מי שטרח בע"ש כו'. ובגלות היא ההכנה להגאולה. והשי"ת יזכנו לעבדו בכל כוחנו כדי שיהי' הגאולה עצה"י טוב. וז"ש יה"ר שנשמור חוקיך כו' לימות המשיח כו':