שולחן ערוך, יורה דעה שצ״ב: אבל אסור כל ל' יום לישא אשה. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

אבל אסור כל ל' יום לישא אשה. ובו ג' סעיפים:
אסור לישא אשה כל ל' יום אפילו בלא סעודה ולאחר שלשים מותר אפי' על אביו ואמו ואפילו לעשות סעודה ומותר לקדש אשה אפילו ביום המיתה והוא שלא יעשה סעודה אלא אם כן עברו שלשים יום (וי"א דגם לארס אסור כל ל' יום) (טור והרא"ש והרמב"ן וכן עיקר):

מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים (אבל ליכנס לבית המשתה דינו כמו בשאר קרובים) (טור) וראש השנה ויום הכפורים אינם חשובי' כרגלים לענין זה ואם לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה ולא יבא עליה עד לאחר שלשים יום אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה שאז מותר לבא עליה אחר ז': הגה והוא הדין בשאר אבלות אפילו באבלות דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה אם לא קיים פריה ורביה. י"א דאף מי שהוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא בזה (פסקי מהרא"י סי"ג) ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת אשתו יש מתירין משום צער דידיה (ב"י) וכן נראה לי עיקר:

מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר לכנסה ולבא עליה אחר שבעה: הגה וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו מותר לכנסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת (כ"כ בפי' הרא"ש והגהות מיימוני ומרדכי):

לארס. מיהו לקשר עצמו בשידוכין בלא אירוסין ודאי שרי אפי' ביום המיתה. ב"ח:

אשתו. והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום רק שאסורה ליארס ולינשא עד אחר ג' חדשים משום הבחנה כמ"ש בא"ע סי' י"ג עכ"ל הטור. וכתב המרדכי הטעם שאין האשה צריכה להמתין ג' רגלים משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון אחר ל' יום. ואם אירע שנשאת תוך ל' יום לאבלותה של שאר קרובים לא תבעל כן דעת הרמב"ם לפי מה שפי' הב"ח דבריו ע"ש עכ"ל הש"ך:

בשאר. וכן כל שאר אבילות אינו נוהג רק שלשים יום כמו בשאר קרובים. ש"ך:

חשובים. ובאגודה פסק דחשיבי כרגלים אף לענין זה (ובנה"כ כ' דכל הפוסקים חולקים עליו וכן דעת כל האחרונים וטעמייהו מסתבר עכ"ל) ומיהו נראה לפי המנהג שכתב רמ"א שרבים מקילין ובעל נפש יחוש לעצמו אבל אם עברו ג' רגלים עם ר"ה ויוה"כ יוכל לסמוך על בעל אגודה. והטעם לזה אינו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה וע"י שמחת הרגלים הוא שוכח הראשונה ע"כ יש מי שרוצה לחלק בזה אם היה לו אשה חולנית זמן רב או שהיה להם איבה ורצה לגרשה ומתה שאז ודאי נשכח אהבת הראשונה מלבו מיד. משא"כ אם היתה עמו באהבה תמיד וחלתה כדרך העולם ומתה דאז אהבת הראשונה תקועה בלבו ואינה נשכחת עד אחר ג' רגלים. אבל לא נראה לחלק כן מדעתנו מה שאינו נזכר בגדולי פוסקים וגם האחרונים אין מזכירין מזה רק בת' מיימונית מפלפל ומאריך בזה ע"ש בהלכות שמחות. ואין לזוז מדברי הרמ"א. ועי' בתשובת חב"י שאלה ד' מעשה שאירע שם והחמיר בזה ועי' תשובת ראנ"ח ח"ב שאלה ד':

לקדש. והב"ח כתב דהיינו לדעת המחבר דמתיר בס"א לקדש ביום המיתה ולא קיימא לן הכי אלא דאחר שבעה מיד רשאי לקדשה ולכנסה:

לכנסה. כתב הש"ך הטעם כיון דאיכא הפסד בדבר אם לא יכניס וגם לא קיים פריה ורביה וע"ל סי' שמ"ב. והט"ז כתב דהך לכנסה קאי אלאחר שבעה דבתוך ז' אפי' במקום הפסד אסור ע"ש:

מותר לכנסה. מיד ולבא עליה אחר שבעה כ"כ הלבוש והב"ח כתב דלא יבא עליה עד אחר ל' ונראה דלא פליגי דהלבוש מיירי בשלא קיים פו"ר והב"ח איירי בדקיים עכ"ל הש"ך:

לשון הטור מברייתא מ"ק דף כ"ג ע"א:

מדברי אביו הרא"ש שם בשם ר"ת דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה וה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו ממסכת שמחות:

רמב"ם בפ"ו מהלכות אבל ולמדו מדין האירוסין בט"ב וציינתיו בא"ח בסי' תקנ"א:

כן פי' בכ"מ ובב"י בתירוץ ב' דס"ל לרבינו דהא דאסר רבי יוסי כל ל' יום מפני האיבול יבמות דף מ"א ע"א איירי בסעודה:

כרבי יוסי ושאני ט' באב דאבלות ישנה היא:

שם במ"ק בברייתא וכת"ק כדעת הרמב"ם והביאו הטור וכתבו התוס' בשם רבי יונה ולא שייך כאן לומר דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל דימי אבלו כלו להן וטעמא דשלש רגלים כדי שישא אחרת ולא יהיה זוכר מן הראשונה ויהיו ב' דעות במטה:

הרא"ש שם וש"פ:

שם בברייתא:

ירושלמי פ"ד דיבמות:

שם בברייתא וכדמפרש רב פפא:

טור בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש גם בשם הראב"ד ושכן נראה מדברי הרי"ף:

שם בשם מעשה לפני ר"ת וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם וש"פ:

אפילו בלא כו'. אפי' קודם שבוע של ת"ב אסור כה"ג וכ"ש כאן וכמ"ש ביבמות מ"ג ע"ש:

אפי' על כו'. תוס' שם בד"ה שאני כו' ובכתובות ד' א' ד"ה אבל כו':

ומותר כו' והוא כו'. כמו קודם ת"ב כנ"ל:

אפילו ביום כו'. עתוס' דיבמות שם במגילת סתרים כו':

וי"א דגם כו'. בגמרא שם ונראה דהרמב"ם מפרש מש"ש מתקיף כו' וה"נ במתני' חוץ מן האלמנה היינו ג"כ בסעודה ומפרש שאני אבילות כו' דאבילות דת"ב חמירא לכן אסור במשא ומתן דלפרש"י קשה מ"ט אסור במו"מ ועתוס' הנ"ל שדחקו בזה וכתבו ומפרש ר"ת כו' וצ"ל דבאבילות דרבים כו' ועוד דייק הרמב"ם ממ"ש כאן כל שלשים לנשואין וכמו שהקשה תוס' שם וע"ש:
(ליקוט) א"ר פ"ז ל' יום לאירוסין ל' יום לנשואין אלא דשם אמרו בשניהן דוקא בסעודה (ועיין בחידושי הרמב"ן יבמות שם ובתה"א) כיצד לאירוסין כו' כיצד לנשואין כו' (ע"כ):

(ליקוט) שלש רגלים. עתוס' שם ד"ה עד שיעברו כו' (ע"כ):

אבל ליכנס כו'. פשוט הוא ולמד מדברי התוס' הנ"ל שכתבו וא"ת דהכא כו' א"נ נשואין נקט כו' וכל דברי תוס' כתב ג"כ הרא"ש במ"ק שם ועתוס' דמ"ק כ"ג א' ד"ה עד כו' דימי אבלו כו':

ור"ה וי"כ כו'. דטעמא ששמחת הרגלים ישכח את אשתו כמ"ש תוס' הנ"ל ועבא"ח סי' תקפ"ב ס"ח ובספ"ג דעירובין (מ' ב') א"ד כיון דלא איקרי רגלים כו':

לקדש מיד כו' וליכנס כו' אא"כ כו'. עבתוס' שם ושם ורא"ש שם:
(ליקוט) אא"כ כו'. כדעת ר"ת ואף שהתוס' ביבמות שם וכתובות שם הקשו על ר"ת תירץ הרא"ש במ"ק שם דמ"ש בא"ר אחר ל' מילתא פסיקתא נקט כו' ע"ש: שאז מותר לבא כו'. שבדידיה אין הכניסה אלא משום ביאה אבל דעת ר"י שבזה אפי' הכניסה אסור עד שלשים ושכן משמע בא"ר: אחר שבעה. דוקא מהא דכתובות ד' א' דע"כ שם בבחור וכמ"ש תוס' שם (ע"כ):

וה"ה כו'. שם ושם:

מי שלא כו' ובן כו'. שם ושם מהא דמ"ק ואמר לאחותה כו' ע"ש:

שלש רגלים. עי' בדגמ"ר שכתב דשמיני עצרת חשוב רגל בפני עצמו גם לענין זה ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ש"נ דחותנו הגאון ר"ע איגר זצ"ל כתב עליו שלא נראה כן מהרא"ש פרק אלו מגלחין סי' צ"ה ע"ש. וע"ש עוד במי שחלתה אשתו בע"פ ושבקה חיים ביום ג' דחוהמ"פ ורוצה לישא אשה ביום ך' אדר שני שעבר עליו יותר מיב"ח אך לא ג' רגלים. דעת חותנו הגאון הנ"ל להתיר והוא ז"ל האריך בזה והסכים עמו כי יש הרבה צדדים להקל ע"ש ובתשו' הקודמת שם העלה להתיר לרב גדול א' שמתה אשתו ורוצה לישא אשה אחרי ב' רגלים יען כי אף שיש בביתו בתו וכלתו אך לא הורגלו לשמש ביתו לפי כבוד רב ות"ח כמותו ולפי כבוד הנכנסים הנכבדים המשכימים לפתחו אבל הרבנית המדוברת לו הנהיגה בית בעלה הראשון בקהלה גדולה. ובצרוף כי האלמנה המדוברת היא בת ת"ח גדול ואלמנת ת"ח גדול וגלי ים עברו על ראשה כו' ומצוה רבה להרנין לב האלמנה להוציא ממסגר נפשה לכן פשוט להתיר לישא אותה אחר ב' רגלים עש"ב]:

וה"ה בשאר אבילות. [עי' בתשו' ח"ס סי' שמ"ח שהעלה דמי שהתירו לו לישא בתוך שלשים ע"פ המבואר בש"ע פשוט דמותר לכבס וללבוש דלרוב הפוסקיס אינו מן הדין לאסרו ונהי דנהגינן להחמיר כריב"א כמבואר בש"ע סי' שפ"ט ובש"ך שם סק"ב הכא אין להחמיר דנפק מיניה קולא בימי חתונתו ומכ"ש באיסור רחיצה דלכ"ע אינו אלא חומרא. ולענין תספורת פשוט ג"כ דביום חתונתו ממש מותר להסתפר וליטול אמנם בשאר יומי אם לא גילח ביום הנשואין אסור לו לגלח נמי בשאר ימים ואם גילח באותו יום אזי יש להתיר לו גם בשארי הימים שבתוך ימי המשתה לגלח (כן הוא הלשון בסוף התשו' שם אך מתוך פלפולו שם מבואר דלא קאמר רק על תספורת הזקן הנהוג במדינתו ומצער הרבה) אם אין שניהם אבלים אבל אם גם היא אבילה אזי לא הותרו אלא בכיבוס ורחיצה ולא בתספורת וכתב עוד דעכ"פ אין הנשואים מבטלים ממנו גזירת שלשים אלא אחר ימי הנשואים חוזר להשלים ימי אבלו הנשארים וימי הנשואים עולים ולא דמי לקובר מתו קודם רגל שהרגל מבטלו לגמרי דהתם אמרו הטעם באגדה שהרגל מבטל מהנשמה דין שמים וזה שייך ברגל דרבים אבל הכא בי"ט שלו אין הדין מתבטל מהנשמה ונהי שמצות שמחה דוחה לאיבול מ"מ כשעברו ימי השמחה חוזר להשלים ע"ש]:

מקילין. עי' בתשובת חינוך בית יהודה סי' צ' שכתב דכוונת הרמ"א שסומכין על קולא של ריצב"א הנ"ל אם אין בתו כו' וע"ז כתב בעל נפש יחוש לעצמו שלא לסמוך על קולא הנ"ל דכל הראשונים פירשו סתמא אין לו מי שישמשנו שאין בידו לשכור משרתים וגם דקדק הרמ"א וכתב ונושאין נשים תוך ג' רגלים לומר אע"פ שמקילין כדעת ריצב"א עכ"ז מחמירין להמתין ב' רגלים כר' יהודא וגם הריצב"א צירף צדדים להקל לאחר ב' רגלים דוקא והרוצה לפרש דברי הרמ"א שנוהגין להקל אפילו כשאין צדדים הנ"ל שחידש הריצב"א הוא מגלה פנים שלא כהלכה דחס ליה להרמ"א ז"ל לעקור דין המפורש בגמרא ולכתוב שב"נ יחוש לעצמו כאילו הוא מדת חסידות ע"ש שהאריך בזה. ועי' בתשובת שבו"י ח"ב סי' ק' שנשאל ע"ז אם כוונת רמ"א דוקא היכא שיש צדדי היתר הנ"ל או בכל ענין וכתב דאף דבתשו' חינוך ב"י החמיר בזה מאד חזינן דהעולם נהגו להקל בכל ענין והעתיק שם צדדי היתר שכתב מהרא"י בזה וכתב עוד ע"ז דאפשר לומר עוד טעם להיתר כי בכל יום פרוץ מרובה ורבו בעלי עבירות ע"כ כדי לשמור אותו מן החטא טוב שלא לאחר וזה גם כן כוונת רמ"א ובעל נפש יחוש לעצמו היינו אם יכול לאוקים נפשו מן העבירה. וכתב עוד מדכתב הרמ"א יחוש לעצמו משמע דהוא עצמו יחוש לדבר להחמיר אבל אם הוכן עצמו לקידושין ונישואין אין להמורה לעכב סידור קידושין ולא כמו שעלה על דעת מורה חחד. וכתב עוד שמונין מיום המיתה ואין להחמיר כלל בשמועה רחוקה ע"ש:

ונושאין נשים. עי' בדגמ"ר [וז"ל ונראה דמה שנתפשט המנהג להקל הוא מטעם כיון שבמדינות הללו מארסין ביום החופה ואם לא יכנוס לא יארס ג"כ ויש לחוש שמא יקדמנו אחר וכי היכא שמותר לארס בחוה"מ ובט' באב משום שמא יקדמנו ה"נ מותר אפילו לישא תוך שלש רגלים כיון שבמדינתנו אין מארסין רק בשעת נישואין ואף שבשביל זה לא נתיר לישא בחוה"מ או מר"ח אב עד התענית מ"מ באיסור של שלש רגלים שהוא קיל שהרי התירוהו בשביל שאין לו מי שישמשנו וכיוצא יש להתיר ג"כ מטעם שמא יקדמנו ואפילו כבר נתקשר בשידוכין איכא למיחש לחזרה ובימי הגמרא וכן עתה בשאר מדינות שמארסין ושוב אחר זמן נושאין אסור לישא תוך שלש רגלים דכיון שכבר אירס ליכא חשש שמא יקדמנו עכ"ל. ועי' בתשו' ח"ס ס"ס ש"נ שהוסיף ליתן טוב טעם לקולא הנזכר לעיל וכתב דחזי לאצטרופי ע"ש]:

ואחר שהכין. [עט"ז סק"ה ועי' בתשו' ח"ס סי' שנ"א במי שמתה אשתו ולא קיים פ"ו ונתרצה לאחות אשתו משום עג"נ דידה ונסתפק השואל דאולי מותר לישא אותה בתוך שלשים לאבילות שניהם ואף דליכא הכנת צרכי חופה אפשר סגי לצרף עגמת נפש דידה שאם ישא אחרת יופסד כל מה שירש הבעל מאחותה והוי ותם לריק כחכם ואע"ג דלזה סגי אירוסין בלי נישואין מ"מ הא כתב הדגמ"ר כו' והוא ז"ל כתב דאין להתיר נשואין בשום אופן דהא אין להתיר בלי טעם בטול פ"ו כמבואר בש"ס כו' ואבילות דידה שאינה מצווה על פ"ו אין להתיר אלא בצירוף שנתקשר בשידוכים ואם לא ישא זו לא יוכללישא אחרת ויתבטל מפ"ו וצריך עוד לצרוף פסידא הכנסת צרכי חופה ונימא עתה דעג"נ דידה יהיה במקום פסידא הנה לזה סגי בקישור שידוכים דממ"נ אם יתבטלו השידוכים ליכא תו ביטול פ"ו דישא אחרת ומשום עג"נ דידה לחוד בלא ביטול פ"ו לא שרינן ואי לא יתבטלו ולא יכול לישא אחרת ויהיה בטול פ"ו א"כ תו ליכא משום עג"נ ובלי צירוף לא שרינן אבילות דידה א"כ אין מקום להתיר ע"ש]:

מותר לכמסה ולבא. עבה"ט בשם ט"ז דהך לכנסה הוא נמי אחר ז' דוקא. ועי' בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ט בשם בנו הגאון מהר"ר שאול אב"ד מלובלין שהורה באחד שהכין כל צרכי חופת בתו ואח"כ מתה אשתו היא אם הכלה והנה הדין פשוט מכניסים את המת לחדר כו' כדלעיל סי' שמ"ב אך שם לא היה אפשר לנהוג כן כי החתן לא בא עדיין בעת ההיא וא"א להלין המת כ"כ ועוד מכמה טעמים ונשאל הרב הנ"ל אם מותר לעשות נשואי בתו בתוך ז' ימי אבילות כי אם יודחו עד אחר שבעה יהיה הפסד גדול ופסק להתיר לעשות הנישואין אחר ג"י הראשונים חדא דמ"ש הש"ע מותר לכנסה ולבא נראה דהך לכנסה היינו מיד מכמה הוכחות וגם הט"ז שמחמיר בזה היינו בדין דמתה אחות המשודכת שיש מי שיטרח בעבורה פעם אחרת אבל כאן שמתה אמה של כלה יש להקל להתיר לעשות הנשואין אחר ג"י מהקבורה וכתב שהסכים עמו בזה גדול אחד וגם שמע בבירור שגדול אחד הורה בנדון כזה להתיר אפילו תוך ג"י ע"ש באריכות. ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד סי' ט' ובתשו' דרכי נועם סימן כ"ח וסימן כ"ט באריכות:

(סימן שצ"ב סעיף ב' בהגה"ה) מותר לישא. ולענין היתר גילוח עמ"ש לעיל (סי' ש"צ):

(שם) בחפיפת הראש. משמע דחפיפת הראש ע"י כלתו מותר ומ"מ לעיין בראשו ליטול כנים אסור וגם בחפיפה יש להחמיר ת' חב"י (סי' קל"ה):

וי"א כו'. מיהו לקשר עצמו בשידוכין בלא אירוסין ודאי שרי אפי' ביום המיתה. ב"ח:

מתה אשתו כו'. והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום אלא שאסורה ליארס ולינשא עד ג' חדשי' משום הבחנה כדאיתא ביבמות (ונתבאר בא"ע סימן י"ג) עכ"ל טור וכ"כ הפוסקים וכתב המרדכי הטעם שאין האשה צריכה להמתין ג' רגלים משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון לאחר ל' יום. ואם אירע שנשא' תוך ל' יום לאבילותן של שאר קרובים לא תבעל כן דעת הרמב"ם לפי מה שפירש הב"ח דבריו ע"ש:

דינו כמו בשאר קרובים. לעיל סי' שצ"א וכן כל שאר אבילות אינו נוהג רק ל' יום כמו בשאר קרובים:

מצות פריה ורביה. באופן שנתבאר בא"ע סי' א':

מותר לקדש מיד. כתב הב"ח דהיינו לדעת המחבר דמתיר בסעיף א' לקדש ביום המיתה ולא קיימא לן הכי אלא רשאי לקדשה ולכנסה מיד אחר ז':

מותר לכנסה כו'. כיון דאיכא הפסד בדבר אם לא יכנוס וגם לא קיים פריה ורביה וע"ל סי' שמ"ב:

מותר לכנסה. מיד ויבא עליה אחר שבעה כן כ' העט"ז והב"ח כתב דלא יבא עליה עד אחר שלשים ונראה דלא פליגי דהעט"ז מיירי בשלא קיים מצות פריה ורביה והב"ח איירי כשקיים:

כי היא מרחמת כו'. ולכן מותר אפי' בלא הפסד:

ומותר לקדש כו'. שמא יקדמנו אחר ברחמים:

ג' רגלים. לאו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה וע"י שמחת הרגלים הוא שוכח הראשונה:

וראש השנה ויוה"כ אינם כרגלים. באגודה פסק דחשיבי כרגלים אף לענין זה:
כתוב בטור והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום עכ"ל ולענין שתינשא לאחר מבואר בא"ע סי' י"ג והנשים נוהגות שמתאבלות שנה תמימה על בעליהן ואיני יודע להם סמך וראיה ואולי עושות בשביל בניהם שמתאבלין י"ב חדש והטעם שאשה אינה צריכה להמתין ג' רגלים להנשא לאחר כמו האיש דאשה בכל דהו ניחא לה. כן כ' המרדכי:

מותר לקדש מיד ולכנוס אחר ז'. לטעמיה אזיל דפסק בסעיף א' כרמב"ם דבכל גווני מותר לקדש מיד אבל למאי דפסק רמ"א שם דאפי' לקדש אסור ה"נ אסור לקדש עד אחר ז' ותימה על רמ"א שלא כ' כאן כלום:

מי שלא קיים כו'. בטור איתא בלשון זה מעשה באחד ששידך ומת אחי המשודכת קרוב לחופה אחר שהזמין הקרואין והתיר ר"ת שתכנס לחופה תוך ל' משום פריה ורביה שלו כיון ששידך זאת ואם לא ישאנה לא ישא אחרת אבל אם לא שידך אע"פ שחפץ בזאת יותר מבאחרת אסור וכן הורה אדוני אבי הרא"ש הלכ' למעשה לאחד ששידך והכין כל צרכי החופה ומתה אחות המשודכת והוא לא קיים פריה ורביה והתיר לו לכנוס ולבעול אחר ז' ימים שיהיה לו הפסד בדבר אם לא יכנוס אבל בלא הפסד אמר שלא היה מתיר עכ"ל היתר זה הוא חידוש דאע"פ שהיא אבילה ואינה חייבת בפריה ורביה מ"מ התיר לה בשבילו שהוא יקיים פריה ורביה וזה לא מצינו בגמרא להיתר בהדיא אלא דמעשה שהיה כך היה סמוך לחופה והרא"ש לא סמך על ר"ת להתיר בזה אלא משום הפסד הסעודה שצירף לזה ומשים הכי במעשה דר"ת לא זכר כלום מהכנת צרכי החופה כמו שזכר בהוראת הרא"ש ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח ז"ל למה הצריך הטור לזכור שנית תורף המעשה בהוראת הרא"ש ולא כ' בקיצור וכן הורה אדוני אבי ז"ל למעשה משום הפסד דיש שינוי לשון בהוראת הרא"ש ובאבן עזר סי' י"ד כתב הטור סתם מי ששידך אשה ואירעה אבל כו' ולא זכר שם משום הפסד הסעודה והיינו לדינא הוא כן אבל למעשה אין היתר אלא משום הפסד סעודה וכהרא"ש וכ"פ בש"ע כאן והא דכ' כאן מותר לכנסה ולבוא עליה אחר ז' הך לכנסה הוא נמי אחר ז' דוקא דאין לומר משום הפסד מותר לכנסה אפי' תוך ז' דהא כ' הרא"ש פרק אלו מגלחין בשם ר"ת אפי' במקום פסידא לא התירו לכנוס תוך ז' אף באין לו בנים דלא התירו אלא באביו של חתן ואמה של הכלה דוקא וכל שכן שהיא אבילה ואינה מחויבת בפריה ורביה אלא ודאי כמו שכתבתי ובפרישה האריך בזה ולא עיין בדברי ר"ת שכ' הרא"ש בשמו כמו שזכרתי:

מותר לכנסה כי היא מרחמת. פי' כניסה לחופה דוקא התירו אבל לא לבעול עד אחר ל' יום בדין זה דהרי אין כאן מצות פריה ורביה: