שני לוחות הברית, תורה שבכתב, תולדות, נר מצוה

א

זה שמו אשר יקראו לו מקור הברכות:

ב

ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' (בראשית כו, יב). אמרו בב"ר (סד, ו) והביא רש"י בפירושו, מאה שערים, שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה. ורבותינו ז"ל אמרו, אומד זה למעשרות היה:

ג

הנה האבות קיימו כל התורה, והתורה פרטה מדה זו בפרטיות מצות שנהגו, כמו שמצינו באברהם אבינו ונותן מעשר מכל, וכאן ביצחק, וכן ביעקב שאמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ויעקב אבינו נתן מעשר אפילו מנפשות, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר ע, ז) שיש י"ד שבטים עם אפרים ומנשה, דל ד' בכורות לאמותיהן שהם בעצמן קודש נשארו עשרה, והופרש לוי להיותו קודש לי"י. הרי קיימו האבות מצות מעשר בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. מאודם, כפשוטו מעשר מכל אף מעשר כספים. ובכל נפשם, דהיינו יעקב עישר מנפשות בניו. ובכל לבבם, זה שייך לתרומה גדולה שאין לה שיעור רק כפי נדבת לבו יביא תרומת ה', ואמרו רז"ל (תרומות ד, ג) עין יפה אחד מארבעים, בינוני אחד מחמשים, עין רעה אחד מששים, והכל רמוז בפסוק ויתן לו מעשר מכל. והיה די שיאמר ויתן מעשר, אלא מכל הוא רמוז על תרומה גדולה, כי תרומת מעשר היא בכלל המעשר כמו שאפרש אח"כ, כי נתן למלכי צדק המעשר וגם התרומת מעשר. והנה כ"ל עולה חמשים שהוא עין בינוני הנותן אחד מחמשים. אבל אברהם הסיר עשרה מחמשים כדי ליתן מהם תרומה גדולה. דכשתקח עשרה מחמשים, נשארו ארבעים, כלומר נתן חלק אחד מארבעים לתרומה גדולה ונתן לו, אף שדרך בינוני אחד מכ"ל דהיינו אחד מחמשים, אברהם אבינו כשלקח תרומה גדולה הסיר עשרה מחמשים, ואח"כ הפריש אחד לתרומה גדולה כי היה נדיב לב, וכן כל האבות:

ד

ועל ענין תרומה גדולה נראה לתרץ מ"ש אומד זה למעשרות, וקשה הא תנן (אבות א, טז) ואל תרבה לעשר אומדות. אלא יצחק אבינו היה מודד ומעשר, והאומד היה בתרומה גדולה כדתנן במסכת תרומה פ"ק (משנה ז') אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין. אע"פ שנתנו חכמים שיעור כדלעיל עין טובה כו', מכל מקום נקחית מאומד וילפינן מדכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה תורם, כלומר באומד. ואע"ג דבתרומת מעשר כתיב, אם אינו ענין לתרומת מעשר שהרי נתנה התורה שיעור וצריך למדוד כו', תנהו לענין תרומה גדולה:

ה

אמנם כי דייקת שפיר משמע דהאומד היה בשביל כל המעשרות, דהא האומד היה קודם הצמיחה שאמדו השדה כמה ראויה לעשות כו'. ונראה בודאי בשעת הפרשת המעשר היה מודד להפריש המעשר, והאומד שהיה קודם הצמיחה כוונת יצחק בזה לשם חסידות, דהדין הוא (ברכות לה, ב) שאין חיוב אלא לאחר גמר מלאכה ואחר שיראה פני הבית, ומה שאוכלין מהתבואה קודם לזה פטור מהמעשר, ויצחק רצה להחמיר ולזה היה אומד כדי להפריש אף ממה שנאכל כבר, ואין זה בכלל ואל תעשר אומדות כי זה לא נאמר רק על חיוב מעשר, אבל זה היתה חומרא בעלמא מיצחק אבינו. ומאחר שזה הפסוק מדבר ממצות מעשר, על כן אמר ויברכהו ה', וכמו שכתוב במלאכי (ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהיו טרף בביתי והריקותי לכם ברכה עד בלי די:

ו

ומה שכתבתי שנתנו למלכי צדק התרומות והמעשר, הלא המעשרות לא שייכים רק ללוים. דע כי מלכי צדק היה בכח כהן, ובכח כח היה לוי, לפי מה שקבלנו מהאר"י ז"ל שאהרן הכהן הוא מנשמת מלכי צדק על כן מלכי צדק כהן לאל עליון, ושמואל הנביא שהיה לוי הוא מנשמת אהרן. וזהו שרמז הלא אהרן אחיך הלוי, ומלכי צדק הוא שם בן נח. ותראה רשום שמו של שם בתחילת שם שמואל, על כן מלכי צדק כהן, ולוי בכח נשמתו: