שם משמואל, יום כיפורים ו׳

א

מוצאי יו"כ

ב

בזוה"ק פ' אחרי (ס'.) ותאנא משה הוה מהרהר מאן גרים לון טעותא דא והוה עציב מה כתיב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן ומה אמר לי' בקרבתם לפני ה' וימותו בהקריבם לא כתיב אלא בקרבתם, אמר לי' הקב"ה למשה, דא גרמא להו דדחקא שעתא בחיי אבוהון וטעו בה והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם, אותם לא צוה אבל לאהרן צוה, עכ"ל:

ג

ויש לדקדק מ"ש בהקריבם לא כתיב הלוא בפ' שמיני מפורש ויקריבו לפני ה' אש זרה, ובפ' במדבר כתיב וימת וכו' בהקריבם אש זרה וכו', ועוד דמסיים הזוהר אותם לא צוה אבל לאהרן צוה, הלוא אש זרה אף לאהרן היתה אסורה, מה גם כי ידוע אש זרה מהו רומז:

ד

ונראה הפ' דהרהור של משה הי' איך נתהוה שצדיקים גדולים כמותם שקולין כמשה ואהרן יטעו להכניס אש זרה, אבל ידע שפיר דהחטא הי' בשביל שהכניסו אש זרה כמפורש בכתוב, אבל ביקש הסיבה שהביא לזה שיכניסו אש זרה, וע"ז אמר לו הקב"ה בקרבתם וגו' והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דבמה שאדם עומד מרחוק ומתירא להתקרב למעלה ממדריגתו, או במה שאדם יש לו דרך ארץ מפני מי שגדול ממנו, בזה גורם שהחיצונים ג"כ לא יכלו לקרב אליו, ולא לכל גבול הקדושה עכת"ד, וע"כ הם בקרבתם למעלה ממדריגתם, אשר לא צוה אותם אבל לאהרן צוה, נתנו מקום להחיצונים להטעותם שכבר נתקן הכל ונכנעו כל החיצונים להקדושה, וקרבו אש זרה שרומזת לחיצונית:

ה

ובזה יובן הענין שנתחייבו עוד מסיני, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו כמו שפירש"י שם, כי הכל ענין אחד שלא עמדו מרחוק וקרבו למעלה ממדריגתם, אלא שאז בעת מ"ת עמדו החיצונים מרחוק מאד, וע"כ לא נשלחה בם אז יד, ומ"מ מזה עצמו נמשך באוהל מועד שנתקרבו למעלה ממדריגתם ונעשה מה שנעשה:

ו

ולפי"ז יובן כל ענין הפרשה שנצטוה אהרן שאל יבוא בכל עת וגו' כי אם ביוה"כ, שאז הסט"א אתפרש מעמא קדישא ע"י שעיר לעזאזל כבזוה"ק, ויובן נמי הטעם דהגרלה היתה קודם שהתחיל עבודת פנים, שלכאורה אינו מובן למה הקדימו כ"כ והרי הי' די שתהי' ההגרלה אחר מתן דם הפר בפנים, עת ששחט את השעיר והכל מטעם אחד:

ז

ויובן עוד מה שאמרו ז"ל אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, שלגודל מעלת משה שהי' כולו מופשט מגשמיות, ובכל זה כתיב ויסתר משה פניו כי ירא וגו', ובמדרש ויקרא באוהל מועד עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שנקרא, ע"כ אין בו איסור דבל יבוא:

ח

ועם זה יש לפרש הענין דחג הסוכות הוא אחר יוה"כ, שהקשו ז"ל שיותר הי' צריך להיות בימי ניסן ולהנ"ל יש לומר דהנה סוכות הוא דוגמת בהמ"ק והוא כעין הביאני המלך חדריו, וידוע דסוכה גמט' הוי' אדני, והוא בדוגמת אל יבוא, אלא אחר יוהכ"פ דהסט"א אתפרש מעמא קדישא:

ט

בהמבדיל למוצאי יוהכ"פ צדק ושלום נשקו וכו' חסד ואמת נפגשו וכו', כי הנה צדק אמר יברא שכולו מלא צדקות, חסד אמר יברא שכולו מלא חסדים, אך שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, וזה מצד הבריאה עצמה שא"א שתהי' בשלימות כמו שהאריך בזה המהר"ל בספר נר מצוה בטעם הד' מלכיות שרמוזים בבראשית הבריאה, ובכן מצד הרע הנמצא בבריאה נצמחו כל קטטות ומריבות וכל השקרים, וע"כ הכל מעורב טו"ר, שמצד אחד צדקות וחסדים, מ"מ מצד השני קטטות ושקרים, אך יוה"כ שנפרד חלק הרע מהטוב מתאחדים צדק ושלום חסד ואמת:

י

מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך, יש לפרש עפ"י דברי בעל עקידה, במה שאמרו ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, היינו בראות אדם נס מפורסם נתפעל, וכמדומה לו שאין צריך עוד להרחקות יתירות, ע"כ נאמר שאז יזיר עצמו מן היין:

יא

ולי נראה לומר בלשון אחר שרבים מסתפקים עצמם בהתפעלות לבד, ע"ז הזהירו שידע כל אדם שההתפעלות לבדה אינה כלום, אלא שהיא הכנה לקבל עליו אז אזהרות והרחקות כנ"ל, וכ"כ נאמר בזמנים המקודשים שכל נפש ישראל מרגשת הארת הקדושה, המשכיל לא יסתפק בזה אלא ידע היטב שאין זה כלום, אלא העיקר הוא אז באשר הוא מוגבה מעט מכבידות החומר, לקבל על עצמו להטיב מעשיו ולקבל עליו עול תורה ועול מצוות ביתר שאת, וזה הפי' שובה אלי כי גאלתיך, הפי' הוא אעפ"י שגאלתיך כמו שפי' הא"ע בפסוק כי עם קשה עורף הוא, דומה לכתוב (תהלים מ"א ה') רפאה נפשי כי חטאתי לך, שפירושו אעפ"י שחטאתי לך, וכן נמי יש לומר שובה אלי לקבל על עצמו עול תורה ומצות ביתר שאת אעפ"י שגאלתיך ומחלתי עונך אל תסתפק בזה, אלא תדע שזה רק הכנה כנ"ל, ויוצדק מאד אחר יוהכ"פ: