שולחן ערוך, יורה דעה שי״ד: מי נאמן על הטלת מום בבכור. ובו י"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

מי נאמן על הטלת מום בבכור. ובו י"א סעיפים:
הכהנים חשודים להטיל מום בבכור אפי' אם הוא חכם ויושב בישיבה אם עשה דבר שנראה כמערים כגון שנתן לבכור שעורים בסל בענין שכשיבא לאכלם יפגם שפתו או כיוצא בזה אין לשחטו על אותו המום. (ולפיכך כל מום שראוי לבא בידי אדם אין שוחטין אותו עליו עד שיעידו שמעצמו נפל בו) (טור):

כל המומין הראוים לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהם לומר מאליהם נפלו ולא נעשו בכונה וישחט עליהם במה דברים אמורים כשהיה הרועה ישראל והבכור ביד הכהן אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראל הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו כדי שיתננו לו (וי"א דרועה כהן נאמן על בכור של ישראל ויש להקל) (טור בשם הרא"ש והרמב"ן):

כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל נאמן ואין חוששין להם שמא הם גומלים זה את זה:

אפי' בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו:

עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו:

לא היו מוחזקים בו שהוא בכור ואמר הכהן בכור הוא זה ומום זה נפל בו מעצמו נאמן:

בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה [למומחה] והתירו לשחיטה הרי זה נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו:

וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ואין חוששין שמא הוא הטילו דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי:

נאמן ישראל לומר נתתי בכור זה לכהן במומו אפילו היה טלה והגדיל ולא חיישינן שמא אינו מכירו:

ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו:

אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ חשוד הוא לגזול מתנות כהונה לפיכך אם היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו רואים לו (וכן אם) היה המום גלוי לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו הואיל והביאו לחכם המומחה ה"ז בחזקת מדקדק על עצמו לפיכך רואים לו אע"פ שאין עמו כהן:

חשודים. מפני שיש להם טורח גדול לטפלותו עד שימות. ש"ך:

ישראל. ולא חיישינן שאומר כן כדי שיאכלנו ממנו. ש"ך:

בניו. כ' הט"ז והיינו בדליכא ריעותא דהערמה לפנינו אבל אי איכא ריעותא כהאי שהולך עם כל בני ביתו לחוץ ודוקא באותו פעם נכנס הבכור ויצא חבול אם היינו יודעים שאחד מבני ביתו נשאר שם ודאי חשדינן שע"כ הוציא השאר והשאיר זה כדי שיטיל בו מום דהערמה גדולה יש כאן אלא דאם אין אנו יודעים בבירור שנשאר שם לא חיישינן שמא נטמן עכ"ל:

נאמן. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

למומחה. ואע"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עילויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה החכם אא"כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו. הרא"ש. אבל במומין מובהקין יש לחוש שמא לא הראהו לחכם דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר ומלתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולים לשואלו ומיהו להמחבר לקמן ס"ח וסייעתו דבישראל א"צ לומר ישראל פלוני א"כ ה"ה בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם החכם עכ"ל הש"ך:

ישראל. והט"ז כ' דלדעת הרמב"ם מיירי שידוע לנו מי הוא אותו ישראל שנתן הבכור לכהן אלא שהספק הוא אם נתנו לו בתמימות או במומו ובזה שפיר מירתת שמא ישאלוהו (ובנה"כ כ' שאין דבריו נכונים ואדרבה דעת הרמב"ם דאצ"ל ישראל פלוני ואפי' אין ידוע לנו מי הוא הישראל דמירתת שמא ישאלו איזה ישראל וישאלו לו וע"ש):

נאמן. כ' הט"ז והיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו באופן שכתב הרמ"א סי' ש"ז ס"ד דאז א"צ הכהן לקבלו וצריך הישראל ליטפל בו אז הוי כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל כמו הכהן:

משנה וגמרא בכורות דף ל"ה ע"א וע"ב:

מעובדא דרבי צדוק שם דף ל"ו ע"א:

לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות ממשנה שם דף ל"ה ע"א וכרשב"ג וכלישנא קמא שם:

שם במשנה וגמרא שם כרשב"ג דחזקה אין אדם חוטא ולא לו:

ברייתא שם ע"ב וכרשב"ג:

מסקנא דגמ' שם:

כרב אשי וכרב יימר ומסקנת הגמרא שם דף ל"ו ע"א:

מדאמרי שם דף ל"ה ע"ב אשתו כגופו הא אשה דעלמא מהימנא:

מימרא דרבי אלעאי שם דף ל"ו ע"א:

לשון הרמב"ם ממשנה שם וכפי פירושו:

כן הוא ברמב"ם אבל הרא"ש והטור פסקו שצ"ל חכם פלוני התירו:

מימרא דרב יהודה וכו' שם:

גם בזה פסקו הרא"ש והטור שצריך לומר ישראל פלוני:

מימרא דרבי ירמיה שם ע"ב:

שם:

מסקנא דרב נחמן שם דף ל"ה ע"ב:

הרמב"ם שם בפ"ג מעובדא דההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי וכו' שם ל"ו ע"ב:

אפי' כו'. יומא ע"ח א' ועתוס' בבכורות שם ל"ו א' ד"ה בא כו' ועוד ראיה ממ"ש ל"ה ב' א"ל ר"פ לאביי כו' הרא"ש:

אם עשה כו'. שם:

ולפיכך כו'. מתני' שם:

בד"א כו'. פסק כלישנא קמא משום דסוגיא שם י"ח ב' כלישנא קמא ועתוס' ל"ה ב' ד"ה מימר שדחקו בזה. לח"מ:

וי"א כו'. דקי"ל כרשב"ג כמש"ש והלכתא כו' ופליג על ת"ק אף ארועה וערש"י ד"ה על של חבירו בין כו' וכ"ש ללישנא בתרא וערש"י ד"ה על של חבירו אכהן כו' וערא"ש שם אבל הרמב"ם מפרש דרשב"ג ל"פ אלא אמאי דמחסרא מתני' דהיינו כהן לכהן ועברא"ש ונ"ל דמש"ה פסק הרמב"ם כלישנא קמא משום דבברייתא אמרינן דבנו ובתו נאמנים וגם אשתו אינה נאמנת דוקא משום דכגופו דמי אבל בלא"ה נאמנת אלמא לא חיישינן ללגימא דלא כלישנא בתרא דהא רשב"ג מודה לת"ק ברועה כנ"ל:

כהן כו'. שם והלכתא כרשב"ג כו':

ואין חוששין כו'. גמ' שם:

בכור כו'. מתני' ל"ו א' וערש"י שם:

ישראל במומו. והרא"ש והר"י כתבו שצ"ל דוקא פלוני וכמש"ש סיפא ודאי כו' וערש"י שם ד"ה התם כו' אבל הרמב"ם מפרש התם כו' ר"ל שם שאני שאמר פלוני:

בניו וב"ב. עיין בספר תפל"מ שכתב דצ"ע אי עו"ג מסל"ת נאמן בזה כיון שאינו אלא דרבנן נראה שנאמן כו' ע"ש. ועיין בש"ך לעיל סי' ס"ח ס"ק ל"ד:

נאמן הכהן. עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סימן ט"ו מ"ש בזה:

(סי' שי"ד סעיף ה') נאמנת לומר בפני כו'. הראנ"ח בת' (ח"א סי' כ"ב) דקדק מהאריכות לשון זה מדלא נקט בקיצור אפילו אשה נאמנת אלא דבא לאורויי דאינה נאמנת אלא במעידה מפי עצמה אבל לא במעידה מפי אחר דהוי ב' לריעותא עדות אשה ועדות מפ"ע ע"ש:

(שם סעיף י') נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו. מבואר מזה דאם הטיל בו מום היה אסור באכילה אף דהאיסור אכילה בדיעבד הוא רק דרבנן וכיון דהוי ספק בכור הו"ל ספק דרבנן מ"מ אסור וע' במ"ל (פ"ד דבכורות) שכתב כן והביא ראיה מת' מהריב"ל ולענ"ד הדין מפורש כאן והא דפסקינן לעיל (סי' שי"ג ס"ד) דרדפו ובעט בו מותר לשחטו ועי' בהרא"ש דבדרבנן קיי"ל כלישנא ב' ולהקל נלע"ד דהתם אין הספק כלל בדאורייתא דהא הספק רק לענין האכילה אבל הכא הוי הספק ג"כ לענין דאוריי' לענין גיזה ועבודה דספיקו לחומרא ממילא גם שהוא מדרבנן מחמירי' בו וכיון שקודם שהטיל בו מום היינו דנין על הספק הזה שהוא בכור דאסור בגיזה ועבודה מש"ה גם עתה שהטיל בו מום דמצד עצמו אסור באכילה אלא דבאת לומר שמא אינו בכור וזה הספק הוא ספק דאורייתא וע"י גלגול הוא דרבנן דל"א בזה ספק דרבנן לקולא כנלע"ד בעזה"י:

הכהנים חשודים כו'. מפני שיש לו טורח גדול לטפלותו עד שיומם:

בד"א כשהיה הרועה כו'. ולא חיישינן שאומר כן כדי שיאכילנו ממנו:

וי"א כו'. דלא חיישינן שהטיל בו כדי שיתננו לו דסתם רועים עם הארץ הן ומימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי אלא יתננו לכהן אחר ב"ח () [צ"ל ת"ח. ובזה סרה תמיהת התפל"מ]:

שמא הם גומלים כו'. שיעידנו עכשיו והוא יגמול לו כשיתן לו ישראל בכור תם ויטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידנו שמאליו נפל בו מום:

נאמן. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

והעיד עליו עד אחד כו'. כתב הב"ח מיהו ודאי היכא דלא ידעינן דבכור זה ניתן לכהן זה בלא מום אין צריך להביא עדים שיעידו על המום דנאמן במגו דמה לו לשקר אי בעי אמר ישראל נתנו לו במומו וצל"ע בזה למאי דפסק לקמן דצריך שיאמר ישראל פלוני דוקא אם כן אין כאן מגו דמיסתפי שמא ישאלנו ויתבדה משא"כ הכא שאומר שמעצמו נפל אין כאן מי שיכחישנו:

הראיתי מום זה. לחכם והתירו לשחיטה אע"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עלויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה חכם אלא א"כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו עד כאן לשון הרא"ש (וכן פסק הב"ח) וכן כתב רבינו ירוחם סוף נתיב כ' בשם ה"ר יונה ומביאו בב"ה ונ"ל להגיה גם בדברי הרא"ש כן וכתב הר"ר יונה וכן מה שכתב הטור בשם הר"ר יונה שאם הוא מום מובהק נאמן אע"פ שאינו מזכיר שם החכם צ"ל שאם אינו מובהק כו' והשתא ניחא הא דמסיק הטור דצריך שיעידו עדי' שנפל בו מום שהרי מדברי הרא"ש אינו מבואר דלא הוי שרי ליה חכם אלא אם כן העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו ובזה נסתלקה ג"כ קושית הב"ח סעיף ה' וסעיף ח' על הטור ע"ש אבל במומין מובהקין דמ"מ צריך להראותו לחכם וכדלעיל סימן ש"ט אם כן ליכא למימר דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא והלכך יש לחוש שמא לא הראהו לחכם אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר דמילתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולין לשואלו מיהו להמחבר לקמן סעיף ח' וסייעתו דבישראל א"צ לומר ישראל פלוני א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם חכם:

נתנו לי ישראל כו'. ודעת הרא"ש וטור ורבינו ירוחם שצריך לומר ישראל פלוני וכתב הב"ח דמסתבר טעמייהו ונראה שכתב כן לפי מה שתירן הב"י לדעת הרמב"ם שדבריו דחוקים מאד גם בספר מעדני מלך דף ר"ס ע"ב הקשה עליו ע"ש אבל באמת דעת הרמב"ם נראה נכונה שהרי ר' יהודה לא הזכיר בדבריו ישראל פלוני וברייתא דקתני קח לי ממומחה פלוני היינו כפירש"י והרא"ש משום דאל"כ מצי משתמיט ולמימר אי לדידך לא מהימן לדידי מהימן וזה לא שייך בישראל דכשיאמר בעליו אני לא מסרתיו אלא כשהוא תם שוב אין לו התנצלות וכן נראה מבואר מדברי מעדני מלך שם שזהו דעת הרמב"ם ע"ש:

ישראל לא נחשדו כו'. דאין נהם טורח שיש לטרחותן קצבה ל' בדקה ונ' בגסה כדלעיל סי' ש"ו ס"ב:

שיש לו ספק בכור. דא"צ ליתנו לכהן משום דהמע"ה אבל אי הוה ודאי בכור צריך ליתנו לכהן ופשיטא דהיה נאמן עליו דהרי אינו שלו:

הכהנים חשודים כו'. הטעם בטור לפי שיש בו טורח גדול ליטפל בו עד שיומם כו' פירוש אבל ישראל יכול ליתנו לכהן אם עשה דבר כו' פי' וכ"ש במום שבא שלא על ידי כך דפשיטא שאין נאמן אלא אפי' להערמה חוששין וע"כ מסיק ולפיכך כל מום כו':

אפילו בניו כו'. זה כרבי שמעון בן גמליאל דס"ל אפי' בנו אפי' בתו ור' יוסי ס"ל אין בני ביתו מעידין עליו ופסק רב נחמן כר' שמעון בן גמליאל ורבא כר' יוסי ואמרינן בתר הכי אמר רבא כל בעלים עומדים עמנו בחוץ ובכור נכנס שלם כו' והביא הטור דברי רבא אלו דאם עומדים בחוץ כו' ותמה ב"י דהא רבא לטעמיה דס"ל כר' יוסי אבל לרבי שמעון בן גמליאל אפי' היו בני ביתו שם יכולין להעיד ונאמנים הם ומש"ה השמיט הרמב"ם מימרא זאת ולענ"ד דיש נפקותא לדינא מדברי רבא אפי' לדידן דקי"ל כרשב"ג דהא דארשב"ג אפי' בנו אפי' בתו נאמן היינו בדליכא ריעותא דהערמה לפנינו אבל אי איכא ריעותא כי האי שהולך עם כל בני ביתו לחוץ ודוקא באותו פעם נכנס הבכור ויצא חבול אם היינו יודעים שא' מבני ביתו נשאר שם ודאי חשדינן שע"כ הוציא השאר והשאיר זה שהוא יטיל בו מום ודאי היינו חושדין אותו אפי' לרבי שמעון בן גמליאל דהערמה גדולה יש כאן אלא דאם אין אנו יודעין שנשאר שם לא חיישינן שמא נטמן ורבותא זאת קמ"ל אפי' לר' יוסי כנלע"ד ומו"ח ז"ל תירץ דקמ"ל הטור רבותא דאע"פ שאין שם בני בית להעיד שהרי כולם בחוץ אפ"ה מותר לשחוט ולא חיישינן שמא עבד או עובד כוכבים א' מבני הבית נטמן שם ואין זה מתיישב דא"כ היה לו לומר אפי' כולם בבית רק שאין יודעין מן המום היאך נעשה מותר כיון שהבעל עצמו אינו בבית והם אינם חשודים ותו למה כתב שמא א' נטמן שם הטמנה זאת ללא צורך היא דאפי' ידענו שהוא שם למה נחוש שהרי אין חשד אלא על הבעל עצמו לרבי שמעון בן גמליאל ומה שתיקן ואמר שמא עובד כוכבים או עבד נטמן שם זה אינו במשמע לשון של א' מבני הבית ולמאי דפרישית ניחא דכל היכא דאיכא ריעותא גדולה כזו לפנינו ודאי היינו חוששים אפי' לרשב"ג כל שידענו בבירור שנשאר שם א' אלא דלהטמנה לא חיישינן:

ומום זה נפל כו'. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

הראיתי מום זה כו'. סעיף זה הוא ל' הרמב"ם ואיתא במתני' נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ובעל מום הוא פי' שאמר ליה שמום קבוע הוא אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו כו' עד מתיב רב שיזבא האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן אמאי נימא כל מלתא דעבידא לגלויי כו' שאני התם דאית ליה לאשתמוטי ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשבינא ליה מהימן הלכך לא מרתת מעיקרא סיפא ודאי מסייע ליה מאיש פלוני ה"ז נאמן כיון שהזכיר לו שם המשלח הנאמן ה"ז נאמן השליח דחייש שמא יתבענו ונמצאתי משקר וזה מסייע לרב יהודה ודחינן שאני התם דאיכא תובע ומרתת פי' מרתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מרתת כהן דסבר מי טריח לחפש אחר דברי ולשאול לאותו ישראל אם נתנו לי במומו. וכתב הרא"ש דבמתני' וכן בדר' יהודה לא מהני אא"כ מזכיר ג"כ שם החכם המומחה דאל"כ לא מרתת וכתב ב"י דס"ל להרא"ש אע"ג דדחי סייעתא דרב יהודה ממתני' דמעשר לא מידחיא מימריה כיון דלא מצית לאותובי מינה ומ"מ לא מהימנינן ליה אלא בגוונא דמהימנינן במתני' דמעשר שצריך שיזכיר שם האיש והרמב"ם ס"ל דא"צ שיזכיר הכהן שם החכם כפשטא דלישנא ושאני התם במעשר דאיכא איסור דאורייתא אבל בהטלת מום בבכור אפי' במזיד אינו אלא דרבנן סגי בכל דהו קשה לפי זה מאי פריך רב שיזבא ממעשר דלמא שאני התם דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן להקל בשביל לא משקר ותו דגם בטור משמע דלא ס"ל כן כדברי רמב"ם שהרי כתב תחלה כהרא"ש שצריך להזכיר שם החכם בפרטות ואח"כ כתב י"א כשאומר חכם פלוני שהוא נאמן אפי' אין עדים מעידים על המום שמעצמו נפל בו אבל רש"י פירש דוקא שיש עדים על המום וכ"כ הרמב"ם וקשה טובא דמשמע מדבריו אפילו לרמב"ם בעינן שיזכיר שם החכם ואפ"ה בעינן עדים וזה אינו דהרמב"ם א"צ זכרון שם חכם כמו שכתב ב"י ודלמא מש"ה בעינן דוקא עדים אבל כשמזכיר שם חכם דאז נאמן משום דמרתת א"כ א"צ עדים דמסתמא לא התיר אותו אא"כ היו שם עדים דזה לשון הרמב"ם פ"ב דבכורות בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום נפל ואין אנו שוחטין על מום זה אם לא יבא הכהן שהיה בידו ואמר הראיתי מום זה למומחה והתירו לשחיטה ה"ז נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו שלא נחשד לשחוט קדשים בחוץ מפני שהוא עון כרת וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי ישראל במומו ולא נפל ברשותי ואין לחוש שמא הוא הטילו שהדבר עשוי להגלות והוא מתירא שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה בעת שנתנוהו לו עכ"ל הרי שבסיפא נתן טעם משום דמרתת וברישא נתן טעם משום עון כרת ע"כ דברישא מיירי שלא הזכיר שם המומחה וא"כ קשה על הטור מנא ליה לכתוב לדעת הרמב"ם דבעינן שם פלוני וגם עדות על שלא הטילו בידים דלמא בהא סגי בלא עדות וכמו להי"א שמביא הטור לא הוצרך עדות אלא במקום שלא שייך מירתת כגון שלא הזכיר שם המומחה ועל הרמב"ם עצמו קשה למה לא הזכיר בסיפא שיזכיר שם הישראל וכמ"ש הטור דבלא"ה לא שייך מרתת ונראה דהרמב"ם מיירי בסיפא שידוע לנו מי הוא אותו ישראל שנתן לכהן הבכור אלא שמסופק אם נתנו בתמימות או במומו ובזה שפיר מרתת שמא ישאלוהו ובזה מכוונים דבריו בסיפא שכתב שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה משמע שדבר זה לבדו הוא ספק אבל אין לנו ספק מי הוא הנותן משא"כ בטור מיירי שהספק הוא מי נותנו ע"כ לא שייך מרתת מצד ספק זה וע"כ צריך שיזכיר שם הישראל ולפ"ז איירי הרמב"ם בתרי מילי מתחלה קמ"ל דיש לנו היתר מצד חומר העון ובזה א"צ שם המומחה וצריך עדות על שנפל ממילא כי בזה הוא נחשד והיינו אוקימתא דמתני' ואע"פ שאמרו זה בגמ' דרך דחייה מ"מ היא סברא נכונה ואח"כ כתב דין ההיתר מכח מירתת דשם מזכיר שם ישראל הנותנו וכמו שכתבתי וא"כ קשה על הרמב"ם כיון דעיקר הרבותא בסיפא להשמיענו דין מרתת וזכירת השם של ישראל היה לו לומר דבר זה גם ברישא והכי הוי ליה למכתב בסיפא וכן אם מזכיר שם המומחה נאמן הוא וא"צ עדות על הנפילה מעצמו דמתיר כו' אלא ע"כ דברישא לא מהני הזכרת שם המומחה לפטור אותו מעדות דאפשר שאותו המומחה לא התיר לו לגמרי אלא שאמר לו מום זה הוא מום קבוע לשחיטה אחר שיביא עדות על שנפל מאליו משא"כ בסיפא שמהני שפיר טעם דמרתת לפטרו מעדות שנתן לו הישראל א"כ מוכח דס"ל לרמב"ם כרש"י נמצא הכל ניחא בסייעתא דשמיא ודלא כראיתי דחוקים בזה:

ישראל לא נחשדו כו'. לפי מה שכתב הטור הטעם ר"ס זה דהכהנים חשודים משום שיש בו טורח גדול ליטפל בו עד שיומם נ"ל דמה שכתב כאן ביש לישראל ספק בכור כו' דהיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו דהיינו כפי מ"ש רמ"א בסי' ש"ז סעיף ד' דאז א"צ הכהן לקבלו ממילא צריך הישראל ליטפל בו אז הוה כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן כנ"ל: