שולחן ערוך, יורה דעה שנ״ז: איסור הלנת המת ומתי מותר להלינו. ובו ב' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

איסור הלנת המת ומתי מותר להלינו. ובו ב' סעיפים:
אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין או מקוננות או כדי שיבאו קרובים או להשמיע עיירות:

ב

כל המתים הממהר להוציא מטתו הרי זה משובח אבל על אביו ועל אמו ה"ז מגונה אא"כ היה ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפים על מטתו:

א

משובח. לפי שאין דרך להספיד ולהתאבל עליהם הרבה הלכך יותר כבוד להם כשנקברים במהרה (משיעמדו הרבה ולא יספידום) אבל על אביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציא ה"ז מגונה. עכ"ל הש"ך:

א

משנה סנהדרין דף מ"ו ע"א:
[א] ברייתא שם מ"ז ע"א:

ב

ברייתא באבל רבתי:
[ב] [ברייתא דסנהדרין שם]:

ג

ברייתא מ"ק דף כ"ב ע"א ורמב"ן ורא"ש:

א

(ליקוט) או כדי כו'. א"ר ריש פי"א מפני שאמרו כל המלין כו' (ע"כ):

ב

(ליקוט) או שהיו גשמים כו'. א"ר פ"ט (ע"כ):
(ליקוט) סעיף א' וסעיף ב' או כו' או כו' ע"ש (ברא"ש פ"ג דמ"ק) סי' פ"ח (ע"כ):

א

להלין. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' שי"א שכתב דדוקא אם מלין את מתו כל הלילה עד הבוקר עובר בלאו אבל מקצת הלילה אינו עובר ואפילו איסורא ליכא אלא כדי להיות משובח יש למהר להוציא מתו כדלקמן סעיף ב' ע"ש. ועי' בתשו' חות יאיר סי' קל"ט בדבר יהודי גנב שנתפס ונתלה והשר היה מבקש סך עצום להניחו לקבור בקבר ישראל אם היו מחוייבים להוציא ע"ז ממון הרבה כדי שלא יעברו על לאו דלא תלין. והעלה דלאו דלא תלין אינו רק על מי שמוטל עליו לקברו ולא על אחרים ואין זה שמוטל עליו חייב לבזבז כל ממונו לפייס השר כדי שלא יעבור על לאו זה מאחר דלא עבר הל"ת בפועל לא הוי רק כמ"ע ולא דמי לל"ת בפועל שמחוייב לבזבז כל ממונו כמו שכתב הרמ"א לעיל ר"ס קנ"ז ע"ש. ולפ"ז משמע דעד חומש מחויב לבזבז כמו דמשמע מדברי הש"ך שם דבעשה עד חומש צורך לבזבז. ומ"ש עוד שם סברא דאין כאן לאו לא תלין אפילו על מי שמוטל לקברו מחחר שהיה מעכב ומונע ומפני כך אפילו משום ממון מעכבין קבורה כו' ע"ש לא ברירא לי. גם לשונו מגומגם שם וצריך תיקון ובאמת בח"מ סי' ק"ז ס"ב בהג"ה לא נזכר רק דאין על המעכב עבירה אבל היורש אם אינו משתדל להשוות את הבעלי חובות יש לומר דעובר. ועי' בתשו' בשמים ראש סי' ס"ד דאפילו היה רשע גמור כל ימיו אסור להלינו ע"ש טעמו. ועי' במג"א סי' תקכ"ו שהוכיח דאף בנפלים עובר על לא תלין. ועי' בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' כ"ג דיש להביא ראיה מהתוי"ט בשבת פרק המצניע ושוב דחה זה ע"ש ועי' בחידושי הגאון מוהר"ר יונתן ז"ל על הלכות יו"ט להרמב"ם פ"א דין כ"ג ועי' בשו"ת תפארת צבי חא"ח סי' כ"ז מ"ש בזה להגאון מהר"י ברלין ז"ל. [ועי' בתשו' ח"ס סי' של"ח אודות אשר בס' בכורי העתים נמצא אגרות משנת תקל"ב שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות וא"א לידע אלא בעיכול הבשר והביא ראיה ממתני' סוף נדה הזב והזבה והנדה כו' מטמאין עד שיתעכל (שם איתא עד שימוק) הבשר ועוד מרפ"ח דמס' שמחות שמבקרים על המתים עד ג' ימים ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים והוליד בנים וא"כ ק"ו ומה משום כבודו של מת להביא לו ארון ותכריכים מלינים כ"ש מפני פקוח נפשו ומאז קברו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו אבל בזמנינו שקוברין בארץ ממש ע"כ החיוב להלינו אלו דבריו. אך הגאון מוהר"ר יעב"ץ מחא ליה מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים. וגם הוא ז"ל האריך בזה לדחות דברי החכם הנ"ל ושורש דבריו דבלי ספק כשאמרה התורה לא תלין כו' כי קבור תקברנו והעובר על זה בשום מת עובר על עשה ול"ת ע"כ אז נמסר לנו שיעור מיתה אולי היה אז מסורת מבעלי טבעים הראשונים אע"פ שנשכח מרופאי זמנינו ועליהם סמכו חז"ל בהרבה עניני התורה כמבואר פ' ר"ע דף פ"ה ע"א או כי מרע"ה קבל השיעור מסיני או שסמכו עצמן אקרא כל אשר רוח חיים באפו דהכל תלוי בנשימח האף וכמבואר ביומא פ"ה ע"א. ולומר נפל מפולת שאני זה אינו וכי קרא נשמת רוח חיים במפולת מיירי ועוד דבר ידוע בהיפוך כי במיתה פתאומית יש לחוש יותר שנדמה כמת מחמת בהלה וכעין חולי שיתוק (שקורין שלאג) ואפ"ה כשפסקה נשימתו שוב אין מחללין שבת וע"כ כלל הוא לכל המתים שזהו שיעור המקובל בידינו וכל הרוחות שבעולם אם ימלאו חפניהם רוח לא יזיזונו ממקום תורתנו הקדושה וממתני' דנדה אין ראיה כלל. והאי עובדא דמס' שמחות הוא מקרה בעלמא ממקריים הרחוקים א' לאלף שנים ואפילו מיעוטא דמיעוטא לא הוי כמו חוני המעגל שישן שבעים שנה ואינו נכנס בגדר חוששים למיעוט בפ"נ ורק הביא שם האי עובדא יען כי הדפיקה על המתים הוא ממעשה האמורי והיה ראוי לאסור לכן אמר שאין בזה מדרכי אמורי כיון שכבר נמצא פ"א שמצא קרובו חי א"כ המבקר מתו יש לתלות שרוצה לחוש אולי יחיה קרובו אע"פ שהוא רחוק ומוקצה מן הדעת כמו מסמר מן הצלוב וכדומה. וסיים בהא סלקינן אנו אין לנו אלא דברי התורה ולקבלת אבותינו וכל המהרהר מהרהר אחר השכינה ואיסור הלנת מתים במקומו עומד זולת במדינות אשר יש קפידא מהמלכות על ככה. עש"ב:

ב

הלינו לכבודו. עי' בתשו' רדב"ז ח"א סי' ק"ז שנשאל על אחד שמת בה' בשבת ואביו רצה להמתין מלקברו עד מחר עם דמדומי חמה סמוך להכנסת שבת כדי להצילו מחבוט הקבר אם מותר לעשות כן אם זה נקרא לכבודו וגם אם הועיל להצילו מחבוט הקבר במה שהניחוהו עד סמוך לשקיעת החמה והשיב דאפילו נימא שניצול ע"י כן מדין חבוט הקבר מ"מ אסור לעשות כן ולא נקרא זה לכבודו אלא כגון להביא ארון ותכריכין אבל ענין העונש לא נקרא כבוד וכ"ש שהדבר ברור שלא הועיל כלום להצילו מדין חבוט הקבר מכמה טעמים ע"ש:

ג

לכבודו. צ"ע אם נמצא הרוג ולא נודע מי הוא ולפי אומדנא נראה שהוא בעל אשה אחת אם מותרים להלינו עד שתבא אשתו אולי תגיד סימנים מובהקים ואפשר שגם זה מקרי לכבודו כדי שבניו יתאבלו ויאמרו קדיש עמש"ל סי' שס"ג ס"ק ז' בשם שיבת ציון:

א

(סימן שנ"ז ש"ע סעיף א') אסור להלין המת. עיין ת' חו"י (סי' קל"ט) ובת' גינת ורדים:

א

ה"ז משובח. לפי שאין דרך להספיד ולהתאבל עליהם הרבה הלכך יותר כבוד להם כשנקברים במהרה משיעמדו הרבה ולא יספידו' אבל על אביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציא הרי זה מגונה:

א

להביא לו ארון ותכריכין. וה"ה להמתין על קרוביו. כן כתב רש"ל:

א

(סימן שנ"ז שו"ע סעיף א') אסור להלין המת. כתב בס' בינת אדם דאיכא איסור אע"פ שאינו מלינו כל הלילה עד עלות השתר דהא לא כתיב לא תלין עד בקר. ולא ראה דכבר איפלגו האחרונים בזה כמ"ש בס' ברכי יוסף דבס' גנת ורדים הוא שכ"כ אבל בשו"ת חו"י כתב דאין עובר אא"כ הלינו כל הלילה וכן נ"ל עיקר דהא כתבו התוס' בב"מ (דף ק"י ע"ב) דאף היכא דלא כתיב בקר אלא לינה סתם היינו עלות השחר ובשלהי עבודת כוכבים (דף ע"ו) כתבו התוס' דמשמע בפ"ב דזבחים גבי קדוש דבעה"ש חשוב לינה. ושוב ראיתי שגם הרדב"ז בסימן שי"א ה"ר הללו ובס' החיים הל' יו"ט כ' ג"כ כס' בינת אדם וגם מיני' אשתמיט מ"ש: