שולחן ערוך, יורה דעה רס״ד: מי ראוי למול ובמה מלין וכיצד מלין. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

מי ראוי למול ובמה מלין וכיצד מלין. ובו ו' סעיפים:
הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכלם (וי"א דאשה לא תמול (סמ"ק והגהות מרדכי) וכן נוהגין להדר אחר איש) אבל עובד כוכבים אפי' הוא מהול לא ימול כלל ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית: הגה וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית (טור בשם סמ"ג) וכן עיקר. מומר לכל התורה כולה או שהוא מומר לערלות דינו כעובד כוכבים (כ"מ בש"ס פ"ב דע"א ובטור וב"י בשם הר' מנוח וב"ה וד"מ שבא"ז מסתפק) . תינוק שהוצרכו למולו תוך ח' מפני הסכנה אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים דכל תוך ח' לא מיקרי מילה מיהו אם נשארו ציצין המעכבין המילה או שמל ולא פרע יגמור ישראל המילה לח' או לאחר שיתרפא (רשב"א) ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק (א"ז) ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו מיהו אם חזר בו הוי חזרה (מרדכי ס"פ כל הגט) ואין מועיל בזה קבול קנין (הגהות מרדכי דשבת ותשובת הרא"ש כ"ב) אבל אם נשבע לו היו כופין אותו שיקיים (שם בהרא"ש) ואם נתנו לא' ולא היה בעיר והאב היה סבור שלא יהיה שם בזמן המילה ושלח אחר אחר ובתוך כך בא הראשון ימהלנו הראשון דודאי לא חזר מן הראשון (ב"י בשם תשו' ר"מ ומהרי"ק שורש ע"ו) אשה אינה יכולה ליתן לאחר למול דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה (שם בתשובה בשם ר"מ):

בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת חוץ מבקרומית של קנה לפי שקסמים נתזים ממנה ויבא לידי כרות שפכה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים ונהגו למול בסכין:

כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה עד שתתגלה העטרה ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מהעור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ואח"כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטייה או אבק סמים העוצרים הדם: הגה ויהיה נזהר אם יש לאספלנית שפה שיהפכנו לחוץ ולא לפנים שלא לדבק במכה ויבא לידי סכנה (ר' ירוחם נתיב א'):

מל ולא פרע כאלו לא מל:

יש ציצים המעכבים המילה ויש שאינם מעכבים אותה כיצד אם נשאר מהעור עור החופה את רוב גובהה של עטרה אפי' במקום א' זהו המעכב את המילה וכאלו לא נימול ואם לא נשאר ממנו אלא מעט ואינו חופה רוב גובהה של עטרה אינו מעכב המילה (ומ"מ אם הוא בחול לכתחלה יטול כל הציצים הגדולים אף שאינן מעכבים) (טור):

קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר הרבה עד שנראה כאילו אינו מהול רואים אם בעת שמתקשה נראה מהול אינו צריך למול פעם שנית ומ"מ משום מראית העין צריך לתקן רבוי הבשר שמכאן ומכאן ואם אינו נראה נימול בעת הקישוי צריך לחתוך כל הבשר המדולדל עד שיהיה נראה כנימול בשעת קישויו: הגה ואינו צריך שיהא נראה בעת קישוי רוב העטרה הואיל ונימול פעם אחת כהוגן אפי' אינו נראה רק מיעוט העטרה שנימול סגי ואין צריך למולו שנית ומ"מ אם אפשר יתקן ע"י שימשוך העור וידחקנה לאחוריה ויקשרנה שם עד שתעמוד ולא תחזור למטה (ת"ה סי' רס"ד):

להדר. כ' הש"ך לא ידענא מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם ואם דעת רמ"א לומר דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול משום דאינה כשרה למול א"כ לא שייך לומר בזה וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג וצ"ע עכ"ל:

נשארו. פירש הש"ך דאם נשארו ציצין וכו' צריך שיגמור כהלכתו דהיינו ליטול הציצין או לפרוע אבל היכא דלא נשאר כלום צריך להטיף דם ברית וע"ל סימן רס"ב:

קנין. ומ"מ אית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ומותר לקרותו רשע כ"כ הש"ך:

עטרה. בב"י מביא מחלוקת איזה מקרי עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לענין מצות מילה צריך לגלות שניהם רוב הבשר ורוב חוט הסובב. ט"ז. וכתב הש"ך ונראה בין שהציצין חופין רוב גובה ראש הגיד במקום א' או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב היקפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע"פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמות שהיה וצריך למולו שנית אם הוא בחול ואם הוא בשבת ע"ל סימן רס"ו ס"ב:

לתקן. כתב הש"ך דהיינו שיש לטרוח עם הקטן ולדחוק העור לאחוריו ולקשור אותו שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד שם ולא תחזור למטה ואם א"א בדרך זה א"צ לחתוך כלום וכ"פ הב"ח וכתב עוד מיהו היכא שנולד מהול ולא לגמרי כגון שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב הקיפה אפילו כבר הטיף ממנו דם ברית ביום ח' ללידתו כיון שאחר כך אף כשמתקשה אינו נראה אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה עטרה או רוב הקיפה צריך למולו ולחתוך כל בשר מכאן ומכאן עד שיהא נראה נימול לגמרי בעת קישויו וכב"י בשם חכם ספרדי שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לבני המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת הקישוי ע"כ ולי דברי החכם צ"ע דבירושלמי משמע דבלא נימול כהלכתו נמי בודקים אותו בשעה שמתקשה וצ"ע עכ"ל הש"ך ובנה"כ כתב ג"כ שמצא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ס"פ ר"א דמילה ע"ש וכתב הט"ז באשר שהרבה פעמים יש לחוש שהמוהל טועה בשעת המילה וסבר שמל כראוי ופרע כראוי ובאמת איננו כראוי ע"כ צריך שבכל פעם יהיו שם עוד מוהלים אחרים שיראו היטב הפריעה אם הוא כהוגן כי יש מקום לטעות שלפעמים נמצא עור דק מאד אחר החיתוך כמו שלימ"ל בל"א ופורע אותו העור והפריעה קיימת לכך צריך ליזהר כנ"ל עכ"ל:

כרבי יוחנן דיליף בע"א דף כ"ז ע"א מהמול ימול דמילה בעבודת כוכבים היא פסולה וכמסקנת הגמרא שם דלדידיה איתתא כמאן דמהלא דמיא ועבד ידוע דדינו כאשה וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבא לכלל מצות:

שם כנזכר:

טור בשם הרמב"ם ממשמעות הגמ' דקאמר מידי הוא טעמא אלא לרב וכו' מנחות דף מ"ב ע"א כ"מ שם ובב"י כ' בשם ה"ר מנוח דטעמא משום דלא מצינו בתורה מילה לשמה וכתב עוד שאפשר שגם הרמב"ם מודה שצריך להטיף ממנו דם ברית אלא שאין צריך לחזור ולחתוך ושכ"כ ה"ר מנוח:
(°) פי' לענין חיוב למולו על ידי ישראל דוקא אבל אם מלו ישראל תוך ח' כראוי יצא כמ"ש רמ"א סי' רס"ב סעיף א' ואם מלו עובדי כוכבים כראוי תוך ח' לדעת הכרעת רמ"א צריך להטיף ממנו דם ברית:
(°) פי' משום דהוה קנין דברים בעלמא אבל ת"כ מועיל כמו שבועה וכמ"ש אח"כ בשם הרא"ש:

טור בשם הרמב"ם פ"ב מהלכות מילה:

מימרא דרב חסדא חולין דף ט"ז ע"ב:

שם ברמב"ם:

שם מדברי הרמב"ם שם:

ממשנה שבת דף קל"ג ע"א ודף קל"ז ע"א:

ממימרא דרב פפא שם דף קל"ג ע"ב:

שם במשנה דף קל"ז ע"ב:

שם במשנה וכדמפרש רבי אבינא שם:

בפי' רש"י שם:

כמימרא דשמואל שם וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ה וכ"פ בעל העיטור [וכ' דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן ולא לאפלוגי אבריי'] וכ"כ הטור [ודלא כרבינו ירוחם שפסק כרשב"ג]:

אפי' עבד. לד"ה דלא איפלגו אלא באשה:

אשה כו'. דרב ור"י הלכה כר"י כמ"ש בפ"ק די"ט (ד'):

וקטן. שא"צ לשמה. שם בגמ':

וערל כו'. גמ' שם לד"ה:

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אשה כו':

וכן נוהגין כו'. דבריו תמוהין דאף סברא ראשונה מודה בזה כמ"ש ברי"ף ורא"ש ספי"ט דשבת:

וי"א דחייבין כו'. כמש"ש פסולה:

מומר כו'. כיון שהפר ברית וכמ"ש בתורת כהנים ר"פ ויקרא מכם להוציא את המומרים כו' יצאו מומרים כו':

או כו'. ואפי' לר' יוחנן ולהכי קאמר דוקא שמתו אחיו כו'. בעל העיטור אבל תוס' שם ד"ה א"ב כתבו להיפך:

תינוק שהוצרכו כו'. דלא כמ"ש בסי' רס"ב ס"א בהג"ה וכ"כ ברשב"א להדיא דהוי כחתיכת בשר בעלמא ואף ע"י ישראל דינו כנמול ע"י עובד כוכבים והוכחת הרא"ש ממ"ש בשבת דלא ניתנה שבת כו' אינה מכרעת דכיון שנימול כבר מה יעשו בו וכמ"ש כאן מיהו אם נשארו כו' ובשביל הטפת דם ברית אין מחללין את השבת דאף מאן דס"ל בנולד כשהוא מהול דמחללין את השבת הטעם משום דודאי ערלה כבושה מיהו מדברי הרשב"א משמע דאף הטפת דם א"צ וכדברי הרמב"ם וש"ע בעובד כוכבים וטעמם דהוא כמו נולד כשהוא מהול ואף למאן דמצריך שם היינו שמא ערלה כבושה משא"כ כאן:

ויש לאדם כו'. עש"ע סי' רס"ה סי"א:

ואם נתנו כו' מיהו כו'. כמ"ש בב"מ מ"ט א' ה"נ מסתברא כו' נתנו לבן לוי כו' וערש"י שם:

ואין מועיל כו'. דקנין דברים הוא כמ"ש בריש ב"ב:

אבל אם כו'. עח"מ סי' ר"ז סי"ט וסי' ר"ט ס"ד בהג"ה:

ואם כו' דודאי כו'. כנ"ל דודאי לא עבר על שארית ישראל כו' ולא שלח לאחר אלא באפיסת הראשון:

אשה כו'. כנ"ל סי' רס"א ועתוס' דעבודת כוכבים שם ד"ה אשה כו':

ומצוה מן כו'. ממ"ש ברפי"ט דשבת ועוד אר"א כורתין כו':

כיצד כו' ואח"כ כו' ואח"כ כו'. מתני' שם:

עד שתתגלה כו'. כמ"ש בס"ה וס"ו:

ואחר כו'. מתני' שם:

ויהיה נזהר כו'. גמ' שם:

ומ"מ אם כו'. ר"ל אף אם פירש משא"כ בשבת וכדברי רש"י קל"ג ב' ד"ה המל בשבת וכ"כ הטור ודלא כהרמב"ם שמפרש אף בחול דא"צ וליתא ממש"ש מאן תנא פירש כו' ועוד שם אבל הכא דבעינן זה כו':

קטן כו'. כשמואל לחומרא:

ומ"מ משום כו'. מתני' שם:

וא"צ כו'. דאף משוך לגמרי אינו רק מדרבנן כמ"ש בפ"ח דיבמות (ע"ב):

למול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם מהר"ם ריקאנטי. ובאמת כ"כ הש"ך בח"מ סוף סי' שפ"ב דאינו רשאי ליתן למוהל אחר והעושה כן מבטל מ"ע כו' ע"ש עיין בתשובת יד אליהו סימן נ"א שכתב דלדעת הש"ך צריך למול את בנו בעצמו ולא לאחרים עמו הן בחיתוך או בפריעה וע"ש שהאריך בזה והשיג על הש"ך והעלה שיכול האב המוהל ליתן למוהל אחר ע"ש וכ"כ התב"ש לעיל סימן כ"ח ס"ק י"ד דרשאי לכבד לאחר במצות מילה וכיסוי וכ"כ הפמ"ג שם ועיין בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ ובש"ת בא"ח סימן תרנ"ח ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף פ"ז מה שכתב בזה:

אשה וקטן. עיין בספר תיבת גמא פרשת וירא סוף אות ב' מה שכתב בענין אנדרוגנוס אי כשר למול:

ואם יש ישראל גדול. עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"ד שכתב דאפילו אם התחילו אלו למול בעוד שלא היה שם גדול וכשהתחילו למול בא גדול שיודע למול מחוייבים להפסיק באמצע החיתוך ויגמור הגדול. וכתב עוד דכל הפסולים למול אם לא גמרו החיתוך רק התחילו לחתוך וגומר הכשר למול שפיר דמי ע"ש:

נוהגין להדר. עיין ש"ך ועיין בספר המקנה קדושין דף כ"ט בד"ה ובזה ועיין בתשובת בית יעקב שם:

אבל עובד כוכבים. עיין בשער המלך פי"ב מהלכות ע"א בהגהת טעם המלך שם שכתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים דין ז' דבני קטורה אף בזה"ז חייבין במילה כשרים הם למול דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל וגם הוא בכלל את בריתי תשמור ע"ש אכן בתשובת שאגת אריה סי' מ"ט כתב להיפך דאף לדעת הרמב"ם אינם בכלל המל ימול ולא בכלל בריתי תשמור ע"ש. ועיין מ"ש לעיל סימן רס"ג ס"ק ט':

דחייבים לחזור. עיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ד שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש:

לכל התורה כו'. [בש"ע דפוס אמשטרדם נדפס כאן הגה מהגאון מו"ה עוזר) וז"ל ובא"ח סימן קפ"ט בררתי דמומר שהוא נימול כשר למול כו' ועיין בתשובת חתם סופר סימן א' מ"ש בזה]:

מומר לערלות. עיין בתשובת מים חיים שחיבר בעל פר"ח סימן ג' ובתשובת בית יעקב שם:

אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ב מ"ש בזה:

ואם נתנו לאחד. עיין בתשובת אדני פז שכתב בשני מוהלים שנתכבדו למול אחד לחתוך ואחד לפרוע יכול לומר אחד לחבירו נטיל גורל בינינו או אני אזכה בכל המצוה או אתה ולא הוי ביזוי מצוה אף על גב דאפשר שיפסיד גם חצי המצוה מכל מקום מצי לומר דבעי למיעבד כל המצוה עיין שם:

נתנו לאחד אסור לחזור. עט"ז ס"ק ה' וס"ק ז' ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ו ע"ד מי שנולד לו בן וכיבד לאחד להיות מוהל וגם תקע לו כפו ע"ז לבל יחזור בו כי אמר שחושש פן יתן המצוה לחברה סנדק והאיש המוהל הוא דר בריחוק מקום ונסע ממקומו ובא ביום המילה לבהכ"נ לקיים מצותו ואמנם בעל הברית אינו נאמן בבריתו אשר כרת את המוהל וחזר בו ביני וביני ונתן המצוה לחברה הנ"ל והמוהל הזה צוח כי כרוכיא על מצותו וטרחתו ובשתו וקפץ א' מהמורים ופסק שיתירו ג' את הת"כ לבעל הברית ושוב אין לחוש לכל טענותיו של המוהל הנ"ל. והשיב דהמורה הזה לא טב הורה כי הט"ז לא כתב אלא אם מצא בין כך מוהל הטוב ממנו דלא אסיק אדעתא כו' והטעם פשוט דקיי"ל בתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה ולא קאי באבל וה"נ כתרי תרעי דמי ומש"ה אפי' כשנשבע יש היתר לשבועתו דהיינו פתחו וחרטתו שמצא טוב ממנו אבל הכא דמעיקרא אסיק אדעתיה חברה סנדקאות לית כאן מצא יותר טוב ממנו ויש כאן מחוסר אמנה ואם נשבע אין היתר. ותו דהכא שנשבע ע"ד חבירו וקיבל ממנו טובה שיתן לו שכירות ה' זהובים אין היתר לשבועה זו כ"א מרצון המוהל לדעת ר"מ אלשקר דמייתי ש"ך סימן רכ"א ססק"מ (אין זה מוכרח לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסימן רכ"ו הבאתיו בסימן רכ"ח שם בד"ה שום טובה) ועוד לדעת גדולי הראשונים ת"כ הוא כריתות ברית וחמורה משבועה ואין להתירו כ"כ בנקל. ועוד תינח אם היה מודיע זה להמוהל יום או יומים קודם ולא גרם לו הוצאה וכילוי זמן ליסע ממקומו כו' ותו אפילו היה דר פה בעיר ולא הגיד לו טרם יומו וזה היה מתבייש ברבים אחר שעלה איך ירד וחלילה מזה לא דבר הט"ז כו' ע"כ אומר אני כי המורה הזה הגיס לבו בהוראה ע"ש:

קנין. עבה"ט ועיין בת' חכם צבי סימן ע"א דאחיו של הילד קודם להאפוטרופס ע"ש ונראה לי פשוט דה"ה קרוב אחר. ועיין ב"י מ"ש בשם הר"ר יחיאל דאם הוא מתנה בעודה מעוברת יכול לחזור כו' ועיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן רע"א שפסק ג"כ כדעת הר"ר יחיאל ע"ש. [ועמ"ש בזה בפ"ת לח"מ סימן ר"א ס"ב בד"ה וכן כל דבר]:

כל העור החופה. כתב בספר חמודי דניאל כ"י יש מוהלים שאין חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנין זה ע"י הפריעה וצ"ע מניין להם זה דמשמע בש"ע דלא מהני זה רק שצריך לחתוך כל העור:

גובהה של עטרה. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"א באריכות:

אם הוא בחול. עיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ' שהאריך להוכיח דהעיקר כדעת הרמב"ם שאין צריך לחזור אפי' בחול על ציצין שא"מ לאחר שפירש ולא כדעת הטור וסיים דיפה עשה הרב"י שהשמיט בש"ע דעת הטור אע"פ שהרמ"א מביאו מ"מ בתינוק חלש קצת אע"פ שאין בו משום סכנת נפשות אלא חשש חולי בעלמא ראוי לסמוך ע"ז שלא לחזור ע"צ שא"מ את המילה אפילו בחול לאחר שפירש ע"ש:

צריך לתקן. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ח שהסכים לדעת החכם ספרדי דכל שמעיקרא לא נימול כראוי לא משערינן במתקשה ודלא כש"ך ע"ש:

הואיל ונימול פ"א כהוגן. כתב הט"ז ומסתפקא לי באם נולד מהול והטיפו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן ל"ש לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה דבאותה שעה לא היה לו ערלה כלל כו' אבל אם נולד מהול קצת פשיטא לי שאם אח"כ נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי ע"כ ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ה שכתב דלדידיה פשיטא ליה דבתרווייהו בין בנולד מהול גמור בין בנולד מהול קצת שאע"פ שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר וא"צ שיהא נראה רוב העטרה אלא אפילו בנראה מיעוט העטרה סגי ע"ש ראיותיו:

רק מיעוט. עט"ז סק"ט וש"ך ס"ק י"ב ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי"ג מ"ש בזה:

(סי' רס"ד מעייד' א') שמתו אחיו מחמת מילה. משמע דמומר לערלות אף שאינו להכעיס פסול למול והפר"ח בספרו מ"ה (כת' ג') השיג בזה ודעתו דכל שאינו להכעיס כשר למול כמו דמיקרי בר זביחה לעיל (סי' ב' ס"ב) וע' ת' בית יעקכ (סי' ק"ד) וע' באבן העוזר (א"ח סי' קפ"ט):

(שם בהג"ה) מומר לערלות דינו כעובד כוכבים. תמוה לי דהא מדברי תוס' ממה דהקשו דאמאי לא אמר דא"ב מומר לערלות דלאו בכלל לשמור ברית הוא כדאמרינן בגיטין דמומר לאו בר קשירה הוא ולמ"ד המול ימול איכא הרי דמפשט דמומר לערלה הוי כמאן דמהילי ולר"י כשר וכיון דאנן קיי"ל דאשה כשרה למול כמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור משום דקיי"ל בליכא איש כשרה ועכ"פ אם מלה א"צ להטיף דם ברית וממילא ה"נ במומר לערלות ולומר דתוספות מיירי בלתאבון והרמ"א מיירי בשלא לתאבון דבזה לא כמהילי הוא דז"א דהא גם התוס' ע"כ מיירי בשלא לתאבון דבתאבון הא מקרי בר קשירה כמו דמקרי בר זביחה ולומר דתוס' בשלא לתאבון ושלא להכעיס אלא דאינו חושש למול והרמ"א מיירי בלהכעיס אף דלישנא דהרמ"א דחוק לפרש מ"מ מלשון הש"ך (סק"א) שכתב אבל מתכוין להפר ברית לא משמע דרק במתכוין להפר ברית הוא דפסול אבל לענ"ד א"א לומר כן דאי הרמ"א מיירי בלהכעיס מאי אי' במומר לערלות אף בדבר אחד הא להכעיס הוי מין ומומר לכה"ת וכדאיתא בש"ע לעיל (סי' ב' ס"ד) וביותר דאף במומר לכה"ת נראה דדעת תוס' להכשיר דלפי תירוצם דוקשרתם היינו במקום קשירה (וצ"ל דלתאבון מקרי מקיים קשירה וזביחה כיון דבאם לא ימצא מניעה יקשור ויזבח) אבל מקרי לשמור ברית אם יחפוץ ממילא גם במומר לכה"ת הכי הוא כיון דמצווה בכך ואם ירצה ישמור מקרי בכלל שמירת ברית וא"כ ממילא מוכח דמקרי ג"כ כמאן דמהילי דאל"כ יקשה בהיפוך דלימא א"ב מומר לכה"ת דבכלל לשמור ברית הוא ואינו בכלל המול ימול אע"כ דמקרי ג"כ בכלל המול (ויש נ"מ טובא בההיא דש"ע לעיל (סי' רי"ז) בנדר מערלים ובב"י שם דדייק מלשון רש"י דדוקא מתו מחמת מילה כמאן דמהילי וזהו תמוה דהא עכ"פ לתאבון הוי בכלל מהילי) וא"כ תמוה לי על הרמ"א דעת תוס' בזה (אח"כ ראיתי בביאור הגאון ר"א מווילנא שכתב על הרמ"א מלות קצרות אבל דעת תוס' בהיפוך והיינו דמדברי הדמ"א מוכח דאפילו לר"י פסול דלאו כמהילי ולדברי תוספות אף לרב כשר) עכ"פ כיון דדברי תוספות ברורים דמומר לכה"ת כשר ובא"ז הביא בד"מ מסופק במומר ואפשר דס"ל ג"כ דהוי בכלל מהילי אלא דהספק רק אם קיי"ל כרב או כר"י וא"כ ממילא למה דקיי"ל אשה כשרה ה"נ במומר לכה"ת א"כ עכ"פ בדיעבד במל דדעת מרן דאפילו בעובד כוכבים א"צ להטיף ד"ב יש לסמוך עכ"פ ע"ז במומר ואפשר דגם הרמ"א מדלא כתב תחלה מומר לכה"ת דינו כעובד כוכבים ואח"כ וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ד"ב אפשר דלא מכרע' להרמ"א כן במומר ומ"ש דינו כעובד כוכבים היינו במה דעובד כוכבים לכ"ע פסול אבל לענין עבד ומל לא וצ"ע:

(שם) חזר בו הוי חזרה. ביש"ש ב"ק (פ"ח סי' ס') כתב דאם רגיל ככר ליתן לו המצוה וגם נדר לו ליתן לו לכ"ע א"י לחזור דהוי כמו אסטימתא אלא א"כ נדר לו קודם שנולד הולד ע"ש:

(ס"א בהג"ה) ומהרי"ק שורש ע"ו. ומבואר שם אף דלא נתן להדיא להראשון אלא שהיה רגיל למול את בניו:

(ש"ך סק"ט) ואינו מכוון יפה. ע' תבואות שור בחי' לשבת (דף קל"ז ע"א):

(ש"ך ס"ק י"ב) בשום פעם כהלכתו. ע' ת' ב"ח (סי' ק"כ):

שמתו אחיו כו'. אבל מתכוין להפר ברית לא:

וכן נוהגין כו'. לא ידענא מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם מש"ה נוהגין להדר אחר איש ואם דעתו לומר דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול ונוהגין להדר אחר גדול משום דאשה אינה כשרה למול וכמ"ש הב"ח שזהו דעת הסמ"ק והגמ"ר דאפילו דיעבד במקום שאין איש אין אשה מלה אם כן לא שייך בזה לומר וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג וכמ"ש לעיל סי' ק"צ ס"ק ג' ועוד אפילו נהגו כך היינו משום שאין הנשים יודעות למול וצריך עיון:

וי"א כו'. ובבית יוסף כתב שגם הסברא הראשונה מודה בזה ע"ש:

דינו כעובד כוכבים. כלומר לענין מילה דינו כעובד כוכבים אבל לשאר דברים מומר לערלות לא הוי כעובד כוכבים דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה כדלעיל סימן צ' וקי"ט:

אין חילוק כו'. כלומר ואפי' עובד כוכבים יכול למולו תוך ח':

מיהו אם נשארו ציצין כו'. פי' דאם נשארו ציצין כו' צריך שיגמור כהלכתו דהיינו ליטול הציצין או לפרוע אבל היכא דלא נשאר כלום צריך להטיף דם ברית דמילה דתוך ח' אף שהיה על ידי ישראל לא חשיב מילה כלל אבל אין רוצה לומר דאם לא נשארו ציצין כו' דאין צריך אפילו להטיף דהא תוך ח' לא מיקרי מילה וגם לעיל סי' רס"ב ס"ק ב' העליתי דצריך להטיף אם נמול תוך ח' ותדע דהרי גם בנמול על ידי עובד כוכבים קיימין הכא ובעל ידי עובד כוכבים אף להרב צריך להטיף אלא ודאי לא בא לומר שאין צריך להטיף ודו"ק:

ואין מועיל בזה קנין. דקנין דברים בעלמא הוא תשובת הרא"ש ואפשר דהרא"ש לא קאמר אלא דהב"ד לא יוכלו לכופו אבל מ"מ מודה להר"מ דאית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע ואף על גב דכתב שם וז"ל ואף ע"ג דכתב מהר"מ בתשובה שיש לילך אחר המנהג לא נראה לי כו' היינו דלא הוי קנין משום מנהג כמו שמשמע במרדכי דלעיל בשם מהר"מ דס"ל דמכח מנהג הוי קנין ולא יוכל לחזור בו דומיא דסטימתא דקניא אבל מודה להר"מ שאסור לחזור בו לכתחלה וכן משמע לשונו בתשובה עכ"ל ד"מ:

דהרי אינה שייכה במצות למול את בנה. כדלעיל סי' רס"א:

אפילו במקום אחד כו'. כן הוא בכל ספרי הט"ו וכ"כ המחבר לקמן סי' רס"ו ס"ב ואינו מכוון יפה ונראה לי דהכי פירושו אפי' במקום אחד וכ"ש אם רוב גובהה חופה בכמה מקומות ויותר נראה דהאי אפילו מהופך הוא וכך צ"ל אם נשאר מהעור עור החופה אפילו את רוב גובהה במקום אחד ור"ל כ"ש רוב היקפה וכ"כ רש"י ל"ת מתני' רוב היקפה אלא אפי' רוב גובהה במקום אחד עכ"ל וכן הוא הלשון ברמזים ואפילו בשר החופה את רוב גובה העטרה מעכב המילה עד כאן וכ"כ המחבר בא"ח ר"ס של"א ואלו הן המעכבין בשר החופה אפילו רוב גובהה של עטרה במקום אחד עד כאן וכתב בית יוסף בשם חכם אחד ספרדי דעטרה דלגבי מילה הוא הבשר אשר בראש הגיד כולו ועיקר מצותו לגלות כל העטרה עם החוט הסובב שהיא עיקרה ואית בה תרי גווני עיכוב חד בשר החופה רוב היקפה אע"ג דליכא רוב גובהה ורוב גובהה נמי אע"ג דליכא רוב היקפה ונראה שבין שהציצין חופין רוב גובה ראש הגיד במקום אחד או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב היקפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע"פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמות שהיה וצריך למולו שנית עד כאן ומביאו ד"מ וכ"כ הב"ח:

אם הוא בחול. ואם הוא בשבת ע"ל סי' רס"ו ס"ב:

צריך לתקן ריבוי הבשר כו'. משמע לכאורה דהיינו דמתקנו וחותך משום רבוי הבשר אבל מדברי הרמב"ם פרק ב' מהלכות מילה נראה שאין צריך לחתוך כלום כיון שנראה נמול בעת הקישוי אלא שיש לתקנו דהיינו לטרוח עם הקטן ולדחוק העור לאחוריו ולקשור אותו שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד ולא תחזור למטה ואם אי אפשר בדרך זה אין צריך לחתוך כלום וכ"כ בת"ה סימן רס"ד וכ"פ הב"ח:

הואיל ונימול פעם אחת כהוגן. כלומר ול"ד לדלעיל סעיף ה' דצריך שיהא רוב העטרה מגולה משום דהתם עדיין לא נימול כהלכתו אבל הכא שכבר מהול כהלכתו מן התורה אפילו לא היה נראה מהול כל עיקר אף כשמתקשה לא היה נקרא ערל רק מדרבנן הואיל ונראה מהול רק בראש העטרה ולמטה קצת נראה מהול קרינן ביה וכך כתב בת"ה סי' רס"ד וכתב הב"ח מיהו היכא שנולד מהול אבל לא לגמרי שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב היקפה אפי' כבר הטיף ממנו דם ברית ביום ח' ללידתו כיון שאחר כך אף כשמתקשה אינו נראה אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה עטרה או רוב היקפה צריך למולו ולחתוך כל הבשר מכאן ומכאן עד שיהא נראה נימול לגמרי בעת קישוי ודא"צ לחתוך כלום אלא כשנמולו תחלה כהלכתן אבל זה שלא נימול כלל דינו כתינוק שנמול ויש ציצין החופין את רוב גובהה של העטרה דמעכבין את המילה דכך לי זה שנולד כך כמו אם נחתכה הערלה בשעת המילה והציצין חופין רוב גובהה דזה וזה לא נחתך עורו בשום פעם כהלכתו. וכב"י בשם חכם ספרדי נראה שהחמיר יותר שכ' שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לבני המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אף שלא בשעת הקשוי כו' הרי שהחמיר דבמי שלא נימול תחלה כהלכתה צריך לחתוך הבשר עד שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת הקשוי וכך הורתי הלכה למעשה ע"כ ולי דברי החכם זה צ"ע דגרסינן בירושלמי פרק ר"א דמילה אמתניתין דאלו הן ציצין המעכבין את המילה ר' אבינא בשם ר' ירמיה אמר בחופה רוב גובהה של עטרה כו' ר' טבי בשם ר' שמואל אומר בודקים אותו בשעה שמתקשה ע"כ אלמא דבלא נימול כהלכתו נמי אמר שמואל בודקים אותו בשעה שמתקשה וצ"ע:

וערל ישראל. פי' והוא קטן שא"א לו להיות נימול אבל אם אפשר לו להיות נימול עכשיו אע"פ שבקטנותו לא היה אפשר ודאי אין לו למול אחרים:

וי"א דאשה כו'. בגמרא פליגי בטעם דעובד כוכבים לא ימול רב אמר משום ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן אמר דכתיב המול ימול המל הוא ימול מאי בינייהו א"ב אשה לרב ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולר"י איכא דאיתתא כמאן דמהיל' דמיא ופסק הי"א כרב:

אין צריך לחזור כו'. דלא מצינו בתורה מילה לשמה:

אם נשארו ציצין כו'. זהו מתשובת הרשב"א בבית יוסף ומשמע שאם לא נשארו ציצין אין צורך לישראל לעשות שום דבר אחר כך ביום ח' והיינו כדעה שפסק בעל הש"ע באם מל העובד כוכבים לישראל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית והיינו שאפילו להטיף א"צ וזהו עיקר רבותא של רשב"א דאם לא כן למה לו לרשב"א לכתוב האי מילתא דהא אם נשארו בו ציצין פשיטא הוא אלא דאתי לדיוק דבלא נשאר אין צריך כלום ואם כן כיון שפסק רמ"א כי"א דחייבים לחזור ולהטיף כו' גם כאן צריך להטיף דם ברית ביום הח' אפילו בלא נשארו ציצין ולא היה לו לרמ"א לכתוב האי מילתא דאם נשארו ציצין כו':

אסור לחזור בו. משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע כ"כ בית יוסף בשם ר"ת ונראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו ומכל מקום אם נשבע להראשון לא סמכינן על סברא זאת אם לא שיתירו לו השבועה ומיהו היתר ודאי מהני. כן נראה לי:

ואין מועיל בזה קנין. דקנין דברים הוא ואינו חל:

כופין אותו לקיים. מכל מקום אם יש לו היתר על השבועה ודאי יכול להתיר שבועתו על ידי שלשה כשאר היתר שבועות. כנ"ל פשוט:

עד שתתגלה העטרה. בב"י מביא בשם חכמי ספרד מחלוקת איזה מיקרי עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לענין מצות מילה צריך לגלות שניהם רוב הבשר ורוב חוט הסובב:

צריך לתקן רבוי הבשר. פירוש ע"י שימשך העור כו' וכמ"ש אחר זה ואותה הג"ה היא פירוש לדברי השולחן ערוך שלפניה והטעם הוא דמן התורה כיון שנימול פעם אחת כהוגן שוב אין צריך למולו שנית אפילו אם אח"כ חזרה ונתכסה אפילו כולו אפילו בשעת קישויו אלא מדרבנן הוא דהצריכו למול שנית והיינו דוקא באם נראה עכשיו כערל לגמרי אז צריך לחתוך העור המכסה אבל אם נראה עכשיו מהול קצת אף ע"פ שלא נראה מן העטרה אלא בראשה כמו שליש אפילו כשמתקשה אין צריך לחתוך אחר כך כלום אלא מתקנו ע"י דחיקת העור לאחוריה ולא כמשמע מפרש"י שגם בזה צריך לתקן על ידי חיתוך העור כ"פ בת"ה סי' רס"ד ועיקר ראייתו מדכתב הרמב"ם אם בעת הקישוי לא נראה מהול חוזרין וקוצצין מהבשר המדולדל כו' דהיינו אם לא נראה מהול כלל ואין מזה הוכחה דכל שלא נימול כדינו מיקרי אינו מהול ועוד מביא ראיה מדלא נקטו הא"ז והסמ"ק והאשר"י הך מילתא דצריך לתקן מפני מראית עין אם נראה מהול כשמתקשה אנא ודאי דאותו תיקון לא קאי אלא לענין תרומה אבל לענין מילת קטן א"צ שום תיקון אם נראה מהול קצת גם זה צ"ע דהא באשר"י וטור וש"ע הביאו זה משמע דבעינן תיקון באיזמל מפני מראית עין וגם לפי דעת ת"ה יש חשש שאפשר ג"כ לחוש הרבה פעמים שהמוהל טעה בשעת המילה וסובר שכבר מל כראוי ופרע כראוי ובאמת לא פרע כראוי כי יש מקום לטעות לפעמים שיש בנמצא עור דק מאד אחר החיתוך כמו שלימל בל"א והוא כמו ליחה בעלמא ופורע אותו השלימל ועיקר הפריעה קיימת וראיתי מוהלים שטעו בזה וע"כ צריך שבכל מילה יהיו שם עוד מוהלים אחרים שיראו היטב הפריעה אם היא כהוגן ונ"מ לענין אם אחר כך חזר ונתכסה אם נימא שכבר יצא ידי מילה כראוי מן התורה כמו שזכרנו ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפי' אחר הקישוי מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן אין שייך לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה דבאותה שעה לא היה לו ערלה כלל ודמי לכיסוי הדם דאמרינן בפרק כיסוי הדם דכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות ה"נ ממש כן הוא דלא אכפת לן במה שלא היה ראוי לימול בשעתו דמ"מ החיוב בא עליו אחר כך אפילו מן התורה א"ד דשאני הכא דמן התורה אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ אבל אם היה נולד מהול קצת פשיטא לי שאחר כך אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי עדיין:

(סי' רס"ד ס"א בהג"ה) מומר לכה"ת או וכו' לערלות דינו כעובד כוכבים. בס' אה"ע *) חולק על הג"ה ובחי' לאו"ח סי' קפ"ט כתבתי ליישב ולקיים פסק הג"ה:

(שם) אם נתן המילה והסנדק לאחד אסור לחזור בו. מיהו אם חזר בו הוי חזרה ואין מועיל בזה קבול על קנין דקנין דברים בעלמא הוא. ש"ך בשם תשו' הרא"ש כלל ב'. וכתב עוד בשם ד"מ דאפשר דהרא"ש לא קאמר אלא דהב"ד לא יוכלו לכופו אבל מ"מ מודה להר"ם דאית בי' משום שארית ישראל וגו' לא ידברו כזב ואסור לחזור בו ומותר לקרותו רשע ע"כ. ונראה שלא ראה תשובת הרא"ש הנוספות בדפוס שכ' בהדיא בכלל ק"ב דמותר לחזור ואין בזה משום מחוסר אמנה ואפשר שלא נדפסה עדיין בימי הש"ך ומבואר שם דה"ה בכל דבר דלא שייך ביה קנין כגון דבר שלב"ל אין בו משום מחוסר אמנה מיהו לענין זה עדיף דבר שב"ל דמהני בו קנין היכי דנהגו כגון גבי חכירות כמ"ש בתשו' כלל י"ג דקנין חכירות לאו מד"ת הוא משום דהוו דבר שב"ל אלא שנהגו להקנות. ואלו בכאן לא מהני מנהג לדעת הרא"ש משום שהוא קנין דברים. א"נ דזהו דבר שאינו מצוי ובכה"ג ל"ש מנהג ונראה דגם המהרש"ל לזה נתכוון בפ' החובל דדוקא כאן ל"מ מנהג ודלא כבעל קצה"ח בסי' קכ"ו ור"א שהביא שם דברי המרדכי פ' הבונה בסתם דא"מ לקנות דשב"ל:

(ס"א בהג"ה) אבל אם נשבע לו היו כופין אותו שיקיים. כ' הט"ז מ"מ אם יש לו היתר על השבועה יכול להתיר ע"י ג'. ועי' בח"מ סי' ר"ט: