שולחן ערוך, יורה דעה רצ״ז: דיני כלאי זרעים ופרטיהם. ובו מ' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני כלאי זרעים ופרטיהם. ובו מ' סעיפים:
הזורע ב' מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ואחד הזורע (או המנכש) או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול א' ועדשה אחת מונחים על הארץ וחיפה אותם בעפר בין בידו בין ברגלו לוקה ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות:

אסור לזרוע כלאים לעובד כוכבים ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לקיים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעי' בידו בחו"ל ואפי' לערב הזרעי' לכתחל' ולזרעם בחו"ל מותר ודברים אלו דברי קבלה:

אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם אבל עשבים המרים וכיוצא בהם מן העיקרים שאינם ראויים אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים. הזרעונים מתחלקים לג' חלקים האחד נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. והשנית נקרא קטנית כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר (פי' כעין רמון מלא זרעים פשאור"ו בלעז ופירוש ספיר מין קטנית ציצירק"ל בלע"ז) וכיוצא בהן. והג' נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע הפשתן הרי הוא בכלל זרעוני גנה:

כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק ויש מזרעוני גנה זרעונים שדרכן לזרוע מהם שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו נקראים מיני זרעים ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר (פי' כזרע גד ת"י כסברא חיור קוליאנדר"ו בלעז) והכרפס והמרור וכיוצא בהם ואלו נקראים מיני ירקות:

זרע שנתערב בו זרע אחר אם היה אחד מכ"ד כגון סאה של חטים שנתערבה בכ"ד סאה של שעורים ה"ז אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מכ"ד כיצד כ"ד סאה של חטים שנתערב בם שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולין ה"ז לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובות ויבור מקצתה או יוסיף על החטים שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים:

בד"א כשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה אבל זרעוני גנה שנתערב אחד מהם בתבואה או בקטניות שיעורן א' מכ"ד ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטניות לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעים ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מכ"ד מן הקב בסאה של תבואה או של קטניות חייב למעט וכן אם היה מין זה מזרעוני גנה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה ואם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטניות ימעט לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה ג' רביעיות בכל סאה ה"ז ימעט ואם לאו אינו צריך למעט לפי שבית סאה זורעין בו ג' סאין זרע פשתן ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים:

בד"א בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע הב' מינים שנתערבו אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או [לזרוע] הב' מינים אפי' היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה וכן כל כיוצא בזה:

הזורע מין מן המינים וכשצמח ראה בו כלאים אם היה המין האחר אחד מכ"ד בשדה ה"ז ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטניות בתבואה [וקטניות] או זרעוני גנה בתבואה וקטניות ובזרעוני גנה ואם היה הצומח פחות מכאן אינו צריך למעטו:

בד"א בזמן שיש מקום לחשד אבל בזמן שדברי' מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהם עלו אין מחייבים אותו למעט כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס (פי' מין זרע שצובעים) ותלתן שזרעם למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא וכן כל כיוצא בזה ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותן לעקור שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר:

אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה (פי' סדן אילן שנקצץ ונשאר שרשיו בארץ ושקמה מין תאנה יערית) וכיוצא בזה:

הטומן אגודות לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן אפילו תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינם אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים:

שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר עד שיעקור העיקרין:

היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטין ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו ג' ימים אם היתה שדהו רוה ואח"כ יהפכם במחרישה ויזרע המין האחר ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה צמחו החטים ואח"כ נמלך לזורעה שעורים יהפוך ואח"כ יזרעם ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע מין אחר:

יש מינים בזרעים שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שנוי המקומות והעבודה שעובדים הארץ עד שיראה כשני מינים ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה ויש בזרעים שני מינים שהם דומין זה לזה וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והם ב' מינים הרי אלו אסורים זה עם זה כיצד החזרת עם חזרת גלים והעולשים עם עולשי שדה והכרישין עם כרישי שדה והכסבר עם כסבר הרים והחרדל עם חרדל מצרי ודלעת מצרית עם דלעת הרמוצה (פי' מין דלעת מר שממתקין אותה ברמץ שהוא אפר חם) אינם כלאים זה בזה וכן החטים עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפין הפול עם הספיר והפרקדן עם הטופח (פי' פרקדן וטופח מיני זרעוני' דקי' ושעועות בערבי לנביא"ה ומלפפון פי' בירושלמי פרי הבא מן האבטיח והקישות או מהאבטיח והטופח וי"א שהוא הפרי הנקרא בלע"ז ציטרול"ו והתרובדור הוא מין כרוב שעליו קטנים והתרדין הם מן ירק בוליט"י בלע"ז והלעונים הם ממין התרדין והנפוסים הם מין צנון והלפתן פי' הערוך מארוי"ו בלע"ז) ופול הלבן עם השעועות והקישות עם המלפפון והכרוב עם התרובדור והתרדים עם הלעונים אינם כלאים זה בזה אבל הצנון עם הנפוסים והחרדל עם הלפסן ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה אע"פ שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה וכן באילן שיש ב' מינים שדומים זה לזה בעלין או בפירות הואיל והם שני מינים הרי אלו כלאים כמו שנתבאר בסימן רצ"ה:

יש זרעים ואילנות אחרים אע"פ שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומין לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה כיצד הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוים והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה מפני שהעלים שוים אבל צנון עם הנפוס אע"פ שהעלים דומים זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם [פרי זה] ביותר וכן כל כיוצא באלו:

כמה מרחיקים בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה עם זה כדי שיהיו מובדלים זה מזה אבל אם נראים שנזרעו בערבוביא ה"ז אסור ושיעורים רבים יש בהרחקה זו הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושילוח היונקות כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחרת מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע בין מן האמצע בין מן הצד ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים:

היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר אפילו דלעת מרחיק בין ב' השדות ו' טפחים על ו"ט מרובע בין מן הצד בין מן האמצע ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח:

היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת מרחיק ביניהם בית רובע:

במד"א שצריך להרחיקה כשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורוצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם א' ארכו ו' טפחים בלבד ורחבו כעומקו:

היתה שדהו זרועה תבואה ורוצה לזרוע בתוכה שורה של ירק אפי' שורה של דלועין שהעלין שלהם ארוכין ומסתבכין מרחיק ביניהם ו' טפחים ואם נמשכו העלין של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין ואצ"ל שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד (פירוש בקעי החרישה יקראו גדודים והגבוה נקרא תלם):

הרחיק בין ב' המינים הרחקה הראויה להם והיה מין זה נוטה על גבי מין זה בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר שהרי הרחיק כשיעור חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה לפיכך אם נטתה יעקור מלפניה:

היה בין שני המינים בור או ניר או גפה (פי' גדר אבנים סדורות זו על גב זו בלא טיט) או דרך או גדר שהוא גבוה י' טפחים [או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים] ורחב ד' או אילן שהוא מיסך על הארץ או סלע שהוא גבוה י' טפחים ורחב ארבעה ה"ז מותר לסמוך לצד א' מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהם הרי הם נראים מובדלים זה מזה בד"א שצריך הרחקה או דבר המבדיל כשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא כשיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ [לא] תזרע כלאים ולא עוד אלא אפי' זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע שעורים עד שסמכו לשדה חבירו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהם סוף שדה חבירו:

היתה שדהו זרועה חטים ושדה חבירו בצדה זרועה חטים מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו הסמוך לשדה חבירו שהרואה יודע שאין דרך לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוין זה אלא לבדוק שדהו אם היא ראויה לזרוע פשתן אם לא ונמצא כזורע להשחתה אבל מין אחר אסור לזרוע בין שתי שדות אלו שהם ממין אחד עד שירחיק בתוך שלו:

היתה שדהו ושדה חבירו שבצדו זרועים שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפילו תלם אחד מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד אבל אם שתי השדות זרועים שני מיני ירקות מותר לזרוע ביניהם חרדל או חריע שמותר להקיף חרדל לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינם מזיקים אותה:

היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו ה"ז מותר מפני שהם נראים מובדלים זה מזה ואצ"ל אם היתה זוית של זרע נוגעת בזוית של זרע האחר מפני שהם נראים כסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ובלא הבדלה:

מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואין ושתי שורות בצדן של דילועין ושתי שורות של פול המצרי ותלם בין כל מין ומין אבל לא יזרע שורה אחת של קישואים ושורה אחת של דילועין ושורה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מפני שמינים אלו עלים שלהם ארוכים ונמשכים ומסתבכים ואם זרעם שורה בצד שורה יתערב הכל ויראו כנזרעים בערבוביא:

היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות ובקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועים עוקר מהירק מקום שזורע בו שורה של דילועין ומבדיל בינה ובין הירק כתלם ומניח מן הירק רוחב י"ב אמה ועושה שורה שניה של דילועים ומבדיל בינה ובין הירק כתלם וכן עד מקום שירצה שנמצא בין כל שתי שורות של דילועין י"ב אמה אבל פחות מכאן אסור מפני העלין שמסתבכין מכאן ומכאן בירק שביניהם ונראה הכל כאילו נזרע בערבוביא:

היתה שורה של דלעת זרועה אפי' דלעת יחידית ובא לזרוע בצדה תבואה מרחיק בית רובע שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול:

כל דבר שיהיה בתוך בית רובע שמרחיקין בין שני המינים עולה מן המדה כגון הקבר והסלעים וכיוצא בהן:

התלם או אמת המים שהם עמוקים טפח זורעים לתוכו ג' מיני זרעים אחד על שפת התלם מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע:

מותר לנטוע שני מינים בתוך גומא אחת ואפי' קישות ודלעת והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה וכן אם נטע ארבעה מינים בתוך הגומא והפכן לד' רוחותיה הרי זה מותר:

הרוצה לזרוע שדהו משר משר (פי' ערוגות ערוגות) מכל מין ומין מרחיק בין כל משר ומשר ב' אמות על ב' אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהם בסוף המשר אלא כל שהוא שהרי הם נראים שלא נזרעו בערבוביא:

רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין ומין לא יעשה בתוך כל בית סאה יותר על ט' קרחות כל קרחת מהן בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לי' אמות פחות רביע שכל בית סאה נ' על נ' ומה בין המשר לקרחת שהמשר ארוך והקרחת מרובעת:

מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת שהיא ו' על ו' טפחים והוא שיזרע ד' מינים על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה אבל יותר על ה' מינים לא יזרע אע"פ שמרחיק ביניהם לפי שמינים הרבה בערוגה כזו הרי [הם] כנטועים בערבוביא:

במה דברים אמורים בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה אבל ערוגה בין ערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינים שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו ובכל רוח מערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה מכאן עד שיראו מובדלין מותר וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה וערוגה מותר:

אסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטיה ואפי' כנגד הקרנות של ערוגה שאין בה זרע גזירה שמא יזרע ד' המינים בד' זויות הערוגה ויזרע מינים אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל כמעורב:

היתה הערוגה ו' על ו' והי' לה גבול גבוה טפח ורחב טפח סביב מותר לזרוע בה אפי' שמונה עשר מינים ג' על כל גבול וגבול וששה באמצע וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול שמא ימלאהו יותר על זה לא יזרע ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה מפני שהם נראים כלאים אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט הרי זה מותר כמו שנתבאר:

גבול שהיה גבוה טפח וזרעו בו מינים הרבה כמו שנתבאר ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו כשר שהיה כשר מתחלתו:

הרוצה למלאות כל גינתו ירקות רבות ולא ירחיק ביניהם עושה כל הגינה ערוגות מרובעות אפי' ו' על ו' ועושה בכל ערוגה חמשה עיגולין ד' בד' רוחותיה ואחד באמצע וזורע מין בכל עיגול וזורע ד' מינים אחרים בד' קרנות ערוגה נמצאו ט' מינים בכל ערוגה והם נראים מובדלים זה מזה ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולים בלבד שהוא מניחו חרב כדי שיראו העיגולים מובדלים מן הקרנות ומובדלים זה מזה ואם רצה שלא יפסיד כלום אם היו העיגולים זרועים שתי זורע מה שביניהם ערב ואם היו זרועים ערב זורע מה שביניהם שתי כדי שיראו מובדלים:

מכל אלו הדברים נתבאר שבזמן שיש בין ב' המינים הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה אין חוששין למראית העין ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששין ליניקתן אפילו הם זה בצד זה:

רצז דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה. ובו ט"ז סעיפים:
(רצז – א) המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעופות ואפי' במיני חיה שבים הרי זה לוקה:

(רצז – ב) אינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררם בקול היו מכין אותו מכת מרדות:

(רצז – ג) מותר להכניס שני מינים לדיר אחד ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישם. (ובמקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי איסור אסור להכניסם אפילו לדיר) (נ"י פרק השוכר):

(רצז – ד) אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים להרביעה (וכן כל אמירה לעובד כוכבים אפילו באיסור לאו אסורה (שם) אם לא שהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו) (הגהות מרדכי דשבת):

(רצז – ה) מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה:

(רצז – ו) כל ב' מיני בהמה או חיה אע"פ שדומין זה לזה וגדלים זה עם זה ומתעברים זה מזה הואיל והם ב' מינים אסורים משום כלאים כיצד הזאב עם הכלב וכלב כופרי (פי' כלב שמגדלין בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל) עם השועל העזים עם הצבאים היעלים עם הרחלים הסוס עם הפרד הפרד עם החמור החמור עם הערוד (פי' חמור הבר שגדל במדבר) כלאים זה עם זה:

(רצז – ז) מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך (פירוש סוס מן בני הרמכים) עם הסוס מותרים זה עם זה אבל האווז עם אווז הבר כלאים זה בזה מפני שהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ מכלל שהם ב' מינים:

(רצז – ח) הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק:

(רצז – ט) הנולדים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם היו אמותיהן שני מינים אסור להרכיבן זה על זה אף ע"פ שאבותיהם מין אחר ואסור להרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו כיצד פרד שאמו חמורה מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה ואסור להרכיבו אפילו על החמורה אבל פרד שאמו סוסיה אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה וכן כל כיוצא בזה לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומים זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרים:

(רצז – י) אסור לעשות מלאכה בשני מינין כגון לחרוש ולמשוך בקרון וכיוצא בזה בין שאחד טמא ואחד טהור בין ששניהם טמאי' בין ששניהם טהורים בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל או חיה עם בהמה ככלב עם [העז] או צבי עם החזיר וכיוצא בהן:

(רצז – יא) אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כא' או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה: הגה עובד כוכבים המנהיג בכלאים מותר לישראל לפרוס לו שלום או לדבר עמו בקול רם דלא חיישינן שמא ילכו הבהמות משום קולו דבכל האיסורין דבר שאינו מתכוין שרי אם אינו פסיק רישא אבל אם ישראל הולך עם העובד כוכבים בדרך ומשא של ישראל על העגלה של עובד כוכבים שמנהיגה כלאים לא ילך הישראל סמוך לעגלה דלפעמים העגלה נכבשת והוא יצעק על הבהמות שילכו במהרה וזהו אסור משום מנהיג בכלאים (ת"ה סי' רצ"ח) : אבל המזווגן פטור עד שימשוך או עד שינהיג: הגה ויש אומרים דאינו אסור להנהיגן או להמשיכן רק בקשורין יחד (טור בשם הרא"ש) ולכן מותר לרוכב למשוך בחבל כלב אצל הסוס (שם בשם אבי העזרי) ויש חולקים (שם בשם ר' אפרים):

(רצז – יב) עגלה שהיו מושכין אותה כלאים אסור לישב בה אע"פ שלא הנהיג מפני שישיבתו גורמת להם שימשכו העגלה וכן אסור להיות אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג:

(רצז – יג) אפילו מאה שהנהיגו כאחד לוקים:

(רצז – יד) קשר שני סוסים בקרון אחד אסור לקשור עמהם חמור אף ע"פ ששני הסוסים יכולין למשכו בלא החמור:

(רצז – טו) עגלה המושכת בקרון במין אחד לא יקשור מין אחד בחבל לא בצדי הקרון ולא אחר הקרון. (מפני שדוחה הקרון בהליכתה) (טור) .

(רצז – טז) מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד כגון אדם שחורש עם שור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בו:

נתכוין. כ' הט"ז וא"ל ממ"ש בס"ה דאסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי דכבר פי' בכ"מ דלעיל מיירי שנפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפילו בחטה אחת:

מפני מראית עין. והא דאמרינן בס"ב ואם קיימן אינו לוקה משמע דמ"מ איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך עכ"ל [הט"ז]:

סימן רצז (א) – דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה
בבהמה. כ' הש"ך משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה והוא דעת הרא"ש והטור דלא כהרמב"ם שסבירא ליה דאינו לוקה בזה אלא מדרבנן עכ"ל:

דעבדי. גירסת הש"ך ובמקום וכו' לפריצותא דעבדי אסור ור"ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדים שסתמן פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים עכ"ל:

אסור. כתב הט"ז ואם עבר ועשה כן א"צ למכור בהמתו לעובד כוכבים ול"ד לסירוס בהמה כמ"ש בא"ע סימן ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובדי כוכבים אבל כאן הוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס:

עצמו. והש"ך כתב דמשמע מהרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ע"ש:

באכילה. כ' הט"ז נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור (וע"ל סימן קנ"ג) וכתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה עכ"ל:

הבר. כ' הש"ך תימה דלעיל סימן כ"ח ס"ד כתב הרב די"א שור הבר מין חיה ואם כן פשיטא דאסור עם השור וצ"ע:

פרד. כלומר דכל פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא וא"כ פרד זה שאמו חמורה ע"כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה שאביה ג"כ סוס וא"כ יש בכל א' ב' צדדים אבל אסור להרכיבו על החמורה ומיהו אין לוקין עליו דדלמא אין חוששין לזרע האב עכ"ל הש"ך:

הנהיגם. כתב הט"ז לכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אין להם שום מלאכה ביחד או משאוי שום דבר אבל לא משמע כן מכל הפוסקים וצ"ל דבאמת מיירי שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד (שנמשכה על ידיהן) וכיון שהאיסור הוא משום משאוי החבל נראה שאין לקשור שני מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאים והעולם אינם יודעים להזהר מזה עכ"ל:

ישראל. דכיון דמשא של הישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות ש"ך:

חולקים. וכתב בס' ב"ה בשם א"ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי"ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים עכ"ל ובט"ז כ' ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בו והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן. ובדרישה למד עליהם זכות שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה עכ"ל:

בקרון. הרמב"ם פי' במשנה דהיינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון עכ"ל וע"ש:

לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות כלאים עד סעיף ה':

בריי' מכות דף כ"א ע"ב ובריש מ"ק ועבודת כוכבים דף ס"ד ע"א:

ממשנה סוף פ"ז דכלאים ושיעור הנקב כדי שיצא בו שורש קטן משנה ספ"ב דעוקצין

ממשמעות הגמ' מנחות דף ע' ע"א:

תוספתא ספ"ב דכלאים ועבודת כוכבים דף ס"ג וס"ד וירושלמי סוף מס' ערלה:

הראב"ד והר"ן והטור השיגוהו בזה והר"י קורקוס תירץ דקאי אשדה של עובד כוכבים כיון שהזורע עובד כוכבים והקרקע של עובד כוכבים לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל אבל הוא עצמו אסור לזרוע לו כיון דבארץ קיימינן ואין קנין לעובד כוכבים:

משנה ריש פ"ח דכלאים ובכמה דוכתי:

כת"ק בברייתא מכות דף כ"א ע"ב:

מהא דרב יוסף מערב ביזרוני וזרע קידושין דף ל"ט ע"א:

מהירושלמי ריש כלאים גבי זינין:
(°) לאו דוקא אלא אפילו רוצה בקיומו למאכל בהמה כמו שנתבאר לעיל בהלכות כלאי הכרם סעיף י"ד:

זו ומ"ש בסעיף ד' הוא הצעה לשמות שיבאו אח"כ:

לשון הרמב"ם בפ"ב עד סעיף י"ד:

משנה ריש פ"ב דכלאים וכת"ק:

שם בירושלמי מפני שאין כאן מרבה לבטל האיסור אלא לבטל מפני מראית העין:

כחכמים שם במשנה:

שם משנה ב' והיא דברי חכמים:

שם בירושלמי ופי' שם בעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו:

כן הוא ברמב"ם:

מ"ק דף ו' ע"א ועד כמה א"ר שמואל בר יצחק. וכו':

כן הוא ברמב"ם:

ממשנה ה' פ"ב:

ב"ק דפ"א ע"א:

שם

ממשנה ח' פ"ק דכלאים:

שם ממשנה ט' וכדתני ר' חייא שם בירושלמי:

שם במשנה ה' פ"ב:

שם משנה ג':

שם בירושלמי:

שם במשנה:

שם במשנה:

שם בירושלמי:

ל' הרמב"ם שם בפ"ג מהל' כלאים מכאן עד סעיף כ"ו:

משנה ב' פ"ק דכלאים:

שם משנה א':

שם משנה ב':

שם משנה ג':

שם משנה ה' ופי' בירושלמי אע"פ שהפרי דומה והעלים דומין בזה הלכו אחר טעם הפרי וכדלקמן סוף סעיף ט"ו:

מהירושלמי שם אמתני' הצנון והנפוס והראב"ד השיגו בזה והכ"מ החזיקו שפי' רבינו הוא הנכון:

כן הוא ברמב"ם:

שם משנה י' פ"ב דכלאים:

כת"ק בתוספתא שם:

שם במשנה:

שם בתוספתא וכר"ע במשנה ג' פ"ג כפי פירושו שם:

שם בירושלמי והראב"ד השיגו לאסור בבית רובע וללקות בז' טפחים והכ"מ החזיקו:

שם במשנה סוף פ"ב:

כר"ע שם במשנה ג' פ"ג:

והר"ש פי' מ"ש במשנה ורחבו במילואו ר"ל מלא התלם היינו ששה על ששה:

כת"ק שם משנה ו':

שם פרק ב' משנה י"א וכת"ק:

שם משנה ח':

כן הוא במשנה וכן כתב הרמב"ם:

נלמד כן מק"ו ממה שיבא בסמוך:

כן הוא ברמב"ם:

שם במשנה ז' ופי' הראב"ד וכן פירש הכ"מ דברי רבינו שלא התיר אלא כשבתחלה נזרעו ב' השדות בהיתר ואח"כ בתוך הזרוע חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרוע שעורים:

שם במשנ' וכת"ק:

שם משנה ח' ומה שלא התיר לעיל אלא פשתן ומשמע שכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע ועוד דלעיל מיירי כששני השדות מין אחד ומאי שנא דנקט הכא בב' מינים ע' בכ"מ מ"ש בשם הר"י קורקוס.:

שם ז' ומשנה ג' פרק ג':

(°) ג"ז ל' הרמב"ם בפ"ד מהל' כלאים עד סוף הסי':
משנה ד' פ"ג דכלאים ומייתי לה בשבת דפ"ה ע"ב:

שם משנה ו' וכחכמים וכפי פירושו שם במשנה:

כת"ק שם במשנה י"א ומשנה ז' פ"ג:

שם פ"ב משנה י':

משנה ב' פ"ג:

שם משנה ה':

ירושלמי שם:

משנה ו' פ"ב וכב"ה וכדמפרש רבי זעירא וכו' שם בירושלמי:

שם משנה ט' וכחכמים:
(°) פי' מקום הזרע נקראת קרחת:

משנה ריש פ"ג וכפי פירושו וטעמו בחיבורו וכתב הראב"ד שזה השעור לא מצא כי אם לרב רבו בפי' ערוגה במסכת שבת וקצר הגליון מהכיל לפרש דברי הרמב"ם וכ"ש לעשות הציורים ובפירוש המשנה אשר כתבתי לי פה בגלותי פירשתי וציירתי באר היטב השי"ת יזכני להוציאו לאור בלי מכשול:

כאוקימת' דרב שבת דפ"ה ע"א וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס שם ובשיטת ר"ת וכו' וע"ש:

שם בגמרא ע"ב לדעת שמואל וכו' וס"ל דרב לא פליג בהא דמתני' היא וכמ"ש לעיל סעיף ל"א:

כרב אשי שם:

מהא דהקשו וליזרע מאבראי וכו' ותירצו גזירה שמא ימלא את הקרנות שם בגמרא:

שם במשנה וכדעת ר' יהודה שם וכפירוש המשנה שכתבתי כנזכר לעיל פירשתי וציינתי הכל באר היטב ושם הקשיתי לשאול למה פסק הרמב"ם באין לה גבול כת"ק דזורע תמשה ובאמת פסק כן ע"פ הגירסא שלפנינו בירושל' והרב ר"ש בפירו' המשנה גורס בע"א וכתב שהמעתיקים טעו וכו' ולא ראיתי מי שהעיר בזה:

שם במשנה:

שם משנה ב' וכמ"ש לעיל סעיף ל"ד:

שם במשנה:

מימרא דרבי יוחנן שבת דף פ"ה ע"ב:

אמרי דבי רבי ינאי שם:

כרב אשי שם:

דברים פשוטים שכך יש ללמוד מדינין הנ"ל ובפירוש המשנה כתב שההפרש ביניהן על אחד מג' דרכים האחד תפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם הב' מינים הם ירקות (כדלעיל סעיף ל' ל"א): והדרך השני להרחיק ביניהם טפח ומחצה שלא יינקו זה מזה (כדלעיל סעיף ל"ד) . והדרך הג' להחזיר העלין של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר. לצד השני עד שיראו מובדלות (כדלעיל סעיף ל"א) וכתב הכ"מ שנ"ל הטעם להתיר באלו הדרכים משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוו משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפי' שלא במפולת יד ולא רצו להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים:

סימן רצז II
א לשון הרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות כלאים ממשנה בב"ק דף נ"ד ע"ב:

ב מימרא דריש לקיש שם דף נ"ה ע"א:

ג מימרא דשמואל ב"מ דף צ"א ע"א:

ד רמב"ם שם ונלע"ד מדלא התיר אלא להכניס' לדיר כדלקמן משמע ליה דלהעלות זה וכו' אסור מדרבנן:

ה שם בגמרא:

ו רמב"ם שם:

ז מימרא דרב אשי שם ע"ב משום פריצותא דעבדי:

ח בעיא שם דף צ' ע"א אי איסור אמירה לעובד כוכבים באיסור לאו ולא איפשטא ולחומרא:

ט משנה ריש פ"ח דכלאים:

י רמב"ם שם ממשמעות הגמ' כריתות דף כ"א ע"א דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר וביומא דף ע"ד ע"א:

יא הטו' ממימרא דריש לקיש ב"ק דף נ"ה ע"א:

יב לשון הרמב"ם שם:

יג משנה ו' פ"ק דכלאים:

יד ממשנה ה' פ"ח דכלאים וכפי פירושו שם בחיבורו:
(°) ק"ק מאי שנא חמור עם ערוד משור עם שור הבר ואולי קי"ל לרבנן דהאי מין אחד והאי לאו מין אחד א"נ בתר שמא אזלינן ועיין בשפתי כהן:

טו מימרא דשמואל ב"ק דף נ"ה ע"א:

טז כדמפרש אביי שם:

יז שם ממשנה י"א פ"ב דבכורים:

יח משנה ד' פ"ח דכלאים וכר' יהודה:

יט מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע וכו' דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב חולין דף ע"ט ע"א:

כ מעובדא דר' אבא דאמר לשמעיה וכדמפרש אביי ורב פפא שם:

כא משנה ב' פ"ח דכלאים ובב"ק דף נ"ד ע"ב:

כב כצ"ל דכלב מין חיה הוא כת"ק במשנה ספ"ח דכלאים וכן ברמב"ם שם:

כג הרמב"ם ממשנה ב' פ"ח דכלאים:
(°) פ' הכ"מ שם דאיירי שהם קשורים יחד דאל"כ לא קרינן בהו יחדיו וכתב לפני זה אע"פ שבחיבורי ב"י הראיתי פנים לדעת הטור שמפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד לפי האמת אינו נרא' לי כו' וא"א להעלו' על הדעת וכו':

כד שם בירו' וכר' יוחנן בב"מ דף צ' ע"ב:

כה ברייתא שם פירוש שזיווג שור וחמור לקרון:

כו לשון הרמב"ם שם ממשנה ג' פ"ח דכלאים ושם כתב שהיושב לוקה וכת"ק וכן פסק הרי"ף וכתב הטור שכן היא מסקנת אביו הרא"ש וכתב הרא"ש אע"ג דבריש מציעא דשמואל מפיך ותני וחכמים פוטרין היושב בקרון וכן פסק ר"י נראה להרב רי"ף כיון דפריך ליה טובא שם בגמ' ומשני בשינויא דחיקא לא מפכינן למתניתין והיושב בקרון לוקה:

כז רמב"ם שם ופשוט הוא:

כח שם:

כט לשון הטור ושם במשנה והגי' שהיא קשורה לרצועה וכפי' הר"ש והרא"ש שם:

ל שם משנה ד':

לא ל' הרמב"ם שם ממשנה סוף פרק הנזכר:

הזורע כו'. כת"ק בספ"א דכלאים ועבסי' שקדם ס"א:

בא"י. קדושין ל"ט א':

וא' הזורע כו'. אע"ג שפסק דלא כר"ע כמ"ש בס"ב ואם קיימן כו' אבל בזה מודה ת"ק וכמ"ש במכות כ"א ב' נמנו וגמרו כו' אי לאו דקלסך כו' אלמא לר' ינאי ור"י המחפה לוקה אפי' לרבנן ודלא כמ"ש במ"ק ב' ב' כולה ר"ע כו' דדוקא לרבה אצטריך לפרושי כן ולכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה' שבת כרב יוסף וכן אמרינן בירושלמי רפ"ח דכלאים והביא הר"ש שם ירושלמי כתיב לא תזרע כו' אר"י ד"ה כו' כהדא כו' ושם אמר אר"י בשם ר' ינאי המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן ולאו מתני' היא כלאים בכרם איך אפשר כלאים ע"י חרישה לא במחפה והוה ר' ינאי מקלס ליה הזלים זהב כו' אר"ל בתר כל אילין קילוסיי יכיל אנא פתר לה כר"ע דר"ע אמר המקיים כלאים עובר בל"ת כלום אר"ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ור"ל דלרבנן אינו עובר אבל מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל אבל לענין מלקות ע"י מעשה ל"פ כלל:

בין כו'. כמ"ש במכות שם בהדי דאזיל והיינו ע"י חרישה ברגלו או בכלי וכן בירושלמי הנ"ל ע"י מעשה כו':

ואחד כו' אבל כו'. עבסי' שקדם סי"ב:

אסור כו'. ע"ש ס"א ואין עודרין כו' ובתוספתא ספ"ב דכלאים וירושלמי סוף ערלה אין עושין עם העובד כוכבים בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים אבל עיירות המובלעות בא"י כגון בית ענה אימה וחברותיה עושין עמהם בכלאים וע"ש בירושלמי:

ומותר לומר כו'. מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עובר כוכבים אין הלשון משמע כן ועבסי' שקדם סעיף ס"ט ואם אמר אלא דס"ל שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא בשדהו של ישראל וכמ"ש בסירוס בפי"ו מהא"ב דוקא בהמתו אבל לזדוע בשדהו של עובד כוכבים אף לצורך ישראל מותר וז"ש ואסור לקיים בשדהו אבל בשדה ישראל אפי' לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ולמד ממ"ש בב"מ צ' א' חסום פרתי ומשמע בתבואה של ישראל כמש"ש בתוס' ד"ה חסום ואפ"ה דוקא פרתי וה"ה כאן אפי' לצורך ישראל:
(ליקוט) ומותר לומר לעובד כוכבים כו'. עסי' רצ"ז ס"ד ובא"ח סי' ש"ז סכ"א (ע"כ):

ואסור כו'. מתני' דפ"ח דכלאים ואפי' לת"ק וכנ"ל ואף שבע"ז ס"ד משמע דלרבנן מותר היינו בשדה של עובד כוכבים:

ואם כו'. כת"ק וכנ"ל ולמ"ש בס"א אף לר"ע אינו לוקה כמ"ש בירושלמי אלא שבגמ' דידן במכות לא משמע כן אבל מ"מ כיון דקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו דין זה הוא אליבא דכ"ע:

אין אסור כו'. ירושלמי ריש כלאים והביאו הר"ש שם חטין וזונין דבר כו' וכן פי' הראב"ד מ"ש במתני' הארוס כו' ובתוספתא וירושלמי במיני זרעים ודשאים שאינן כלאים הכל בכה"ג (עבסי' שקדם ס"ק ז'):

הזרעונים כו'. פ"ב מתני' ב' וער"מ שם ומ"ש וזרע הפשתן כו' ג"כ מתני' שם הפשתן כו':

כשיזרעו כו'. בזה תי' מ"ש בכל המכלתין הנוטע ירק בכרם הכל בירק שהכל נקרא ירק:

ויש כו'. פ"ג מתני' ב' ועסל"ד:

או יוסיף כו'. ירושלמי שם והביאו הר"ש שם:

ואם זרע לוקה. צ"ע דהא בירושלמי שם אמרינן לא כן אר"א בשם ר"י כו' ברם כו' מפני מראית העין ועוד הא אמר שם דמיירי בשלא נתכוין לערב ולזרוע וכמ"ש בס"ז:

לפיכך כו'. ירושלמי שם שלשת רביעין פשתן אוסרין בסאה היאך עבידא אתר דזרע רובע דחטין זרע תלתא רובע דכיתן:

בד"א בשלא כו'. ירושלמי שם והביא הר"ש שם:

הזורע כו'. כ"מ שם במתני' ה' וכמ"ש בס"ט וכן בפ"ק דמ"ק (ו') ובירושלמי שם והביאו הר"ש שם מתני' א' ירושלמי אנן תנינן כו' וחסר שם אחר שאמר אחד מכ"ה א"ר יוסי בר בון בין כמ"ד שיש בה בין כמ"ד שנפל לתוכה אחד מכ"ד מאי כדון מ"ד כו':

בין כו'. שכאן אין חילוק וז"ש במתני' א' מכ"ד בנופל כו' ובמתני' א' אמר שיש בו דבתלוש הוא ולכן אמר בד"א כו':

ובמה כו'. כתי' בתרא בב"ק:

הטומן כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם:

אם היו כו'. דלא כפירש"י (בשבת ובעירובין) דמשום שבת נקטה:

העלין. כמ"ש במתני' דלא כר"ה גאון והביאו הר"ש שם ותוס' דשבת נ' ב':

שהרי כו'. ירושלמי שם חזקיה אמר ל"ש אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר דברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן וצנונות אפי' שאר כל הדברים באילן אי משום שאינו רוצה בהשרשתן ל"ל לפת וצנונות אפי' שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי משום שאינו רוצה בהשרשתן:

שדה כו'. כפי' שם אבל הראב"ד השיגו ופי' כפי' הר"ש:

כמו כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם וכ"ה בתוספתא ספ"א:

ואם הוריד כו'. תוספתא וירושלמי שם ושם ואם צמחה והוריד בהמתו לתוכה וקרסמה ה"ז מותרת:

כיצד הלפת כו'. ירושלמי פ"א והביאו הר"ש שם מתני' ה':

מרובע. תוספתא והביא הר"ש שם תניא כו' בין כו' ומפרש דמ"ש בין כו' קאי גם אתבואה ומ"ש ומחצה ל"ד אלא וחומש שכן עולה החשבון וער"מ שם ואמר בירושלמי שם ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה ועכ"מ:

ואם לא היה כו'. ירושלמי ספ"ק שני מינין בבקעה שני מינין בחורבה שני מינין וחילקן גדר ר' יוחנן אמר פטור רשב"ל אמר חייב כו' מתני' פליגא על ר"י הזורע חטה ושעורה כא' ה"ז כלאים פתר לה בנתונים בתוך ששה על ששה דאר"י אינו חייב עד שיהו ששה על ששה מוקרחים בתוך שדה תבואה או מוקפת גדר כהדא ר' יהודה אמר אינו כלאים א"ר זעירא ר"י כדעתיה דרי"א בשדה ירק טפח א"ר יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דר"ז יליף הדא דר"י מן דרבנן כמה דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה כן רי"א באיסור ששה על ששה ללקות טפח ומפרש הרמב"ם דה"ק ר' יוסי שיש להקשות על ר"ז דר"י ל"פ על רבנן במ"ש בירקות טפח כמה דרבנן כו' ורבנן מודי ליה אבל במ"ש כאן בתבואה אינו כלאים ע"כ לא תליא בזה ודלא כראב"ד שכתב דוקא לר' יהודה וז"ש בסי"ז ואינו כו':

מרובע כו'. שם כנ"ל אבל בפ"ט דשבת פ"ה ב' אמרינן דוקא משום ראש תור כו':

או דלעת. מתני' ספ"ג ובתבואה כו':

ואצ"ל שאם כו'. שבת פ"ה ב' וכמש"ש דוקא בקשואין ודלועין דאיכא שראכא:

ולא נתכוין זה כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם מה אנן קיימין כו':

שמותר להקיף כו'. כר"י בירושלמי שם והביא הר"ש שם מתני' דר"י כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב:

ותלם בין כו'. כ"מ בשבת שם שאמר איתביה כו' וכמ"ש בסי"ט שאין ירקות מותרין אלא בהרחקת תלם:

מפני כו'. בשבת שם:

ומבדיל כו'. כנ"ל ומ"ש בירושלמי והביא הר"ש שם מה ביניהון סמיכה. היינו כה"ג:

וכן אם כו'. ירושלמי והביא הר"ש שם וכ"ה בתוספתא פ"ב:

ומיצר כו'. ירושלמי והביא הר"ש שם:

ומה בין כו'. ירושלמי שם רבי אומר מתחיל בית רובע ומיצר והולך עד ג' תלמין של פתיח ולית ליה לרבי תבואה בתבואה בית רובע תמן במרובע כאן במישר ול"ל לרבנן מישר א"ר יודן סוף מישר לרבי תחלת מישר לרבנן:

מיני כו'. שם מתני' ב' וכמ"ש בסל"ז:

וירחיק כו' אבל יותר כו'. עבפי' שם והוא תמוה מאד לפי פי' מה היא שאמרו בשבת וקים להו לרבנן הא לפי פי' אין ענין כלל ליניקה וכן אין ענין כלל לערוגה ששה דוקא אפי' ברביע טפח וכן במ"ש גבול גבוה ל"ל כלל לגבוה וכן מ"ש גבול שהיה כו' ונתמעט ועוד קושיות גדולות עליו ועמ"ש בפי' שם:

בד"א כו'. כמש"ש גזירה שמא כו' וכמ"ש בסל"ו:

ואם כו'. ס"ל דרב ושמואל לא נחלקו אלא בפי' דמתני':

היתה הערוגה כו'. ירושלמי שם תנינן ה"ל גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול וא' באמצע ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה בדא תנינן רי"א ששה באמצע וקיימנוהי כו' כהדה תני ר' חייא רי"א שמנה עשר אלמא ל"פ רבנן אלא כשהגובלין ממעטין ששה טפחים אבל כשהם חוץ לו"ט מודי לר"י דזורעין י"ח זרעונין וער"מ בפירושו היאך זורעין הי"ח זרעונים אבל הר"ש גורס ניתני חמשה ושיטה אחרת לו ולהרא"ש ע"ש ושם:

הרוצה כר'. ערש"י שם ד"ה ועוגל כו' ותוס' שם ד"ה אמר ר"י כו' שפי' בע"א:

סימן רצז II
א שאינו מינו. ירושלמי ריש כלאים והביאו הר"ש שם שדך לא תזרע כו' בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפי' כו' [וגמ' דב"מ צ"א א' אילו נאמר כו' ושמ א"ר מין במינו מותר כו'] וכ"מ במתני' ו' שם ובב"ק נ"ה א' וש"מ:

ב בין כו'. מתני' וגמ' שם נ"ד ב' אי כלאים כו':

ג אינו לוקה כו'. דשמואל לענין מלקות קאמר ממ"ש במנאפים כו':

ד אבל אם כו'. כ"מ בירושלמי רפ"ח יכול לא יעמוד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים ת"ל בהמתך לא תרביע כלאים אין אסור אלא להרביע אבל מעמיד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים וכי מה עשה מעשה לא כשהוא מטיל ולפי דעתו הוא מטיל ר"ל שהבהמה עושה ע"ד עצמו משמע דמעשה מ"מ אסור:

ה מותר כו'. ב"מ שם וירושלמי הנ"ל:

ו ואם ראה כו'. ירושלמי הנ"ל ולפי דעתו כו':

ז ובמקום כו' דעבדי אסור כו'. גמ' שם ור"ל מש"ש ופשטי לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי וכמש"ש ב' ברב אשי:

ח וכן כל כו'. ר"ל לא מיבעיא בהרבעה דב"נ מצווה עליה כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וכ"כ בדרישה. וש"ך שגה בזה וטעמו של הרמב"ם משום דשמואל ס"ל כוותיה ועכ"מ שם שכ' דמ"ש ז' מצות היינו שב"נ נהרג עליה ע"ש (וע"ל סי' רצ"ה ס"ק ד'):

ט אם לא כו'. בשל עובד כוכבים דוקא כמ"ש תוס' שם ד"ה חסום במסקנא דאסור לומר הילך כו' וכ"פ הרא"ש שם וכמ"ש בא"ח בסי' ש"ז סכ"א וכ"כ נ"י שם דחסום פרתי ודוש תבואתך וחסום פרתך ודוש תבואתי אסור וכתב לא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת עובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים שבות דאינו עושה בשל ישראל וכמ"ש בא"ח שם ולא קאי אמ"ש בש"ע אסור כו' דשם בלא"ה אפי' בשל עובד כוכבים אסור כנ"ל דב"נ מצווה עליו:

י מי שעבר כו' מותר באכילה. חולין קט"ו א' ואימא כלאי כרם כו' איתקוש כו' ואמר מותר בהנאה לאפוקי ממ"ש בירושל' ובתוספתא בשם איסי בן עקביא והביאו הר"ש סוף מתני' א' ועברפ"ה דחולין א"ר אבא לשמעיה כי מעיילת כו':

יא כל כו'. מתני' פ"ק דכלאים וכמש"ו:

יב ומתעברין כו'. מתני' רפ"ח כלאי בהמה מותרין כו' ואינן כו':

יג מין כו'. למד מהא דלמטה הרמך כו' וזה פי' מש"ש והרמך מותר ר"ל עם הסוס ובב"ק שם אווז ואווז כו' מ"ט כו' זה כו' הלא"ה מותר וכמ"ש למטה ובירושלמי שם שור עם שור הבר אינן כלאים זה בזה ודלא כר' יוסי כו' אווז עם אווז מדבר כלאים כו':

יד כגון שור הבר. כת"ק שם מתני' ו' ומש"ל סי' כ"ח ס"ד ויש מסתפקין כו' היינו שמסתפקין בו באיל הבר דאמרינן בחולין פ' א' כוי זה איל הבר וש"ע ס"ל שהוא שור הבר ועמש"ש:

טו ואין לוקין כו'. בגמ' שם ולמלקות כו':

טז הנולדים כו'. זהו לד"ה:

יז ואם היו כו'. כר"י כמ"ש בחולין שם א"ר אבא כי מעיילת כו' וכן כל הני אמוראי שם דיהבי סימנים להו ובסוף כתובות קי"א ב' איפסיק בהדיא כר"י יצחק ושמעון כו' ודלא כשמואל בחולין שם דיחידאה הוא נגד כל הנך:

יח אע"פ שאבותיהם ג"כ שני מינין כצ"ל וכמ"ש בגמ' אבל חכ"א כל מין פרדות כו' והאי בר כו' אבל אבותיהם מין א' האחד אינו כלאים ופשיטא שאסור אפי' למ"ד חוששין לזרע האב אלא צ"ל כנ"ל וכמש"ו אבל פרד כו':

יט כיצד כו'. גמ' שם:

כ ואסור להרכיבו אפי' כו'. כנ"ל ואסור כו' אפי' על מין אמו ומפרש כאן לכל ג' בבות הנ"ל:

כא (ליקוט) אסור. ולא קאמר לוקה משום דהרמב"ם כתב דאינו לוקה אלא דוקא טהורה עם טמאה ועבפי' שם מתני' ב' אבל הרא"ש הקשה עליו וסתר דבריו בראיות מוכרחות ע"ש וכן דעת כל הפוסקים (ע"כ):

כב או הזורע. בספרי שם אין לי אלא חורש מנין לרבות הדש כו':

כג (ליקוט) או הנהיגם כו'. אבל הרא"ש בה"ק ובפ"ה דשבת כתב דוקא שמושך משוי בגופו ע"ש ושם וכ"כ תוס' במכות כ"ב א' ד"ה המנהיג כו' ע"ש (ע"כ):

כד דבכל האיסורין. כמ"ש בשבת נ' ואי ר"ש כו' נזיר כו' ובזבחים צ"א ב' ל"ק הא ר"י כו':
(ליקוט) דבכל האיסורין כו'. כמ"ש בפ"ט וש"מ מוכרי כו' (ע"כ):
(ליקוט) דבכל האיסורין כו'. דקי"ל הלכה כר"ש כמ"ש בפ"י דשבת (צ"ה א') ופ"י דעירובין והאידנא כו' וש"מ הרבה וכן בכל האיסורין וכמ"ש בבכורות ל"ד א' עד השתא כו' וע"ל סי' ש"א ס"ו בהג"ה וסי' שי"ג ס"ו (ע"כ):

כה אם אינו כו'. ערש"י בזבחים שם ד"ה הא ר"ש כו' ותוס' בשבת ק"ג א' ד"ה ל"צ כו':

כו וי"א דאינו כו'. הרא"ש בשם ראבי"ה ממ"ש במתני' שם אין קושרין כו':

כז וי"ח. שם בשם ר' אפרים ממ"ש בירושלמי ותוספתא הנ"ל איסי בן עקביא כו' ומה אם בבגדים כו' בהמה כו' ובגדים ע"כ בלא קשירה כמ"ש בשבת נ"ד א' וכ"מ בגמ' שם אילימא כלאים דאדם כו' אלא כו' אלמא אכלאים דאדם ל"ק מהתוכף כו' ובספרי דריש יחדיו דכלאי בגדים לתוכף כו' ויחדיו דחרישה לרבות דש ומנהיג כו' ולא קאמר ג"כ לתוכף וראיותיו מוכרחין ועברא"ש שם שיישבן ראבי"ה קצתן בדוחק. וכן פליגי אם צריך דוקא מלאכה דבשבת שם משמע דא"צ וראבי"ה הוכיח דצריך מלאכה מירושלמי דכלאים שם על מתני' אין קושרין את הסוס כו' תני ר"מ פוטר אם היה מסייע בין במעלה בין כו' והביאו הר"ש שם ור' אפרים דחה זה משום שאין מנהינן יחד שזה לפני הקרון כו' ודעת רש"י שם ד"ה אי נימא כו' כראבי"ה וכן תוס' שם ד"ה והתנן כו' והרא"ש שם ובירושלמי שם משמע כראבי"ה דאמר שם ר' ירמיה בעי קשרן בשערן מהו מה אנן קיימין אם בשקשרן בשערן כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע"ג חבירתה אם בשקשרו החבל בשערן נאמר מפני שנושאין החבל שבינתיים אלמא דוקא בשעת מלאכה ובקשרן דקשרן בשערן הם שניהם יחד:

כח עגלה כו'. ולא כתב לוקה משום דבפ"ק דב"מ (ח' ב') שמואל אפיך לה ופסק ר"י כשמואל אבל הרי"ף פסק כסתם מתני' וכת"ק וכן הרמב"ם משום דאותבינהו שם לשמואל טובא ושינויי דשנינהו דחיקי נינהו ונראה דעת הרא"ש בה' כלאים כדעת הרי"ף וכ"כ הטור אבל בפ"ק דב"מ פסק כשמואל [וכ"כ הטור בח"מ סי' קצ"ז בשמו] ולכן סתם כאן שבלא"ה אין נ"מ האידנא אבל בח"מ סי' קצ"ז ס"ג וס"ה וסי' רע"א (עמש"ש) פסק בש"ע כדעת רי"ף ורמב"ם דלא כשמואל:

כט וכן אסור להיות כו'. ער"מ בפירושו שם קרון כו' והוא אמר שהאיש כו' ילקה כל אחד כו':

ל אפי' מאה כו'. למד מהקודם הנ"ל:

לא מפני כו'. כר' יוחנן בירושלמי שם מפני שזה נושא עצלותו כו' והביאו הר"ש שם:

בין בבהמה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש להושיב עוף טהור על ביצי עוף אחר אין בזה חשש כו' כ"כ גם התשב"ץ ח"ב סימן נ"ח וכתב הטעם שאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים המוסיפין הבל והמושיב תרנגולת על ביצי מין אחר כמטמין אותם בתוך מוכין ע"ש:

אסור לישראל. עש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו [עיין בדגמ"ר ובתשובת חתם סופר סימן רפ"ח מ"ש בזה]:

להרביעה. עיין בתשובת ושב הכהן סי' ל"ו שהעלה דיש להחמיר לכתחלה שלא ליתן לעובד כוכבים בהמתו אם יודע שירביענה אפילו בלא אמירה משום לפני עור ע"ש:

אם לא שהעובד כוכבים עושה להנ"ע. עי' ש"ך סק"ד ועי' בתשו' חות יאיר סוס"י ק"נ שכתב דישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה דמותר לומר לעובד כוכבים ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע"פ שיודע שאין לו רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והעובד כוכבים בעבידתיה טריד לצורך עצמו ואפילו אומר לו בפירוש קח סוסך ושורך והבא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ואף שכתב הש"ך דאם גוף הדבר של ישראל אע"פ שהוא לצורך עצמו עושה אסור לא דמי דשם הישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו משא"כ הכא דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהיה ע"י פרות או סוסים או כלאים ואע"פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור עכ"ד ולע"ד דבריו צ"ע:

בודק בסימני אזנים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' נ"ח וסימן ס"ו מ"ש בזה:

לא ילך הישראל. עיין בתשובת חות יאיר שם:

(סי' רצ"ז ש"ך סק"א) ודלא כרמב"ם. ע' פר"ח (סי' פ"ו סק"ו) שהשיג ע"ז דהרמב"ם לא אמר אלא בכלאים דמלאכה אבל לא בכלאים דרביעה:

(שם סק"ג) ולא אאמין כו'. כבר השיג המ"ל בזה על הב"י דהעיקר כדרישה כמו שפסק הרמב"ם להדיא בפ"י מהלכות מלכים דב"נ מצווים על הרבעת בהמה והרכבת אילן וטעות הדפוס הוא בדרישה שכתב שם בפ"ו וצ"ל בפ"י וכ"כ הפר"ח בליקוטים על יו"ד:

(סעיף ה') הנולד מהם מותר. ע' פרמ"ג לעיל (סי' צ"ט) בש"ך (סקי"ג):

(סעיף י') כגון לחרוש. בן פקועה שניתר בשחיטת אמו הוי כחי לענין כלאים חולין (דף ע"ד ע"ב):

בין בבהמה כו'. משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י' י"א) והיינו כדעת הרא"ש וטור ודלא כרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן:

בין בבהמה כו'. משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י' י"א) והיינו כדעת הרא"ש וטור ודלא כרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן:

ובמקום דאיכא כו'. כן הוא בכל הספרים וכן הוא בעט"ז דעבדי איסורא אסו' וטעות הוא אלא צ"ל דעבדי אסור כו' ור"ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי שסתם עבדים פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים וכן הוא בנ"י פ' הפועלים ובד"מ מיהו מדברי הרי"ף והרא"ש וט"ו והרמב"ם והאגודה ושאר פוסקים שהשמיטו הך דפריצותא דעבדי שבש"ס שם דף צ"א ע"ב משמע להדיא שאין לחוש לפריצותא דעבדי ונראה שהם מפרשים הא דקאמר בש"ס ופשיט לה לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי דהך דמשו' פריצותא דעבדי נמי דלא כהלכתא:

אסור לישראל כו'. בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעובד כוכבי' שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר אבל בדרישה כתב ואני אומר וכו' שהטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו') ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו דהא קי"ל דז' מצות נצטוו בני נח ותו לא ואמת כן הוא דעת ר' אליעזר בפ' ד' מיתות (דף צ"ו ע"ב) דנצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן אבל אנן קי"ל כרבנן ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו' אין שם לא רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות עבודת כוכבי' וג"ע וש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט:

אם לא שהעובד כוכבים עושה כו'. משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי' הוא של ישראל וכ"כ בהגהת אשר"י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כוכבים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בהתבואה שלו לא עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי' בשבת מותר לישראל לומ' לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא"ח ר"ס ש"ז) אבל רש"י פרק הפועלים דף צ' סוף ע"א והטור ח"מ סי' של"ח כתבו דאפי' לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא"ש שם וכן מסקנת התוס' והאגודה שם בשם ר"י וכ' הרא"ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע"פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ"ל (ור' ירוחם כ' בני"ז ריש ח"ו אסור לומ' לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ' לו אכול נבלה זו וכן פשוט בתוס' עכ"ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע"פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כ' בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ"ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ס"פ י"ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא"ע ס"ס ה' אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו כו' משמע אפי' אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל:

כגון שור הבר כו' מותרים. תימה דלעיל סימן כ"ח ס"ד כתב הרב והעט"ז די"א השור הבר מין חיה וא"כ פשיטא דאסור עם השור וכדמוכח במשנה וירושלמי ופוסקים והיאך סתם כאן כדברי המחבר וכן העט"ז העתיק כאן דברי המחבר וצ"ע:

מותרים. ובתוס' יום טוב פרק ח' מהלכות כלאים אמתניתין דשור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה ופירש הרמב"ם וברטנורה מין בהמה וחלבו אסור ואינו טעון כסוי כו' וכתב דאלו לענין כלאים לא נ"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או חיה אסורים זה עם זה כדתנן לעיל כו' עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי בירושלמי ורמב"ם והט"ו ושאר פוסקים מבואר דנ"מ לענין כלאים ול"ד לשני מינים דהכא מין א' הוא וכדאיתא בירושל' וברטנורה ופוסקים שעיקרו מן היישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור הבר וכמ"ש הרמב"ם וט"ו מין שיש בו מדברי וישובי כו' וזה פשוט והא דפירש הרמב"ם והברטנורה לענין חלבו וכסוי היינו משום דלישנא דמתניתין דשור הבר מין בהמה משמע דנ"מ נמי לענין מידי אחרינא דאל"כ הל"ל שור הבר מותר עם השור וכדתנן לעיל מיניה בהאי לישנא וק"ל:

הכוי. הוא ספק בהמה או חיה:

אם היו אמותיהן מין אחד מותר. כשאביהן מין אחד כגון שאביהן מין סוס דהשתא שרי ממ"נ אי אין חוששין לזרע האב א"כ שניהם הם חמור ואי חוששים לזרע אב א"כ יש בשניהם שני צדדים ולא אמרינן אתי צד סוס דהאי ומשתמש בצד חמור דהאי ואתי צד חמור דהאי ומשתמש בצד סוס דהאי אלא אמרי' מסתמא הכל שוה ואתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמו' ומשתמש בצד חמור:

אע"פ שאבותיהן מין א'. צ"ע דאיפכא הל"ל אע"פ שאבותיהן שני מינים אסור ולא אמרי' דאתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמור ומשתמש בצד חמור דדילמ' אין חוששין לזרע האב ולזרע האם ודאי חוששין אם כן הוי כלאים ממש אבל השתא דאבותיהן מין אחד אפילו תימא ודאי חוששין לזרע האב אסור דהא בא' אין כאן שני צדדין וליכא למימר אתי צד זה ומשתמש בצד זה וצ"ל דה"ק אע"פ שאבותיהן מין אחד ולפי הנראה לעין אין כאן כלאים כ"כ מכל מקום אסור ודוחק:

אפילו על מין אמו. דדילמא חוששין לזרע אב ואתי צד אב ומשתמש בצד אם דבאם ליכא שני צדדים מיהו אין לוקין דדלמא אין חוששין לזרע האב וכ"ש שאסור להרכיב זה הנולד על מין אביו דלזרע האם ודאי חוששין ואפילו מלקות איכא בכה"ג:

כיצד פרד כו'. כלומר פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא ואם כן פרד זה שאמו חמור ע"כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבה על פרדה שאמה חמור שאביו ג"כ סוס וא"כ יש בכל א' ב' צדדים ולכך כשבודקין וידוע שאמן מין א' מותרין דאביהן ג"כ ממין א' דהיינו סוס או חמור:

ומשא של ישראל על העגלה כו'. דכיון דמשא של ישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות:

ויש חולקין. אכולהו מילתא דלעיל קאי וס"ל כדעת הרמב"ם והמחבר (מיהו בב"ה ובכ"מ כתב שדעת הרמב"ם אינה מוכרחת כן עי"ש) דאפי' באינן קשורים אסור למשכן או להנהיגן כאחד. וכתב ספר ב"ה בשם א"ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי"ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים ע"כ:

ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כו'. לכאורה משמע דלישראל קאמר וכן כתב הטור אליבא דהרמב"ם וק"ל הא גבי כלאי הכרם בח"ל פסק בסוף סימן רצ"ו דדוקא בעובד כוכבים קטן מותר ולא בגדול ואע"ג שהוא דרבנן וכאן באיסור כלאי זרעים שהוא דאורייתא בא"י התיר בסתם לכל עובד כוכבים ועוד קשה מ"ש מסירוס דפסק בא"ע סימן ה' סעיף י"ד דאסור לעשות ע"י עובד כוכבים וכ"פ רמב"ם פ' ט"ז דאיסורי ביאה. והיינו מדמצינו בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') דבעי' דלא איפשטא היא באיסור אמירה לעובד כוכבי' באיסור לאו ואמאי התיר כאן ע"י עובד כוכבים ותו דבפרק א' דכלאים כתב הרמב"ם בהדיא ואסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב אילנו. ואפשר דס"ל לרמב"ם כל מה דאסור אפילו בח"ל הוה חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעובד כוכבים משא"כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא"י לא הוה חובת הגוף ומותר בו אמירה לעובד כוכבים ונראה דה"ק כאן שמותר לומר לעובד כוכבים שיזרע לצורך עצמו של עובד כוכבים אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ"מ פ"א דכלאים בשם הר"י קורקוס ז"ל ובהא ניחא נמי קושיית הטור למאי נ"מ יאמר לו שיזרע בשדה ישראל דהא אסור לקיימן אח"כ וא"ל דלצורך עובד כוכבים פשיטא דמותר. יש לומר דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעובד כוכבים הוא משום דאין קנין לעובד כוכבים בא"י אם כן ה"א דאף אמירה לעובד כוכבים בשלו אסור כיון דהקרקע הוה של א"י ה"ל כאלו אומר לעובד כוכבים לזרוע כלאים בשל ישראל קמ"ל דמותר:

למאכל אדם. לאו דוקא אדם אלא הוא הדין מאכל בהמה כמ"ש בסימן רצ"ו סעיף י"ד דאין מקיימין מה שראוי למאכל בהמות אלא לא אתי לאפוקי כאן אלא השייך לרפואה כמ"ש בסיפא:

אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע הב' מינים כו' כצ"ל. וקשה ממ"ש בסעיף ה' אסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי ובירושלמי מוקי לההיא דמותר כשנתערבו דרך מכנס פי' בשעת כינוס התבואה נתערב שלא מדעתו ופי' הראב"ד דאם היתה כוונתו לאכילה ונמלך לזורעה ימעט ודיו ומה שאמרו במתכוין אפילו חטה א' אסור היינו במתכוין בשעת כינוס התבואה לזורעה ע"כ ובכ"מ פי' דלעיל נפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפי' בחטה א' וזה פשוט:

מפני מראית עין. והא דאמרינן בסעיף ב' ואם קיימן אינו לוקה משמע דמכל מקום איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך:

רצז II
א היו מכין אותו מכת מרדות. משמע דמדרבנן עביד איסורא וזהו שכתב הטור אבל איסורא איכא ולא כמ"ש בפרישה דאיסור דאורייתא הוא שהוקשה לו אי מדרבנן הא בלאו הכי יש איסור לראות כשנזקקין בהמות זה לזה וזה לאו קושיא כלל דמפני איסור הרהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה מי שרוצה להתקדש עצמו וראיה שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שבהמות או עופות נזקקין זה לזה:

ב אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים כו'. לא אמרו כאן שאם עבר ועשה כן שימכור הבהמה כמו שאמרו גבי סירוס בהמה בא"ע סי' ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובד כוכבים אבל כאן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס כנ"ל ועיין מ"ש בסי' שקודם לזה ס"ב:

ג הנולד מהם מותר כו'. נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור דבתמורה דל"א איתא שם מחלוקת לענין הנרבעת שנתעברה אחר שנרבעת לענין היתר הולד לגבוה ומאן דמתיר שם הוא מטעם זה וזה גורם דהיינו שהולד נוצר ע"י אב שהוא מותר א"כ כיון שהתירו כאן הנולדים שבהם אין שייך זה וזה גורם דהא שניהם גורמים לאיסור שהולד נוצר באיסור אפ"ה מותר כ"ש האם ותו דאיסור רביעה אינו אלא לגבוה וכן איתא להדיא בפ"ב דקדושין דף נ"ז דנרבע שרי להדיוט וכן מבואר להדיא בתוס' בתמורה דף ל' ד"ה אבל נרבעו כו' וכתבתי זה לפי שראיתי מורה אחד שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה:

ד והרמך. הוא מלשון בני הרמכים:

ה או הנהיגם כאחד. זה לשון הרמב"ם ולכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אם אין להם שום מלאכה ביחד או משא שום דבר אבל אינו כן כמבואר בדברי התוס' והרא"ש בפרק במה בהמה הביאן ב"י בסי' זה על מה שאמרו בגמרא ואדם מותר עם כולן כו' והקשו אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמה כלאים שייך כיון שאינו מושך בעגלה וקרון דהא בשבת איירי וא"ל דאסור להנהיג אפילו לא ימשוך שום דבר דא"כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשי' דחשיב כשני מיני' בפ' בתרא דמכות וי"ל דבלבד שלא יכרוך בחול קאמר ומיירי שמושכים שום דבר א"נ י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים החבלים וכן מוכח בירושלמי שבשביל משא החבלים הוה החיוב עכ"ל וא"כ גם כאן שכ' הרמב"ם או הנהיגם כאחד פירושו שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד גם בפירוש המשנה בפ"ח דכלאים כתב הרמב"ם דמה שאמרו המנהיג בכלאים חייב היינו שיש שם עגלות שנמשכות על ידיהם אלא שהרמב"ם ס"ל אפילו אם אין הכלאים קשורים ביחד אסור כשעושין מלאכה ביחד והרא"ש ס"ל דוקא כשהם קשורים ביחד וכן סיים הטור בשם אבי העזרי שאין צד איסור בדבר בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד וע"י קשירה עכ"ל אלא שראיתי למו"ח ז"ל שתמה על הטור שאומר שבלא מלאכה מותר אף בקשורים יחד שזה אינו דבקשורים יחד אע"פ שאין עושין בהם מלאכה אלא הנהיגן יחד ודאי אסור לד"ה כדתנן בפ"ח דכלאים המנהיג סופג את המ' כו' והאריך בזה לפרש דברי הטור דאז על ידי קשירה קאמר וכל זה אינו כמו שמבואר מדברי התוס' והרא"ש והרמב"ם כמו שכתבתי. וכיון שהאיסור הוא משום משוי החבל כמו שזכרנו נראה שאין לקשור ב' מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאי' כדאיתא סוף (מרובה) [הפרה] והעולם אינם יודעים להזהר מזה:

ו ולכן מותר לרוכב וכו'. זה דעת הרא"ש ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בה והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן ובדרישה למד זכות על הקצבים שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה על כן אין לסמוך על אותה הג"ה שהביא בדרישה בשם הר"ח כלל להתירה ויש למחות ביד הקצבים מלעשות כן כנ"ל:

ז עגלה המושכת בקרון. פי' הרא"ש ור"ח דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך כו' והרמב"ם פירש במשנה פרק ח' דכלאים דעגלה היינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון ע"ש:

(סימן רצ"ז סעיף א') ואחד הזורע או המנכש או המחפה כו' בעפר בין בידו בין ברגלו לוקה. רמב"ם ריש ה' כלאים. ועי"ש בכ"מ שכתב דטעמא הוא משום דפסק כרב יוסף בריש מ"ק דמנכש חייב משום זורע וה"ה למחפה. אך הקשה ע"ז דבהל' שבת פסק הרמב"ם כרבה דמנכש הוי תולדה דחורש. ומסיק הכ"מ טעמא אחרינא דלקי הוא משום דמקיים כלאים ע"י מעשה והקשה ע"ז בס' שער המלך דא"כ איך מפרש הרמב"ם מתני' דמכות גבי חורש תלם בשביעית דלוקה הא איהו פסק דחורש בשביעית לא לקי ומחפה ס"ל דהוי חורש כיון דפסק כרבה ולדידי ודאי יש לקיים דברי הכ"מ הראשונים דמנכש ומתפה חייב משום זורע והכי דייק לישנא דכייל להו כחדא. והא דבשבת ס"ל דמנכש הוי תולדה דחורש הא כתב שם הכ"מ בכבודו ובעצמו דלא איירי הרמב"ם התם כההוא מנכש דמ"ק. וא"כ קושטא דבהך דמ"ק פסק כרב יוסף והא ראיה שהרי פסק כוותי' במשקה מים לזרעים דהוי תולדה דזורע ע"ש וה"נ פ' כוות' במנכש וכן במחפה. ושם ה"ר מהירושלמי וא"כ א"ש נמי גבי שביעית דחייב משום מחפה דסבר דזורע ממש הוא וכ"כ הרדב"ז לדעת הרמב"ם גבי שמיטה. והשער המלך עצמו בה' רוצח כתב דהרמב"ם ס"ל דמחפה הוא אב דזורע:

(שם סעיף ב') ואסור לקיים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה. הכ"מ בפ"א מה' כלאים הלכ' ג' כתב דכן משמע מהירושלמי רפ"ח דכלאים דלרבנן דר"ע מקיים כלאים נמי איסורא איכא אף שלא ע"י מעשה אלא דלא לקי. והמשנה למלך הקשה ע"ז מסוגיין דע"ז (דף ס"ד) דמשמע דלרבנן מותר לקיים. וגם הטורי אבן פ"ק דמגילה כ"כ. ונדחק מחמת זה במתני' דמייתי התם שהיו יוצאין שלוחין על הכלאים לעקרן דלא אתיא רק כר"ע דאמר המקיים כלאים לוקה דלרבנן ליכא איסורא כלל. ואני אומר דגם תלמודא דידן לא פליג על הירושלמי דלרבנן נמי איכא איסו' לקיים כלאי' וא"כ אתיא מתני' דהיו יוצאין על הכלאים אליבא דכ"ע ומיהו היינו בכלאים שזרע הישראל עצמו בשדהו אבל בכלאים שזרע א"י בשדהו גם הירושלמי מודה דליכא בה משום מקיים כלאי'. ולפ"ז לא תקשה מסוגיא דע"ז דאיירי בכלאים דא"י וחילוק זה הובא בס' ברכי יוסף בשם הריטב"א ובס' שעה"מ בשם ס' בני דוד וכ"כ בספר מרכבת המשנה פ"ח דשבת. וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' בב"ק (דף פ"א) דאף לרבנן דר"ע היכא דניחא לי' בכלאים חייבוהו חכמים לעקו' אף שעלו מאליהן שלא יחשדוהו שזרען ע"כ. ובשל א"י לא שייך חשד. ואפשר דגם התוס' בע"ז שם כוונו לחילוק זה. ובהכי תסתלק מעליהן קושיי' הט"א שם וכמ"ש בחידושי. וכה"ג פי' הרדב"ז בסוף ח"ב סי' קצ"ט מ"ש הרמב"ם דמותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאי זרעים דאיירי בשדה של עובד כוכבים אעפ"י שהזרעים של ישראל ורוצה בקיומן מותר דשדך כתי':
עוד י"ל דה"ט דהרמב"ם והש"ע שפסקו דאסור לקיים כלאי זרעים ולא חשו להסוגיא דע"ז משום דתוספתא מפורשת היא במכות וז"ל המאחר במוקדשין והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בל"ת ואין לוקין עליהן לפי שאין בהן מעשה. זה הכלל כל ל"ת שיש בה מעשה חייב וכל שאין בה מעשה פטור ע"כ. ולפ"ז ע"כ הסוגיא דע"ז לא קאמר אלא דלהנהו רבנן דר"ע שרי לקיים ולאו דכ"ע הוא. ולא סמך הרמב"ם למיפסק הילכתא כוותייהו דהנהו רבנן כיון דאיכא נמי סתמא דתוספתא שאוסרת. ועוד דתני לה גבי הילכתא פסיקתא דמאחר במוקדשין ומשייר חמץ דליכא מאן דפליג בהו ובפרט שגם הירושלמי מסייע לה. ובזה א"ש נמי מה שהקשה הט"א מסוגיא דסוטה (דף מ"ג) דל"ק אברייתא דממעט מקרא שאינו חוזר המרכיב כלאים דלא אתיא כריה"ג דאמר דאינו חוזר הירא מעבירות שבידו ש"מ שאין בזה איסור. ולפמ"ש א"ש דנהי דהסוגיות מוכיחין דשרי לקיים מ"מ לא קיי"ל כוותייהו נגד סתמא דתוספתא והירושלמי דאוסרן לקיים אף שלא ע"י מעשה. ובתוס' הרא"ש הרגיש בקושיי' הט"א מסוטה ותירץ דש"ה דאין האיסור אלא משום מראית עין. ועוד כתב שם דאפשר דהרכבת כלאי אילן דאיירי התם מותר לקיים דילפינן הרכבת אילן מכלאי הרכבה דבהמה דתנן בהו דמותר לגדל ולקיים:
ומה שהקשה בשעה"מ דאמאי לא לקי במקיים אף שלא ע"י מעשה דכיון דאפשר לקיים ע"י מעשה נימא דילקה גם שלא ע"י מעשה כמ"ש הרב המגיד שלהי הל' שכירות. וכן הקשה על הרמב"ם דהל' חמץ כתבתי ליישב בחבורי להרמב"ם הל' חמץ ומצה ובהל' נזירות וכן יש ליישב כאן:

(סימן רצ"ז סעיף א') בין בבהמה. כתב הש"ך דמשמע דאפי' עם טהורה לוקה ודלא כהרמב"ם דס"ל דאינו אסור אלא מדרבנן. משמע מדבריו דבכלאי הרבעה נמי ס"ל להרמב"ם דפטור בטהורה עם טהורה ולא נהירא דלשון הש"ע היינו לשון הרמב"ם דבכלאי הרבעה להרמב"ם נמי לוקה אפי' טהורה עם טהורה ולא פליג רק בכלאי הנהגה וחרישה כמבואר בדבריו בפירוש המשנה הובא בכס"מ בהל' כלאים פ"ט: