שפת אמת, דברים, דברים כ׳

א

תרנ"ג

ב

ב"ה מפ' דברים ות"ב

ג

במדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא כו'. כי משה רבינו ע"ה אמר לא איש דברים אנכי ועי"ז זכה לומר אלה הדברים וזכה להיות דבר ה' בפיו להיות לו חומש מחמשה חומשי תורה. ברוך משלם שכר טוב ליראיו. וזה עצמו שהי' מרע"ה כבד פה ולשון שכן צריך להיות שע"י התורה יפתח הפה והלשון וכ"כ לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון לכן הגדול שבנביאים לא הי' לו מעצמו פה ולשון. רק בכח התורה. כי הארון נשא את נושאיו כמ"ש במד' הקב"ה למעלה ממשאו. ולכן אין התורה כמו סדר עולם הזה שכפי שלימות העושה נגמר המעשה. אבל העוסק בתורה בזה זוכה אל השלימות מרפא לשון עץ חיים שדברי תורה שנאמרים בפיו ולשונו מרפאין ומתירין את הלשון. והנה בלעם הרשע הי' להיפוך כי הי' בו שלימות הכלי לנבואה ולבסוף לא נשאר בידו מאומה. אבל אדם ובהמה תושיע ה' כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וזה מוכיח אדם אחרי להיות מבטל הדעת אל הקב"ה. וזה מדת בנ"י צאן מרעיתי אדם אתם שמתעלין מבחי' צאן לאדם. ולכן מצא משה רבינו ע"ה חן לפני הקב"ה ע"י שהי' עניו מכל. וכאשר אמר לא איש דברים והקב"ה השיבו מי שם פה כו' ואנכי אהי' עם פיך. זה באמת שכר על דיבורו שע"י שלא מצא עצמו איש דברים השיב לו הקב"ה אהי' עם פיך וזכה לומר אלה הדברים:

ד

איכה ישבה בדד. כי עיקר שמחת בנ"י בירושלים להיותה דבוק בשורש העליון כמ"ש שמחתי באומרים לי כו' הבנוי' כעיר שחוברה לה כו'. ובשעת החורבן נעשה פירוד בין הדביקים. וז"ש איכה היתה לזונה קרי' נאמנה. פי' אמונה היא המשכה. מה שירושלים היתה נמשכת ודבוקה בשורשה ועתה היתה לזונה ונכרתת מדביקות. וכ"א במד' כי לא גלו ישראל עד שעברו ל"ו כריתות כמנין איכה. פי' כמו שיש בפרט עונות שמכריתין האדם משורשו. כמו כן בכלל ישראל כשגברו העונות נכרת החיבור [וע"ז נאמר חלק לבם כמ"ש בזוה"ק שיש ע"ב צדיקים וע"י החטא נחלק ל"ו בארץ ול"ו מח"ל. וכמו כן יש ל"ו למטה מול ל"ו למעלה כמ"ש בגמ' סוכה בכל דור יש ל"ו צדיקים חוכי לו כו'. וע"י החטא חלק לב"ם. וזה עיקר החורבן כי כל כחן של ישראל בזה שהם דבקים בשורש. ולכן היו סנהדרין כחצי גורן עגולה כמו שכ' במ"א]:

ה

והנה ת' באב יום מיוחד לפורעניות כמ"ש בזוה"ק וישלח ששס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת ובכל יום שליט מלאך מיוחד. ובט"ב שולט שרו של עשו הוא שטן הוא מה"מ ואומר כי האוכל בט"ב כאלו אכל גיד הנשה ע"ש. דרמ"ח מ"ע הם אורות הנמשכים אל האדם ושס"ה ל"ת נגד הגידין להסיר המסך המבדיל שלא לעכב המשכות החיות מרמ"ח לכל הגוף. וזה הגיד קשה לנקות הפסולת ממנו ע"כ לא יאכלו בנ"י גיד הנשה שהמשכה נעשה ע"י מלאכים וזה המלאך מעכב. ולכן שבת דוחה ט"ב כי אין ההנהגה בשבת ע"י מלאכים. ולכן ברכת ה' כו' תעשיר דרשו על שבת ולא יוסף עצב זה האבל. פי' אבילות היא רק במדרגות תחתונות כנ"ל. והשבת שאין השפע בא ע"י מדרגות תחתונות ממילא אין אבילות. וכן בענין רמ"ח ושס"ה שהם ב' מדרגות אברים וגידים כמ"ש שם בזוהר. אבל בשבת זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. כי בשבת מ"ע ומל"ת באחדות ושולט בו שם ישראל. והמלחמה של יעקב עם השר הי' רק בחי' ימי המעשה בשם יעקב. אבל בשם ישראל כתי' כי שרית כו' ובת"ב נתקיים בצלעי שמחו כמ"ש צולע על ירכו ולכן גברו הרשעים להכרית החיבור משורש שזה הגיד מעכב כמ"ש. הש"י ינחם עמו: