שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט: כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים: – עם 17 מפרשים

כמה חייב ליתן וכיצד יתננה. ובו ט"ז סעיפים:
שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה מדה בינונית פחות מכאן עין רעה וחומש זה שאמרו שנה ראשונה מהקרן מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה: הגה ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות (ב"י בשם הגמ' פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי) ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה):

לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה:

צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו:

אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא יגער בו ויגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת: הגה ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם (לשון הטור לקמן סי' ר"ן בשם הרמב"ם):

אם יכול לעשות לאחרים שיתנו שכרו גדול משכר הנותן:

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל ועל זה נאמר והחזקת בו:

פחות מזה הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן ולא ידע העני ממי מקבל וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ולא יתן אדם לקופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה:

פחות מזה שיודע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי לוקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין ממונים על הצדקה נוהגים כשורה:

פחות מזה שיודע העני ממי נוטל ולא ידע הנותן למי נותן כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם ומשליכים אותם לאחוריהם ובאים העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להם בושה:

פחות מזה שיתן לעני בידו קודם שישאל:

פחות מזה שיתן לו כראוי אחר שישאל:

פחות מזה שיתן לו פחות מהראוי בסבר פנים יפות:

פחות מזה שיתן לו בעצב: הגה ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה (סמ"ג מביאו ב"י סי' רמ"ז) ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"ב):

טוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפלה שנאמר אני בצדק אחזה פניך:

גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה ישיאו בהם בתולות עניות שאין צדקה גדולה מזו:

יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים עדיף ממצות בית הכנסת: הגה מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם (רוקח סי' רי"ז):

שאמרו. ונראה דה"ה מעשר לבינוני שנותן שנה ראשונה מעשר מהקרן ואח"כ מעשר מהריוח. ש"ך:

מצוה. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות ממעשר וכן לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו (וכ"ש לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה ואפי' יש יכולת בידו לפרנסם ממקום אחר דזהו הוי צדקה) ובט"ז כ' דאסור לפרוע בהם מסים ולענין לקנות מצות בבהכ"נ במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה הא בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים משא"כ אם בשעת קניית המצות לא היה דעתו ואח"כ רוצה לפרוע מהמעשר ה"ל כפרוע חובו מן המעשר וגם כשקונה ספר בעד המעשר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם עכ"ל:

השקל. כ' הש"ך שלפי החשבון לקמן סי' רס"ה ס"ה הוא עשרה גדולים פוליש ע"כ נהגו בארצות האלו שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא עכ"ל:

זכותו. אפי' נתן לו הרבה ועובר על לא ירע לבבך וגו'. סמ"ג:

גדול. פי' יותר משאר עושי צדקה ברצון. ט"ז:

מתנה. דכיון שעדיין לא העני לגמרי אינו מתבייש שכן דרך האוהבים לתת מתנה זה לזה. ב"י. ובטור כתב המתנה וכ' הט"ז דלפי גירסא זו אתי שפיר דה"ק דנתינת המתנה באופן היותר מועיל יהיה קודם שהעני לגמרי ע"כ אמר המתנה בה"א הידיעה:

שותפות. והוא עדיף מהלואה וכב"י הטעם מפני שהמלוה מעות לחבירו בלא ריוח הלוה בוש שהוא נהנה מחבירו בדבר שאין חבירו נהנה כלל אבל בעושה שותפות אינו בוש כלל מאחר ששניהם נהנין:

בעצב. והיינו שצר לו בנתינתו אבל עכ"פ אינו מראה לו פנים זועפות דא"כ לא נחשב בשמנה מעלות דהא הפסיד זכותו. ש"ך:

וראוי. שאז לא יוכלו הצבור לשנותו לדבר אחר. ט"ז:

לעני. וכ"ש אם נותן לקופה של צדקה קודם תפלה דעדיף טפי. ש"ך:

בתולות. ובתשו' הר"מ אלשקר כתב דדוקא יתומות אבל לא ידעתי אם יכולים הקהל להשיא עניה שאין לאביה יכולת להשיאה בדבר של הקדש ששם בעליו עליו ואם נקרא זו דבר של מצוה עכ"ל:

לנשמותיהם. בא"ח סי' תרכ"א הביא בשם הרוקח הטעם משום שהוא ית' בוחן לבבות ויודע שאם היה אותו המת בחיים היה נותן צדקה אם היה לו ממון כו' אבל אם נותן עבור רשע אינו מועיל עכ"ל (וכת' בת' נ"ש אם רצו מקצת יחידים לקחת מעות המצות מה שהם קונים ביד עצמם ליתן לעניים שהם רוצים אין הדין עמהם אלא צריכין ליתן להגבאים):

ל' הרמב"ם בפ"ז מהמ"ע מברייתא כתובות דף ס"ז ע"ב:

ממימרא דרב אלעי באושא התקינו וכו' שם דף נ' ע"א ומשמע ליה דמצוה מן המובחר לבזבז חומש וכ"נ מהירושלמי דריש פאה:

גם זו מהירושלמי שם:

שם דף נ' ע"א:

שם דף ס"ז ע"ב
(°) פי' שבלאו הכי מחויב על כל פנים לעשות מצוה זו ורוצה לפטור ממנה במעשר אינו רשאי אבל אי רוצה לעשות בו מצוה שאינו כבר מחויב רשאי:

מימרא דרב אסי ב"ב דף ט' ע"א ומייתי לה מקרא:

לשון הרמב"ם בפ"י מהמ"ע ממימרא דר' יצחק הנותן פרוטה לעני וכו' שם ע"ב:

לשון הטור וכ"כ הסמ"ג:

ממימרא דרבי יצחק לעיל וממדרש משלי על פסוק טוב ארוחת ירק:

מימרא דר' אליעזר גדול המעשה וכו' שם בב"ב:

טור בשם הרמב"ם פ"י מהמ"ע:

גם הסמ"ג האריך לבאר חיוב מצוה זו מן התור':

מימרא דר' אבא אמר ר"ל גדול המלוה וכו' שבת דף ס"ג ע"א:

מימר' דר' חייא בר אבא ור' יוחנן רמי וכו' [ב"ב דף י']

מברייתא דראב"י וכדמפרש שם בג' ע"ב:

במר עוקבא שם ובכתובות דף ס"ז ע"ב:

כר' אבא שם ושם:

מכאן עד סוף סעיף י"ג שם ברמב"ם ופשוט הוא:

מהא דרבי אליעזר יהיב פרוטה וכו' שם בב"ב דף י' ע"א:

תשו' מהרי"ק בשורש קנ"ג:

שם בשורש קכ"ח שכ' התשב"ץ בשם הר"ש מתוך הירושלמי דזרעים:

שיעור כו'. כמ"ש ר"ס ר"נ ע"ש:

וא' מעשרה כו'. ספרי הביאו תוס' דתענית ט' א' ד"ה עשר תעשר הכי איתא בספרי עשר כו':
(ליקוט) וא' מעשרה כו'. בירושלמי אתמר שמעשר עני נוהג אפי' בכספים ויליף ממ"ש כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. מרדכי פ"ק דב"ב (ע"כ):

וחומש כו'. ירושלמי הביאו תוס' ורא"ש שם והר"ש בפ"ק דפאה:

ואין לעשות כו'. כמ"ש בפ"ב די"ט י"ט ב':

צריך כו'. כמ"ש בסוף כתובות טוב המלבין כו' וכמ"ש (משלי ט״ו:י״ז) טוב ארוחת ירק כו' וכמ"ש בשחר טוב שם:

ואם נתנה כו'. שעובר משום ולא ירע לבבך כו' ובספרי לא תאמץ כו' יש ב"א שמצטער כו':
(ליקוט) צריך כו' ואם כו'. אבות דר"נ ספי"ג והוי מקבל כו' מאד כו' (ע"כ):

אם שאל כו'. שם כי בגלל הדבר כו' אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה כו' לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו אבל סח לו בדברים טובים מנין שנותנין לו שכר על כך ת"ל כי בגלל הדבר הזה יברכך כו' וכ"ה בתוספתא סוף פאה ובב"ב שם הנותן כו' והמפייסו כו' ועתוס' שם ד"ה והמפייסו כו':
(ליקוט) אם שאל כו'. שם (באדר"נ הנ"ל) אבל המקבל כו' ובספרי ותוספתא דפאה אמר כו' (ע"כ):

שמנה כו' המחזיק כו'. כמ"ש בת"כ וכי ימוך אחיך כו' אל תניחהו שירד למה"ד למשוי שע"ג החמור עודהו במקומו א' אוחז בו ומעמידו נפל לארץ חמשה כו' ובשבת ס"ג א' גדול כו' ומטיל כו' וז"ש או כו' או כו':

פחות כו' וקרוב כו'. ר"ל שיתן בלשכת חשאים בפ"ה דשקלים ובתוספתא שם כשם שהיה לשכת חשאים במקדש כך היה בכל עיר כו' ובספרי לו בינו לבינו מכאן אמרו לשכת כו' ומ"ש וקרוב כו' בב"ב י' ואיזו היא כו' נותנה ואלא כו':

נאמן כו'. עתוס' שם ד"ה אלא כו':

פחות כו' פחות כו'. כמר עוקבא ור' אבא ומ"מ דמר עוקבא עדיף שאין מתבושש כלל:

וכזה כו' אם אין כו'. כמ"ש בב"ב שם ראב"י אומר לא יתן כו' כי קאמרינן כו':

פחות כו'. שבת קנ"א ב' א"ל ר"ח לדביתהו כו':

פחות כו'. כמ"ש ר"ס ר"נ:

פחות כו'. כמש"ל ס"ג:

פחות כו'. שאף כה"ג מ"מ צדקה הוא ממ"ש כופין על הצדקה ויורדין לנכסיו כו' ועב"ב ט' א' עכשיו שאין ב"ה קיים כו' ואעפ"כ כו' ול"ד למש"ל ס"ג ואם כו' ועש"ך:

ועכ"פ כו'. כמש"ש י' ב' נענה ר"ג ואמר צדקה כו':

ומ"מ מי כו'. כמש"ש בפ"ח קל"ג ב' עמדו וכתבו כו' ובמדרש רות ויאמר לה בועז לעת האוכל כו' א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך כו' ועכשיו כשאדם עושה מצוה כו':

גבאי כו'. כמ"ש בכתובות ס"ז ת"ר יתום כו' לו זו אשה כו' ושם יתום ויתומה שבאו כו' וכן במתני' שם וכן המשיא כו':

יש מי כו'. ממ"ש בירושלמי סוף פאה וספ"ה דשקלים ר' חמא בר' חנינא ור' הושעיא רבה הוו מטיילין באלין כנישתא דלוד א"ל ר"ח ב"ח לר"ה רבה כמה ממון שקעו אבותי כאן א"ל כמה נפשות איבדו אבותיך כאן מי לא הוו ב"נ דילעון באורייתא ר' אבון עבדו ליה תרעא לסידרא רבא נחית ר' מני לגביהון אמר חמי מה דעבדית א"ל וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות מי לא הוון ב"נ דילעון באורייתא וגירסת תשב"ץ או חולים המוטלים לאשפה ודקדק מהרי"ק ש"מ שלשאר צדקה בה"כ עדיף ואינו מוכרח וכ"ש לגירסא שלנו ועתוס' דב"ב ט' א' ד"ה שנאמר כו' וכ"ש לבה"כ:

מה שנוהגין כו'. בספרי ס"פ שופטים כפר לעמך אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכים כפרה ועבספ"ק דהוריות וצדקה מכפרת כמ"ש בב"ב ט' א' בזמן שב"ה קיים כו' ומצלת מגיהנם כמש"ש י' א' ונאמר ועצמותיך יחליץ וע"ש ט' ב':

שהרויח. ואם היה לו בעסק אחד ריוח ובעסק אחד הפסד עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם שער אפרים סימן פ"ד שאם בשעה שהיה לו הפסד היה לו חשבון שהיה לו הפסד ואם כן מה שהיה לו ריוח אח"כ הוא ענין אחר ואינו ממלא הריוח את ההפסד אבל אם לא היה לו חשבון עד תום השנה וחשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז ימלא ההפסד מן הריוח ע"ש וכיוצא בזה כתב בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף רי"ג ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא סימן קצ"ד שלא פסק כן אלא אם הריוח וההפסד היה בשנה אחת לעולם ינכה זה בזה אבל בשתי שנים לא ינכה וע"ש בהג"ה מבן המחבר ועיין עוד בתשובת חוט השני סוף סימן צ' מזה. ומ"ש הבה"ט בשם חו"י אם הוא נוסע לשוק כו' גם הוצאה בכלל קרן יחשב ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' שפקפק בזה ודעתו שאין מנכה ההוצאה בכל ענין. וכתב עוד במעות נדוניא שנוהגים האבות לחלק המעשר כפי הישר בעיניהם שפיר עבדי והבנים יוצאים בזה י"ח והם מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה להפריש מעשר מכאן ואילך דאילו עשו כן מעצמם נעשה נדר ומיהו ה"מ כשהאבות מתחייבים במעות מעושרים אבל אם הכניסו סתם כך וכך מעות להזוג ואח"כ בהגיע זמן החתונה נוטלין המעשר י"ל דאין זכות לאבות במעשר אם לא מדעת הזוג דמצוה דידהו היא ושמא כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא להיות להאבות טובת הנאה שבהן ע"ש. ועיין בשל"ה דף רס"ב ע"א שכתב דגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מ"מ צריך הוא ליתן מחדש ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ג שנשאל במי שנהג מעשר כספים כל ימיו והיה לו פנקס מיוחד לזה כתוב בו כל הכנסות שלו כמה מעשר מגיע וכמו כן רשום חלוקת הצדקות ממעות מעשר ולפעמים הוא מקדים ליתן לעניים ואח"כ כשהרויח מנכה מן המעשר. ואחר מותו נמצא החשבון שהמעשר חייב לו איזה סך אם יש ביד היורשים לנכות זה ממעשר שלהם והשיב שאפי' אביהם היה חי בחייו לא בריר כולי האי שיכול לנכות מה שכבר הקדים לעניים ודברי הרמ"א לקמן סי' רנ"ז ס"ה הם במלוה ולעני דרך הלואה ולא בדרך נתינה. אמנם הואיל ונהגו כן י"ל סתמא כפירושו שנותן לו בענין שיפרע ממעשר שלו וכל זה בעודו חי אבל בניו לא. אכן אם הוא שעת הדחק להם יש להקל גם בזה אבל עכ"פ צריך היורש להפריש המעשר ואח"כ יעכב לעצמו ע"ש ועיין בספר משנת חכמים סוף הלכות יסוה"ת מ"ש בענין זה. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ שם שנסתפק באשה שמכנסת לבעלה מעות שיש לה בעצמה שירשתו וכה"ג באופן שאין רשות אביה שולטת בה אם מחויב הבעל לעשור מעות נצ"ב ונכסי מלוג שלה והדר פסיק לקולא דמסתייעא דעביד בהו מידי דמצוה אבל אינו מחוייב לתת מעשר לעניים מ"מ המחמיר תע"ב. וכתב עוד דאם מתה האשה וירש הבעל את כתובתה בעי עישורי נכסי דירית מינה מיהו אי לא ירית רק כתובה דאורייתא אינו מחויב לעשר ושם בהשמטות כתב דאולי יש להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה שלפי שומא זו יעשר ע"ש. ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' ו' שנשאל באחד ששהה מעות מעשר שלו אצלו עד דאיתרמי ליה לעניים הגונים או קרוביו שיתן להם וביני ביני הוציא המעות לצרכו ואח"כ כתב אליו אחד מקרוביו שישלח לו איזה סך לסיועת נשואי בתו וזה לא היו לו מעות מזומנים ושלח לו סחורה ע"י איש נאמן ונגזל הסחורה בדרך אם המשלח חייב באחריות או לא והשיב דאילו לא השתמש האיש הזה במעות לצרכו רק אותם המעות שהפריש לשם מעשר היה שולח לעני ונאבד בדרך ודאי דאינו חייב באחריות ואף אם היה קונה סחורה באותם המעות לשלוח לעני כדי להרויח היה ג"כ פטור ולא אמרינן דפשע בקניית הסחורה אבל מאחר שנשתמש בהמעות לצרכו וכאן בא האונס מחמת הפשיעה שאילו שלח מעות קרוב לודאי שלא היה נגזל שהיה יכול להטמין א"כ המשלח חייב עכ"פ מדיני שמים ליתן מעות אחרים לעני זה ע"ש:

מצוה. עבה"ט (ולכאורה נראה דמהרי"ל ומהר"מ פליגי אהדדי אך לפמ"ש באר הגולה אות ה' דוקא מצוה שחייב בלא"ה כו' י"ל דלא פליגי כלל ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"א שכתב דבאר הגולה שגה בזה דבמהרי"ל הלכות ר"ה ובתשובה סימן נ"ו כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים כו' אך מ"מ אין כאן מחלוקת דמהרי"ל ורמ"א מיירי שהנהיג ג"פ להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים ושוב כל מה שיפריש הוי ממילא לעניים ולאו כל כמיניה לקנות ממנו נר לבהכ"נ אפילו אינו מחוייב בהם אבל אם מיד בתחלת התנהגות להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל למהר"ם) . (ע"ש בסימן שאחריו שלא כתב כן רק דמהרי"ל ס"ל דמעשר כספים הוא ממש דאורייתא כו') וכתב שם בדבר השאלה בא' שהשיא בנו לבת ת"ח והתחייב ליתן להת"ח בכל שבוע ג' זהובים שיזון הזוג על שולחנו שש שנים כדי שילמד הבן אצל חותנו הת"ח הנ"ל והן עתה כבד עליו הדבר ורוצה ליתן זאת ממעות מעשר. והעלה דאם מיד בשעת נישואין היה דעתו לשלם ממעות מעשר ש"ד ומ"מ מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן פ"ח דפאה מ"ו היה מציל כו' אך אם בשעת חיובו לא היה דעתו לזה אין אדם פורע חובותיו ממעשר (וזה מכוון לדברי הט"ז) ע"ש וכו' עוד בש"ך יש ט"ס מ"ש דאפילו לאביו כו' משום כבוד אביו וצ"ל לולא משום כו'. ושם בסימן רל"ב נדון מי שמת והניח ספרים שכתוב עליהם שהם ממעות מעשר מקרוביו וישאילם לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסים על יתומיו העניים המחוסרים לחם רוצים למכרם לפרנסת היתומים וטוענים שלא כתב אלא כל ימי חייו ואחר שמת יכולים למכרם והאריך בזה והעלה דהדין עם האפוטרופסים ע"ש. ומ"ש וכן לקנות ספרים כו'. עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ט ע"א שכתב בשם אביו הגאון ז"ל דאם קנה בהם ספרים אסור למכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה ואף שהתירו בס"ת למכור ללמוד ולישא אשה היינו בס"ת של יחיד כמבואר בא"ח סימן קנ"ג והספרים הללו זכו בהם רבים ומצוה להשאילם לאחרים א"כ אין לו רשות למכרם וכתב הוא ז"ל על זה דאם התנה עם הקונה שהוא ישאילם לאחרים ואינו מוכר לו כי אם טובת הנאה שיש לו בהם צ"ע אם מותר למכרו בענין זה ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן פ"ה שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי זמרים ומשרתי סעודת נישואין. וכ' דמ"מ אסור ליקח ממנו שכר משרת ומשרתת אע"ג דסגי ליה לפי עבודתו במשרתת קטנה ששכרה מועט רק רוצה במשרתת גדולה שהיא משגחת יותר בדבר איסור והיתר אפ"ה אסור ע"ש. ועיין בתשובת חות יאיר שם בהשמטות שבסוף הספר שכתב ששאל אחד ממנו להורות לו שנהג להפריש מעשר מן הריוח. ונתרשלו ידיו באמרו שנודע לו בבירור שנותן לצדקה ומזונות לבניו ובנותיו אשר לצדקה תחשב יותר מחומש הריוח והשיב דלא שפיר עביד וחינו יוצא י"ח מעשר בזה כמאמר חז"ל ואל תרבה לעשר אומדות וכתב התוי"ט דלאו דוקא להרבה לעשר אומדות ה"ה רק פעם אחת אסור עכ"ד ועיין בספר משנת חכמים שם שחולק עליו דאף אי נימא דמעשר כספים יש לו דין מעשר עני מ"מ לענין להפריש מאומד ל"ד למעשר תבואה ויכול להוסיף אם ירצה ושפיר עביד אם הוסיף ע"ש:

שיכתוב שמו. עיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ה שנשאל ראובן שהיה גבאי צדקה ושכר פועלים לסייד ולכייד בית הכנסת במעות צדקה וכתב האומן וזאת נעשה בפקודת ראובן בן יעקב גבאי צדקה ולאחר כמה שנים עמדו הקהל וערערו ע"ז וראובן השיב הגם שגביתי המעות מקהל מאחר שטרחתי בשביל ב"ה בדין יכתב שמי עליו ועוד מאחר שלא מיחו עד הנה הוי חזקה והשיב דהדין עם הקהל דדוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו יש לו זכות לכתוב שמו עליו ולא בכה"ג שלא עשה בעצמו רק שכר פועלים במעות צדקה וגם מה שטוען דיש לו חזקה אינו כלום ורשות בידם למחוק ע"ש. ועיין בתשובת צמח צדק סימן נו"ן מה שכתב בזה:

(סימן רמ"ט סעיף א' בהג"ה) כל מה שירצה. ובשאלתות (פ' תרומה) וכ"ת דתלתא ולא יותר ע"ש והביאו במש"ז א"ח (ססי' תרנ"ו):

(ט"ז ס"ק א') היה דעתו ע"ז שרי. ובשל"ה (דרס"ב) כתב דמ"מ אם הוא מוסיף ליתן יותר מחבירו א"י ליתן ממעשר שלו רק כשיעור מה שהוסיף אבל לא כפי מה שרצה גם חבירו ליתן דהא בזה לא הועיל לקופה של צדקה כלום:

כפי צורך העניים. וכדלקמן סימן ר"נ:

וחומש זה שאמרו כו'. ונראה דה"ה במעשר לבינוני שנותן שנה ראשונה מעשר מהקרן ואח"כ מעשר מהריוח וכן משמע בפרישה ס"ג:

ואין לעשות ממעשר שלו כו'. מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש) לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג:

משלישית השקל. והוא שתות אוקיא של כסף. טור. והיינו למ"ש לקמן ר"ס ש"ה דה' שקלים היינו ב' אוקיות וחצי לרש"י ולמ"ש הרב שם שהוא בערך ב' זהובים רייניש (וכתוב בהגהת דרישה דהיינו ה' זהובים בזמן הזה) א"נ השקל הוא שליש רייני"ש טאליר והיינו זהוב פוליש וא"כ חיוב הצדקה הוא עשרה גדולים כו' וע"כ נהגו בארצות האלו שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא. ואע"ג דבא"ח של הרא"ש הנדפס בסוף הסדורים כתב שיתן בכל סוף שנה זהוב וחצי היינו למדת חסידות אבל מדינא אין חייב אלא בשלישית השקל לכל השנה כדמשמע בש"ס ופוסקים:

הפסיד זכותו. אפילו נתן לו הרבה ועובר על ולא ירע לבבך כו'. סמ"ג:

ונותן לו מתנה. דכיון שעדיין לא העני לגמרי אינו מתבייש שכן דרך האוהבים לתת מתנה זה לזה. בית יוסף:

או עושה שותפות. והוא עדיף מהמלוה כדאיתא בש"ס וכב"י הטעם מפני שהמלוה מעות לחבירו בלא ריוח הלוה בוש שהוא נהנה מחבירו בדבר שאין חבירו נהנה כלל אבל בעושה שותפות אינו בוש כלל מאחר ששניהן נהנין:

נאמן כו'. ע"ל ר"ס רנ"ו:

שיתן לו בעצב. והיינו שצר לו בנתינתו אבל עכ"פ אינו מראה לו פנים זועפות דא"כ לא נחשב בשמונה מעלות דהא הפסיד זכותו ועובר על משום לא ירע לבבך כדלעיל ס"ק ה':

לעני כו'. וכ"ש אם נותן לקופה של צדקה קודם תפלה שעדיף טפי וכן כתב הטור בא"ח ס"ס צ"ב טוב לתת צדקה קודם תפלה:

בתולות עניות כו'. ובתשובת הר"מ אלשקר סי' ע"ב כתב דדוקא יתומות אבל לא ידעתי אם יכולים הקהל להשיא עניה שאין לאביה יכולת להשיאה בדבר של הקדש ששם בעליו עליו ואם נקרא זה דרך של מצוה כו' וע"ש:

עבור מתים כו'. עיין מזה בא"ח סוף סימן תרכ"א:

רק יתננו לעניים. וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור אע"ג דאיתא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שא"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים. ולענין לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם:

משכר הנותן. כ"ה בגמ' גדול המעשה יותר מן העושה ואין פירושו ששכרו יותר מן העושה ע"י כפייה דהא זה העושה ע"י כפיה הפסיד זכותו כמ"ש בסעיף ג' אלא פירושו יותר משאר עושי צדקה אפילו ברצון ובטור כתוב כשכר העושה ופשוט שט"ס הוא וכן ראיתי בס"א ובפרישה רוצה ליישב דבגמרא קאמר יותר מן העושה ע"י כפיה והוא תמוה ממה שהוכחנו:

ונותן לו מתנה. בטור כתוב המתנה ונראה שנוסחא של טור עיקר דהא חשיב כאן הדרך המעולה יותר ונותן לו מתנה הוא דרך שאינה מעולה כל כך כמ"ש אח"כ וב"י פירש שכאן שלא העני לגמרי אינו מתבייש כל כך והוא דחוק ולפי גירסת הטור אתי שפיר דה"ק דנתינת המתנה באופן היותר מועיל שיהיה נזכר אחר כך יהיה קודם שהעני לגמרי ע"כ אמר המתנה בה"א הידיעה:

וראוי לעשות כן. ונראה הטעם דנ"מ מזה שאז לא יוכלו הצבור לשנות אותו דבר למידי אחרינא וכמו שכ' רמ"א סי' רנ"ט סעיף ג':

ומהני לנשמותיהם. בהלכות יום כפור סי' תרכ"א הביא בית יוסף בשם הרוקח הטעם משום שהוא יתברך בוחן לבבות אם היה אותו המת בחיים היה נותן צדקה אם היה לו ממון כו' אבל אם נותן בעבור רשע אינו מועיל כו' עכ"ל: