שפת אמת, בראשית, תולדות ט״ו

א

תרמ"ה

ב

ב"ה

ג

בפסוק ולאום מלאום יאמץ. לאום הוא מלכות. וכפי מה שמקבלין עול מלכות שמים כך נעשין בן חורין ממלכות בו"ד. כדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. וכמו כן מי שהוא ת"י מלכות בו"ד א"י לקבל מלכות שמים כראוי כדאיתא בזה"ק בהר מאן דכפית באחרא כו'. ולשעבודים הללו אין קץ. ולעולם כפי מה שמקבלין עול מ"ש תמיד. כן יוצאין מתחת יד סט"א. וז"ש במשנה מעבירין ממנו ונותנין עליו כו'. שב' השעבודים הם בכל איש ישראל. ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל כדפרש"י כנ"ל:

ד

בענין הבארות. פי' מו"ז ז"ל עשק ושטנה בחי' עבודת ימי המעשה. ואח"כ זוכין בשבת לרחובות. והיא מתנה מן השמים כדאיתא על שבת מתנה טובה יש לי כו'. ונראה שלכך אין עליו מריבה וערעורים. הואיל ובא בכח עליון. וז"ש כי עתה הרחיב ה' לנו. וכ"כ על שבת פורס סוכת שלום עלינו. ואין מגע נכרי בשבת. והיא בחי' הנשמה יתירה שבא בשבת סיוע משורש הנשמה. [ואפשר שהג' בארות הם בחי' נפש רוח נשמה ובנפש רוח יש אחיזה למריבים ונשמה היא למעלה מהם]. וכ"כ באר חפרוה כו' כרוה כו' אח"כ וממדבר מתנה. משמע שכל אלה העבודות הם הכנות לקבל אח"כ המתנה הבאר עליון. כמ"ש במדרש במרע"ה ויתן אל משה כו' אחר היגיעה מ' יום ומ' לילה זכה אח"כ שתנתן לו התורה במתנה. ובימי המעשה שהוא על ידי כח האדם הגם כי הכל בעזר העליון. מ"מ אינו מבורר שהוא מן השמים. ובשבת קודש שמניחין כל המעשים בעבור השבת מתברר שהכל מהקב"ה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שע"ז אומרין בתפילת שבת יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ולכן אין על זה מריבות. ונק' רחובות כי הרחיב ה' לנו דייקא. וי"ל כי כל המריבות הי' רק ע"ז. כמ"ש לאמר לנו המים. כי הגם שמיחס הכ' לרועי גרר. מסתמא נמצא מריבות אלו בלב כל איש. שנמשך פניות בעבודת האדם כל שאינו מתברר כראוי ונגרר אחר המעשים תערובות רע. וזה נקרא רועי גרר מה שנגרר בלב האדם התפארות וגבהות לאמר לנו המים. עד שזוכין אח"כ לברר האמת והוא המנוחה כנ"ל:

ה

בענין ברכת יעקב ויתן לך האלקים פרש"י אם תזכה כו'. וקשה א"כ מאי בעי ברכה. אך הוא כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי התחלה צריך להיות מן התחתונים להיות כלי מוכן לקבל הברכה והשפע. ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ואין השלימות רק אל בנ"י. והם הכלי שמחזיק ברכה. וע"ז כתיב ה' יברך את עמו בשלום. לכן נק' השולמית. ובמדרש שובי שובי ד' פעמים על הד' מלכיות שבני ישראל נכנסין ויוצאין מהם בשלום. פי' שבכל מקום שבני ישראל שם. מבררין השלימות ושורה הברכה. ולכן הם כלים שנשתלחו משמים בכל המקומות להיות הברכה שורה על ידיהם. והם המקבלין את הברכה ע"י שמעלין ריח ניחוח למעלה. כמ"ש ראה ריח בני כו' ויתן לך כו'. פי' שבכל עת שיש נ"ר למעלה מעבודת בנ"י נמשך השפע לתחתונים. נמצא שיעקב אע"ה לא גזל את עשו רק אדרבה הוא מקבל הברכה לכל העולם. וז"ש לעשו משמני הארץ יהי' מושבך ואת אחיך תעבוד. פי' כי לא תחסר את המבוקש שלך. ומבוקש של יעקב אע"ה לא הי' רק שורש הברכה. ועל זה כתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ועיין בזוה"ק שדורש זה המזמור על עובדא זו של הברכות: