שולחן ערוך, יורה דעה ש״פ: דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה סעיפים: – עם 17 מפרשים

דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה סעיפים:
אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום (וכל דברי אבלות נוהגין בין ביום בין בלילה) (בתשובת הרשב"א סימן תמ"ו):

מלאכה כיצד כל ג' ימים הראשונים אסור במלאכה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם הוא עני ואין לו מה יאכל עושה בצינעה בתוך ביתו ואשה טווה בפלך בתוך ביתה אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך: (כדרך שמותר לכתוב בחול המועד כך מותר לכתוב בימי אבלו אבל לא בענין אחר) (כל בו בשם הר"ם וב"י ס"ס זה):

כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה:

אפי' דבר האבד אסור האבל לעשות בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו:

אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים (אפי' עובד כוכבים) (מרדכי ריש פרק מי שהפך) אלא אם כן הוא דבר האבד שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים אפילו דבר האסור במועד משום טירחא מותר ואפילו הוא מעשה אומן: הגה וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד מותר לעשות האבל בעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם) ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה:

פרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת על ידי אחרים אבל אם לא יפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור ומ"מ אם שיירות או ספינות באו או שהם מבקשים לצאת ומוכרים בזול או לוקחים ביוקר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים אפי' שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה להשתכר:

להלוות לעובדי כוכבים ברבית לאותם שרגילים ללוות ממנו מותר להלוות להם ע"י אחרים משום דהוי דבר האבד:

אי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו:

אם יש לו דין על אדם אינו תובע כל ז' ואם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים עושה מורשה ודן עמו:

כל הדברים שהתירו במועד משום צורך המועד כולם אסורים באבל אפילו על ידי אחרים:

אבל ששדהו ביד אחרים באריסות או בחכירות או בקבלנות הרי אלו עובדין כדרכן בימי האבל של בעל השדה ואפילו נשלם זמן חכירותם קודם ונשארו בשדה כמו שהיו:

אם האבל הוא אריס בשדה של אחרים לא יעבוד הוא בעצמו אבל על ידי אחרים מותר:

אם יש שכיר יום שעובד שדה האבל אפילו בעיר אחרת לא יעשה:

אם יש לאבל חמור או ספינה מוחכר או מושכר ביד אחר הרי זה לא יעשה בימי אבלו של בעל החמור והספינה אם לא ששכרו קודם שהתחיל האבלות ועדיין לא כלה הזמן אבל אם כלה הזמן אסור:

אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע יש מתירים ויש אוסרין:

אם האבל מושכר לאחר לא יעשה מלאכה בימי אבלו (אבל ע"י אחרים שרי) (זהו מהרא"ש):

היתה מלאכת אחרים בידו אפילו בדבר תלוש כגון לארוג בין בקבלנות בין שלא בקבלנות לא יעשה: הגה ואם הוא דבר האבד יעשה על ידי אחרים (ד"ע) מותר לקבל מלאכה בימי אבלו לעשות אח"כ ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד כדרך שהוא עושה בשאר פעמים (מרדכי הלכות אבל):

היתה מלאכתו ביד אחרים בקבלנות בדבר תלוש בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו (ובלבד שקבלו המלאכה קודם שנעשה אבל) (מרדכי סוף מ"ק ור' ירוחם):

היה לו בנין ביד אחרים בקבלנות בחול או בחול המועד לא יעשו אפילו הוא חוץ לתחום העיר ואם אלו הקבלנים עובדי כוכבים מותרים לבנותו בשבת ויו"ט שחלו בימי האבל אם הוא חוץ לתחום העיר ואין עיר אחרת שבה ישראל בתוך תחום של אותו בית:

אם קבלו אחרים לחרוש ולזרוע שדהו י"א שמותרין לחרוש ולזרוע בימי אבלו של בעל השדה ויש מי שאוסר:

שני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם נועלים חנותם שלא יעשה השותף בפרהסיא אבל יכול לעשות בצינעה בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות ואם האבל אדם חשוב והשותפות נקרא על שמו שאפי' אם יעשהו בצינעה בתוך ביתו ידוע שיש לאבל חלק בו אסור לשני לעשות אפי' בתוך ביתו:

כבוד הבית הדחת כוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל וכן מותר לאשה לאפות ולבשל בימי אבלה (כל הצריך לה אבל מה שאינו צריך לה אסור) וכן אשה המשרתת בבית בעל הבית אחד ואירעה אבל מותרת לאפות ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית בין שהיא משרתת בחנם בין בשכר:

ההולך ממקום למקום לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט שלא לעשות שום עסק באותה העיר מוטב ואם לאו שאם לא יקנה באותה העיר לא ימצא יקנה לצורך הדרך דברים שיש בהם חיי נפש:

על כל המתים רצה למעט בעסק סחורה המותרת לו כגון דבר האבד ימעט רצה אינו ממעט על אביו ואמו ימעט:

על כל המתים אסור עד ל' יום לילך בסחורה למרחוק דאיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה ושמחים הרבה בדרך באביו ואמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לך עמנו:

בפלך. פי' דאין מתירין לה אלא מלאכה של צינעא ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה. ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצינעה תוך ביתה. עכ"ל הטור:

המועד. כמו שנתבאר בא"ח כו' תקמ"ה ע"ש:

ובניו. פי' אפי' הם גדולים אם סמוכים על שלחנו כ"כ הטור ולבוש ור"ל כ"ש קטנים בסמוכים על שלחנו. אבל אם אינם סמוכים על שלחנו אפילו קטנים מעשה ידיהם לעצמן כמ"ש בח"מ סי' ע"ד ס"ב עכ"ל הש"ך:

בעצמו. אפי' הוא דבר שיש בו טרחא ומעשה אומן כ"מ בש"ס. ש"ך. מיהו יעשה בצינעה. שם:

האבד. שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא. טור:

לשדורי. כלומר לשלוח אחרים שיתבעו המעות מהם דה"ל דבר האבוד. ש"ך:

חולים. ומתיירא שמא ימותו:

צורך. ולא משום דבר האבד וכה"ג. ש"ך:

מותר. כתב הש"ך משום שאין זה נקרא מלאכת האבל אלא של בעל השדה:

יעשה. כיון שאינו אצלו באריסות או בחכירות ובקבלנות. ש"ך:

שרי. כתב הש"ך משמע אפי' אינו דבר האבד וכן משמע להדיא בלבוש דאע"ג דלעיל ס"ב וס"ה אסור אפילו ע"י אחרים מ"מ הכא מותר ע"י אחרים והוא יקח השכר מן הבעלים שהרי אין עיקר המלאכה שלו ע"כ אבל לא נראה כן מדברי הרא"ש מדמדמי ליה לעני המתפרנס מן הצדקה משמע דאפי' ע"י אחרים אסור וכו' ע"ש:

תלוש. שיכול לעשותו בצינעה וכ"ש דבר מחובר שאינו יכול לעשות אלא בפרהסיא. ש"ך:

אחרים. והלבוש כתב ונראה דאפי' אינו דבר האבד מותר לעשותו ע"י אחרים כיון שעיקר המלאכה אינו שלו וכמ"ש בסי"ז גבי הוא עצמו מושכר והש"ך כתב דדעת הרב נראה דדוקא התם שהוא מושכר לחדש או לחדשים שרי משא"כ הכא. ולפי מ"ש לעיל דבהוא עצמו מושכר אסור על ידי אחרים אם לא בדבר האבד כ"ש הכא עכ"ל:

מלאכתו. כתב ר' ירוחם בשם המפרשים שמכאן יש ללמוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו. עכ"ל (וכ' בה"י עליו לפי דברי האחרונים שכתבו סי' שפ"ד שמלמד תינוקות מותר ללמוד עם התינוקות אחר ג' ימים אם אירע אבילות למלמד א"כ כ"ש הוא שמותר ללמוד עם התינוקות בתוך ביתו של אחר שאירע לו אבילות):

לתחום. אפי' מסרה להם קודם האבל או קודם ח"ה אסור מפני מראית עין שכיון שיוכלו בני אדם ללכת שם ויראו המלאכה יאמרו ראו זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל או בחול המועד ולא ידעי דקבולת הוא גבייהו קודם לכן עכ"ל הש"ך:

בשכר. כתב הט"ז וא"ל הא כתב בסט"ז אם האבל מושכר לאחרים לא יעשה מלאכה בימי אבלו דהתם מיירי במלאכה גמורה שאסור לאבל בכל גוני משא"כ במלאכת צרכי הבית דמותר לאשה עצמה כמ"ש בסעיף הקודם ע"כ מותר אפי' למשרתת. אבל עכ"פ לא תעשה המשרתת מלאכה שאינה לצורך הבית אלא להרויח וכ"ש שלא תצא מן הבית כדין אבל. וראיתי מי שהורה לשמש שאירע לו אבל שיעשה עבודתו לילך לבהכ"נ ולשמש בצרכי הקהל ולא יפה הורה דטעה בטעם הדין הזה דהיתר משרתת. וכתב רש"ל בשם אגודה דאבל מותר להקיז דם וכ' הכל בו דאבל שעושה מלאכה מנדין אותו עכ"ל:

ברייתא מ"ק דף כ"א ע"א ומייתי לה שם דף ט"ו ע"ב מקרא שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה וכו':

ברייתא שם ע"ב:

שם בתוספות בשם פי' הרב ושכן הוא משמעות הגמרא שם ושהכי תניא במסכת שמחות וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ה וכ"כ כמעט כל הפוסקים כולם ומפרש בירושל' הטעם משום דכל שלשה ימים הנפש טייסא על גופא סברא דאיהי חזרא גביה כיון דאיהי חזייא דאשתני זווהון דאפויי היא שבקה ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב"ד משום דאמרו חז"ל ג' לבכי ואם יעסוק במלאכה הוא מתעצל בבכי:

שם במסכת שמחות:

לשון הרמב"ם שם מהירושלמי ומעובדא דגוריון בריה דרבא וכו' וציינתיו לקמן בסעיף כ"א:

כדיוקא דרב שישא בריה דרב אידי ממתני' דתניא כוותיה מ"ק דף י"א הסכמת הפוסקים:

ברייתא באבל רבתי וכפירוש הרמב"ן בספר תורת האדם:

ברייתא שם וכן משמע במ"ק דף י"א ע"ב:

ברייתא שם:

הרמב"ן בסת"ה והסכים הרא"ש בפסקיו לדבריו וש"פ:

רא"ש שם בברייתא דלעיל וש"פ:

ג"ז שם וכ"כ הטור בשמו:

טור בשם אביו הרא"ש:

שם מדברי הרמב"ן בסת"ה:

שם כשם הגאונים וכ"כ הרמב"ם בפ"ה:

שם בסת"ה וש"פ:

ברייתא מ"ק דף י"א ע"ב וכמ"ש הראב"ד בשביל שבעל השדה הוא אבל לא ימנעו מלעבדה:

הרא"ש ממשמעות הברייתא וכ' בשם הראב"ד הטעם משום דארעא לאריסותא קיימא וכו' וכיון שזה היה אריס מקודם לכו מסתמא לא מסלק ליה וה"ל כמי שהיתה אצלו מושכרת מתחלה:

ברייתא שם:

שם בברייתא:

מלשון הברייתא שם וכמ"ש הראב"ד שבחמור וגמל וספינה הוא דרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והיוקר והזול לפי הזמנים:

טור בשם הרמב"ן:

שם בשם י"א דשאני ארעא דלאריסותא קיימא ולא נקרא שם בעלים עליה משא"כ בדברים אחרים וציינתיו לעיל סעיף י"א:

שם בברייתא:

שם:

שם בברייתא:

ל' הטור ממימרא דשמואל וכדמוקים לה רב פפא ורב משרשיא שם דף י"ב ע"א וכפירש"י בלשון ראשון שאע"פ שקבלו המלאכה בקבולת קודם האבל אסור מפני מראית העין שלא יאמרו ראו זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל ולא ידעי דקבולת היא גבייהו:

טור בשם הרמב"ן בסת"ה מטעם שציינתיו לעיל סעיף י"א ואין חוששין לחשד שלאחר זמן כשיראו שהעובד כוכבים יוצא ממנה והישראל אוכל פירות שאין בני אדם פונים מכל עסקיהם לומר חרש זה בכאן והיינו סבורים שהוא אריס וכו':

שם מטעם חשד הנ"ל:

ירושלמי הביאו הרי"ף בפ"ב דמ"ק דאסור לכל ובעובדא דמריון בריה דרבין וכו' בבבלי דף י"א ע"ב מסיק דבאדם חשוב שאני ותירץ הראב"ד דבירושלמי איירי בפרהסיא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה ובבבלי איירי בביתו:

בריית' באבל רבתי פרק י"א וכתבה הרמב"ן בסת"ה וש"פ:

מהרי"ק בשורש נ"ה:

תרומת הדשן:

לשון נימוקי יוסף מברייתא מ"ק ריש דף כ"ז ומדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות אבל:

ברייתא מ"ק דף כ"ב ע"ב:

כפירוש הי"מ שהביא הנ"י וכ"כ התוספות שם ובכ"מ שם פ"ו פי' דאחר ז' תוך ל' מיירי דומיא מאי דתנן בפ"ק דתענית דף י"ב ע"ב עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן:

ירושלמי סוף מ"ק הביאו הרא"ש שם בפסקיו שפירשו כן והביאו הטור:

(ליקוט) אלו כו' ואסור כו'. עתוס' שם ד"ה אלו כו' (ע"כ):

ואסור בשאלת כו'. שם ט"ו:

ביום כו'. שם כ"א:

ואסור כו'. כ"ג א' כ"ז ב':

ובתספורת ושמחה ואיחוי כו'. כ"ב ב':

(ליקוט) כל ג' ימים כו'. אע"ג דבירושלמי והביאו הרא"ש שם לת"ק שני ימים הלכה כבר קפרא שם ובמ"ש בגמ' דילן דהוא מתניתא דבר קפרא וכן כל ההיא דאיתמר בא"ר (פ"ו ועי"ל סי' שצ"ג ס"ק ב') ב' ימים לב"ק הוא שלשה ימים וכן הלכה. תה"א (ע"כ):

אם הוא כו'. כפסברא ראשונה בתוס' שם ד"ה מכאן כו' ועבה"ג:
(ליקוט) אם הוא עני כו'. עתוס' שם ד"ה מכאן כו' ושם א' ד"ה אלו כו' (ע"ב):
(ליקוט) מכאן כו'. ערא"ש סי' פ"ד ירושלמי וא"ר כו' (ע"כ):

כשם שהוא כו'. ע"ל סכ"ג ועבה"ג:

(ליקוט) בין הוא כו'. א"ר רפ"ה:

אסור כו'. שם (ע"כ):

אפי' דבר כו'. עש"ך והוא דברי הרא"ש ע"ש:

וי"א כו'. כרשב"ג שם זתיו כו' ורי"ף ורמב"ם פסקו דלא כוותיה וערא"ש שם:
(ליקוט) וי"א כו'. ומיהו בצנעא דוקא. שם (ע"כ):

פרקמטיא כו' להלוות כו' אי כו' אם י"ל כו'. דע"י אחרים דינו כמו בחה"מ ועבא"ח סי' תקל"ט:

כל הדברים כו'. כנ"ל ס"ב מכאן ואילך אם כו' אבל כו' תבא כו' וכמ"ש בירושלמי. תה"א:

אבל ששדהו כו'. כגי' הראב"ד ופי' כמ"ש ברא"ש:

ואפילו נשלם כו'. שזה החילוק בינם לחמרין ע"ש:

אם כו' אבל כו'. כגי' רש"י ופי' וכ' הרא"ש דאפשר שגם הראב"ד יודה בזה:

אם יש לאבל כו'. כפי' הראב"ד וכנ"ל:

אם היה כו'. כפירש"י (צ"ע וגם מ"ש בס"ק שאח"ז צ"ע):

ויש אוסרין. שהראב"ד חולק עליו וכנ"ל ס"ב:

אבל ע"י כו'. עש"ך:

ואם הוא כו'. כנ"ל ס"ח וסי"ב:

מותר לקבל כו'. כמ"ש בחה"מ י"ב א':

ובלבד כו'. כנ"ל סי"ד:

ה"ל בנין כו'. כן פירש"י בלשון א' הביאו הרא"ש וכ"כ תוס' שם ד"ה אמר לפי' ר"ת וחה"מ ל"ד ה"ח חול וערא"ש וז"ש בחול כו':

אם כו'. י"א שמותרין כו'. כנ"ל סי"א. הרא"ש שם סל"ד בשם הדאב"ד:

ויש כו'. כמו בבית וכמ"ש בא"ח בסי' רמ"ד ס"א לקצור כו':

ואם האבל כו'. גמ' שם ועבה"ג וערא"ש שם סל"ג:

וכן מותר כו' וכן אשה כו'. כמו בכיבוד כו'. שם ושם:

(ליקוט) יקנה לצורך כו'. כן פי' בתה"א בשם ר"ח מ"ש יגלגל עמהם (ע"כ):

(ליקוט) כגון כו'. תוס' כ"ז אי ד"ה אם כו' (ע"כ):

(ליקוט) על כל כו'. א"ר פ"ט (ע"כ):
(ליקוט) על כו'. ערא"ש סי' צ"ח (ע"כ):

דבר האבד. כתב בס' חמודי דניאל כ"י נראה קצת שאפשר להתיר להשכיר סוסיו בכדי להאכילם שזה דבר האבד. וכתב עוד דדבר האבד אפילו לאחר מותר האבל לעשות לפיכך מותר רופא לילך בתוך שבעה. ואם שלח חולה גדול לאחד שיבא אליו והוא אבל מותר לילך ע"כ:

בדבר האבד. כתב בס' חמודי דניאל כ"י דה"ה אם יש דבר האבד להקונה אם לא יקנה מותר למכור לו ע"י אחר ואפשר אפילו ע"י עצמו ע"כ:

שיירות. עש"ך הטעם וכתב בס' חמו"ד כ"י דזה לא מהני אלא במשא ומתן אבל אם נזדמן לו איזה מלאכה אפילו אפשר להשתכר הרבה אסור אך אם אירע זה בליל ז' אפשר להתיר שיש אומרים מקצת לילה ככולו עכ"ד:

גועלים חגותם. [עי' בתשו חתם סופר סי' שכ"ד שנשאל מרב אחד אודות שנהגו בעירו דאונן מוכר חנותו בסחורות לאחד ממיודעיו והוא נושא ונותן כל ימי האבל ואח"כ חוזר ומוכרו לבעלים הראשונים אי שפיר עבדי. והשיב הנה שמעתי מגאונים קשישאי שאם היו שותפים ואחד מקרובי השיתוף גוסס ציוו לשלוח ע"י אחד מנאמני הקהלה שמבטל השותפות ואינו רוצה להיות עוד שותף עמו ועי"ז התירו לזה השותף לעסוק במו"מ כל ימי האבל והזהירו שלא יגיע לזה האבל שום ריוח מהמו"מ של ימי האבל ואם אח"כ נהגו בו טובת עין ומבליעו בחשבון אין בכך כלום. והוראה זו נכונה שהרי מוכר שלו בשעה שעדיין הקרוב חי כו' אבל בנ"ד כשזה עומד בחנותו יאמרו שכירו הוא אפילו ידעו שמכר ע"י נאמני הקהלה הוא בעיניהם כחוכא ואטלולא והערמה בעלמא והוא אונן ואינו יכול לענות אמן על ברכה ומי יתיר למכור סחורתו כו' (עי"ל סי' שמ"א ס"ה בהג"ה) אמנם יש ללמוד קצת זכות על המתירים דעל הרוב לא יכלו להתבטל מסחורתם כל ז' ימי האבל וממציאים להם היתר אחר ג"י ואומרים שהוא דבר אבד כשיירא עוברת ואין לו במה להתפרנס וכדומה ע"כ בחרו הרע במיעוטו לבטל קצת בשעת אנינות דבלא"ה איכא פלוגתא ולסמוך אהמיקל באבל שיעמוד אחר בחנותו ע"י הערמת מכירה לאחר ועי"ז יהיה פנוי להתאבל ימי אבלו כדינו כו' ואם כי אין דעתי נוחה מהמקילין מ"מ אין למחות בכח ומוטב שיהיו שוגגים ע"ש]:

אבל יכול לעשות בצינעא. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' ס"ח שכתב דנראה יותר כהרי"ף והרמב"ם דלא מחלקי ואסרי בשותפין בכל גוני. (עש"ך ס"ק כ"ג) וכ"מ מהירושלמי דלא מפליג כלל ומה שהקשה הרא"ש על הרי"ף וכתב דגמ' דילן פליג על הירושלמי נ"ל דל"פ דהני תרי עובדא לא דמי כלל דהך עובדא דמריון היה לכ"א מהם שור א' שאין ראוי לחרוש לבדו ועשו שותפות לחרוש כל א' שדהו בשניהם וכשאירעו האבל פסקינן לגמלא ולא נתן לשותפו לעשות מלאכתו והרי משועבד ומושכר לו כו' ואין זה ענין כלל לשותפים בחנות שהן שותפים במלאכה ומלאכת שניהם היא ואידך שליחותא קא עביד ואסור ולפי"ז יש להחמיר בשותפין בחנות אף בצנעא ובהך עובדא דגמלא דתורא יש להתיר אף בפרהסיא ע"ש]:

בתוך ביתו. עי' בתשו' ראנ"ח ח"ב סי' צ"ג שכתב דאפילו אם התנו מתחלה ביניהם שאם יקרה אבל לאחד מהם יתעסק השותף האחר בעסק השותפות ויטול כל שכר השבוע ההוא והשותף האחר יטול שכר שבוע אחר כנגדו אסור דכיון דמשום מראית עין נגעו בה אפילו התנו מתחלה לא מהני דלאו כולי עלמא ידעי שהתנו מתחלה ואף דבאיסור שבת אשכחן בעובד כוכבים וישראל שותפין דבכה"ג שרי ולא חששו למ"ע שאני התם שהוא דבר ההוה בכל שבת אמרי אינשי בודאי התנו אבל בנ"ד לא סברי אינשי לומר שהתנו ע"ש:

הצריך לה. עי' בתשו' מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סי' ך' מ"ש בזה:

בין בשכר. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז בענין שמש של הקהל. עי' בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סי' ז' שהשיג על הט"ז בזה והעלה בשמש בהכ"נ שאירעו אבל רשאי לילך לבהכ"נ בערב שבת בימי אבלו להכין הנרות ולהדליקן ולעשות שאר צרכי בית הכנסת כדרכו עיין שם:

(סי' ש"פ ש"ע ס"ב) כל ג' ימים הראשונים. היינו כל היום הג' בכלל איסור ול"א בזה מקצת היום ככולו ח"א בקונטרס מצבת משה (אות ד'):

(סעיף ה' בהג"ה) מותר לעשות האבל בעצמו. ואם לאחר יש ענין דבר האבד ואינו מוצא פועל למלאכתו רק אבל עי' בח"א בקונטרס מצבת משה (אות ז') דצידד להקל:

(ש"ע סעיף י"ד) קודם שהתחיל. ואם שכרו כשהיה אונן עי' בתשו' מבי"ט (ח"א סימן קע"ו):

(שם סעיף כ') ויש מי שאוסר. קשה לי הא בסעיף י"א פסק בפשיטות להקל:

(שם סעיף כ"א) נועלים חנותם. היינו תוך ג' ימים הראשונים אבל אח"כ מותר. תשובת רש"ל (סי' ס"ו) ואם אינו בעיר ושלחו שליח להודיע לו חזקה שליח עושה שליחותו ואחר השיעור שיגיע לשם צריך זה לסגור חנותו. רדב"ז (סי' א' תק"ץ) ונ"ל כיון דשותפו האבל אינו בעיר מי יודע שנודע להשותף א"כ הוי כמו בצינעה גם הוא ז"ל כ' שם דבכתבו לו מכתב שרי דשמא נאבד הכתב. מהריק"ש. ואם התנו בתחילת השותפות שאם יארע לאחד מהם אבילות שיהיה שכר שבוע זה לכשנגדו לבדו וכההיא דא"ח (סימן רמ"ה) עי' בתשו' הראנ"ח (ח"ב סי' צ"ב):

ואשה טווה בפלך בתוך ביתה. פירוש אין מתירין לה אלא מלאכה של צינעה ושל עראי כגון להיות טווה בפלך בתוך ביתה ואם אינה מספקת בזה עושה אומנות שלה בצינעה תוך ביתה. עכ"ל טור:

כדרך שמותר לכתוב בחוה"מ כו'. כמו שנתבאר בא"ח סי' תקמ"ה ע"ש:

ובניו ובנותיו כו'. פירוש אפי' הם גדולים אם סמוכים על שלחנו עכ"ל טור ועט"ז ור"ל כל שכן קטנים כשסמוכים על שלחנו אבל אם אינם סמוכים על שלחנו אפי' קטנים מעשה ידיהן לעצמן כמו שנתבאר בח"מ סימן ע"ד ס"ב.

אפי' כו' ואפי' כו'. דדוקא במועד אסרו דברים של טורח מפני כבוד המועד אבל באבל שעושה ע"י אחרים מאי איכפת לן בטורח דאחרים. טור.

מותר לעשות האבל בעצמו. אפילו הוא דבר שיש בו טירחא ומעשה אומן כן משמע בש"ס:

לעשות כו'. מיהו יעשה בצינעה כן משמע בש"ס:

ומ"מ אם שיירות או ספינות כו'. הטעם כיון שהוא דבר שאינו מצוי וכ"מ בט"ו בא"ח סי' תקל"ט ס"ה דלא כנראה מהעט"ז כאן הטעם דהוי הפסד מרובה ע"ש:

משום דהוי דבר האבד. שאם לא ילוה להם ילכו לאחרים וילוו להם וירגילום לבא אצלם ואיכא פסידא. טור:

לשדורי עלייהו. כלומר לשלוח אחרים שיתבעו המעות מהם דה"ל דבר האבד:

שעדיו חולים. וירא שמא ימותו:

כל הדברים כו'. כלומר כל הדברים שלא התירו במועד משום דבר האבד וכה"ג אלא משום צורך המועד כולם אסורים באבל כו':

באריסות כו'. אריסות היינו לשליש ולרביע חכירות שנותן לו סכום מפירות השדה בין עושה מעט או הרבה וקבלנות שנותן לו מעות סכום ידוע:

אבל על ידי אחרים מותר. שאין זה נקרא מלאכת האבל אלא מלאכת בעל השדה:

לא יעשה. כיון שאינו אצלו באריסות או בחכירות ובקבלנות:

מוחכר או מושכר כצ"ל. ומוחכר שייך בפירות ושכירות במעות:

ויש אוסרים. דדוקא בקרקע שרי דלאריסות קיימא משא"כ הכא:

אבל על ידי אחרים שרי. משמע אפילו אינו דבר האבד וכן משמע להדיא בעט"ז וכ' דאע"פ דלעיל סעיף ב' וה' אסור אפי' ע"י אחרים מ"מ הכא מותר על ידי אחרים והוא יקח השכר מן הבעלים שהרי אין עיקר המלאכה שלו עכ"ל. ודין זה הוציא הרב מהרא"ש שכתב על פירש"י מה שפי' שאם היה אבל מוחכר או מושכר אצל אחר שיעשה הוא עצמו מלאכה נ"ל קולא גדולה דהא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יעשה בצינעה בתוך ביתו שלשה ימים הראשונים ומשום הפסד ממונו מעט שרית ליה לעשות מלאכה בפרהסיא עכ"ל ומשמע ליה להרב מדכ' מאי שפירש כו' שיעשה הוא עצמו מלאכה נ"ל קולא גדולה כו' משמע הא על ידי אחרים שרי ולפע"ד נראה מדמדמי ליה לעני המתפרנס מן הצדקה משמע דאפי' ע"י אחרים אסו' ומ"ש שיעשה הוא עצמו מלאכה נ"ל קולא גדולה כו' כ' כן כלפי מה שפירש"י שם על ואם היו מוחכרים או מושכרים וז"ל ואם היו מוחכרים או מושכרים הם או בהמתם אצל אחרים למהלך חדש או חדשים הרי אלו יעשו הם לעצמם ולא יפסידו שכרם עכ"ל עלה קאי ואמר מה שפי' שיעשה הוא עצמו מלאכה קולא גדולה אלא קאי אבהמתן לחוד וכפי' הראב"ד ולא כשהיה עצמו מושכר אבל לא נחית הרא"ש לחלק כשהוא עצמו מושכר בין ע"י עצמו לע"י אחרי' וזה נרא' דעת הט"ו שלא חילקו בכך:

אפילו בדבר תלוש. שיכול לעשותו בצינעה וכל שכן דבר מחובר שאינו יכול לעשותו אלא בפרהסיא:

ואם הוא דבר האבד כו'. והעט"ז כתב וזה לשונו ונ"ל אפילו אינו דבר האבד מותר לעשות ע"י אחרים כיון שעיקר המלאכה אינו שלו וכמ"ש בסעיף י"ז גבי הוא עצמו מושכר עכ"ל ודעת הרב נראה דדוקא התם שהוא מושכר לחדש או לחדשים שרי משא"כ הכא ולפי מ"ש בס"ק י"ז דבהוא עצמו מושכר אסור ע"י אחרים אם לא בדבר האבד א"כ כל שכן הכא:

היתה מלאכתו כו'. וכ' רבינו ירוחם בשם המפרשים שמכאן יש ללמוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו ומביאו ב"י:

לא יעשו אפי' הוא חוץ לתחום העיר. ואפי' מסרה להם קודם האבל או קודם ח"ה אסור מפני מראית העין שכיון שיוכלו בני אדם ללכת שם ויראו המלאכה יאמרו ראה זה שמסר מלאכתו לאחרים בימי האבל או בחול המועד ולא ידעי דקבולת הוא גבייהו קודם לכן:

מותרים לבנותו כו' אם הוא חוץ לתחום כו'. דליכא למיגזר משום חשדא שאין בני העיר מצוים שם שיבינו שמלאכת אבל או של ישראל היא:

בפרהסיא כו'. זה סותר למ"ש בב"י ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת א' הכי נקטינן וראיתי בב"ה שתיקן דבריו שבב"י שצ"ל הכי נקטינן וכתירוצו של הראב"ד וכך הם דברי רבינו עכ"ל אבל צ"ע דכיון דכתב הכי נקטינן על דברי הרי"ף והרמב"ם היאך כ' וכתירוצו של הראב"ד הא ודאי הרי"ף והרמב"ם אין מחלקים בין צינעה לפרהסיא כהראב"ד וכדמשמע בהרא"ש ורמב"ן ובב"י ע"ש וע' בתשו' מהרש"ל סימן ס"ז:

וכן אשה המשרתת כו'. ואין להקשות הא כתב בסעיף ט"ז אם האבל מושכר לאחרים לא יעשה מלאכה בימי אבלו דהתם מיירי במלאכה גמורה שאסור לאבל בכל גווני משא"כ במלאכת צרכי הבית דמותר לאשה עצמה כמ"ש בסעיף שקודם לזה על כן מותר אפי' למשרתת אבל על כל פנים לא תעשה המשרתת מלאכה שאינו לצורך הבית אלא להרויח וכ"ש שלא תצא מן הבית כדין אבל וראיתי מי שהורה לשמש שאירע לו אבל שיעשה עבודתו וילך לבית הכנסת ולשמש בצרכי הקהל ולא יפה הורה דטעה בטעם הדין הזה דהיתר משרתת. כ' רש"ל בשם אגודה דאבל מותר להקיז דם וכתב הכל בו דאבל שעושה מלאכה מנדין אותו: