שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ח: דין המתפיס בצדקה. ובו י"ג סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין המתפיס בצדקה. ובו י"ג סעיפים:
המתפיס בצדקה הרי זה כמתפיס בנדר כיצד היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר הרי זה כזה (הרי זה) צדקה: הגה אל יאמר אדם סלע זה להקדש אלא לצדקה (מרדכי ריש פ"ק דעבודת כוכבים וב"י ס"ס רנ"ט בשם הג"א שם וכל בו) ומ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים (ב"י בשם הרמב"ן ותשו' רשב"א סי' תשס"ב) מיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש אין לו תקנה ליהנות ממנו וצריך לשאול לחכם ומתירין לו בחרטה כשאר נדר (הגהות אשיר"י שם):

המפריש סלע ואמר הרי זה צדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה (ואם רצה לומר על סלע זה והוציא בשפתיו על אחר הוי טעות ואינו כלום) (שם בהגהות אשיר"י):

הנודר צדקה ואינו יודע כמה נדר מרבה ליתן עד שיאמר לא לכל כך נתכוונתי:

האומר תנו ק' ק' זוז או ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם: הגה ואם רגיל בשתים יתן לשתיהם (טור) האומר ליתן שמן למאור יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן רס"ח):

האומר תנו ק' ק' זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר שהוא דר בה: הגה ועיין לעיל סימן רנ"א סעיף ה' וכל זה מן הסתם אבל במקום שיודעים כוונתו שלא כיוון לעניי אותה העיר לבד כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים הולכים אחר זה ואפילו נדר סתם הולכים אחר המנהג ויחלקו יורשיהם הצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם אפילו אינם בעירם ואפילו היתה אותה צדקה מונחת ומופקדת ביד אחר יתנו אותה ליורשים ויודיעום שכך נדר (מרדכי פ"ק דב"ב) המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנם לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים ויוכל הגבאי לתבעו דמקרי ממון שיש לו תובעים (מרדכי פרק בני העיר בשם מהר"ם) אבל מי שהקדיש ממון הרבה ומינה עליהם יורשיו לחלקו כפי הטוב בעיניהם אפי' לעניי עיר אחרת מקרי ממון שאין לו תובעים ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותן ולתבען שיקיימו צוואת המת ואע"ג דעוברים וגוזלים העניים מכל מקום מקרי ממון שאין לו תובעים הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצה (ב"י בסי' רנ"ט בשם תשובת הרשב"א) ואפילו היו האפוטרופסים שנים ומת אחד מהן אין הקהל יכולין למנות אחר אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן (שם ושם) ועיין בח"ה סי' ש"א ואפי' בצדקה של בני עיר אין אדם יכול לתבוע צדקה אלא אם כן יש לו הרשאה מן הגבאי או טובי העיר המקדיש מנה לצדקה ואין לו לשלם מסדרין לו כמו לשאר בעל חוב (ב"י בשם ס"ה שער א'):

הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו:

אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא בד"א במטלטלין אבל קרקע שגזלה אחד וכפר בה אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה ואע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה: הגה אם יש לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד הלואתו אינו יכול להקדיש והמותר יכול להקדיש (מרדכי פ' המוכר) וי"א דאפילו המותר אינו יכול להקדיש (תא"ו ני"ט) המקדיש שטר חוב צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט (ב"י סי' רנ"ט בשם תשובת הרשב"א):

אם יש לו חוב על אחד ואומר יהיה להקדש או לצדקה אינו כלום אבל אם אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו וליתנו כשיבא לידו ואפי' האומר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני הגבאי או בפני טובי העיר (או אדם חשוב שבעיר) (ב"י בשם ר"י) זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתם והרי הוא צדקה ואינו יכול לחזור בו ואסור לשנותו:

המכה את חבירו או חרפו בענין שחייב לפי תקנת העיר ה' זהובים ואמר בפני הגבאי או בפני טובי העיר איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה ואחר כך פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס:

נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה ועשאו חייב ליתן:

איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש והעמידו קנסות על ככה לצדקה ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש יש מי שאומר שפטורים מהקנסות (והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה):

אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו:

האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו (דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרי' ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט) (ר"ן פ"ק דקדושין ובהגהות אשיר"י) אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה ואחר כך הוקר יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף: הגה אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה אלא דאם אמר היו כופין אותו לקיים (מרדכי פ"ק דקדושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה ומה"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית) וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום (הרא"ש כלל י"ג) והעיקר כסברא הראשונה (ועיין בחושן המשפט סי' רי"ב):

תקנה. אפי' ע"י פדיון ונאסר על כל העולם מיהו היינו דוקא בהקדש מטלטלים אבל קרקע יש לו פדיון ודעת הרי"ף והרמב"ם דאפילו מטלטלים יש להם פדיון בדבר מועט עכ"ל הש"ך:

טעות. פירש הש"ך דאותו שהוציא בפיו בטעות אינו כלום לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי"ג בהג"ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום עכ"ל:

דר. כ' הב"ח ואם אין לו קביעות דירה בשום עיר אלא לפעמים בעיר זו ופעמים באחרת ינתנו לעניי העיר שהיה בה בשעה שנדר:

ומופקדת. כ' הש"ך ואפי' יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדר צדקה זו ואפי' הוא גבאי וידו יד עניים יתנו אותו ליורשים וכו' והט"ז כ' דהך ביד אחר שכתב רמ"א ר"ל שאחר מיתה של הנותן בא לידו או בחיים ודרך פקדון בעלמא אבל אם אומר שבא לידו באופן זה שיתננו לצדקה ודאי נאמן ומצוה לקיים דברי המת וכמ"ש בח"מ סי' רנ"ב:

בהדיוט. וכמ"ש בח"מ סי' ס"ו ונראה שהמקדיש ש"ח וחזר ומחלו מחול כמו במוכר ש"ח להדיוט שם סכ"ג וע"ש עכ"ל הש"ך:

כלום. כיון שאינו ברשותו ואם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדש הוי הקדש כשיקחנה ממנו הואיל ובידו להקדישו מעכשיו אבל אם כבר מכרה וא"ל שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנו ממך תקדש ולקחה ממנו אח"כ לא הוי הקדש שלא היה בידו להקדישה אז ואפי' אומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש לכשיפדנה הואיל ובידו לפדותה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שהרי היא משועבדת למלוה כל זה מתבאר מש"ס דכתובות. ש"ך:

כשיבא. וה"ה אפי' אומר כן על דבר שלב"ל חייב לקיימו כמ"ש בח"מ סי' רי"ז ס"ז בהג"ה. ש"ך:

לשנותו. וכ' בתשו' הרשב"א ואפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אינו רשאי דה"ל כאילו בא ליד גבאי:

לצדקה. כ' הש"ך וה"ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז סי"ט והט"ז כ' וז"ל ומ"מ מביא בד"מ תשו' הרשב"א בא' שאמר אם אשחק אתן לשר כך וכך ולהקדש כך וכך הואיל דהוי אסמכתא גבי הדיוט הוי אסמכתא לגבי הקדש ג"כ ונראה שזה דומה לקני את וחמור דלא קנה כמ"ש בח"מ סי' ר"י עכ"ל:

דברים. כשמחלו זה לזה פטורים מהקנס וע"ל ס"ס רל"ב:

לחזור. כ' הש"ך דבצדקה אינו מועיל מתנה ע"מ להחזיר שכבר זכו בו העניים רק אם נשבע ליתן מתנה לחבירו שאינו עני יכול ליתן ע"מ להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל סוף סימן רל"ח:

לשון הטור וכ"כ רמב"ם ריש פ"ח מפשיטותא דגמרא שם בנדרים דף ו' ע"א:

שם ושם מבעיא דרב פפא ונפשטא באת"ל כדעת הרמב"ם והרא"ש כ' שם בפסקיו כיון דלא נפשטא אזלינן לחומרא וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ושכן נראה דעת הרשב"א והקשה על זה מכמה גמרות והוכיח בראיות דממון עניים לא מקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא:

שם בשם הרמב"ם ושם ממשנה מנחות דף ק"ו ע"ב לענין נודר להקדש:

תוספתא בפ"ט דב"ק ובפ"ג דב"ב וכתבו עוד הטור והמחבר בח"מ סי' רנ"ג:

מרדכי בפ"ק דב"ב:

שם בתוספתא:
(°) כ' הרב ט"ז וכבר נהגו בקהלות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפוטרופסים ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד א' מהם:

הרי"ף מברייתא בפיך זו צדקה בב"ק ריש פ"ד וכ"כ בש"ע וכתב הרשב"א בתשו' ע"ז דאע"ג דממון שאין לו תובעין הוא דכי תבע ליה האי עני אמר לעני אחרינא יהיבנא ליה מ"מ חיובי מחייב לשמים ליתן משום בפיך זו צדקה:

טור בשם י"א מדברי הרא"ש אביו בתשו' כלל י"ב:

שם ושם:

לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין מעובדא דההוא מסותא ב"מ דף ו' ע"ב:

מעובדא דההוא גברא דאייתי קרי וכו' ב"ב דף פ"ח ע"ב:

ממימרא דרב וכדמפרש בגמ' שם בב"מ:

מימרא דרבי יוחנן שם:

טור וכ"כ נ"י בשם הר"ן אהך מימרא דרבי יוחנן:

שם וכ"כ התוספות והרא"ש והרשב"א בב"ק דף ל"ו ע"ב אהא דיד עניים אנן וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מה' ערכין:

מעובדא דההוא גברא דתקע לחבריה וכו' שם בב"ק:

רבינו ירוחם וכ' הב"י שכן נראה מברייתא דהיתומים אינם צריכים פרוזבול וכו' שם דף ל"ז ע"א:

הרא"ש בתשובה כלל י"ג וכ"כ רבינו ירוחם בשם ה"ר דוד כהן מעובדא דלעיל:

בתשו' הרא"ש שם ושכן כתב הר"מ בתשובה והוא במרדכי ריש פ"ד דב"ק וכ"כ בת' להרמב"ם סי' קפ"ג וכן הכריע מהר"ר איסרלן בכתביו ובשם שאר פוסקים ועיין בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ט:

ת"ה סי' שי"א ופי' שם דלא העמידו הקנסות אלא שלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע חבירו מה לקהל עליהם והביא ראיות לדבריו:

מרדכי פ"ק דב"ב מהירושלמי (ורי"ף ורא"ש וש"פ)

הגהו' אשיר"י בפ"ה דב"ב:

המתפיס כו'. שצדקה הוא כהקדש וכמ"ש בנדרים ז' א' כיון דאתקוש כו' א"ר כו' את"ל כו' ופסקו הגאונים והרמב"ם כאת"ל וכמ"ש הר"נ שם וכמ"ש בס"ב:

אל יאמר כו'. כמ"ש בעבודת כוכבים י"ג א' וש"מ אין מקדישין כו' ואם הקדיש כו' וז"ש מיהו אם כו':

ומ"מ אם כו'. דעכשיו דעת המקדיש הוא לצדקה כיון שאין הקדש ב"ה עתה וכמ"ש בספ"ב דנדרים סתם נדרים כו' רי"א סתם כו' שאין אנשי גליל כו' ובפ"ג דתענית (כ"ד א') ה"ה עליך הקדש ואין לך בהן כו':

וצריך כו' ומתירין כו'. דקי"ל דנשאלין על ההקדשות כמ"ש בערכין כ"ג א':

ואם ר"ל כו'. כמש"ש ובפ"ה דנזיר דהקדש טעות אינו הקדש ואמרינן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר כו' ובנזיר שם דינר זהב שיעלה כו':

האומר תנו כו' ואם רגיל כו' האומר תנו כו'. תוספתא פי"א דב"ק והביאה הרשב"ם בב"ב מ"ג ב' (והרי"ף שם) והרא"ש שם סנ"ו:

האומר ליתן כו'. דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א כמ"ש בנדרים בכמה מקומות ובלשון ב"א הוא לבה"כ. שם:

וכ"ז כו'. דלעולם הולכין אחר כוונת הנודר כמ"ש בנדרים נ"ה ב' ס"ג ב' וש"מ:

ואפי' נדר כו'. דדעת הנודר על המנהג מסתמא וכמש"ש נ"ג א' מ"ט א' וש"מ:

ואפי' היתה כו'. דממון שא"ל תובעים וא"י להוציא מידן וטובת הנאה שלהם ועתוס' דחולין קל"א א' ד"ה יש כו':

המחייב כו'. כנ"ל בש"ע האומר כו' וכפ"ד דמגילה (כ"ז א') יחיד שפסק כו' ואפי' בבני העיר כו' אמרינן דמביאים כו' ומפרנסים עניי עירם דוקא וכנ"ל סי' רנ"ו ס"ו:

אבל מי כו'. כמ"ש בחולין שם ובספ"ה דב"ק:

ואפי' כו'. כנ"ל ס"ס רנ"ז:

ואפי' בצדקה כו'. דממון שי"ל תובעין הוא דהגבאי תובע הוא וכמ"ש בב"ק שם עניי כו' וה"ה בגבאי העיר ועיין בח"מ סי' ש"א ס"ו מ"מ דוקא הגבאי או המורשה:

המקדיש מנה כו'. כמו בהקדש בב"מ קי"ד א':

אא"כ כו'. כנ"ל ס"א:

ואם הגיע כו'. כמ"ש בתרומה בנדרים נ"ט א'. שם:

אין אדם כו'. ב"מ ו' א' את"ל תקפה כו' את"ל כו' ושם ז' א' מאי הוה כו':

אבל אם לא כו'. רי"ף ורא"ש שם וש"פ ועבה"ג ועתוס' שם ד"ה הקדישה כו' ובב"ק ע' א' ד"ה לא כו' ובשבועות ל"ג ב' ד"ה היכא דלא כו' ובבכורות מ"ט א' ד"ה ה"מ כו' וש"מ:

בד"א כו'. שם ז' א':

הגוזל כו'. שם:

אם יש כו' וי"א כו'. ממ"ש בפ"ה דכתובות (נ"ט ב') ובסוף נדרים שדה זו שמשכנתי לך כו' וע"ל סי' רכ"א ס"ז וממשכן כו' ומש"ש:
(ליקוט) אם יש כו' וי"א כו' מההיא דסוף נדרים שדה זו כו' וראית סברא ראשונה מההיא דערכין כ"א וב"מ ע"ג ב' ועתו' ד"ה השתא כו' (ע"כ):

המקדיש שט"ח. דגוף השטרות אינן ממון והחוב א"י להקדיש כמ"ש בס"ח. שם:

אם יש כו' אבל כו'. עתוס' דב"ק ל"ו ב' ד"ה יד כו' וכ"כ שם הרי"ף וש"פ:

ואפי' האומר כו'. גמ' שם:

או בפני כו'. ממש"ש דאר"י א"ש יתומים כו' ר"ג וב"ד כו':

ואסור לשנותו. שם בתוס' ור"ת פי' כו':

המכה כו'. למד מהנ"ל:

נדר כו'. עבה"מ סי' ר"ז סי"ט מש"ש:

איש כו'. עש"ך ס"ק כ"ג:

אמר ליתן כו'. ירושלמי פ"ד דב"מ הלכה ב' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן לחבירו מתנה ובקש לחזור בו חוזר כו' הדא דתימר בעשיר אבל בעני נעשה נדר רב מפקיד לשמעיה אי אימור לך תתן מתנה לב"נ אין הוה מסכן הב ליה מיד ואין עתיר אמליך בי תניינות והביאו הרי"ף והרא"ש וש"פ שם ובח"מ סי' רמ"ג ס"ב:

האומר כו'. ב"ב קל"ג ב' לא תשיימי את כו':

(ליקוט) דכל כו'. שהר"נ הקשה בקדושין כ"ח ב' ל"ל לרשות הגבוה בכסף ואמר גזבר שנתן מעות בבהמה כו' הא בלא"ה אמירתו לגבוה כו' ותירץ דלא אמרינן אמירתו לגבוה כו' אלא בדאיכא רווחא להקדש וכמ"ש ברפ"ח דערכין חזר בו של חמשים כו' חזר בו כו' אבל על השאר לא דל"ל רווחא להקדש וכן משמע כל הסוגיא שם ע"ש ובזה מתורץ קושית תוס' דקדושין שם ד"ה משכו כו' וא"ת כו' אבל לפי מ"ש ניחא כיון דבשעתו לא היה רווחא להקדש וכ"כ הר"נ שם דז"ש שם פדאו במאתים ולא כו' דדוקא פדאו כו' אבל בדיבורא בעלמא לא וכמש"ו בש"ע אבל כו' וכ"ה תירוץ השני בתו' שם ולמדו צדקה מהקדש כמ"ש הר"נ שם דהא אמרינן בפיך זו צדקה ובפ"ק דנדרים (ז' א') את"ל יש יד כו' ופסקו הראשונים כאת"ל (ע"כ):

אבל כו'. קדושין כ"ט א' משכו במאתים כו' לא יהא כח כו' דוקא משכו ומשום לא יהא כו' ועתוס' שם ד"ה משכו כו' א"נ י"ל כו':

אם חשב כו'. כמ"ש בפ"ג דשבועות (כ"ו ב') ורפ"ב דקדושין ומ"ש בפ"ק דקדושין (כ"ח ב') שם אמירתו לגבוה דוקא אמירה וכן בברייתא שם כיצד האומר כו' משום דהתם מיירי שכופין אותו ב"ד לתת ואין אנו יודעין מחשבתו עד שיאמר. מרדכי פ"ק דקדושין וז"ש הרב אלא דאם כו' ואיני יודע למה כתבו:

וי"א כו'. דדוקא בתרומה וקדשים וכמש"ש ושם וסברא ראשונה ס"ל דצדקה ה"ה כקדשים וכמש"ל ס"א ועבח"מ סי' רי"ב ס"ח ומש"ש:
(ליקוט) וי"א דאם כו'. עח"מ סי' ש"א ס"א וס"ו דאין צדקה כהקדש ולעיל סי' ק"ס סי"ח דריבית קצוצה אסור ועמש"ש (ע"כ):

המתפיס בצדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ח סימן קכ"ז בד"ה מיהו אין הדברים. שכתב דאין אדם יכול לעשות שליח שיקדיש איזה דבר להקדש דדיבור של הקדש מילי נינהו ולא מימסרי לשליח ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך לתמוה עליו דמה דאמרינן מילי לא מימסרי לשליח היינו שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו אבל השליח הראשון יכול להיות גם לדברים בעלמא ע"ש וע' בספרו שו"ת שיבת ציון סימן צ"ד וצ"ה מ"ש עוד בזה ועיין בשער המלך סוף פ"ו מהלכות אישות מה שתמה עוד על מהרי"ט הנ"ל:

ומ"מ אם אמר. עיין בתשובת הראנ"ח חלק ב' סי' צ"ט מה שכתב בזה:

להקדש. עיין בתשובת הרשב"ש סי' שס"א שכתב בשם אביו הרשב"ץ ז"ל דאפי' באומר הקדש לשמים הוא לעניים וראיה מעובדא דר' אלעזר בן ברתותא ע"ש:

לצדקה. ע' בתשו' ר"ל בן חביב סימן ג' שנסתפק על מי שהקדיש גופו או שאמר דמי עלי בזמנינו זה או שהקדיש קרקע סתם שהמעות הם לעניים או שהקדיש גופו או קרקע בפירוש לעניים אם יהיה דינו שוה בכל למי שהקדיש בזמן הבית וכמו שאז כששמין אותו כמה שוה היה צריך שישומו אותו בעשרה וא' מהם כהן כן בזה"ז או לא והעלה דדוקא אז היה צריך עשרה משום גזה"כ דכתיב עשרה פעמים כהן אבל בהקדש עניים או מצוה אחרת א"צ רק ג' דומיא דדיני חבלות אך לפי שלא מצאתי עדיין ראיה ברורה לזה איני סומך לענין מעשה ואם דבר כזה היה בא לידי הייתי מחמיר והייתי שם הקרקע או האיש בעשרה וא' מהם כהן. ולענין איך יהיה האיש נישום העלה דאומדין אותו כפי מה ששוה בשעת השומא לא כפי מה שהיה שוה בשעת הנדר. וכ' עוד במי שאמר דמי רביע גופי עלי או שהיה מקדיש רביע גופו חייב לפרוע דמי כל גופו שישומו אותו כעבד. ואפי' לא אמר הרי עלי רביע גופי אלא הריני נודר לתת רביע גופי ואפילו לא אמר לתת (דבר זה כ' הבה"ט בשמו לעיל סי' ר"ו סק"ט) חייב לקיים נדרו כיון שהוא נדר למצוה ובפרט אם נדר בעת צרה ע"ש:

צדקה ואינו יודע. [עיין בתשובת חתם סופר סימן ר"מ בא' שעלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה אחת מהח"ק שבעיר ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניי עיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל ביקור חולים והוא נדר לא' מהם ושכח לאיזה מהם פרט ואחר אריכת פלפולו מסיק דמשום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק והיינו שאנו מודים לו כך אבל פשיטא שא"א לכופו ע"ז אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק ע"ש ועמ"ש סימן רנ"ט סק"ח]:

הרשאה. בספר חכמת אדם כלל קל"ג כתב דזה דוקא לתבוע צדקה הנהוג ליתן אבל המשתדל אצל אנשים שיתנדבו ליתן לידו אין הגבאים יכולים למחות אפילו אם אומרים שע"י זה ימעטו ליתן צדקה בסתר ע"ש:

א"י לחזור. עיין בתשובות ושב הכהן סימן י"ח שנסתפק מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כדי דבור או לא והעלה דגם גבי צדקה הוי אמירתו כמסירה להדיוט ממש ולכן א"י לחזור תכ"ד כמו גבי הקדש ע"ש ובסימן פ"ה ובספר פתח הבית סימן ל"ג באריכות ועיין בתשובות פני אריה סי' מ"א שנשאל במי שנדר מתנה לעני ואח"כ נתעשר העני קודם שבא המתנה לידו אם יכול לחזור בו והשיב דאם שלח המעות ביד אחד שיתן להעני והוא זכה בו רגע אחד לשם המקבל בעודו עני שוב א"י לחזור בו בשום אופן אבל אם לא שלח המעות עדיין ואפילו צוה לאחד שיתן לו משלו עבורו יכול לשאול על נדרו ע"י חרטה גמורה בעיקר הנדר אבל על ידי פתח שיאמר אילו ידעתי שיתעשר לא הייתי נודר אין מתירין לו דהוי נולד אך אם הנודר לא ישאל על נדרו צריך ליתן כל מה שנדר ליד פלוני המקבל ואפילו לאחרו אינו רשאי אמנם המקבל לא יהנה באותה מתנה שי"ל שזה בכלל מי שא"צ ליטול ונוטל אלא יתנהו לעני אחר אמנם יכול ליתנה לאיזה עני שירצה או לאחד מקרוביו העניים ע"ש. ובסימן מ"ב שם כתב דאם בשעה שנדר אמר שהוא נודר סך זה לפלוני לפי שהוא עני א"צ התרה שזה דומה למ"ש לעיל סימן רל"ב סעיף י"ט ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ז שאלה כיוצא בה בנדון יתומים שהתנדבו יחידי סגולה ליתן להם סך קצוב לכל שנה משך ג' שנים וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת אמם של היתומים לאיש אמיד באופן שהיתומים אינם צריכים לנדבת היחידים ע"כ ממאנים לתת עוד קצבתם ומהם יש יחידים שאינם רוצים לחזור ממוצא שפתם לצדקה אך רוצים ליתן לקרובים עניים אחרים אם צריכים התרה. והאריך בענין מחלוקת הרשב"א והרא"ש בגבו לצורך שבוי ומת (הנזכר לעיל סי' רנ"ג ס"ז) והעלה דעכ"פ היכא דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת לית דין ולית דיין דאפילו התרה א"צ ע"כ בנ"ד אע"פ שכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה הג' שעדיין לא גבו לא מבעיא אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדי אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדרו כו' ע"ש]:

נשאל לחכם. עיין בת' רדב"ז ח"א סימן קל"ד שכתב שהחכם המתיר נדר זה היה חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר. וכ' עוד שם דאם אמר הנודר התרתי את נדרי אין כח בב"ד לכופו ומ"מ אם ראו ב"ד שהוא מערים מחייבין אותו ליתן ואומרים לו בפני מי התרת נדרך אם אמר בפני פלוני שואלין אותו ואם אמר בפני פלוני והלך לו למד"ה יש לחייבו ליתן דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזקינן ע"ש עוד:

ליד הגבאי. עיין בח"מ סימן קכ"ה בסמ"ע ס"ק כ"ה ובש"ך ס"ק כ"ז מבואר שם דאם הוציאו מידו ונתנו לאחר אף שאינו גבאי צדקה קבוע ג"כ לא מצי למיתשל עליה ועיין באורים ותומים שם סק"ח שהוא מסופק בזה וכתב מאחר דבי"ד סימן רנ"ח נקט הטור והמחבר שבא ליד גזבר אולי דוקא בגזבר שחשוב כיד עניים אבל בנותן לאדם אחר אפשר דמצי למיתשל הואיל ואמר תן ולא אמר זכי הוי זה רק כשלוחו של נותן וידו כיד הנותן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' נ' מ"ש על דבריו וכתב שם דמה שיש חילוק בין גבאי לאחר דוקא אם הנותן קורא בשם ואומר הולך מנה זו לפלוני העני בזה יש מקום לספיקו של האו"ת אבל אם מסר מנה לאדם אף שאינו גבאי קבוע ואמר תן מנה זו לעניים כפי רצונך בזה באמת נעשה כגבאי צדקה למעות אלו כיון שיש לו טובת הנאה לחלק לעניים כפי רצונו ואין לו דין שליח אלא דין גבאי ממש. וע"ש עוד שכתב דזה פשיטא אם אומר סלע זו לצדקה ולקח הסלע מתוך מעותיו והניח לתוך מעות צדקה אשר יש לו ולא הוציא מרשותו דודאי יש לו התרה בשאלה ולא אמרינן הואיל ועשה מעשה שהניח הסלע בין מעות צדקה לא אתי דבור ומבטל מעשה ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סי' קנ"ד שנשאל באחד שמסר לאחד סחורה בעד מאה זהובים למכור וליתן המעות לצדקה ואח"כ החזיר לו המקבל הסחורה מפני שלא רצה לטפל במכירת הסחורה ואח"כ נעשה זה הנותן שכ"מ ורצה לשנות וליתן סך מאה זהובים לצדקה אחרת אם יכול לעשות כן והאריך להוכיח שדבר זה שהמציא הרשב"א שצדקה שבא ליד גבאי א"י לשאול עליו אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים ואעפ"כ קשה עלינו לעשות מעשה נגד הרשב"א ומ"מ יש למצוא היתר בנ"ד אפילו לדעת הרשב"א דהנה טעמו של הרשב"א נראה משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואמנם אם הוא משקר ואף אם יודע היה נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחשדו ולכן הגבאי שנמסר לידו לצורך עניים אינו מחוייב להאמינו ולהפסיד לעניים ומש"ה א"י לשאול עליו ולפ"ז בנ"ד אם זה שנמסר לידו הסחורה החזירו ליד הנודר בלי עדים ויכול לומר להד"מ נאמן לומר אמת החזרת לי אבל אני מתחרט מעיקרו או מצאתי פתח במגו דלהד"מ ושפיר יכול לשאול על נדרו ע"ש שהאריך בזה:

אינו כלום. ע' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תשל"ח באמצע התשובה שכתב דאם המקדיש הוא שכיב מרע הקדשו הקדש ע"ש:

על פלוני כשיבא. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ג נדון ישוב א' שנדבה רוחם לבנות בהכ"נ ונדבו סך מה ומסרו ליד גזבר ועוד הסכימו שאם יעלה בידם לעשות מקח עם השר על עורות יהיה הריוח לצורך בהכ"נ והצליחו והרויחו סך רס"ו זהובים ונמסר ליד הגזבר שוב אח"ז בלי שום שאלת חכם חזרו ולקחו הריוח מהגזבר וחלקו ביניהם אם יש ממש בנדרים אלו הואיל והוי דבר שלב"ל ואם יש היתר ע"י חרטה ושאלה. והאריך בזה ותורף דבריו בענין ספק הראשון אם יש לחוש בזה לנדר דבר שלב"ל לכאורה זה תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש (עיין בטוח"מ סימן רי"ב ובסמ"ע וש"ך וט"ז שם) דלהרמב"ם הוי נדר ולהרא"ש לא הוי נדר. אך באמת אינו נוגע כלל לכאן דדל נדר הראשון מהכא הרי אחר שכבר בא לעולם מסרוהו לגזבר אדעתא דבנין בהכ"נ והיינו נדר חדש. ובענין ספק הב' אם מועיל התרה לכאורה יש מקום להקל ע"י היתר אע"ג דלהרמב"ם הנ"ל הוי נדר ולמהרי"ק שורש קפ"א אם היה זה באסיפה ובהסכמה א' ונדרו כן הוי כעל ד"ר שאין לו התרה. אמנם הריב"ש סי' תס"ב פליג על רמ"א סימן רכ"ח סעיף ל' ולעומת זה פליגי בעד"ר אם יתחרטו כל הרבים ההם להריב"ש לא מהני ולש"פ מהני עיין רמ"א שם סכ"א וש"ך ס"ק י"ט וא"כ הוה כאן ג' ספיקות להקל דלמא הלכה כהרא"ש הנ"ל דלא הוי נדר כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא כהריב"ש דלא מיקרי עד"ר ואת"ל כמהרי"ק דלמא כפוסקים דמהני התרה אם יתחרטו כולם. וא"ל כיון שעברו על נדרם אין מתירין להם כמבואר בסימן ר"ח ס"ב ז"א כי לא עברו על נדרם וכבר קיימו י"ח נדרם למסור המעות לגזבר לצורך בנין בהכ"נ ומה שמעלו בהקדשם אחר כך זה הוא מילתא אחריתא. אך באמת מטעם זה עצמו שכבר קיימו נדרם אין היתר לנדרם ע"ל ס"ו ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב ואף דבנ"ד לאו לצדקה יהבו אלא לגבוה ולא שייך דין זה מכל מקום אין מועיל התרה מטעם התוספות בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע כו'. וסיומא דפיסקא דאין היתר לנדרם והגזבר פשע ואם א"א להוציא המעות מיד הבעלים חייב הוא לשלם ע"ש:

באסמכתא. עיין בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תת"ב ובספר פתח הבית סי' ל"ג באריכות. [ועיין במג"א סימן תקס"ב ס"ק ט"ז ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ב באריכות]:

עני. עיין בכנה"ג לחו"מ סימן קכ"ה סעיף כ"ג שכתב דה"ה אם המקבל בעל תורה ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אין יכול לחזור בו ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן קנ"ט שהשיג עליו דאם אינו עני דהיינו שיש לו פרנסתו אפילו הוא ת"ח יכול לחזור בו ע"ש:

חשב בלבו. עיין בתשובת ושב הכהן סימן י"ח באמצע התשובה לענין אם לא נדר בפיו אלא חשב בלבו ואח"כ חזר בו מיד תוך כ"ד אם יכול לחזור בו וע"ש בסימן כ' וכ"א וכ"ב:

לקיים מחשבתו. עיין בתשובת דת אש סימן י"ד שהאריך בזה והעלה דודאי כשהאדם לא הוציא מפיו כלום אף שהיה במחשבה שלו ליתן שום דבר לצדקה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ושבועה דאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו אך אם הוציא מפיו ליתן לצדקה ולא הוציא מפיו מהו שרוצה ליתן או כמה וחשב במחשבתו על דבר או סך הידוע אז צריך לקיים מה שחשב וכהאי גוונא אם חשב שיהיה לצדקה הידוע אע"פ שנתן ליד הגבאי בסתם הוי כמו שפירש ואינו רשאי לשנותה ע"ש:

דאם אמר מחייבין. [עיין בת' חתם סופר סי' רמ"ג שכתב דהל' מגומגם כאן וכצ"ל וא"צ אמירה אלא אם אמר שחשב מחייבין אותו לקיים מחשבתו עיין שם]:

(סי' רנ"ח סע"א) המתפיס בצדקה. דין הקדש בזה"ז ופדיונם ע' בהרמב"ם (פ"ח מהל' ערכין) והעתיקם במהריק"ש (י"ד סי' רל"ה):

(סעיף ב') ואמר על אחר וזה. ע' בסי' שאח"ז (ש"ך סקי"ד):

(ש"ע ס"ו) א"י לחזור בו. אם אמר סלע זו לצדקה לאחר ל' אם יכול לחזור תוך ל' ע' בר"ן (פ"ג דנדרים דכ"ח) ובחי' רשב"א (שם):

(שם) אא"כ נשאל לחכם. ומנדים להחכם המתיר שמפסיד העניים תשו' הרדב"ז (סימן קל"ד) וכתב עוד שם דאם אמר התרתי נדרי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י אינו נאמן וכופין אותו ליתן:

(ש"ך סקי"א) ובת' ר"א ן' חיים סי' ק"ז: ובסי' צ"ט. וע' בש"ך חוה"מ (רס"י ס"ו) וע' בת' מהר"א ששון (סי' קנ"ב) מענינים אלו:

(ש"ע ס"ז) לפי שאינו ברשותו. אם הגזלן הודה ורוצה להחזיר דעת תוס' (פ"ק דבב"מ) בסוגיא דתקפו כהן דיכולהקדישו וכן דעת הרז"ה (פ"ד דבב"ק) והרמב"ן במלחמות (שם) חולק עליו וע' בשיטה מקובצת בב"ק (דף ל"ג) ד"ה מתני' מני שהביא בשם הרמ"ה דבגזל רק כ"ז שלא הוציאו בדיינים אבל אם הקדישו ואח"כ העמידו בדין והוציאו מידו בב"ד חל ההקדש:

(ש"ך ס"ק ט"ו) הואיל ובידו להקדישו. ע' ש"ע אה"ע (סי' מ' ס"ז) ובה"מ (שם):

(סעיף י') כגון אם אעשה דבר פלוני. אם כשעשה הדבר שכח לנדרו פטור מליתן לצדקה כההיא דלעיל (סימן רל"ט סט"ז) ת' הר"ן (ס"א בסופו):

(שם) חייב ליתן. ומ"מ יכול לישאל על נדרו אפי' שלא מדוחק ת' מהרלב"ח (ס"ד):

(ט"ז ס"ק ו') אסמכתא קניא. ע' תומים (סי' כ"ו סק"י):

(בא"ד) הוה אסמכתא. ע' ת' רמ"א (סי' מ"ח) ד"ה השאלה השלישית וע' במ"ל (פי"א ה"ב מהל' מכידה) וע' באורים (רס"י ס"ו) ובתומים (סי' כ"ז) ובת' ב"ח (סי' ל"ז):

(סי"ב) ואסור לחזור בו. ע' בהח"מ ובהגמי"י (פ"א מה' זכייה) דא"י ליתנו לעני אחר וע' בת' מהרדב"ז (סי' קל"ד) ובת' מהריט"ץ (סרס"ד) דמסתפקי וע' בת' קול אלי' (חאה"ע ס"ח) ובקצות החשן (סי' רי"ב סק"ד) בת' מהרי"ק (שרש קל"ג) כתב אפשר היכא דאיכא טירחא דגופא לא אמרינן דהוי נדר אפי' לעני ע"ש:

(סעיף י"ג בהג"ה) וע' בחוה"מ סי' רי"ב. שם בחוה"מ כ' הרמ"א ויש להחמיר כסברא הראשונה היינו דכאן ביו"ד לא מיירי רק לענין הדין אם עליו חיוב לקיים נדרו מש"ה כ' דהעיקר כסברא הראשונה דמחוייב לקיים נדרו אבל בחוה"מ מיירי לענין אם מוציאים ממנו בדיינים אם הודה שחשב כן בלבו מש"ה כ' ויש להחמיר להורות דאין כופין אותו כמו כל ספק ממון. תשו' ושב הכהן (סי' ך') וע' בת' דת אש (סי' י"ד) באורך:

כמתפיס הנדר. דלעיל סימן רכ"ט ס"ג:

אם אמר להקדש סתם כו'. ע"ל סי' רנ"ו ס"א בהג"ה:

אין לו תקנה. בפדיון ונאסר על כל העולם. שם מיהו היינו דוקא בהקדש מטלטלין אבל קרקע יש לו פדיון וכן הביא בתשובת ר"א מזרחי בסימן נ"ג דברי הא"ז וכתב עוד שם דדעת הרי"ף והרמב"ם דאפי' מטלטלים יש להם פדיון בדבר מועט וע"ש:

ומתירין לו. נדרו ע"י פתח וחרטה ואומרים לו אילו ידעת שבדבורך יהא נאסר על כל העולם היית נודר וכשאומר לאו מתירין לו מיד. שם. ואם אומר ידעתי ואף על פי כן נדרתי מתירין לו בחרטה או בשאר פתחים וכדלעיל סימן רכ"ח ובתשובת רבי בצלאל סי' ט"ו האריך להוכיח שדעת קצת הפוסקים דנדרי צדקה אין ניתרין אלא בפתח דמשוי ליה לנדר טעות מעיקרו ולא בחרטה וע"ש:

ואינו כלום. פי' ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי"ג בהג"ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום:

יתן לשניהם ביחד. ק' לזה וק' לזה:

האומר ליתן כו'. כתוב בתשובות להרמב"ן סימן רס"ח ראובן קנה מטובי העיר גן סמוך לב"ה והתנה בשטר המכר שיתן קיתון שמן למאור בכל שנה ואחר כך נפלה מחלוקת בין בני העיר שי"א שיתן לב"ה הסמוך לגן וי"א שיתן לב"ה היותר גדול יתחלק בין ב' הבתי כנסיות לפי הראוי להם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ וצ"ע אמאי לא יתן לבהכ"נ הרגיל עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה דמיירי ברגיל בשתיהן:

לעניי אותה העיר. כגון שהוא דר באותה עיר אבל אם אינו דר שם חוזרין ומביאין אותם עמהם לעירם כדלעיל סי' רנ"א ס"ו וכ"כ המרדכי ומביאו ב"י וד"מ והב"ח כתב במי שאין לו קביעות דירה בשום עיר אלא לפעמים בעיר זו ופעמים בעיר זו ולפיכך ינתנו לעניי אותה העיר שהיה בה בשעה שנדר וכמ"ש בח"מ סימן רנ"ג סכ"ג יתנו לעניי אותה העיר ואם רגיל בשתיהן כו' ונראה שגם המרדכי מודה בזה לדינא:

ואפי' היתה אותה צדקה מונחת כו'. ואפילו יש לו מיגו להיות נאמן על ידו שנדר צדקה זו ואפילו הוא גבאי וידו יד עניים יתנו אותו ליורשים ויודיעם שכך נדר כו'. מרדכי שם:

מסדרין לו כמו לשאר ב"ח. וכמו שנתבאר בח"מ סימן צ"ו:

הנודר כו'. עיין בתשובות מהר"ר בצלאל סימן ט"ו ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ר' ובתשובת מ"ע סימן ס"ב ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ק"ז בענינים אלו:

אבל אם לא כפר בו כו'. דדוקא פקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל מלוה אפילו לא כפר בו כיון דמלוה להוצאה ניתנה ה"ל כדבר שאינו ברשותיה ואינו יכול להקדיש כן משמע בהרי"ף ופוסקים וכן משמע מדברי הט"ו בסעיף שאחר זה:

אינו יכול להקדיש כו'. ע"ל סימן רכ"א סוף ס"ק מ"ד:

כמו בהדיוט. וכמו שנתבאר בח"מ סימן ס"ו ונראה שהמקדיש ש"ח וחזר ומחלו מחול כמו במוכר ש"ח להדיוט שם סעיף כ"ג וע"ש:

אינו כלום. כיון שאינו ברשותו ומשום נדר לא מחייב דהא לא אמר שאקדישנו לכשיבא לידי אלא אומר יהיה הקדש ר"ל עתה יהיה הקדש ועכשיו אינו ברשותו להקדישו ואם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדש הוי הקדש כשיקחנה ממנו הואיל ובידו להקדישו מעכשיו אבל אם כבר מכרה וא"ל שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש ולקחה ממנו אחר כך לא הוי הקדש שלא היה בידו להקדישו אז ואם אמר זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש הואיל ובידו לפדותה ואפילו אומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש לכשיפדנה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שהרי היא משועבדת למלוה כל זה מתבאר בש"ס דכתובות פרק אע"פ (כתובות דף נ"ט) כתבו הרמב"ם ספ"ז דערכין ורבינו ירוחם בני"ט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים בהקדש וצדקה וע"ל סי' רנ"א ס"ז ובמ"ש שם:

אבל אם אמר כו'. והוא הדין אפילו אומר כן על דבר שלא בא לעולם חייב לקיימו כמו שנתבאר בחשן משפט ס"ס רי"ב ס"ז בהג"ה:

חייב להשלים דבריו כו'. משום נדר ועיין בח"מ ס"ס רי"ב:

ובפני הגבאי כו'. דאנן ידי עניים אנן והוי כאילו בא ליד עניים ומשמע דמהאי טעמא אינו יכול לחזור בו ואפילו בשאלה וכן משמע להדיא בתשובת הרשב"א סי' תרנ"ו שכתב ועוד שבענין זה אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ליד שני האנשים האלה ובמעכשיו ואין אחר מסירה כלום דאנן ידי עניים אנן וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו כו' ע"ש וכן משמע בתשובת רבי בצלאל סימן ט"ו ואין להקשות לפי זה מאי הקשו הרי"ף והתוס' בפרק ד' דב"ק (דף ל"ו ע"ב) גבי ההוא דהדר ואמר ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ותירצו דשאני התם שאותו סלע לא היה ברשותו ולפיכך הוצרך לזכות להם מדין מעמד ג' וקצת פוסקים תירצו בע"א ואמאי לא מתרצי דאי משום אמירה לגבוה כו' היה יכול להתיר על ידי שאלה אבל משום דאנן ידי עניים והוי ליה כאילו בא ליד עניים אין יכול להתיר יש לומר דהתם כיון שאותו סלע לא היה ברשותו אפילו לא הוי אנן ידי עניים לא היה יכול ועוד דהתם לא איירי בהתרה אלא שצריך עיון מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ב סימן ב' ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפירש דנדר לעניים יש לו התרה ולא ידענא מאי קשיא לך כו' וההיא דב"ק לא בא לידו עדיין הלכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה לחזור בלא התרה אינו יכול עכ"ל ומביאו מהר"ל ך חביב סימן ד' משמע דבא לומר אמאי לא התיר האי גברא בב"ק ומתרץ דלא איירי בהתרה כו' משמע דיכול להתיר אע"ג דיד עניים אנן ונראה לי שגם דעת הרא"ש דאינו יכול להתיר ומ"ש וההיא דב"ק כו' ה"ק ההיא דב"ק דפשיטא לן התם דזכו עניים אפילו אי לאו דיד עניים אנן והא דאצטרכינן ליד עניים אנן היינו משום דההיא פלגא דזוזא לא הוי ברשותיה וכמ"ש הרי"ף והתוס' ושאר פוסקים וכ"כ הרא"ש גופיה בפסקיו לב"ק דהתם לא בא לידו עדיין כו' וגם לא איירי בהתרה כו' ואפילו אם נפשך לומר שזה דוחק בלשון הרא"ש מכל מקום הא בשנויא קמא כתב לא בא לידו עדיין משמע להדיא דאינו יכול להתיר וכן נראה עיקר:

מדין מעמד שלשתם. וכמו שנתבאר בחשן משפט סימן קכ"ו ע"ש ועי' בח"מ סימן קכ"ה ס"ה:

ואסור לשנותו. דהוי ליה כאילו בא ליד גבאי דלקמן ר"ס רנ"ט:

נדר לצדקה כו'. וה"ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמו שנתבאר בח"מ סי' ר"ז סי"ט:

יש מי שאומר כו'. לשון העט"ז י"א אע"פ שקבלו קנין ע"ז פטורים מהקנס כיון שהקנין בטל לענין גירושין אין הקנין מועיל דלא הוי אלא קנין דברים בעלמא ואינו על דבר שיש בו ממש וכל קנין שאינו על דבר שיש בו ממש אינו כלום וכיון דלענין גירושין אין בו ממש גם בענין הקנס לצדקה אין בדברים אלו ממש ועוד אפילו שהיה בו ממש לא נדרו בזה לצדקה אלא אם כן יתבע אחד מהן את חברו כגון שהאחד יחזור והב' לא יחזור בו אבל אם שניהם מתרצים ואין אחד מהם תובע למה יתחייבו עכ"ל ואין דבריו נראין ונסתבך בדברי הבית יוסף דלא כתב ב"י בשס מהרא"י דכשהקנין אינו כלום גם הקנס אינו כלום אלא בהעמידו קנסות זה לזה ולא לצדקה דלצדקה מה בכך שהקנין אינו כלום לא יהא אלא בלא קנין אמירה לגבוה קני ולא פטר מהרא"י בת"ה סימן שי"א בהעמידו קנסות לצדקות אלא מטעם שנתפייסו זה לזה וכך כתב הטח"מ סימן כ"ו בשם בה"ת על הלוה שחייב עצמו בקנין לילך לדון עם מלוה בדיני עובדי כוכבים אינו כלום שאינו אלא קנין דברים וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו אינו כלום אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים כו' וכך כתב המחבר שם ס"ג משמע דבקנס לצדקה חייב אפילו הקנין אינו כלום וברור הוא:

שפטורים מהקנסות. מדלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה לקהל עליהן שהרי נתקיימו דבריהם וראיה ממתני' פ' ה' דנדרים קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור חטים כו' הך מתני' מייתי לה בפרק מי שאחזו וסיום המשנה רבי מאיר אוסר וחכמים אומרים יכול זה להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי ופריך התם מהך מתניתין דדברי חכמים אמילתא דגיטין ודחי דלגבי גיטין לצערא קא מכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה אבל בכל מילי דמתכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאילו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה היא כדפירש"י התם ובנדון דידן נמי לא הוו מכווני רק להרויח אם כן הוא הדין והוא הסברא אבל אי הוי אמרינן דטעמא הוא משום דאי בעי מקבל הוא ממנו כור חיטין וחוזר ונותנו לו כיון דמצי למיעבד הכי אפוכי מטרתא למה לי דאם כן התינח בתנאים שהן בממון אבל כגון הא דלעיל שהעמידו קנסות לצדקה לעשות גירושין ואם היה הוא כהן ליכא למימר אי בעי יעשה גירושין ואחר כך יחזרו וינשאו דכהן אסור בגרושה וכן אם העמידו קנסות לצדקה שישאו זה את זה ונתרצו אחר כן שניהם לפטור זה את זה אין לנו לומר גם כן דאי בעי יעשו נשואין ואחר כך יחזרו ויעשו גירושין דאם היו עושין כן נמצא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ודילמא לא ניחא להו כלל בזה אלא ודאי הטעם הוא משום דכל התנאים שהן כה"ג אין הכוונה רק שלא יעכב האחד את חבירו נגד רצונו אבל כשנעשה רצונם או שהתנאים נעשו לצרכו ולטובתו אם כן נתבטל התנאי עכ"ל ת"ה ומפני שיש בו כמה דברים מבוארים יפה העתקתיו:

והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה. כשמחלו זה לזה פטורים מהקנס וע"ל ס"ס רל"ב:

אם הוא עני כו'. כתב ר"י יש אומרים דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לפיכך אם נשבע ליתן כך לצדקה יכול ליתנו על מנת להחזיר ואינו נראה לי שכבר זכו בו עניים עכ"ל ומביאו בית יוסף וד"מ ונראה דה"ה אמר ליתן בלא שבועה אינו יכול ליתנו על מנת להחזיר מהאי טעמא ודוקא לצדקה או לעני אבל נשבע ליתן לחבירו שאינו עני יכול ליתן על מנת להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל ס"ס רל"ח:

יכול לחזור בו. דכיון שאין הדבור חל בשעתו הואיל וליכא רווחא להקדש אי אפשר שיחול לאחר זמן:

אם חשב בלבו כו'. עיין בח"מ סימן רי"ב סעיף ח':

גם השני צדקה. דין זה מיבעיא אי יש יד לצדקה או לא דדילמא מה שאמר וזה ר"ל זה יהיה להוצאה שלי ומספיק' לחומרא:

ואינו כלום. אפילו אותו שנתכוין עליו א"צ ליתן דומיא דפת חיטין ושעורים בסימן ר"י:

יתן לבהכ"נ. דבלשון בני אדם סתם מאור הוא לבית הכנסת:

ומופקרת ביד אחר. במרדכי הביאו ב"י שאשה אחת נפטרה ואמר רבינו אליעזר ממי"ץ שהדירה ב' דנרים לצדקה ולאחר פטירתה החזיק רא"מ בממון שלה כי היה גבאי והיורשים אומרים לא ידענו מזאת הצדקה כלום ופסק ר"י כיון שלא השליטתו על כך אין כאן מצוה לקיים דברי המת אלא יתן ליורשים ויודיעם שכך נדרה ע"כ א"כ הך ביד אחר דנקט רמ"א כאן ר"ל שאחר מיתה של הנותן בא לידו או בחיים ודרך פקדון בעלמא אבל אם אומר שבא לידו באופן זה שיתננו לצדקה ודאי נאמן ומצוה לקיים דברי המת וכמ"ש בח"מ סימן רנ"ב:

ומת אחד מהם כו'. זהו מתשובת הרשב"א הביאה ב"י בסימן רנ"ט בסופו בענין שאחד מינה שני אפוטרופסים על בניו וצוה לחלק לעניים בכל חנוכה ואחריהם בניו כו' ומת אחד מהאפוטרופסים ורצו הקהל להושיב אחר במקומו והשיב ע"ז שאם לא היה דעת המצוה שיחלקו אם לא שיהיו דוקא שנים א"כ יחזור החילוק אצל הבנים ולא אצל הקהל ומ"מ אני רואה בכל המקומות שכל שהיחיד ממנה אפוטרופסים או אפילו הקהל ממנים גזברים או גבאים או נאמנים אפילו אם ימות אחד מהם או ילך למה"י אין המינוי בטל אלא הנשארים ינהגו במינויים כו' והדין נותן כן שאילו לא כן אם הלך האחד לדרכו קצת ימים לעסקיו ולא היה כאן לזמן חנוכה המנוי בטל כו' ואין זה דעת הצבור ולא יחיד המצוה ע"כ ותמוה היא דכיון דהמצוה מינה שנים אפשר שלא האמין לאחד מהם אם לא בצירוף חבירו ולמה יהיה נאמן עכשיו לבדו הרי בטל המינוי ולפי הנראה שהרשב"א לא החליט לומר שלא ימנו אחר עמו אלא שאמר שאם נאמר שלא יהיה האחד נאמן מכל מקום אין לקהל עסק בזה אלא נשאר הדבר לבניו וכמו שצוה וכתב אחר כך שמ"מ אין המינוי בטל לגמרי בשום פעם שלא לחלק לעניים כיון שאין כאן אלא אחד זהו אינו אבל לא החליט שלא ימנו הקהל אחר עמו וישאר זה לעולם לבדו ואיך שיהיה נראה שאין להעמיד הממון תחת יד אחד מהם אם מת חבירו שהרי כתב הרשב"א דאף במינוי הקהל הוה כך ואנו רואים מנהג הקהילות כשממנים ב' גבאים על זמן מה ומת אחד מהם שמושיבין אחר במקומו וכן בשאר מינויים א"כ כ"ש בממון שאין להאמין לאחד מהם וכ"ש במה שאנו רואין שברבות השנים הנאמנים מעוטים וכמה וכמה יתומים שנתמוטטו נכסים שלהן ע"י האפוטרופסים אע"פ שהיו בחזקת כשרות ודאי ראוי להקהל לפקח בזה וכבר נהגו בקהילות קדושות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפטורופסים ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד אחד מהם כנלע"ד:

חייב ליתן. דבצדקה אסמכתא קניא כהכרעות מהר"ר איסרלן שהביא בית יוסף ומכל מקום מביא בד"מ בשם תשובת הרשב"א סימן רפ"א באחד שאמר אם אשחק אתן לשר כך וכך ולהקדש כך וכך הואיל דהוי אסמכתא לגבי הדיוט הוה אסמכתא גם להקדש ונראה שזה דומה לקני את וחמור דלא קנה כדאיתא פרק מי שמת ובחשן משפט סימן ר"י:

שפטורים מהקנסות. לפי שלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע חבירו מה לקהל עליהם שהרי נתקיימו דבריהם. ע"כ בבית יוסף בשם ת"ה סימן שי"א:

(סימן רנ"ח סעיף ה' בהג"ה) ואפי' היו אפוטרופסי' שנים ומת אחד מהן אין הקהל יכולים למנות אחר אלא הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן. דין זה מתשו' הרשב"א. והט"ז תמה עליו דכיון דהמצווה מינה שנים אפשר שלא האמין לאחד מהם אם לא בצירוף חבירו ולמה יהיה נאמן עכשיו לבדו. ונר' דלק"מ דהרשב"א לשיטתו אזיל שכתב בתשו' אחרת דכ"מ שאמר פלוני ופלוני משמע אפי' אחד מהם עד שיפרוט שניהם ביחד. ומטעם זה פסק דאם השביע בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו כ"א ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהם מותר להלות ברשות האחד. וכמ"ש הג"ה לעיל בסי' רט"ז והמחבר בסי' רכ"ח כ' הדין ג"כ בששניהם חיים. אלא דהט"ז שם הקשה דמנ"ל להקל דנימא שנתכוין לפי' היותר פשוט דהיינו שניהם יחד ועוד הקשה שם ופירש שם דברי הרשב"א בע"א. אך אין דבריו מוכרחים כמש"ש והעיקר שדברי הרשב"א כפשטן דאף להקל פוסק כן דמשמע אפי' א' מהם וא"כ א"ש דברי הרשב"א דכאן:

(שם סעי' ו') הנודר צדקה א"י לחזור בו אא"כ נשאל לחכם. כ"מ בתשו" הרשב"א סי' תרנ"ו:

(שם סעיף י"ג בהג"ה) דאם לא הוציא בפיו אינו כלום. ומ"מ ירא שמים יקיים ודובר אמת בלבבו. וכ"ה בריטב"א וכ"מ בתענית (דף כ"ב):

(סימן רנ"ח ש"ע סעיף י') נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה וכו'. (וכן כ' רמ"א בהג"ה בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ט וכן רשמתי בשפתי כהן ס"ק כ"א ור"מ רבקש בש"ע שלו) מדכתב סתם ולא כ' בפירוש אם אעשה דבר מצוה דוקא ולא דבר הרשות משמע דלא פלוג בין אם אמר מה שאעשה הוא דבר מצוה או דבר רשות ובאמת שב"י מביא שני דעות בסי' זה תשו' הר"מ ותשו' הרמב"ן והג"א והכריע מהרמא"י בכתביו כד' מהר"מ ולעיל מיניה בסמוך מביא בית יוסף רי"ו שכ' שאם התנה לדבר הרשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית או אתן כך לצדקה הוי אסמכתא כיון דהליכה היתה דבר הרשות מדלא הביא הש"ע חילוק שכ' בין אם התנאי היה דבר מצוה או דבר רשות ש"מ דסובר כמהר"מ דלא שנא בין רשות לדבר מצוה ותימא דבא"ח סי' תקס"ב בש"ע סעיף י"ט מביא דברי הרי"ו דלעיל וז"ל יש מי שאומר שמי שנדר ואמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית מאחר שמה שהתנה הוי דבר רשות דהוי אסמכתא ואם כן דבריו סותרים זה את זה דהכא משמע דלא פלוג בין דבר מצוה לדבר רשות כמש"ל והתם בא"ח מחלק כנ"ל וליכא למימר דשאני בין תענית לצדקה דהא הרי"ו מזכיר שניהם וגם ליכא לחלק דהתם בא"ח אמר אם לא אלך ולא הלך משום הכי הוי אסמכתא דלא עשה כלום משא"כ כאן דאמר אם אעשה ועשה כיון שעשה מעשה לא הוי אסמכתא זהו ליתא דהרי במהרא"י הנ"ל איתא להדיא דבין אם אמר אם לא אעשה דבר פלוני ובין אם אמר אעשה דבר פלוני משמע דלא שנא ומן התימא על הפוסקים האחרונים שלא הרגישו בקושיא זו וצ"ע: