א
איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה מתים מטמא ועד מתי מטמא. ובו ט' סעיפים:
כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרי' הגדולים על הקטנים (ודוקא לטמאותן בידים אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן עיין בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן) (הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך):
ב
אפי' בעל מום מוזהר מליטמא אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא:
ג
כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה:
ד
אלו הם הקרובים שמיטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו ומיטמא לאמו אפילו נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפי' הם פסולים אלא אם כן הם בני שפחה או כותית אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא [וכן אינו מטמא] לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתך לבי נשא (פירוש לבית אביה):
ה
כל אלו שמיטמא להם אפי' שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך: הגה ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון (ת"ה סי' רפ"ג) ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין (שם בשם תוספות שנ"ץ):
ו
אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום הגולל: (ואם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני) (תשובת הרשב"א סימן רצ"ב):
ז
אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו: הגה ודוקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים (טור):
ח
כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור כגון המסורות (*פי' מעלילי עלילות שקר) אינו מיטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:
ט
אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מיטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת חסר ממנו כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מיטמא לו שאינו מיטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת מיטמא לו אע"פ שאינו שלם: (וי"א שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר) (כל בו בשם ר"ש מאוירא) (ונכון להחמיר):
באר היטב יורה דעה
שע״ג
א
בידים. וכתב באגודה נ"ל דתינוקות הישנים באהל המת אין מחוייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני החינוך טוב הוא עכ"ל (אבל א"צ להוציא את הקטן שאינו בר דעת הצריך לאמו. בה"י סי' שע"א):
ב
חלל. כ' הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר בא"ע סי' ז' עיין שם:
ג
גרושה. פירוש אפילו יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים. ש"ך:
ד
מיטמאה. כלומר אינה מחויבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא. ש״ך: (וכ״כ בטור ובש״ע אה״ע סי' נ״ה וז״ל רש״י בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט) ולא מיטמאה א״צ להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט ולא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ״ל. נמצא לפי' שני שברש״י אסור לה לטמא לו ברגל משום דהיא ג״כ מוזהרת לטהר עצמה ברגל ומהתימא מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהשמיטו את זה בגוף הדין שחייב לטהר את עצמו ברגל דהא אף לפי' הראשון לענין טהרת הרגל מודו דכ״ע חייבים לטהר עצמם עכ״ל בה״י והנה מ״ש שכל הפוסקים לא הביאו דין זה דחייב לטהר כו' לאו דוקא כל הפוסקים שהרי הרמב״ם הביאו בפט״ז מטומאת אוכלין והסמ״ג בעשין רמ״ו. וכן הפוסקים המדברים בדינין שאינן נהוגין עכשיו מביאים ג״כ דין זה. משא״כ הרא״ש והטור ושאר פוסקים שאינן מביאין אלא דינין הנהוגין אין מביאין דין זה. כי עיקר הדין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין להיות טהורים לאכול בקדשים כמ״ש רש״י ורמב״ם. אבל בזמה״ז אין נפקותא בזה בין הרגל לכולי שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה. ואף שאיזה פוסקים כתבו שגם בזמה״ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו מטומאת מת ושרץ קאמרי אלא מטומאה היוצא מגופו של אדם וכדומה. וגם מרמזת הטהרה על טהרת הנפש. כי ע״י טהרת הגוף מעורר ומזכך טהרת הנפש כדאיתא בכמה מקומות בראשית חכמה ובשל״ה וזה ברור. וע״כ תפסו הפוסקים פי' ראשון שברש״י דהיא לא מיטמאה לאו דוקא אלא שאינה מחייבת להתעסק בעניני קבורה אבל בנשואין הן כהן וכ״ש ישראל והן אשה כולם שוין לענין זה ליטמא ולהתעסק בשבעה מתים דידהו הן ברגל והן בשאר ימות השנה דמ״ש ואם לא רצו כופין אותן ועי' בשו״ת יד אליהו סימן ס״ח):
ה
נתחללה. כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיתה גרושה. ש"ך:
ו
חדשיו. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהם ספק נפלים אינו מטמא להם. ש"ך:
ז
שנתגרשה. היינו מן האירוסין וק"ל:
ח
הגולל. כתב הש"ך בסי' שע"ה כתב הטור שיש פלוגתא בין רש"י ור"ת מהו הגולל והב"ח כ' דנקטינן כרש"י שפירש דהוא כסוי הארון וכתב הרמב"ן דלרש"י כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בקבר הוי סתימה והוא תמה עליו דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ולי נראה דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפ' שואל אמרי' כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה ופירש"י גופו קרי עפר ומששב אל הארץ כאשר היה מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפ"ז אפילו נסתם הארון במסמרים בבית גם לרש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר עכ"ל:
ט
ודוקא. והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בה"ק וכ"כ הלבוש דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ מיקל בדבר עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
ברייתא יבמות דף קי"ד ע"א:
ב
בפ"ג מהלכות אבל כ' אין הב"ד מצווין להפרישו אבל אביו צריך לחנכו בקדושתו:
ג
בספרא ריש פרשת אמור והביאו רש"י בפירושו שם:
ד
ברייתא זבחים דף ק' ע"א:
ה
טור מדברי אביו הרא"ש בהלכות טומאה:
ו
ברייתא יבמות דף צ' ע"ב ודף כ"ב ע"ב:
ז
ברייתא שם דף (ס' ע"א כר' יוסי ור"ש) [כ"ט ע"ב]:
ח
בת"כ דריש לה מקרא:
ט
רמב"ם בפ"ב מהלכות אבל והרא"ש מהא דת"כ שם דממעט נפלים מקרא:
י
שם בת"כ:
יא
משנה יבמות דף כ"ב ע"א:
יב
ברייתא שם דף (כ"ט ע"ב) [ס' ע"א כר' יוסי ור"ש]:
יג
רמב"ם בפ"ב מהלכות אבל:
יד
שם אפי' לר' יוסי ור"ש:
טו
שם כר' יוסי ור' יהודה ור"מ:
טז
הרשב"א בתשובה:
יז
ברייתא באבל רבתי וכרבי יהודה משום ר' טרפון הרמב"ן בסת"ה וש"פ בשמו:
יח
תה"ד סי' רפ"ג בשם תוספות דפסחים דף ט' ע"א ותוספות שנ"ץ:
יט
שם בברייתא כרבי יהודה משום ר' טרפון:
כ
לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות אבל:
כא
שם פ"ב:
כב
מדברי הרמב"ם והרא"ש מברייתא דנזיר והסוגיא שם דף מ"ב ע"ב הביאו הב"י ובכ"מ שם ושכ"נ דעת התוספות בנדה ריש דף נ"ז ולענ"ד נראה מלשון הרמב"ם שאוסר גם בזה כמשמעות סוגיא דנזיר דבחבורין חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא:
כג
ברייתא כתבוהו הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה ונתבאר בסי' שמ"ה סעיף ה':
כד
טור וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מברייתא כל שהכהן מיטמא וכו' מ"ק דף כ' ע"ב [סנהדרין מ"ו ע"ב]:
כה
ברייתא בת"כ וכתבוהו הרי"ף והרמב"ן והרא"ש:
כו
לשון הרמב"ם שם בפ"ב דף י"ז מברייתא מעשה דרבי צדוק וכו' נזיר דף מ"ג ע"ב:
כז
טור מדברי אביו הרא"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:
כח
מדברי הרמב"ן והוא לא הכריע בזה והרא"ש כתבה כאלו היא מוכרעת וכ' כהטור:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
ודוקא כו'. גמ' שם:
ב
אבל חלל. בת"כ שם (ויבמות ק' ב') ובפ"ק דסנהדרין (ה' ב'):
ג
וכהנת. בת"כ שם ובפ"ק דקדושין וספ"ג דסוטה וש"מ:
ד
וא' האשה. ערש"י בכתובות נ"ג א' ד"ה ולא מטמאה כו':
ה
או גרושה. ת"כ שם לשארו הקרוב ולא ארוסה אליו ולא גרושה:
(ליקוט) או גרושה. א"ר פ"ד ה"ג (ע"כ):
ו
או ארוסה. כנ"ל וגמרא פ"ג דיבמות (כ"ט ב') ופ"ד דכתובות וש"מ:
ז
דקים ליה כו'. עבה"ג וכמ"ש בפי"ט דשבת (קל"ו א'):
ח
אפילו הם כו'. בת"כ ופ"ב דיבמות וכמש"ו:
ט
אבל לאחיו כו'. בת"כ שם ובפ"ג דמ"ק (כ' ב'):
י
וכן אינו כו'. יבמות ס' א' וכר"י ור"ש:
יא
ומיטמא לשומרת יבם. ר"ל שנפלה לפניו כיון שיורש כתובתה וכמ"ש בכתובות פ"א א' יורשי כתובתה חייבין כו' וכמ"ש בקטנה ביבמות פ"ט ב'. שם. וצ"ע ועתוס' שם ד"ה כיון כו':
יב
ואפילו אם כו'. דלא פלוג וכמש"ש בקטנה בסתם אפילו אין לה נכסים. שם:
יג
כל אלו כו'. כ"מ במ"ש דפליגי כמה ימים מותר ליטמא להם ור"י אמר עד שיסתם הגולל וכמ"ש בס"ו משמע דאף שלא לצורך:
(ליקוט) כל אלו כו'. א"ר פ"ד הלכה י"א מעשה כו' (ע"כ):
יד
וי"א כו'. תוס' דפסחים ט' א' סד"ה בשפחתו ובנדה ט"ו ב' סד"ה ובא:
טו
(ליקוט) אינו מטמא כו'. א"ר פ"ד הלכה י' י"א (ע"כ):
טז
ואם דעתו כו'. כמש"ל סי' שע"ה ס"ג לענין אבלות. שם ברשב"א:
יז
אסור כו'. נזיר מ"ב ב' וירושלמי פ"ג דנזיר ומ"ש פ"ד ועתוס' דנדה נ"ז א' ד"ה ודלמא כו':
(ליקוט) אסור כו'. כמ"ש בנזיר מ"ב ב' ואע"ג דבפ"ד דא"ר פליגי בזה ר"ט ור"ע והלכה כר"ע בזה הלכה כר"ט דר"ה קאי כוותיה ועוד דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ובמתני' שם א"ל אל תטמא כו' ועוד דסוגיין בפ"ב דשבועות (י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט ועוד דבירושלמי שם המחלוקת להיפך דאיתמר שם יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב א"ל ר"ט וכי מה הוסיף זה חלול על חלולו א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים וגם ר"ט הודה לו וכ"ז לחיוב אבל לאיסורא כ"ע מודי ודלא כר"ת וערא"ש הלכות טומאה ס"ו (ע"כ):
(ליקוט) אסור לכהן כו' ודוקא כו'. א"ר פ"ד הלכה י"ג ט"ו ט"ז כהן הדיוט כו' היה עומד כו' נטמא כו' (ע"כ):
יח
ודוקא כו'. גמ' שם וירושלמי שם ואמר במ"ש להדיא דאפילו לכתחלה מותר בכה"ג והביאו כ"ז הרא"ש בה' טומאה ס"ו ע"ש:
יט
כהן שפירשו כו'. ת"כ (וסנהדרין מ"ז א') בעמיו בזמן שעושין כו':
כ
ולא לספק כו'. מתני' פי"א דיבמות (ק' ב') ועבה"ג:
כא
אין כו'. נזיר שם לד"ה:
כב
וכן כו' אע"פ כו' חסר כו'. ר"ל דלא כראב"י ור"י אלא כרב וכזקנים ומעשה רב וכ"ש לחומרא. הרא"ש שם:
כג
(ליקוט) וי"א כו'. דז"ש בנזיר מ"ג (ב') אלא מעתה קאזיל כו' (ד"ר צ"ע) (ע"כ):
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
על הקטנים. עי' בתשו' ושב הכהן סוף סי' נ"ו שנסתפק לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות אבל דטומאת כהן לקרוביו הוא משום אבילות וכל היכא שאין מתאבל אסור לטמאות לפ"ז בקטן צ"ע אם מותר להטמא לקרוביו דקטן א"ח להתאבל וא"כ יהיה קטן חמור מגדול בענין זה או י"ל להרמב"ם שכתב שאביו חייב להפרישו כדי לחנכו והחינוך הוא שיזהר לקיים המצוה כשיגדיל וכיון דבגדלות מטמא לקרוביו לא שייך לומר בו חינוך והניח בצ"ע ע"ש:
ב
פסולה. עיין מ"ש הב"י בבדק הבית משם הא"ח ועייו בספר שער המלך פ"י מהלכות אישות בקונטרס חופת חתנים סעיף ד' מה שתמה עליו:
ג
ארוסה. עיין במשנה למלך פ"ב מהלכות אבל שנסתפק אם נתקדשה קדושין דרבנן מהו מי אתי קדושין דרבנן ודחי עשה דלה יטמא או לא והביא ראיה דאין כח בקדושי דרבנן לדחות העשה דלה יטמא ע"ש [] אבל אין ראייתו מכרעת דהגמ' דיבמות שהביא שם לא מיירי אלא שאין בכח קידושי דרבנן לעבור על ל"ת דלא יטמא משא"כ הכא י"ל דיש בכח קידושי דרבנן לדחות העשה דלה יטמא בשב ואל תעשה]. וכ' עוד שמה שלא נסתפק אפילו בנשואה וכגון קטנה שנשאה דנשואיה דרבנן היינו משום דנשואה פשיטא דאינו מטמא לה משום טעמא דבעולה דקי"ל דאינו מטמא לאנוסה ולמפותה ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה ג"כ אינו מטמא לה אחיה דכל נשואה בחזקת בעולה ע"ש:
ד
שלא לטמאות רק לצורך. כתב הגאון ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו דמ"מ בחול מותר להיות בבית המת שמצוה לטמא לו אף שאחרים עסוקין עמו מ"מ צריך להיות שם שאפשר שיצטרכו שום דבר לצורך ארון ותכריכין וכדומה הוי לצורך קבורה ומותר להיות שם ע"ש:
ה
לספק. עי' בתשו' ב"י סי' ק"ל שכתב דהא דפסקינן כאן דאינו מטמא על הספק כגון ס' בן ט' כו' דוקא האב על הבן אינו מטמא אבל הבן מטמא לשניהם משום גזירת הכתוב דגבי אב הס' כודאי ע"ש. ועי' בנ"צ שהשגתי עליו:
ו
מאביו. עיין במה שכתבתי לעיל סימן שס"ט סק"ג בשם נו"ב:
ז
אלא לשלם. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ב סוס"י תשל"ב שכ' דאם נמצאו התכריכין שלימים והדבר ספק אם הוא שלם או מפורק האיברים תלינן להקל ומטמא לו ואם הדבר ידוע שנתפרקו אבריו אע"פ שכל אבריו מונחים בתוך הארון אינו מטמא לו כדעת המחמירים בזה ע"ש ראייתו [ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' ע"א]:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
(סימן שע"ג סעיף ד') אשתו נשואה. היינו חופה ואם מסרה לשלוחי הבעל דעת רש"י והרא"ה והר"ן (פ"ד דכתובות) דאין מיטמא לה דלא מקרי נשואה ודעת תוספות והר"ן (נדרים) דמיטמא לה ולענין אחותו הוא בהיפוך ובמגיני שלמה (כתובות) כתב לדעת רש"י דשניהם אין מיטמאין לה ע"ש ואם היה חופת נדה ומתה עי' אה"ע (סי' ס"א):
ב
(ש"ע ס"ח) ולא לספק. הוא אינו מיטמא להם והם אין מיטמאין לו כך הוא במתני' וכדאיתא להדיא בש"ע אה"ע (סי' ג' ס"ט) וזהו דלא כשו"ת בית יעקב (סי' ק"ל) ואם הוא ספק בן ט' לראשון כהן או בן ז' לשני ישראל ומת רבו י"ל דרשאי לטמא לו עי' בהרא"ש (הלכות טומאה) שהביא ירושלמי דהוא איבעיא דלא אפשטא אם תלמיד יכול ליטמא לרבו וכתב הרא"ש כיון דלא אפשיטא עבדי' לחומרא וא"כ י"ל דהוי ס"ס ספק שהוא ישראל ואת"ל כהן שמא מותר תלמיד כהן ליטמא לרבו:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג:א׳
א
עיין באו"ח סימן שמ"ג כו'. משמע כמו דאמרינן התם דא"צ להפרישן הוא הדין הכא מיהו הביא הרב שם די"א דהיינו דוקא שלא הגיע לחינוך ע"ש ובאגודה פרק חרש כתב נ"ל על תינוקות הישנים באוהל המת אין מחייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני חינוך טוב הוא עכ"ל והביאוהו האחרונים:
שע״ג:ב׳
א
אבל חלל כו'. כתב הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם הוא נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר בא"ע סימן ז' ע"ש:
שע״ג:ג׳
א
ואחד האשה. שהיתה כהנת מצוה לה לטמאות:
שע״ג:ד׳
א
אבל פסולה או גרושה. פי' אפי' יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים:
שע״ג:ה׳
א
ולא מיטמאה לו. כלומר אינה מחוייבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא:
שע״ג:ו׳
א
אפי' נתחללה. כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיא גרושה:
שע״ג:ז׳
א
או שהם מל' יום ואילך. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהן ספק נפלים אין מטמא להם:
שע״ג:ח׳
א
אבל מטמא לאחותו הארוסה אחר שנתגרשה. מן האירוסין:
שע״ג:ט׳
א
אפילו שלא לצורך. מיטמא ומצוה ליטמא:
שע״ג:י׳
א
וי"א דוקא לצורך. קבורה או להביא לו ארון ותכריכים ואז מצוה ליטמא אבל שלא לצורך אסור לטמאות:
שע״ג:י״א
א
עד שיסתום הגולל בו'. ע"ל ריש סי' שע"ה בטור מהו גולל שרש"י פי' גולל היינו כיסוי הארון ור"ת פי' גולל הוא אבן שנותנים על הקבר כו' ע"ש ובב"ח שם כתב דנקטינן כרש"י וכתב הרמב"ן בת"ה ומביאו הטור שם דלפירש"י כשנותנים אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בכוך או בקבר הוי סתימה כו' והוא תמה עליו בת"ה דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ומביאו ב"י שם ולפעד"נ דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפרק שואל (שבת ד' קנ"ב ע"ב) אמרינן כל שאומרי' בפני המת יודע עד שיסתום הגולל (ופירש"י גם כן התם גולל הוא כסוי שנותנים על ארונו) דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה פירש"י גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהי' מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפי זה אם נסתם הארון בבית במסמרים גם לפירש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר:
שע״ג:י״ב
א
ודוקא לאחר שפירש ממתו כו'. כלומר אין כאן איסור בהליכה מפני שאז עוסק במתו ומות' לטמאות אז אף לאחרים אלא האיסור הוא מפני שבחזרה יצטרך לילך על הקברי' וכבר פירש ממתו והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בית הקברות וכן נראה דעת המחבר וכ"כ העטרת זהב דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ דף קי"ז מיקל בדבר:
שע״ג:י״ג
א
חסר ממנו כל שהוא. מן המת:
שע״ג:י״ד
א
כשחסר לאחר מיתה. או כשחסר בשעת מיתה כגון שחתכו ראשו שאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינן ביה לאביו:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
הגדולים על הקטנים. פי' הכהנים הגדולים ובטור כתוב אם מטמאין מעצמן אין ב"ד מצווין להפרישו כו' ש"מ שעל ב"ד יש גם כן אזהרה שלא לטמאות בידים. וכ' באגודה דתינוק הישן באוהל המת אין צריכין להקיצו ולהוציאו אך מפני החינוך טוב הוא עכ"ל:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
(סימן שע"ג שו"ע סעיף ד') ומיטמא לשומרת יבם. בס' עצי אלמוגים תמה מיבמו' (כ"ט ב') ומתוס' שם (נ"ו) וכן ק"ל מדברי הרא"ש ביבמות (דף נ"ו) דמבואר דבלא ביאה אין מטמא לשומרת יבם וכ"מ בפרש"י בסוטה (כ"ד ב') וסנהדרין (ס"ט) ונדה (מ"ד ע"ב) וע"ק לי דאמאי גבי הפרת נדרים אינו מפר כמ"ש סימן רל"ד וגרע מארוסה וכאן עדיפא:
נקודות הכסף על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ג
א
(סימן שע"ג בשו"ע סעיף ח') וי"א דדוקא לצורך כו'. והעיקר כסברא הראשונה וכן המנהג פשוט:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נקודות הכסף על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5