שפת אמת, דברים, דברים י״ג

א

תרמ"ה

ב

במדרש מרפא לשון ע"ח. כבר כ' במ"א כי כל הלשונות יש להם אחיזה בתורה וזה ענין עלהו לא יבול כמ"ש במד' ע"פ ועלהו לתרופה וזה רמזו אפי' שיחת חולין כו' והנה ס' משנה תורה הי' בחי' הקבלה של התורה כי מקודם הי' בחי' הנתינה של התורה ובאלו המ' שנה פעל מרע"ה שיכנסו ד"ת בלבות בנ"י להיות ד"ת מחודדין בפיהם כמ"ש ז"ל בפ' ושננתם לבניך שיהיו מחודדים שלא תגמגם בהם. וזהו משנה תורה. וכ' אלה הדברים כי עיקר התורה היא הקול והדיבור היא ההנהגה הנמשכת אחר התורה כדכ' בזוה"ק ואתחנן פי' ודברת בם בשבתך כו' שיהיו הנהגות כל המעשים אחר התורה נמשכין. וזה התיקון שנעשה ע"י התורה זה הי' הכנה לכניסת א"י כדכ' באר בשבעים לשון פירשה להם. שכמו שיש שבעים לשונות וכן אלה המקומות של הרשעים שהוצרכו בנ"י להכניסם להקדושה. כדכ' ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו כי באמת עבודת בנ"י היא רק לש"ש לברר כבוד מלכותו בכל מקום וממילא ניתן להם לנחלה. כמ"ש במ"א בפסוק וכרות עמו הברית כו'. דקשה כפל מלת לתת. רק עיקר עבודת האבות הי' להכניס מקום ז' עממין לנחלת ה'. וזה לתת. וממילא לתת לזרעו ג"כ. וזה פרשנו ונתן ארצם לנחלה סתם. כל"ח. ואח"כ נחלה לישראל עבדו. ולכן ע"י ביטול העיקר נתגרשנו מנחלתינו כדכתי' על עזבם כו' תורתי ולא הלכו בה דרשו חז"ל שלא בירכו בתורה. והגם כי הפשוט על ברכת התורה ממש. מ"מ גם זה אמת שע"י שלא המשיכו הברכה מן התורה לכל הבריאה שהם כולם ענפים היוצאין מגוף האילן וז"ש ולא הלכו בה כמ"ש לעיל פי' ודברת בם. שיהיו תהלוכות כל הענינים אחר התורה נמשכין וכמ"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים וכפי שמירת התורה כן זוכין לא"י:

ג

בפסוק אחרי הכותו כו' שמעתי מפי מו"ז ז"ל שפי' הפסוק כפשוטו שאחר הכות אותן הרשעים יכול לדבר אלה הדברים לבנ"י מה שלא היו יכולין להתגלות בעוד קליפת הרשעים הי' בעולם כו'. ויתכן לפרש ע"פ דבריו ענין מ"ש חז"ל אבן שביקש עוג לזרוק על בנ"י עקר טורא בר תלתא פרסי ע"ש בפ' הרואה. והיינו דכתי' והאבן גדולה ע"פ הבאר ולכן אחרי הכותו הואיל באר את התורה. ובאמת כל כניסת בנ"י לא"י ובנין המקדש הכל הוא פתיחת פי הבאר ומעיינות התורה שהי' נגלה בא"י ובמקדש. כדכתיב כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות פירש"י ז"ל מלשון לימוד כדכ' מלפנו מבהמות ארץ כו' שהוא אור התורה שנגלה בלשכת הגזית ובכח זה הבנין נפתח פיהן של בנ"י כמ"ש חז"ל שכל פיות פונין לשם. ולכן נק' צוארך כמו שיש באדם איברים חלוקים. כמו כן במקומות. שהי' שם בחי' ראש וצואר ופה של כללות העולם. ולכן היו סיחון ועוג המעכבים התגלות הקדושה. ז"ש והאבן גדולה וזה הרמז שכתבו מג' פרסאות. שהרי צריכין כח ג' אבות להסיר זה האבן כדכ' שלשה עדדי צאן רובצים ממילא משמע שקליפת זה האבן מתעקם לג' ראשים כי זה לע"ז עשה. ולא לחנם ירא מרע"ה מכוחו של אותו רשע. ולכן אחרי הכותו הואיל באר את התורה כנ"ל: