שני לוחות הברית, תורה שבכתב, תצוה, דרך חיים

א

להעלות נר תמיד (שמות כז, כ). מכאן רמז שתמיד לא יחסר הדלקת נר, אף שבעונותינו הרבים חרב בית המקדש, מכל מקום מצוה הוא להדליק נר בבית הכנסת שנקרא מקדש מעט ויהיה דולק ערב ובוקר בשעת התפילה, כי התפילה היא במקום עבודת הקרבנות בבית המקדש. וכמדומה לי שמצוה זו של הדלקת נר בבית הכנסת בשעת התפילה כתוב ג"כ בספר מנורת המאור:

ב

ועשו בגדי קודש וגו' (שם כח, ד). הרב ר' מנחם הבבלי, טעם מצוה זו לפי שהעבודה צריכה כוונה, והלבוש המיוחד לאותה עבודה עוררהו לחשוב בלבו ולצייר בשכלו המכוון. וכמו שהלבוש הראוי מכבד הגוף, כך הגוף הראוי מכבד הנפש כי הוא לבושה. זהו שאמר הכתוב בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, עכ"ל. ולפי זה לכבוד רומז למה שכתוב (תהלים נז, ט) עורה כבודי, ולענין הזה קרא ר' יוחנן (שבת קיג, א) למלבושיו מכבדותי. ומחשבה זו יחשוב האדם כשלובש ערומת הגוף ויעורר להלביש ערומת הנשמה:

ג

ולא יזח החושן מעל האפוד (שמות כח, כח). כתב הרב הנ"ל טעם מצוה זו, שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשרה (סנהדרין ז, ב), שהחושן מכפר על משפט המעוקל, ואפוד מכפר על עבודה זרה שנאמר (הושע ג, ד) ואין אפוד ותרפים. לרמז זה צריך שיהיה החושן קבוע תמיד על האפוד, לייסר העוברים, דלעולם גבי עבודה זרה כתיב ישמעו ויראו, דכתותי' מכתת שיעוריה, להכי לא יזח החושן מעל האפוד^הגה"הלהכי על לבו, שהלב חושב והאפוד לאחריו, כי השליך יראת השם לאחוריו::

ד

שלא לקרוע המעיל (שמות כח, לב). כתב הרב הנ"ל טעם המצוה הזו שישים הכהן עוז חומה חזקה לפיו סביב שלא יקרע, אחר שהוא המעתיר על עם קודש לא יצא מפיו דבר מגונה, אחר שהוא הקושר והתופר לא יעשה פירוד וקריעה, דכתיב (משלי כג, כא) וקרעים תלביש נומה השכל. ואחר שהגוף לבוש הנפש, והמעיל לבוש הגוף וקשורים זה בזה, ראוי שלבוש הנפש הנקרא חלוקה דרבנן שלא יקרע, עד כאן לשונו. וכל אדם שהוא עבד ה' הוא ככהן וזכותו עומד לרבים, על כן יקדש את פיו בקדושה יתירה. בעזרת אשר היוה כל הוה:

ה

נשלם פרשת תצוה ומאלהים מתת בהשלמת שובבי"ם ת"ת