שני לוחות הברית, תורה שבכתב, בא, נר מצוה

א

יש בה תשע מצות עשה מתרי"ג מצות, וי"א מצות לא תעשה מתרי"ג מצות:

ב

המצוה הראשונה בפרשה והיא הרביעית למנין, היא לקדש חדשים ולעבר שנים (שמות יב, ב).

ג

המצוה הה' לשחוט את הפסח בי"ד בניסן בין הערבים (שם ו).

ד

המצוה הו' לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שם ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה.

ה

המצוה הז' להשבית החמץ בי"ד בניסן, שנאמר (שם טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור וגו'.

ו

המצוה הח' לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שם יח) בערב תאכלו מצות.

ז

המצוה הט' לקדש הבכורות, שנאמר (שם יג, ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.

ח

המצוה הי' לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שם, ח) והגדת לבנך.

ט

המצוה הי"א לפדות פטר חמור, שנאמר (שם יג) ופטר חמור תפדה בשה.

י

המצוה הי"ב לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר (שם) ואם לא תפדה וערפתו.

יא

הי"ג שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל כי אם צלי אש, שנאמר (שם יב, ט) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים וגו'.

יב

הי"ד שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר (שם, י) לא תותירו ממנו עד בוקר.

יג

הט"ו שלא ימצא חמץ ברשותינו כל ימי הפסח, שנאמר (שם, יט) שבעת ימים שאור שלא ימצא בבתיכם:

יד

הט"ז שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ, ואע"פ שאין עיקר הדבר חמץ כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר (שם כ) כל מחמצת לא תאכלו, פירשו ז"ל (פסחים מג, א) שענין הכתוב הזה יורה בזה שכך קבלו הפירוש בו. ודעת הרמב"ם ז"ל (הל' חמץ ומצה א, ו) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. וא"כ לדעתו יבוא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס שיהיה בו לאו, כלומר מלקות ולא כרת:

טו

והרמב"ן ז"ל כתב היפך מזה, ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור, וזה הלאו בא להורות על שמה שאמרו חכמים בגמרא (פסחים מג, א) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו ע"י דבר אחר מנין. תלמוד לומר, כל מחמצת. אבל בענין חמץ שנתערב כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין, ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי החכמים שאמרו על חמץ דגן גמור ענוש כרת, וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס דגן גמור נקרא. ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס ולא כלום, ודלא כר' אליעזר דפליג בגמרא ואמר על עירובו בלאו:

טז

הי"ז שלא לאכול מן הפסח לישראל משומד, שנאמר (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו.

יז

הי"ח שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר (שם מה) תושב ושכיר לא יאכל בו.

יח

הי"ט שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה, שנאמר (שם מו) לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה.

יט

הך' שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שם) ועצם לא תשברו בו.

כ

הכ"א שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר (שם מח) וכל ערל לא יאכל בו.

כא

הכ"ב שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שם יג, ג) ולא יאכל חמץ.

כב

הכ"ג שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל ז' ימי הפסח, שנאמר (שם ז) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים: