שולחן ערוך, יורה דעה ר״ח: דיני סתם נדרים והנודר בחרם. ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני סתם נדרים והנודר בחרם. ובו ה' סעיפים:
סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן ואין צריך שאלה ואפי' הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן:

נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי' רשת שצדין בה דגים בים) בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומיהו בחרטה סגי וא"צ לפתוח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א"כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול ויש מי שאומר שמ"מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב"ן סי' רכ"ה):

במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל' יום:

מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן:

נשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) . (תשובת הרשב"א ותשובת הרמב"ן וריב"ש לענין הלכתא):

להחמיר. היינו כשלא פי' מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא כ"כ הרא"ש וכ"ד הרמב"ם וכתב בתשובת מבי"ט מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרא דנדר ודשבועה וכ"ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק:

עם הארץ. והב"ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר"ס ר"ה אבל הש"ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע"כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי"נ ויש במשמעותו ב' דברים הלכך כשפירש א"צ שאלה עכ"ל:

אינו. כתב בהגהת פרישה דהיינו דוקא עם הארץ אבל ת"ח נאמן בק"ו מלקמן ס"ב ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא שם הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר לכך ע"ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי"נ סתם א"כ אין משמעו אלא לשון א' שהוא נדר וה"ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עובד כוכבים בשר מליח סתם וכן ליי"נ של עובד כוכבים יי"נ סתם הולכין להקל. והב"י הקשה דהא בסי' רי"ז סי"ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא ונראה עיקר כמ"ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליי"נ של עובד כוכבים נתכוונתי מש"ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע"ל סי' ר"כ ס"ד עכ"ל הש"ך:

שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר"ה דבזה"ז כ"ע דיינינן להו כע"ה. ש"ך:

בחרטה. והב"ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר"ה ס"א:

קונסין. כ"כ הטור בכל מידי דרבנן אין קונסין אותו:

יעבור. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י"א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר וע"ל סי' רכ"ח סט"ו עכ"ל הש"ך:

במרובים. ודעת הש"ך נוטה לפסוק כהתוס' ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר:

שנידוי. כתב הש"ך תימה דלקמן סימן של"ד סכ"ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו ונ"ל לתרץ דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא וא"כ בסי' של"ד מיירי שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ"ל:

שיגרשנה. כתב הש"ך ולפי מ"ש בסימן רל"ט ס"ח בשם א"ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא"צ לגרשה גם מ"ש רמ"א דסגי בל' יום כבר כתבתי בס"ק ח' דאין כן דעת הש"ך ע"ש:

משנה נדרים דף י"ח ע"ב:

כפי' השני שכ' הרא"ש על הא דתנן ופירושן להקל וכ"כ הטור וכ"נ מדברי הרשב"א בתשובה שכ' ואם סתם אסור כלו' אם סתם ולא ידע על מה נתכוין אסור:

הרא"ש שם מדלא תנן בהו דצריך שאלה:

טור ממשנה שם וכר"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ב:

משנה שם ד' כ' ע"א:

כאוקימתא דרב יהודה שם:

כחכמים שם במשנה:

הרא"ש שם וכחכמים:

ברייתא שם:

הרא"ש שם וש"פ בשם התוס':

הר"ן שם בשם התוספות:

תשובת הרשב"א והיא בתשו' להרמב"ן בסי' רנ"ה:

כרבי יוסי שם בבריי' והיינו נזירות היינו נדרים הרשב"א בתשובה שם וכן כתב בקונטרס משפטי החרם והנידוי (לרמב"ן):

הריב"ש בתשובה:

תשו' הר"ש בר צמח:

וא"צ שאלה כו'. מדקתני בסיפא ואם נשאלו כו' ול"ק כאן אלא דוקא שם משום דמשמעותו להחמיר טפי מלהקל כמ"ש הר"נ שם ועתוס' ד"ה סתם כו' ולדעת הרמב"ם דאף במתפיס בדבר האסור להדיא צריך שאלה לע"ה כמש"ל סי' ר"ה א"צ למתני כאן דבלא"ה צריך שאלה ודברי ש"ע צ"ע ועש"ך שדחק בזה:

ואם רוב כו'. דאז הוי כמו נדר בחרם כו' כיון דמשמעותו יותר לאסור כנ"ל וכמ"ש במתני' ס"ב ב' הכל לפי כו' ושם מ"ט א' מר כי כו' ושם נ"ב ב' נ"ג א' ועש"ך:

ומיהו כו' ואם כו'. כפי' הרא"ש שם דחכמים פליגי אתרווייהו דלא עונשין ולא מחמירין וכ"כ תוס' ד"ה וחכ"א כו' ע"ש והביאו ראיה מירושלמי וצ"ע הא דלעיל סי' ד"ה ס"א:

בד"א כו'. כר' יוסי דהלכה כוותיה נגד ר"י כמ"ש כפ"ד דעירובין (מ"ו מ"ז) וכ"פ הרמב"ם ואע"ג דיש לחלק דדוקא בנזירות דסתם נזירות ל' יום משא"כ בסתם נדרים דל"ל קיצותא כמש"ש ד' ב' ושם ט"ו א' ושם כ"ח א' ואפשר דמודה ר"י מ"מ בתוספתא ספ"א דנדרים תני פלוגתייהו בנדרים. תוס' ד"ה מי וכ"כ ש"פ דלא כריב"ש אבל הטור פסק כר' יהודה ונ"ל דדעתו לפסוק כר' יהודה לגמרי כמ"ש תוס' שם דאע"ג דלכאורה נראה דהלכה כר' יוסי מ"מ כיון דבנזיר ל"ב א' הביא דר' יהודה סתם וקרי ליה רבנן הלכתא כוותיה וכ"פ בסי' של"ד סכ"ח ואע"ג דסתם נידוי ל' יום כמו בנזירות כמ"ש בפ"ג דמ"ק (ט"ז א'):

מי שעבר כו'. כמ"ש בנדר בחרם בס"ב כיון שהוא מדרבנן אבל בסי' של"ד שם לא פסק כן כנ"ל משום דל"ד למתני' דמתני' אינו אלא חומרא בעלמא:

אם אמר כו'. דשבועה אינה אלא על רגע הנישואין משא"כ בסיפא:

כנשבע על כו'. פ"ג דשבועות (כ"ח א'):

סתם. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם מהריב"ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו' ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן קכ"ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע"ש:

אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בק"ו מלקמן סעיף ב' וש"ך חולק עליו ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש"ך ע"ש:

שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שכתב דבפירוש הרא"ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע"ה אינו נאמן ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות:

מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא ועיין בתשובת נו"ב חלק אבן העזר סוף סי' ע"ז שהוכיח ג"כ מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב"ן ע"ש וכ"כ עוד בחלק אה"ע סימן ח' ע"ש:

הוי לו כנשבע. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ב' שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. וע"ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק ח"מ סימן ב' שהוכיח ג"כ מזה אודות הש"ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש"ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא"כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ"ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ע"ש:

(סימן ר"ח סעיף ב') ועבר עליו במזיד. לשון הרמב"ם ודימה שאינו נדר והיה נוהג היתר וכו' וכן הוא בהמפרש נדרים המכונה בשם רש"י וכן החליטו הלח"מ והמ"ל דאפילו בשוגג הכי הוא:

(שם) אא"כ ינהוג איסור. ובנדר שלא לאכול מן פרי פלוני ל' יום ועבר על נדרו עשרה ימים ובא ד' ימים קודם תשלום הל' יום לשאול על נדרו נלע"ד דא"צ לנהוג עשרה ימים באיסור כיון דאחר הל' יום אין עליו איסור נדר אין קונסין אותו רק הד' ימים שעליו הנדר שינהוג בהם איסור שלא להתיר לו וממילא אסורים לו באיסור נדר והקנס רק שלא להתיר וממילא עומד באיסורו מחמת הנדר וע' מ"ש לקמן (סי' רל"ח) בשם ת' שער אפרים ולשיטתו אם נמתין בהתרתו עד שינהוג איסור ד' ימים לא יהיה לו אח"כ היתר כלל על נדרו י"ל דלא קנסו כה"ג ואפשר דקונסים אותו שלא להתיר לו עד שעה א' קודם תשלום הנדר וצ"ע לדינא אח"ז ראיתי בת' יכין ובועז (סנ"ח דט"ז ע"ד) ד"ה והטעם השביעי שכתב בשם זקנו התשב"ץ שמי שקיבל בשבועה או בחרם לחבירו לעשות איזה דבר לזמן ועבר הזמן ולא עשה אם התירוה אינו מותר עי"ש ולענ"ד צ"ע:

(שם ש"ך סקי"ד) אבל אם קיבל עליו כו'. וכן העלה בת' הראנ"ח (ח"ב סי' נ"ה):

(שם סעיף ה') שלא יעשה נישואין. ע' בנקה"כ לקמן (רס"י רי"ח):

ואם רוב אנשי כו'. הקשה בית יוסף ממה שכתוב סי' רי"ז הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע"פ שרוב סיפוקם מאחד מהם ותירץ דהתם כולם מסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הלכך כיון שכולם מסתפקין משניהם אסור בשניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דאם אנו משגיחין ברוב גם בזה נשגיח ברוב דמיעוט סיפוק של בני אדם לא ניזול בתריה ובאמת יש להקשות עוד על הך דהכא דאזלינן בתר רוב וכן בסי' ר"ך סעיף י"ד ואם המקום שנדר בו הוא קציר שעורים הולכין אחריו והיינו אפילו לקולא ובסי' רי"ז סעיף ג' כתב לענין ספק מה מיקרי כבוש דאין הולכין בנדרים אחר הרוב אלא אמרינן להחמיר. ומו"ח ז"ל כתב בסי' ר"ך לתרץ ההיא דסי' ר"ח גבי מליח דקדשים דהולכין אחר הרוב היינו משום דהרוב קורין לו מליח סתם וכן בסי' ר"ך לענין קציר דהולכין אחר הרוב דהרוב קורין לקציר חטים ולשעורים קציר סתם אבל גבי שמן בסימן רי"ז דאין הולכין אחר הרוב מיירי שקורין לשניהם שמן סתם אלא שהרוב הם מסתפקין מאחד מהם ואישתמיטתיה ההיא דסי' רי"ז סעיף ג' גבי כבוש דאמרינן שם היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר אלמא שזהו עיקר החומרא שאין הולכין בתר קריאת הרוב. והדרא קושיא לדוכתה ונראה לע"ד דהכל ניחא דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב והיינו חומרא דנדרים כל שאפשר שנכנס באיסור אסור אפילו הוא מיעוט בשם ההוא אלא דאם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו מפרשים ההוא סי' בתר לישנא דרובא דעלמא וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין בדבר ברור דלא מחית אינש נפשיה לספיקא מ"ה בההיא דסי' רי"ז גבי שמן וגם גבי כבוש שהוא גוף הנאסר אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוטא משא"כ כאן שתולה פירות אלו בבשר מליח וכן בסי' ר"ך לענין קציר שאומר דבר זה יהא אסור עלי עד הקציר הרי הספק במה שתלה בו גוף הנאסר ובא לבררו במה שתלה בו אז אמרינן דלדבר ברור נתכוין והיינו הרוב וראיה ברורה לזה מקדושין פרק האומר (דף ס"ד) מי שיש לו ב' כיתי בנות ואמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות כו' ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וקיימא לן כוותיה ומפרשינן טעמא שם דלא מחית אינש נפשי' לספיקא פרש"י שיהא צריך לשאול איזה היא ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי הוא הרי לפניך דכל שבא לתת סימן לדבריו דהיינו שאומר הגדולה אז אמרינן דלא מחית אינש לספיקא ואילו לא אמר רק בתי מקודשת סתם הויין כולן בספיקא ולא אמרינן דודאי נתכוין לגדולה כיון דרוב העולם משיאין הגדולה תחילה ואף על גב דכתב הרא"ש בפרק האיש מקדש וז"ל ועוד אומר ר"ת דאפשר להיות דלא אמרינן שאין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך אבל בתך מקודשת לי משמע דוקא לגדולה ולא להלכה למעשה אמר כן עכ"ל משמע להלכה בלא מעשה היה סובר אפילו בבתך מקודשת לי נתכוין על הגדולה שאני התם דאלים לר"ת הך סברא דאין אדם משיא הקטנה לפני הגדולה כיון דקרא כתיב לא יעשה כן במקומנו וגו' והוה כאומר בפירוש הגדולה וכדכתב שם הרא"ש לעיל מיניה בשמו דאם היא משודכת לו ודאי נתכוין לה אבל בשאר דוכתי דאין סברא חזקה לפנינו לאיזה נתכוין ודאי אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוט אלא דאם בא לברר דבריו ונקטיה לסימן אז אנו הולכין אחר הרוב וה"נ הך דהכא ממש כן נראה לע"ד נכון וברור וראיתי בזה לאחרים דברים דחוקים במאד ומה שכתבתי הוא ברור בסייעתא דשמיא:

ואין צריך לפתוח לו פתח. ענין פתח וחרטה יתבארו בסי' רכ"ח:

ואין קונסין אותו לנהוג כו'. כן כתב הטור בכל מידי דרבנן וכן הביא ב"י בשם ריב"ש דבנידוי שהוא דרבנן אין צריך לנהוג איסור כימים שזלזל באיסור בהנידוי וכ"כ בש"ע כאן סעיף ד' ותימה על הש"ע בסי' של"ד סעיף כ"ח שפסק אפי' בזלזל בנידוי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ופסקיו סותרים אהדדי ומו"ח ז"ל בסי' של"ד הרגיש בזה ג"כ וכתב דכאן מיירי שעבר בענין שא"א לו לקיים נדרו כגון שנדר מהדגן שא"א לו לחיות בלי דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת אונס אבל לקמן מיירי שאפשר לקיים אלא שמזלזל בו ע"כ. ותמוהין דבריו דאם הוא אנוס אפי' בנדר דאורייתא אין צריך לנהוג איסור כמ"ש כאן בהדיא שיבוא לידי מכשול:

מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו' ועמ"ש מזה בסעיף ב':

(סימן ר"ח סעיף א') ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח כו' ואפילו הוא עם הארץ. עיין בש"ך ס"ק ב' מה שכתב בדעת הרמב"ם דע"כ אינו מחמיר בפ"ב דה"ש דין י"ג אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשוב נדר או לא אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר ואמר דעתי היה על ת"ע שלא יהא נאמן. ונראה לה"ר לדברי הש"ך בכוונת הרמב"ם דבזה תתיישב תמיהת הכס"מ מעל הרמב"ם שם מהסוגיא דר"פ ואלו מותרין דגרסינן התם רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כו' ואי לא תנא חולין ה"א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאמי פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע"כ. והשתא איך פסק הרמב"ם שם באומר כבשר חזיר אם הי' האומר ע"ה צריך שאלה ובגמרא אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא"ש תמה התם הכס"מ עיי"ש ולפי ד' הש"ך י"ל ודוק:

(שם סעיף ב') הנודר נדר גמור דאוריי' ועבר עליו קונסין אותו ואין מתירין לו עד שינהוג איסור כו' וכתב בהג"ה שעבר עליו במזיד. ודע דמדברי הרמב"ם ספ"ד דנזיר משמע דה"ה כשעבר בשוגג קונסין אותו וכן הוכיחו הלח"מ והמ"ל שם מסוגיא דגמ' דנדרים ונזיר ע"ש. וכן נראה דהא קיי"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד בדאורייתא כדאית לי' ר' יהודה בגיטין (דף נ"ג):

סתם נדרים להחמיר כו'. היינו כשלא פי' מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי' לחומרא ע"ל סי' רל"ו ס"ק א' הרא"ש וכן דעת הרמב"ם פ"ב מה"נ דין ז' וכן ר' ירוחם ני"ד ח"ג אחר שהביא דברי הרא"ש כתב וכן כ' הרמב"ם כו' ותימה על מ"ש בית יוסף שדעת הרמב"ם פרק ב' מה"נ אינו כן:

בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רנ"ו דף קי"ח ע"ג מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרי דנדר ודשבועה וכ"ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק וע"ש:

ואפי' הוא ע"ה. כ' הב"ח ויש לתמוה דז"א אלא לדעת הרא"ש וטור אבל לדעת הרמב"ם דפסק המחבר לעיל ר"ס ר"ה כוותיה דצריך שאלה בע"ה במתפיס בדבר האסור ה"ה הכא וצ"ע מיהו יש להחמיר כהרמב"ם וכאן נמי צריך שאלה בע"ה עכ"ל ול"נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב"ם מודה דע"כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי"נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי"נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן ולא בא לכאן אלא לאשמועי' דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו"ק:

ואם רוב כו'. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן והקשה ב"י דלקמן סי' רי"ז סי"ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר ועוד דלקמן סי' רי"ז סעיף ג' כתבו הרמב"ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו' אלא נראה עיקר כמ"ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ"ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע"ל סי' ר"כ סעיף י"ד:

לבשר מליח שלקדשים כו'.וה"ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי' בשר מליח סתם וכן ליי"נ של עבודת כוכבי' יי"נ סתם הולכין להקל וכן ברמב"ם פ"ב:

אינו נאמן. כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב' ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר ולכך ע"ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי"נ אם כן אין משמעו אלא לשון א' שהוא ל' נדר ודוק:

בחרמו של ים. פי' ברשתות של ים:

הרי עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד כו':

ואם הוא ע"ה כו'. וכבר נתבאר לעיל סי' ר"ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע"ה:

ומיהו בחרטה סגי. והב"ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי' ר"ה סעיף א':

אין קונסין כו'. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן:

חוץ מדגן. אבל אם לא פרט חוץ מדגן הוי נדר שוא ואינו נדר כלל כדלקמן סי' רל"ב סעיף ה':

ועבר עליה כו'. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י"א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי' רכ"ח סעיף ט"ו ס"ק כ"ז:

בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל' יום מיהו היינו למ"ש בב"י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל' יום אבל לא שת לבו לעיין בתוס' ספ"ב דנדרים ובהרא"ש שם ורבינו ירוחם ני"ד ח"ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב"ד והריב"ש וכמבואר בב"י אין להקל:

מי שעבר על נידוי כו'. תימה דלקמן סי' של"ד סכ"ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ"ל והב"ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא"א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא"א לו להיו' בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ"ל ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב' בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו' שאינו יכול ליזהר כו' וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים דאם לא כן אפי' בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים אלא נ"ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב"ש שבבית יוסף וז"ל שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי' שעה אחת דקי"ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה"נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ"ל ור"ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר ואם כן בסימן של"ד סכ"ח מיירי כהך סיפא דהריב"ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת:

נשבע שלא ישא כו' והשבועה חלה בכה"ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי' רל"ט סעיף ח' בהג"ה וע"ש שכתבתי בשם א"ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה:

דנשאל ומתירין כו'. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי' רל"ח ס"ך: