שם משמואל, ויצא ז׳

א

שנת תרע"ז.

ב

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, יש להתבונן ביעקב שתחילה קיבל הברכות ואח"כ הוצרך להיות בגלות אצל לבן והרי בצדיקים כתיב המקללים קודם למברכים, כברש"י בפסוק אורריך ארור ומברכיך ברוך, כי הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, וא"כ הברכות שהשיג שהוא תכלית השלימות, לכאורה הי' צריך להיות אחר כל היסורין, והרי אנו רואין כאן להיפוך שקודם הברכות ישב אוהלים בשלוה והשקט ומנוחה, ואחר הברכות סבבוהו רעות רבות וצרות לבן ועשו דינה ויוסף, כבמדרש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, עד שכמעט שעבר מן העולם בהיותו בן שלשים ומאת שנה ישב בשלוה במצרים והאיך יתכן זה:

ג

ונראה דהנה בזוה"ק (קנ"ב:) ד"א ויצא יעקב וגו' ר' אבא פתח אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת, ומאריך בדרשא דהאי קרא, ואינו מובן כ"כ מה ענינו לויצא יעקב, ונראה עפי"מ שהגדנו כבר במק"א בהפרש שבין השופט לבין המלך, שלכאורה הי' תעודתם אחד לשפוט את ישראל וללחום מלחמותיהם, ומה הי' חטא בנ"י כששאלו להם מלך, הלא כך הוא המצוה ושלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, למנות עליהם מלך וכו', ופרשנו כי מדת המשפט הוא להעמיד כ"א בשלו, וכענין שכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, שבעשיית ישראל המשפט שלא להניח לעשוק אחד מחברו, זוכין לעומתו שלא יהי' ביכולת שום נברא לעשוק דבר מה השייך לישראל, וע"כ ארץ ישראל הראוי מעולם לישראל, אלא שעשוקה היתה ביד זולתם וכמו שפירש"י בפסוק והכנעני אז בארץ, הועיל לזה זכות השופט לכבוש הארץ וללחום נגד הבאים לעשוק אותם מידם, וע"כ תעודות השופט באשר הוא מרכבה למדת המשפט לעשות משפט בישראל ובזכות זה ללחום מלתמת מצוה של ישראל שהוא כיבוש א"י מיד העושקים אותה שהם הכנענים, או להציל את ישראל מכל השאטים אותם מסביב, אבל אין ענין שופט למלחמת הרשות כלל, אך תעודת המלך הוא להרחיב גבול הקדושה נוסף על נחלתם שמעולם, וכמו שכבש דוד המע"ה את סוריא, אלא שחכז"ל תפסו עליו במה שכבש את סוריא קודם כיבוש כל א"י, ומכלל שהסדר הי' לכבוש תחילה את א"י שהוא מדת השופט, ואח"כ ללחום מלחמת הרשות כדי להוסיף ולהרחיב גבול הקדושה, וע"כ כמו ששופט ישראל הוא מרכבה למדת המשפט כן מלך ישראל הוא מרכבה למדת המלכות, וידוע במקובלים ענין מדת מלכות שמים שיורדת למטה לעולמות הנמוכים ללקט אורות ולהרחיב גבול הקדושה, ומלך ישראל הי' מרכבה למדה זו, וזה הי' חטא ישראל ששאלו להם מלך קודם זמנו עוד שעדיין לא הי' כל הארץ נכבשת והי' צריך להתנהג ע"י שופט עדיין:

ד

ובדוגמא זו י"ל שהי' ענין יעקב שהבכורה והברכות מעולם הי' ראוי לישראל, אלא שהנחש הקדמוני הי' רוצה לעשוק זה מן הקדושה, והי' מענין יעקב כמדת השופט שלא להניח לעשוק דבר מה מישראל, והשתדל בדבר עד ששב הכל למקום הראוי לו, והי' כענין כיבוש הארץ תחילה ע"י השופט, אך אחר שנתבצר גבול הקדושה נתבקש עוד להרחיב גבול הקדושה ולצאת לחו"ל ללקט אורות, וכענין תעודות המלך וכיבוש סוריא, וזהו ענין יעקב שהלך חרנה וכל מאורעותיו אח"כ, ואפשר עוד לומר שזהו הי' כוונת יצחק מתחילה לברך את עשו, שחשב שיעקב הוא במדריגת השופט מרכבה למדת המשפט, כי זהו מדתו משפט דאיהו רחמי, ועשו יהי' במדריגת מלך, אך באשר הי' עשו רשע, סיבבה רבקה שגם מדריגת מלך תסוב ליעקב, ולפי"ז יובן דברי הזוה"ק, דפתח פתחא להאי פרשתא מהא דכתיב אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת, שענין משפט וצדקה מקבילים נגד שתי מדות הנ"ל, מדת המשפט הוא להעמיד את כל אחד בשלו ולהיות נשמור מהיות עשוק מזולתו, ומדת הצדקה הוא להשפיע להעני אף שאין להעני חוב עליו, והא התרחבות גבול ההשפעה, יותר מכפי המשפט, שהמשפט הוא שלא יהי' נעשק מזולתו לבד, אבל לדקה הוא התפשטות והרחבת חלקי הטוב ונדיבת הלב, ע"כ במדת המשפט מעוררין למעלה שיהי' ישראל נשמרים מעושק אדם, ובמדת הצדקה מעוררים למעלה התרחבת והתפשטות גבול ישראל, א"כ יפה פתח פתחא להאי פרשתא מהכא, הישיבה בבאר שבע ובזוה"ק דהוא כללא דארעא דישראל, והי' מעין מדת השופט שעליו יסוב הקרא אשרי שומרי משפט, והא דוילך חרנה הוא התפשטות והתרחבת גבול הקדושה, והוא מדת המלך, וזה זוכין בזכות עשיית הצדקה, ויש לדקדק באותיות חרנה אחר שאמרנו שהוא מעין מדת המלכות שיורדת למטה, וידוע שמלכות מעולם שלמעלה יורדות לשלוש ראשונות לעולם שלמטה, ולעומתם הם אותיות חרן, ח' רומז לחכמה, נון פשוטה לבינה ר' באמצע רומז לכתר, שהוא ראשית הכל כי הכתר נמי נקרא ראשית ועי' בזוה"ק (ל"א:) ובנצוצי אורות אות א', ומעתה יובן שענין התפשטות והתרחבת גבול הקדושה הי' הזמן אחר שקיבל הברכות יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו' שיעק"א ע"ה השיג מדריגת המלוכה על כל העולם, וע"כ אז דווקא הי' זמן יציאתו לחו"ל, והכל הי' פועל דמיוני על לעתיד, אלא שיעק"א ע"ה פעל זה הענין ע"י נסיון וצירוף ומירוק, ולעתיד יזכו ישראל לזה ע"י תכלית הטובה ותענוג:

ה

ואפשר לומר עוד שזה ענין שם יעקב וישראל, שענין להציל העשוק מיד עושקו, צריכין לעשות בתחבולות ועקבה, כמ"ש עם עקש תתפל, ואין לך עיקש יותר מזה שבא לעשוק מגבול הקדושה, אבל שם ישראל הוא על התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, כמ"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, והנה שני מדות האלו, כמו בכלל כן הוא בכל פרט ופרט, ולעומת שם יעקב וישראל יש בכל פרט ופרט שני ענינים, תפילה ותורה, שצריך כל אדם להיות נשמור מעושק הסט"א שרודפין אחר האדם לתפשו במזימות זו חשבו, והוא ענין תפלה להיות נושע מכל הקמים על האדם, אך תורה הוא התפשטות גבול הקדושה, א"כ תפלה ותורה מקבילים לשם יעקב וישראל, וכשנדקדק נמצא בכל פרשת מ"ת כתיב שם ישראל זולת פעם אחת כה תאמר לבית יעקב, וע"ז פרשו ז"ל שהכונה על הנשים, וידוע שאשה אין דרכה לכבוש, ואיננה בענין התרחבות והתפשטות גבול הקדושה:

ו

ולפי האמור יש לפרש נמי הא דאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו, אלא יהי' שם ישראל עיקר ויעקב תפל לו, כי ענין זה להיות נשמר מעושק כוחות החיצונים, נוהג בכל אדם תמיד אפי' בגדולים שבגדולים וא"א בלתי שם הזה, וע"כ אי אפשר שיהי' נעקר שם זה אף אחר שנקרא ישראל:

ז

ויש לומר שזהו נמי ענין זכור ושמור בשבת, שמור מקביל לשם יעקב, להיות נשמר שלא יעול סט"א בחלל דילה כבזוה"ק, וזכור הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה מקביל לשם ישראל: