שם משמואל, יום כיפורים י״ב

א

שנת תרע"ז עיוכ"פ

ב

בתשעה לחודש בערב וכי בתשעה מתענין וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ור"א מדיפתי מפיק לה להא דכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ונראה דתרתי דרשות בחד מתקלא סלקא, דזה שהאכילה ושתי' נחשבים כעינוי, שהאכילה בכ"מ היא מנהג עוה"ז דרך חול, דעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי', ובעינוי של יוהכ"פ היא להיות מעין עוה"ב דרך קודש, והוא דבת"כ מצריך קרא דהוה ס"ד דגם בשבת יהי' אסור באכילה ושתי', שהרי שבת היא מעין עוה"ב, אלא שמיעטו קרא, ומה דאמרת דאכילה של עיוהכ"פ מתווספת על העינוי של יוהכ"פ ונחשבת גם האכילה כעינוי, זה עצמו ענין הוספה מחול על הקודש:

ג

ויש לומר דזהו ענין שני השעירים, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דזה שהוא לה' הוא להגביה את חלק הטוב, ושל עזאזל לדחות את הרע, עכ"ד, ויש להוסיף ולומר, דלאו דוקא את שהוא טוב בהחלט ואת שהוא רע בהחלט, אלא אחד לה', בזה מגביה את חלק החיצון לעשותו פנימי, וזה אישי כ"ג הגבה ימינך, היינו להגביה שפלים כחות שהיו בחיצוניות בשפל המצב, להגביהם ולעשות אותם קודש, הוספה מחול על הקודש, ושל עזאזל שהיא דיחוי הפסולת לאו דווקא העבירות, אלא אף פסולת המעשים טובים שהיו בכוונה בלתי רצוי', וע"כ נתבקש שיהי' שוה במראה ובקומה ובדמים לשל ה', למען ישאב בתוכו גם פסולת המעש"ט, והמעש"ט ישארו נקיים, דלגופי העבירות הנראים ונגלים שאין להם שום השתוות לקדשה לא הי' צריך שיהי' שוה, ולעומת שזה שלה' הי' מגביה שפלים כנ"ל ומוסיף מחול אל הקודש, הי' זה של עזאזל להיפוך:

ד

וזהו שסימן טוב הי' דשל ה' עלה בימין, דימין מקרבת רחוקים, ושמאל דוחה הפסולת, ולא עוד אלא שנהפך על ראש עשו כבמדרש ונשא השעיר זה עשו, את כל עונותם עונות תם, ומטעם שהוא גורם בנזקין כמו שהגדנו כבר, ע"כ העונות עליו ישובו, וזה שכתוב בתהילים (נ"ד) ישוב הרע לשוררי באמתך הצמיתם, היינו חלקי הרע שהיו בישראל ישובו על שוררי, זה עשו המביט תמיד בעין רעה על יעקב, על הבכורה ועל הברכות, כמ"ש בכלי יקר בפסוק פנו לכם צפונה, וזה באמתך הצמיתם, במדת האמת, היינו שבאמת אין ישראל מעותדים לעונות, והכל הוא בגרם עשו, ע"כ גולל אבן עליו תשוב:

ה

וזהו ענין כפרות שאנו עושין דוגמת שעיר המשתלח, כי האומות בערך ישראל הם, דוגמת בע"ח בערך האדם, [ובאשר שלא יהי' נראה כקדשים בחוץ, עושין עם תרנגולים שאינם ראוים לפנים] וכענין שכתוב ישעי' (מ"ג ג') נתתי כפרך מצרים כוש וסבא חחתיך, ונדחו עם הפסולת למצולות ים, וישראל יגילו במלכם בקדוש ישראל יתהללו, זה יו"ט של סוכות:

ו

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ובריטב"א בשם ה"ר יונה, שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלקינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה, אלא שגזירת הכתוב היא לפרוש בו ביום מתאוות גופניות שנהי' כמלאכים כמ"ש במדרש עכ"ל, וכבר דקדקנו דנראה מדבריו ז"ל דמטעם תשלומין אתו עלה, והרי תשלומין מאחרין ולא מקדימין, כבירושלמי הובא בהר"ן פ"ג דמגילה, דסעודה שהיו עושין כשהי' נסמכין לעבר את החודש, וכן סעודת פורים כשחל בשבת מאחרין ולא מקדימין:

ז

ונראה דהנה ידוע דשבעת ימי בראשית הם לעומת שבע מדות העליונות, ובהם מתחיל סדר הזמנים קידום ואיחור, וכל למעלה מהם הוא למעלה מסדר זמנים, וההוה והעבר והעתיד הם יחדיו, [אף שאין מובן, האיך הוא זה, כי אנחנו נבראים בימי בראשית ואין בנו כח להבין למעלה מזה, ואפשר כי מטעם זה אמרו המבינים, כי שלש ראשונות נחשבין כאחד] וע"כ שבת שהיא משבעת ימי בראשית, עדיין היא בתוך סדר הזמן, ולפי הסדר כל תשלומין מאחרין ולא מקדימין, אבל יוה"כ שהוא יום העשירי ובו נתגלה לובן העליון שהוא למעלה מסדר הזמנים, ע"כ אין תימה שהתשלומין שלו מקדימין, ואדרבה המצוה דווקא להקדים, להורות על מדריגת היום שהוא למעלה מסדר הזמנים: