שם משמואל, חנוכה מ״ו

א

ליל ד'

ב

בענין מה שעמדה מלכות יון הרשעה על ישראל יש להבין באיזה חטא הי', והב"ח כתב שהי' מפני שהתרשלו בעבודה, ולא הראה מקום אנא נמצא כן, ונראה דהנה בעיקר מה שנמצא חכמה באומה"ע כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין דכתיב והאבדתי חכמים מאדום, מכלל דאיכא, יש להתבונן בו הלא הם חומריים, וחכמה היא היפוך החומריות, מה גם בחכמות נשגבות כענין פיליסופי יון שהי' חכמים גם בחכמת אלקית מאין להם זה:

ג

ונראה לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי המדרש אסתר שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ואמרו בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, א"ל הקב"ה תנו ימים כנגד ימים שנא' בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו' והגיד הוא זצ"ל כי בהמ"ק הוא משוש כל הארץ, ומאחר שבהמ"ק חרוב מאין באה השמחה והמנוחה לרשע הזה להיות יושב ועושה מרזיחין, וא"ל הקב"ה היות שבת הוא מנוחה ובחילול שבת נוטלין אומה"ע המנוחה עכ"ד, ואף אנו נאמר שכמו מחמת חילול שבת שהוא מנוחה נוטלין אומה"ע המנוחה, כן נמי מחמת חילול התורה שהיא שכל אלקי נוטלין אומה"ע השכל ח"ו:

ד

והנה (במלאכי ג' י"ג) כתיב אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' והנה זה עלבון התורה מאד, והמשלנו בזה משל לאיש שממליכין אותו על מדינות גדולות, והוא יאמר לממליכיו מה בצע בממלכתי, האם יתנו לי בתי רגלים מן עור עב שלובשים האכרים בימי החורף, ככה הוא דבר הזה שבשמירת התורה, והמצוה שכל חפצים לא ישוו בה וכמו שמשלו משל על שהמע"ה שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, כמה מהעלבון הוא להתורה שאיננה מחשיב אותה בעצמה כלל, אלא לכלי וקורדום לחפור בה ולהשיג בה בצע וצרכי עוה"ז שאם לא השיג תקוותו זה, שוב עבודת אלקים שוא ובחנם הוא בעיניו, והוא דומה לאיש הנ"ל שכל המלוכה שעל מדינות גדולות אינו שוה וחשוב בעיניו כבתי רגלים מעור עב, שאם לא יתנו לו זה הכל שוא בעיניו וכאילו אין לו כלום, וע"ז וכיוצא בזה אמרו ז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ועלבון התורה נקרא חילול התורה כענין שכתוב את אבו' היא מחללת, שהעלבון של אבי' ממעשה הרע הזה נקרא חילול אבי', כ"כ עלבון התורה נקרא חילול התורה, וכמו בשביל חילול שבת שהוא מנוחה נוטלין אומה"ע המנוחה, כ"כ בשביל עלבון התורה שהוא חילול התורה שהיא שכל אלקי נוטלין אומה"ע השכל, וע"כ יובן מה שהעמידו אוה"ע באותו זמן שהוא תחילת בית שני פיליסופין כחכמי יון, שאז הי' מלאכי שהתנבא נבואה זו, משמע שכך הי' אז שכיח אנשים כאלו שאמרו שוא עבוד אלקים כנ"ל:

ה

ולפי האמור יובן שמאחר שנמסר להם כח השכל כנ"ל, שוב הי' להם כח גדול לשלוט על ישראל שגמרו את כל זה בסוד תיסרך רעתך, ולא עוד אלא אפי' בזמן שבהמ"ק הי' קיים וכבמדרש כאשר ינוס איש מפני ארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו נחש, ארי זה נבוכדנצר הדוב אחשורוש ובא הבית וסמך ידו על הקיר זה יון שאז הי' הבית קיים, וזהו שפרצו בו פרצות וטמאו כל השמנים שבהיכל, ששמן הוא בחי' חכמה, הכל מטעם זה, שמחמת שנטלו בחי' השכל מישראל הי' להם כח גדול לפרוץ לגבול הקדושה, מה שלא הי' בכח יתר המלכיות שחרבו את בהמ"ק, הי' מקודם סילוק השכינה ואח"כ החריבוהו כדאיתא במדרשות, אבל היוונים פשטו ידם על בהמ"ק בעוד הי' הקדושה שורה שם מחמת שנפרצו לגבול הקדושה:

ו

ולפי האמור יובן מה שנ"ח מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ למטה מעשרה, שכאשר גברו ישראל ונצחום נהפוך הדבר שישלטו ישראל ויפרצו לגבול הסט"א, וידוע שר"ה הוא עלמא דפרודא משכן הסט"א, ואין רה"ר תופסת אלא עד עשרה, ושם המצוה להניח את נ"ח שיתפשט האור לר"ה, רמז להתפשטות גבול הקדושה בגבול החיצונים:

ז

וזהו הענין מזוזה בימין ונ"ח בשמאל, כי מזוזה היא בפתח הבית, שכראות הסט"א שם ה' על הפתח אין בהם יכולת לכנוס כי נרתעין לאחוריהם, ומ"מ אין כאן כח התפשטות הקדושה לרה"ר אלא שמירה בפניהם שלא יכנסו, אבל נ"ח הוא התפשטות קדושה לגבול החיצונים, וזה מתייחס לשמאל דוחה, וכענין שכתוב תמצא ידך לכל שונאיך וכתיב ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם, וידוע דיד הוא שמאל כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

ח

ודוגמא דידהו הוא באדם עצמו שידוע שנמצא באדם עצמו חלקי הרע, ובזוה"ק שמרה היא הגיהנם באדם עצמו, וידוע שגיהנם הוא פסולת הבריאה ודוגמת העולם בכלל היא המרה באדם בפרט, ובזוה"ק זכאה ליבא דלא קריב לגבה עציבו דטחול וכעס דמרה, והוא ענין מזוזה מימין הפתח שאינה מניחה לכנוס למי שאינו ראוי, דוגמתו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך [כלשון על מזוזת ביתך] שהם שומרים על פתח הלב לב חכם לימין, ויש עוד מעלה גבוה מזה שגם חלקי הרע בעצמם נזדככים ונתהפכים לטוב מפני שגם בהם מאיר אור הנשמה, וזה בא מחמת רגש והתלהבות האדם בתורה ועבודה עד אשר צר הלב להכיל עד שנגדש ומתפשט לחוץ, וזה דוגמת נ"ח משמאל: