שם משמואל, מטות ו׳

א

שנת תרע"ז

ב

נקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, ובמדרש אלו הי' רוצה משה לחיות כמה שנים הי' חי שהרי תלה הכתוב מיתתו בנקמת מדין, ומשמע שלאו לטובתו של משה כדי שיראה בעיניו נקמתו מהם תלה הכתוב, דא"כ לא הי' בדין להחיותו עוד כדי שיראה אחר שהוא בבחירתו עיכב הדבר, וכמו יהושע שאיתא במדרש לקמן יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד, מיד אני מת כשם שעשה משה רבינו, מה עשה התחיל מעכב במלחמתם וכו' אמר הקב"ה וכך עשית הריני מקצר שנותיך עשר שנים עכ"ל, ואף שנאמר עוד למשה על יהושע שהוא יעביר את העם הזה והוא ינחיל אותם, מ"מ מאחר שהוא לרצונו איחר הדבר לא הועיל לו ולא הספיק לכבוש את כל הארץ ונתקצרו משנותיו עשרה שנים כמפורש בכתוב יהושע ושופטים וברש"י שם, ומאחר שנאמר במשה אלו הי' רוצה לחיות כמה שנים הי' חי, משמע שבעצם תלוי זה בזה, ויש להתבונן מה ענין לתלות זה בזה:

ג

ונראה עפי"מ שהגדנו כבר שכח מדין הוא כח חיצוני רע מאד המשלח מדנים בין אחים, והוא שלט מאז במכירת יוסף אחרי שכתוב וישנאו אותו ויקנאו בו אחיו, משכו עליהם את כח הרע הזה עד שיצא לפועל דבר המכירה, וז"ש והמדנים מכרו אותו אל מצרים, ואף שבמדרש שמאת ה' היתה זאת כשרצית נתת בלבם לשנוא כשרצית נתת בלבם לאהוב, היינו ששליטת כח רע זה הי' ברשות ורצון השי"ת וכמ"ש קהלת ט' אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים וגו', כי זולת שכך הי' רצון השי"ת לא הי' אפשר לכח הרע זה לשלוט בהם כ"כ, כי השנאה והקנאה שבינם לבינו מצד עצמם לא היתה עולה כ"כ מדריגות עד למכירה, וכח רע זה שלט בנשואי ישראל בחרבן בית ראשון וכמ"ש מגורי אל חרב הי' עמי ואמרו ז"ל בש"ס יומא אלו בנ"א שאוכלין ושותין זע"ז ודוקרין זא"ז בחרבות שבשפתותיהם ומסיק שם האי בנשואי ישראל הוא דהוה, והיינו שהחריבה את בית שני שאמרו ז"ל שנחרב בשביל שנאת חנם, ועדיין מרקד בינינו עד שנזכה לאליהו ז"ל כמ"ש והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומכלל שמקמי הכי הי' פירוד לבבות ביניהם אף שמטבע הבנים להיות נגררין אחר האבות ואהבה ביניהם, מ"מ כח מדין עדיין שורר בינינו והוא המביא לכל זה כאשר אנו רואים בעוה"ר זה בעינינו, ופינחס זה אליהו שנצחום בראשונה הוא יעשה לכח רע זה כלי' באחרונה והשיב לב אבות וגו':

ד

והנה למלחמה עם כח רע זה היו צריכין להיות ישראל להיפוך מזה אלא להיות כולם כאיש אחד בלב אחד, אבל לא מצינו זה זולת במ"ת, אבל שאר כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקת, הגם כי כבר אמרנו בשם מהר"ל שזה למעלת ישראל שהם שכליים והיו דור דיעה ואין דעתן של בנ"א שוות, וע"כ אין נוח להם כ"כ להתאחד זולת בביטול גמור להשי"ת בבחי' שהיו בשעת מ"ת, מ"מ דור באי הארץ הי' יותר נוח להם להתאחד כידוע למבינים ומ"מ היו כל החניות בתרעומת ובמחלוקת, ונראה שזה הי' בא מכח רע של מדין, וזה הי' עיכוב למלחמת מדין:

ה

אך הנה אמרו ז"ל שקול משה ככל ישראל, א"כ מרע"ה בפני עצמו הי' נחשב כלל ישראל, והוא הי' המשלח אותם לצבא, וכח המשלח בהשליח, א"כ נחשב כאילו הוא בעצמו הנלחם עמהם, וא"כ כח מרע"ה שהוא כח כולל כל נשמות ישראל כאחד, הוא רק הוא הי' ביכולתו לנצח את כחו של מדין, אבל זולתי לא הי' באפשר, ע"כ תלה הכתוב מיתתו במלחמת מדין, ואם הי' מאחר את המלחמה, בהכרת שהי' חי עוד, כי זולתו לא הי' ביכולתו לנצחם, והי' קיומם של מדין עיכוב בביאתם של ישראל לארץ, שהי' נצרך התאחדות ישראל כאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, וע"כ נצרך להחליש מקודם את כח מדין, ובאמת כי שלימת ירושת הארץ תהי' לעתיד אחרי שתכלה קליפת מדין לגמרי כנ"ל אז ירשו כל העשר עממים, ואם לא היו מנצחים כלל לא הי' אפשר לירש אף השבעה אומות, כי הי' הפירוד לבבות גדול מאד, הלא תראה גם אחר שנצחום בפועל ונהרגו כולם, מ"מ כח מדין הנשאר כמה הוא גדול שהחריבה את ביתינו ועדיין מרקד בינינו כנ"ל, עאכו"כ אם לא נלחמו עמם כלל:

ו

במדרש להודיעך ענותנותו של מרע"ה ושבחו שהיו כולן תלמידי תלמידיו, ופירש המת"כ דקאי על אנשי המלחמה שיצאו לקראתם, ויש לפרש עוד, דקאי על אלעזר הכהן ונשיאי העדה שיצאו אתו, שאף שבידוע שיצאו אתו, כי מי ראה את מרע"ה יוצא ולא יצא עמו כמ"ש רז"ל בהא דכתיב ויצא משה לקראת חותנו שכבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה כי כשיצא משה יצא עמו אהרן כו' ומי ראה את אלו יוצאין ולא יצא עמהם, כן נמי כאן בידוע שיצאו אתו, ומ"מ כתב זה בפירוש כאלו יציאתם היתה מצד עצמם, ומילתא היא כמו יציאתו, וזהו ענותנותו של משה ושבחו שהשוה אותם אליו אף שהיו תלמידי תלמידיו, וכמו שמצינו לו שאמר ליהושע בחר ננו אנשים שהשוהו לו שמכאן מוכח שכבוד תלמידך כו':