שם משמואל, חנוכה ה׳

א

ליל ה'

ב

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, והקשו בספרים למה המתינו עד שנה אחרת ולא קבעו תיכף כשראו הנס, ונראה דהנה יש לדקדק למה בפורים כתבו אגרות שיקיימו ישראל עליהם, ונאמר קיימו וקבלו, וקבל היהודים, ובחנוכה לא מצינו זה, ומשמע שב"ד של חשמונאים עשו מעצמם וקבעו חובה על ישראל, ויש לומר דהנה בש"ס והיכן צוני ולא תסור, והנה לא תסור נאמר בפרשת זקן ממרא ושם נאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם וע"כ אמרו מצאן אבית פגי והמרה עליהם אין המראתו המראה, וכתיב עוד שם ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' עד לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מכל הלין משמע דהלאו דלא תסור מדאורייתא הוא רק על תקנה שעשו הב"ד בעודם יושבין בלשכת הגזית, אבל אם עשו תקנה בעודם חוץ מלשכת הגזית אין על העובר עלי' חיוב לא תסור [ולכאורה קשה ע"ז מדמברכין אלולב כל שבעה ובסוכה מייתי עלה הא דמברכין אנר חנוכה והיכן צוני וכו' ומשמע דהיינו טעמא דמברכין אלולב כל שבעה דאית בי' לא תסור מדאורייתא כמו נר חנוכה כדבעינן למימר לקמן, אף דמשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, הרי דעל התקנה שלאחר החרבן נמי קאי בלאו דלא תסור, אך יש לומר דמאחר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא יחשוב כמו המקדש קיים, כשהוצרכו לתקן תקנה ישבו במקום לשכת הגזית למען יהי' חיזוק להתקנה, ומצינו שהי' בירושלים הסנהדרין אף לאחר החרבן טרם שנתישבו ביבנה כבמשנה ריש פ"ד דר"ה ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה, ועיין בריטב"א שם] וע"כ בפורים שהי' בשושן ולא היו סנהדרין יושבין בלשכת הגזית לא הי' כח ביד ב"ד לתקן תקנה מדאורייתא ע"כ הוצרך שיקבלו עליהם ישראל מעצמם, והא דמברכין אמקרא מגילה היינו משום דלגבי זכירה לא כתיב קבלה כלל והקבלה כתיב רק על העשי' כי הזכירה יש לה עיקר בדאו' היא זכירת מחית עמלק ובירושלמי שהמגילה נתנה מסיני ובש"ס דידן עד שמצאו מקרא כתיב בתורה, וע"כ לא נזכר בגמ' מנלן שמברכין והיכן צוני כמו שאמרו לגבי נר חנוכה דלמקרא מגילה לא צריך קרא דולא תסור, דהקבלה לא כתיב רק לגבי עשי', ועל עשי' באמת אין מברכין, ומיושב בזה קושית האחרונים למה אין מברכין על משלוח מנות, אבל נר חנוכה שהי' ב"ד של חשמונאי יושבין בלשכת הגזית שפיר איתא הלאו דלא תסור, ולפי"ז מובן שפיר החילוק בין פורים לחנוכה שבפורים לא הי' כח ב"ד יפה לתקן תקנות ע"כ הוצרכו שישראל יקבלו עליהם, אבל חנוכה שב"ד הי' בלשכת הגזית וכחם יפה לתקן תקנות והעובר עליהם הוא בלא תסור לא הי' צורך לקבלת ישראל:

ג

ומעתה מיושב הא דלשנה אחרת קבעום וכו' שכבר חזרה סנהדרין למקום קביעתם ללשכת הגזית, אבל באותה שנה שהיו כולם טמאי מתים לא הי' יכולין לבוא ללשכת הגזית אפי' לאותו חלק הבנוי בחול, שהרי זה הי' בנוי בחיל עכ"פ כמבואר במדות ומדרבנן עכ"פ אסור ובימי יהושפט גזרו עלי' כבש"ס יבמות חצר החדשה שחידשו בה דבר ואמרו טמא מת אל יכנס למחנה לוי' דהיינו החיל וע"כ לא הי' להם אז כח לתקן תקנות:

ד

עוד יש לומר דהנה בכל ימים טובים יש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון שנאמר בו כי טוב, כן שמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, וכן משמע בזוה"ק אמור, ובחנוכה כתיב עשאום ימים טובים בהלל והודאה פירש"י לא שאסור בעשיית מלאכה, היינו שבכל ימים טובים מקבלים ההארה הנ"ל ע"י קדושת היום או ע"י מצות הנהוגות ברגל ההוא ועיין זוה"ק סוף תצא וחנוכה שאין בו קדושת היום מקבלים ההארה ע"י ההלל והודאה או ע"י הנרות ויהי' הפירוש קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, דהא דעשאום ימים טובים קאי לפניו ולאחריו, היינו או מחמת שקבעום היינו הנרות או מחמת ההלל והודאה, ויראה לי הפי' דכל כמה רגש הלל והודאה שבאדם כך באותה מדה מקבל הארה מאור שנברא ביום הראשון:

ה

והנה בירושלמי הקשה היאך מותרין תמיד בעשיית מלאכה הלא ביום שאדם מקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה ובכל יום מקריבין תמידין, ותירץ משום דכתיב ואספת דגנך, והנה זה ניחא בתמידין דבכל יומא איתא, אבל ביום החנוכה שחנכו את המזבח והמקדש דלא שכיח בודאי אסור בעשיית מלאכה וכמו שמצינו בימי שלמה שעשאוהו חג שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, וא"כ חנוכה שחנכו את המזבח כדאיתא בפסיקתא בודאי עשו אותן הימים יו"ט והי' אסורין בעשיית מלאכה, וא"כ אז קבלו הארת היו"ט ע"י קדושת היום, וע"כ אין היו"ט היום כבחי' שהי' אז, וא"כ שוב לא קשה למה לא תקנו אז על להבא: