שולחן ערוך, יורה דעה רי״ז: דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ"ח סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ"ח סעיפים:
נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי' לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר:

הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:

נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי' אינו מליח אלא להתקיים לשעה ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח (טור ורא"ש ור"ן בשם הירושלמי) נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר:

אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק:

הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים:

הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה):

הנודר מהבשר [אסור] בגידין מהגידין מותר בבשר:

מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים וכן כל כיוצא בזה ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב ומותר בחגבים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה"ז מותר בבשר דגים ואפי' במקום שהשליח נמלך עליהם. (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר"ן):

הנודר מהקיפה מותר ברוטב מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל:

הנודר מהגריסין אסור במקפה (פי' מרק קפוי ועב) של גריסין מהמקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב [אסור] באספרגוס (פי' מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב"ם ורש"י פי' מין כרוב) מהאספרגוס מותר בכרוב מהכרישין מותר בקפלוטות מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי (משנה ס"פ הנודר מן המבושל) (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) (ב"י ורש"י שם בפי' המשנה):

הנודר מהחלב מותר בקום (פי' מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור"ו) נדר מהקום מותר בחלב (רמב"ם פ"ט מה"נ ד"ח). וי"א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב"י בשם הר"ן) מהחלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה:

הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים (לשון הרמב"ם שם):

הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים: הגה אע"פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא"כ בקומא דחלבא (ר"ן בשם רשב"א) ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש (הר"ן) מדבש תמרים מותר בתמרים מסתוניות (פי' ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) מותר בחומץ היוצא מהם:

הנודר מדבש מותר בדבש תמרים מהחומץ מותר בחומץ סתוניות:

הנודר מהיין מותר ביין תפוחים ואסור ביין מבושל ומותר בקונדיטון (פי' משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) ויש מי שאוסר בקונדיטון (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט"ז סעיף י"א):

הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה:

הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע"פ שרוב סיפוקן מאחד מהם:

הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן:

הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח:

הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס: הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם (הר"ן פ' שבועות שתים) ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם (כ"כ הר"ן בשם הרמב"ן):

גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים:

הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם:

הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמיהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם:

הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים:

הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו ואע"פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו:

הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:

הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה (פי' מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם):

הנודר מהבית אסור בעליה מהעליה מותר בבית:

הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים:

הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר:

הנשבע לעמוד בבית א' אסור מהאגף ולחוץ: הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ולא אמרינן דג' בתים מקרי שכונה (ב"י סי' רכ"ח דף רע"ד סוף ע"ב בשם תשובת הרשב"א) קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה (מרדכי פרק המקבל):

נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י"ב חדש: הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה (רשב"א סימן תרס"ז) מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע"פ שהוא פחות מל' יום ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר:

נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו ואפילו באותם שיורדים לטייל ומותר ביושבי יבשה:

נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי' באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה:

אמר יורדי הים לאחר ל' יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע"פ שלאחר ל' יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים:

נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים: הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני (ב"י בשם הרא"ש) הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע"פ שהחמה רואה אותו (ב"י בשם התוספות) : ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים:

נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי' שחורי הראש אלא האנשים ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) (נימוקי יוסף פ' המוכר את הספינה ותוס' שם דף ע"ד ע"א וחדושי רמב"ן שם):

הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים:

נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים:

נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי' בבני ישמעאל ועשו:

נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל:

נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:

נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל:

נדר מישראל אסור בכהנים ולוים מכהנים ולוים מותר בישראל:

נדר מכהנים מותר בלוים מלוים מותר בכהנים:

נדר מבנים מותר בבני בנים:

מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי"ט אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן. (ועיין בא"ח סימן תק"ע):

מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר. (תשובת חזה התנופה) : הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה (תשובת הרא"ש כלל ג' סי' ט') מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל (מהרי"ל) מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי"ח (ד"ע) . מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע"י עסק שם יצא ידי נדרו (תשובת מהרי"ל סימן קי"ח) וע"ל סימן רל"ט עוד מזה:

ולשלוק. פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ"כ התוס' והר"ן וכ"כ הב"ח ועיקר:

הלשון. כתב רבי' ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה"ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ"ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ"א לפלוני אין ירושה בכלל רשד"ם חלק ח"מ סי' רנ"ו ועיין לעיל סימן רט"ז ס"ק ז' מש"ש בשם הראנ"ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ"ז שלא נשא אשה בכתובה וקידושין וז' ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז' ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה"ג והרדב"ז והרשד"ם אבל מהריב"ל ח"ג סי' קי"ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע"ש עיין בכה"ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה"ה במקום שנוהגים חרם דרגמ"ה דאין קידושין בכלל רשד"ם חי"ד סי' צ"ח ולפי דברי מהריב"ל הנ"ל אף אירוסין בכלל עיין כנה"ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה"ג וכ"כ בש"י חלק ח"מ סי' קע"ג ומהר"מ מטראני ח"ב סי' כ"ח כתב דהוי ספיקא):

חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש"ך:

בנכבשים. פי' הש"ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ"מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ"כ מהרש"ל אבל הט"ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע"ש שמאריך בזה:

מראים. בטור כתב עפ"י הש"ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא"ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א' דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש"ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ"ל הט"ז (ובנה"כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ"ל) וכתב בתשובת מבי"ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר"מ מטראני ח"א סי' רנ"ח):

בשניהם. כתב רש"ל נ"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ"ה שרינן סתם בדגים עכ"ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט"ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט"ס וצ"ל בשר זה:

טועם. וה"ה שאני אוכל כ"כ מהרש"ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב"י והאחרונים:

באספרגוס. כתב הט"ז וא"ל לדעת הרמב"ם דפי' שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ"ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די"ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא"כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר:

בגנות. ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש"ך:

בקום. פירש"י דהיינו נסיובי דחלבא וע"ל סי' פ"א ס"ה וסי' פ"ז ס"ח:

בציר. כתבו הט"ז והש"ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי' רט"ז ס"ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש"ל) וכ' הרא"ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ"ע:

מותר. שסתם דבש הוא של דבורים (א' שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע"ד ת' ש"א סי' כ"ט ע"ש):

לדידן. דמשתעינן בלשון לע"ז ולפ"ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ"ל הר"ן:

שרוב. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע"ל סי' ר"ח ס"א:

בחמשת. הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון:

מהמזון. כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה' מינים:

הזן. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל"כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי' רל"ב ס"ה כ"כ הב"ח ופרישה:

בכולם. וכב"י בשם הר"ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא"א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי' לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ"כ לקמן סי' רל"ב ס"ה עכ"ל הש"ך:

אסור. כ' הט"ז ונראה דמ"מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב"ח ע"ש:

החמה. דאיכא הנאת הגוף:

בעליה. וכתב הרא"ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בח"מ סי' רי"ד:

לעיבורה. ואע"ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ"ש בא"ח ס"ס חצ"ו ור"ס תקע"ד ולקמן סי' רכ"א ס"ס ל"ג בהג"ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל' בני אדם שאינו אלא תוך ע' אמה ושירים עכ"ל הש"ך:

לשון. כתב בתשובת מבי"ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו' חדשים:

עלי. פי' לאחר ל' יום יהיו יורדי הים אסורים עלי:

בשעת. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע"ל סי' רל"ד סל"ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע"פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הש"ך:

מרואים. והט"ז חולק ע"ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ"פ הב"ח שאין להתיר וכו' ע"ש באריכות:

בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע"ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ"ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע"ג דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ אדם אוסר על עצמו דשלב"ל עכ"ל הש"ך:

ירושלים. כתב הט"ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו' ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ"ל:

בערלי. דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט"ז:

נשבע. כתב הרמב"ם פ"ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב"י ופשוט הוא וע"ל סי' רל"ט עכ"ל הש"ך:

להמרות. שקורין בל"א וועטי"ן וכתב ב"י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע"כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נ"ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם עכ"ל הט"ז:

כוונתו. כתוב בתשובת מהר"מ. סופר של ראובן שנתן ת"כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א' של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ"ל וה"ה בכל מלאכות הדין כן ש"ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא"י ולא בח"ל באר שבע דף קי"ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי"ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה"ג ע"ש):

משנה וגמרא נדרים דף מ"ט ע"א
(°) (הרא"ש פי' בנתבשל יותר מסתם בישול ור"ן פי' בשיל ולא בשיל):

רמב"ם בפ"ט מה"נ והביאו הטור וטעמו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואי ליכא לשון ידוע ה"ז ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר כדלקמן סעיף ג':

שם במשנה:

טור ורמב"ם מהירושלמי ופי' ריפות מעשה חיטין או שאר תבואה הנכתשין ופי' לביבות הבצק הרך שחולטין אותו ברותחין ואח"כ בשמן:

שם במשנה:

ברייתא שם דף נ"א ע"א:

לשון הרמב"ם שם בפ"ט ממשנה שם ע"ב וכפי פירושו במשנה:

שם ושם:

הרמב"ם שם:

לשון הטור ממשנה וגמרא שם דף נ"ד ע"ב וכפי' הרא"ש שם:

כר"ע שם וכדמפרש שם בגמ' ופי' הר"ן אע"ג דלא הוי ירק אלא פרי ואית דמפרשי דסתם ירק נאכל כמו שהוא חי ודלועין אינן כן:

ירושלמי פ' הנודר מן הירק הביאו הב"ו:

שם בשם ר"י בשם הירושלמי:

בפ"ז דנדרים:

שם בירושלמי דהנודר מן העיקר אסור בטפילה:

ל' הרמב"ם שם דין ו' בפ"ט מברייתא וכדמפרש שם בגמרא דף נ"ד ע"ב וכת"ק וכר"ע הסכמת הפוסקים:

שם וכת"ק:

שם בגמרא וכפי' הרמב"ם שם בגמרא:

שם ומפרש בגמ' כגון דכייבין ליה עיניה ובשעת הנדר היה תחלת החולי שהדגים קשים לעינים דמסתמא לא נדר אלא אמידי דמצי למיכל וכאשר הגהתי כן הוא ברמב"ם מאוקימתא דגמרא שם
(°) פי' קאי אחלוקה ראשונה בשר בהמה בלבד:

ברייתא שם דף נ"ב ע"ב
(°) הרא"ש והר"ן פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד לשולי הקדירה ומדברי הרמב"ם בפ' ה' מה"נ נראה דמפרש דקיפה היינו תבלין:

משנה שם דף נ"א ע"ב:

משנה שם דף נ"ג ע"ב ונלע"ד הטעם כמו שציינתי לעיל בסעיף ז' בשם הירושלמי:

ומשום שהיו רגילים ליתן בכל מקפה שום:

תוספתא כתבה הרא"ש בפ"י דנדרים וכ' הב"י כגון שומים ובצלים וכיוצא בהם הבאים ליתן טעם בקדירה שגם הם נקראים תבלין דאלו בפלפלים וכיוצא בהם אין לחלק בהם בין חיים למבושלים:

שם במשנה
(°) כן הגיה הט"ז על פי המשנה וכן הוא בטור ודלא כלבוש שקיים גירסת הספרים שכתוב בהם מותר ע"ש:

משנה שם ע"א
(°) פי' מין כרישין שיש להם ראש בל' יון קורין לראש קיפאל ערוך:

משנה שם דף נ"א ע"ב:

ברייתא שם דף נ"ב ע"ב:

שם במשנה משמיה דאבא שאול:

טור:

משנה שם ופי' הר"ן ציר הוא השומן היוצא מהם וקרבי דגים מעורבים בו וכ"ש שמותר במורייס שהוא שמנו של דג לבד:

משנה דף נ"ג ע"א:

טור ולמד במכ"ש אם נדר מהתמרים שהוא העיקר מותר בדבש היוצא מהם מכ"ש הנודר מהדבש וכו':

שם במשנה:

משנה שם שסתם דבש הוא דבש דבורים:

שם במשנה וסיים מפני שהוא שם לווי:

ירושל' הביאו הרא"ש וכ"כ ש"פ דתמרא וחמרא מבשלא חד מינא הוא:

כן הוא בירושל':

טור מדברי הרא"ש אביו שם אליבא דרבנן:

הר"ן שם ודלא כהתוספתא הביאה הרא"ש והר"ן דתנא שם בהיפוך והביא הר"ן ראיה ע"ז מהירושלמי:

לשון הטור ממשנה וגמרא שם בבבלי דף נ"ג ע"ב:

משנה שם דף נ"ה ע"א:

טור מהא דמר שמואל פקיד וכו' וכמ"ש הב"י דהוי כנדר מן התבואה אלא שנדר בלשון תרגום
(°) פי' כל דבר מעולה ומשובח כ"כ הרא"ש:

שם במשנה וכחכמים ורמב"ן וטור בשם הרמב"ם שם דין ט':

בפ"ט ירושלמי ממס' חלה הביאו הרא"ש פ"ו דנדרים:

ממשנה וגמרא עירובין דף ל' ע"א:

ל' הרמב"ם בפ"ט מהלכות נדרים וכ"כ הר"ן אברייתא דלקמן:

משנה שם דף נ"ג ע"ב:

ברייתא דרשב"ג שם וגירסתו כגירסת הרא"ש שם:

שם בברייתא ופי' רש"י גריס משמע מבושל גריסים משמע חיים:

בריי' שם דף נ"ה ע"ב (וכפול לקמן ס"ס רכ"א):

שם:

לשון הטור מדברי אביו הרא"ש שם ופשוט הוא:

ברייתא שם דף ס"א ע"ב וכתנא קמא:

מימרא דרב כהנא וכו' וממימרא דרב יהודה אמר רב וכו' בכורות דף נ"ה ע"א
(°) פי' ואין מלוין אותם לשם המעין הנדור רמב"ם שם בפ"ט:

פשיטותא דגמרא שם:

ברייתא ר"ה דף כ"ח ע"א:

משנה נדרים דף נ"ה ע"ב:

משנה שם דף נ"ו ע"א וכחכמים דעליה בכלל הבית

משנה שם ע"ב וכפי' הרא"ש שם:

שם במשנה:

הר"ן שם:

ברייתא סנהדרין דף קי"ב ע"א ובב"ב דף ח' ע"א וכתבה הרא"ש בספ"ד דנדרים:

משנה נדרים דף ל' ע"א:

טור מהא דפסקו הרמב"ם והרא"ש כלישנא בתרא דאסיפא קאי וכ"כ הר"ן שם:

שם דבירושל' נסתפקו בזה וספיקא דאוריי' הוא ונקטינן לחומרא וכ"כ הר"ן שם וכ"פ רבינו ירוחם:

שם במשנה:

כלישנא בתרא שם בגמרא:

בירושלמי תלוי דין זה בפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע באומרת הריני נזירה לכשאנש' וכו' בנדרים דף פ"ט ע"א ופסק הרא"ש הלכה כר"ע וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה"נ:

משנה שם דף ל' ע"ב:

שם בגמ' מדלא קאמר מן הרואים לאפוקי דגים שבים ועוברים שבמעי אמן:

משנה שם (ורמב"ם שם דין י"ט)
(°) פי' שא"א לתאר אותם לא במכוסי הראש ולא במגולי הראש דזימנין מכסי ראשייהו וזמנין מגלי ורובן שערן שחור מה שאין כן בנשים שמתארים אותן בכסוי הראש דלעולם מיכסי והקטנים בגילוי הראש דלעולם מיגלי ר"ן שם מהגמרא:

טור בשם הרמב"ם בפ"ט ופשוט הוא:

משנה שם דף ל"א ע"א ומפרש בגמ' מפני שהכותיים ג"כ מצווים ועושים דגרים הן:

שם במשנה ומפרש בגמ' שם דכותיים מצווים ואינם עושין אלא עולין להר גריזים:

משנה שם ומפרש בגמ' שם כיון דאיקדש אברהם איתקרו על שמיה:

משנה שם:

רמב"ם בפ"ט מהתוספתא פ"ב:

שם בגמרא מפרש דכתיב ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק:

משנה שם ע"ב ומפרש שם שאין הערלה קרויה אלא לשום עבודת כוכבים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכו':

שם במשנה:

עד סוף סעיף מ"ו הוא מהתוספתא פ"ב הביאו הרא"ש ספ"ג דנדרים והרמב"ם סוף פ"ט מה"נ:

תשובת הרשב"א סי' תרצ"ט:

רבינו ירוחם בשם רבי פרץ
(°) פי' נתערבו זה עם זה מי יזכה:

נדר כו'. מתני' מ"ט א' וגמ' שם לא דכ"ע כו' וער"מ בפירושו שם והעיקר שנגררים כו' ואמר או נשבע וכן בס"ג לאשמעינן דגם בשבועות הולכין אחר לשון ב"א:

וכן כו'. בעיא שם בירושלמי ולא איפשטא והביאו הרא"ש שם. ולחומרא. טור ועס"ג והרמב"ם וש"ע כתבו הולכים כו' כנ"ל:

כגון כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש ור"נ שם:

נדר כו'. עבפי' המשנה שם ולא תפשע כו' ור"ל מה שמחלק המתני' בין אמר בה"א או בלא ה"א היינו לפי מקומם וזמנם כנ"ל:

היו כו' אין כו'. שם נ"ג א' וכמ"ש בסי"ז:

אמר כו'. כפי' הרא"ש שם בפי' אבל הר"נ פי' בע"א ע"ש:

ומיהו כו'. ער"נ שם ד"ה ולענין כו':

אבל אם כו'. ירושלמי שם הכל מודים בנודר מן הדלועים שמותר בירק כהדא דתניא הנודר מן העיקר אסור בטפילה מן הטפילה מותר בעיקר הנודר מן הבשר אסור בגידים מן הגידים מותר בבשר:

הנודר כו'. רי"ו בשם הירושלמי (והוא שם): (ומותר כו'. מתני' שם):

הנודר כו'. ירושלמי הנ"ל:

מקום כו'. דבימי הגמ' היו נמלכין בכ"מ משא"כ עכשיו דאין נמלכין בכ"מ וכ"כ הטור משא"כ בעופות דעדיין נמלכין בכ"מ דלא כהר"נ שתמה על הרמב"ם:

ומותר בחגבים. מדלא קאמר דגים וחגבים נמי כו'. ר"נ שם:

ואם כו' ואפי' כו'. שם כגון שהקיז כו' א"ה כו' וכתי' דאביי וכמ"ש במעילה כ' ב' ועתוס' דחולין ק"ד א' ד"ה הנודר כו' והטור לא כתב כן:

או לבשר כו'. שם ושם דכייבין כו':

אם לא כו'. שם במתני' וברייתא וה"ה לשאני טועם או אוכל דקי"ל לחומרא כמ"ש בסי' רי"ו וחסר כאן וצ"ל בשר זה עלי או שאני כו':

מהתבלין כו'. תוספתא הביאה הרא"ש פ"ז סס"ב:

ואם אמר כו'. טור אבל ברא"ש כ' בלשון אחר:

וי"א דאם כו'. גמ' שם ל"ק מר כו' ומסדור הרב משמע אף בסיפא וכמ"ש הרשב"א והר"נ במתני' שם ד"ה מן הקום כו' ומיהו כו' ובגמ' שם ד"ה ורמינהי כו' אבל כבר תמה ב"י עליהם דאין בגירסא שלנו ברייתא זו בגמ' וכ"ד הטור והרמב"ם וש"ע לכאורה י"ל דס"ל דהסוגיא כריב"ב שם נ"ג א' אבל בירושלמי מחלק ביניהן ועמ"ש בסי"ג בהג"ה אבל סמך על הירושלמי והביאו הרא"ש שם מ"ט דר"י בקום שם אבוי עליו ע"ד דר"י הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה ועברא"ש והרמב"ם כשיטתו לסמוך על הירושלמי:

הנודר מהתמרים כו'. כת"ק וער"נ שם ד"ה ולענין כו':

אע"פ כו' ועוד כו'. שם ד"ה וחכמים כו' אבל בירושלמי מחלק בע"א וז"ל מ"מ דר"י שם אבוי עליו מ"ט דריב"ב שם בנו עליו מסתברא ריב"ב יודה לר"י ור"י לא יודה לריב"ב דיב"ב יודה לר"י שם בנו לכ"ש שם אביו ר"י לא יודה לריב"ב לא אמר אלא שם אביו אבל שם בנו לא והביאו הרא"ש בקיצור שם במתני' דקום ועב"י:

מדבש כו'. שם דלא כרשב"א:

ואסור כו'. ערא"ש פ"ו ס"ג וכ"כ הרשב"א וער"נ נ"ג א' ד"ה אסור בירקות כו' אבל להרמב"ם דמתיר בקום כמ"ש בסי"א גם כאן מותר:

ומותר כו'. ירושלמי שם ע"ד דר"י הנודר מן היין מותר בקונדיטין וכתב ב"י דכ"ש לרבנן אבל הרא"ש סס"ה כתב אבל לרבנן אסור וכ"כ הטור:

הנודר מהתירוש כו'. ר"נ נ"ה ב' ד"ה תוספתא כו' והתוספתא הובאה בגמ' פ"ה דיומא (ע"ו ב') ע"ש:

הנודר מהתבואה. גמ' שם הכל מודים כו':

אז כו'. שם ופסק הר"נ כאביי ורבא אלא דלענין שכר בתים לא איפשטא וע"ש בד"ה ולענין כו' אבל הרא"ש כתב דמסתברא כרב יוסף וכ"פ הטור והקשה ב"י דהא הרא"ש כתב ומסתבר כו' כדי להוציא ממון ודחק עצמו בב"י אבל הלח"מ כתב דלאו דוקא והרא"ש לא כתב אלא לחזק דבריו ע"ש:

הנודר מפת כו'. מתני' בפ"ק דחלה הנודר מן הפת כו' ואמרינן בירושלמי שם הא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל לרבנן ר"ח בשם ר' יוחנן כיני מתני' אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן מה אנן קיימין אם באומר פת תורה מעתה אף האומר תבואת תורה יהא אסור בכל דכתיב ותבואת הכרם אי באומר פת סתם אין לך קרוי פת סתם אלא חטין ושעורין בלבד א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין פת כל אין לך קרויה פת אלא ה' המינין בלבד והביאו הרא"ש בנדרים שם בקוצר:

או מהמזון כו'. אע"ג דאיתותבו באורז (ברכות ל"ז א') מ"מ בלשון ב"א אינו נקדא מזון:

הנודר כו'. דלא מתיר שם אלא באפויה כמ"ש למטה וער"נ שם ד"ה חטה כו':

האומר פת כו' ויש כו'. כמ"ש בשבועות כ"ג א' ודלמא פת חטין לאכול כו' שכל אלו בכלל סתם נדרים כמ"ש בספ"ב דנדרים וז"ש אא"כ כו' אבל י"א דודאי פת מושך הכל אלא דאיהו טעה בהכי וכן כל הקושיות דשם:

או שידוע כו'. כנ"ל בד"ס זה:

גריס כו'. ברייתא שם וערא"ש בפירושו במתני' שם ד"ה ר"י כו':

ובפרי העץ. רא"ש ד"ה בכל כו' וראיה מדל"ק אלא כמיהין ופטריות. ב"י:

דג' בתים כו'. כמ"ש בספ"ק דעבודת כוכבים:

קהל כו' דזה כו'. כמ"ש בפ' השואל (ק' א') המחליף פרה כו' עד שלא מכרתי כו' ואמרינן (גטין כ"ה א' וש"מ) האחין שחלקו לקוחות כו':

ואם נדר כו'. כנ"ל דבנדרים הולכין כו':

ואפי' באותם כו'. ר"נ ורא"ש בשם ירושלמי:

אמר יורדי כו'. רא"ש ור"נ בשם ירושלמי ע"ש (בר"נ שכתב אבל נ"ל שאין הדין כו' וע"ש פ"ד א') וכר"ע ועבה"ג:

ואפי' אמר כו'. כמש"ש כ"ה א' א"ל כי קא משתבע כו':

ומותר בכ"ד כו'. מדקאמר דגים כו' נקט דוקא בע"ח ול"ק דברים הטמונים בארץ:

ואם נדר כו'. גמ' שם:

הנודר מכ"ד כו'. תוס' דב"ב פ"ד א' ד"ה האי כו':

(ליקוט) הנודר כו'. השמיט מש"ש הנודר מן הילודים כו' שכ' הטור לפי שהלך בשיטת הרמב"ם והשמיט זה לפי פירושו דלא כהרא"ש ועבב"י (ע"כ):

נדר מבנים כו'. פ"ט דב"ב (קמ"ג ב'):

מי כו'. כמ"ש בפ"ב (י"ח ב') סתם נדרים להחמיר ופי' כו':

מי כו'. כנ"ל:

מי שנדר שלא כו'. כמ"ש בס"פ הדיינין מי נשבע כו':

מי שנדר כו'. עבא"ח סי' תקס"ח סי"א:

וכן מי כו'. ע"ש סעיף י':

אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ע"ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש"ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ה' שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א' שתהא שחיטתו אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה"ג במומר שרי כדלעיל סי' ב' ע"ש:

דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח"כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע"ש. ואיפכא צ"ע. עב"י וד"מ לעיל סימן ר"י לענין פת חטין ושעורין:

מותר בדבש תמרים. [עיין ש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי' מ"ט מ"ש בזה ועיין ט"ז ס"ק ט"ו וש"ך ס"ק י"ח]:

הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ"ה ע"א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ"ע שהשמיטו הפוסקים. תפל"מ:

ואם אמר כל הזן. עיין בצל"ח בברכות דף ל"ה בד"ה אלא שראיתי מה שכתב בזה:

הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סוס"י תקס"ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם:

בשעת הנדר. עבה"ט ועיין בתשו' בגדי כהונה חי"ד סי' ז':

אסור לראות בחמה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע"ש:

במולי או"ה. עיין בס' באר יעקב שכתב דה"ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע"פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ"ע ע"ש:

ומותר במולי או"ה. כתב בס' באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ"ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע"ש:

נדר מבנים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קס"ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע"ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי' בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש לו אב למתגדל אע"פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ"מ כשנדר הבן י"ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לח"מ סי' מ"ב סט"ו בהג"ה בד"ה הואיל וגדלהו]:

גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן כ"ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט מותר גם כן במוצאי יוה"כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע"ש:

שלא יצחוק. ע' בתשובת הר"א מזרחי סימן י"ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע"ש וע' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ל"ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע"ש:

בשבילו. ע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' רי"ד הרבה טעמים לזה. וע' בס' תפל"מ שכתב דה"ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע"י שליח דשלוחו כמותו כו'. מיהו י"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע"י שליח כדלקמן סי' רי"ח ס"ה וצ"ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ"ד ע"ש. [ועמ"ש בסי' רי"ח ס"ק ה' בשם תשובת הראנ"ח סימן ט' ובשו"ע לקמן סי' רכ"א ס"י ובש"ך שם]:

דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר"ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ"ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע' בתשובת ושב הכהן סימן ע"ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע"ש:

כוונתו. עיין בה"ט ומ"ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא"י ולא בח"ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט"ז מ"ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי' ע' שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא"י) אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין דורשין בו רק ששם קצת ת"ח שיש ביניהם ד"ת אינו מספיק. וע"ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע"מ ואפי' בנישואין דבת ת"ח לע"ה דאין לנו ע"ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת"ה סימן רס"ט (הובא ברמ"א לקמן סימן רס"ה סי"ב בהג"ה) שהוא ג"כ סע"מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא"ה י"ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל"ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע"מ וה"ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה"ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס"ת וכלי קדש לבהכ"נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ"מ לא יחוייב שיהא סע"מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל"א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב"א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב"א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע"מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע"מ אלא כשאסיפת ב"א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא"כ מה ששם קצת ת"ח לא מהני ע"ש. ומ"ש הבה"ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו' כן כתב בשו"ת משפטי שמואל סימן נ"ח ע"ש:

(סי' רי"ז סעיף א') נדר או נשבע מהמבושל. נשא אשה ונשבע לה שלא ישא עליה אם מותר לישא אותה שהיתה מקודשת קודם השבועה ע' תשו' גינת ורדים (חאה"ע סי' ה'):

(שם סעיף י"ד) הנודר מדבש. בנודר מדבר הבא מן החי אם אסור בדבש ע' בת' שער אפרים (סי' ס"ט):

(שם סעיף ט"ו) מותר ביין תפוחים. משמע דביין צמוקים אסור ת' תורת חסד (ס"ג) והשיג מזה על ת' מהר"ש הלוי (היו"ד סל"ב) שהתיר ביין צמוקים:

(שם סעיף י"ח) או הנודר מעללתא. ע' בב"י ומ"מ קשה לי נהי די"ל כן בדעת הטור הא מ"מ ממה דכתב הר"ן גבי שכר ספינה דבנדרים אזלינן לחומרא הרי דס"ל דגם בנדרים עללתא כל מילי משמע ואמאי לא חש המחבר לדעת הר"ן להחמיר בדאורייתא וצ"ע:

(שם סעיף י"ט) אסור בחמשת המינין. קשה לי אמאי אינו אסור באורז דהוי ג"כ מזון דמברכים עליו במ"מ כדאיתא בא"ח (סי' ר"ח) וצ"ע:

(שם) חוץ ממים וממלח אף אם המלח ומים מעורבים יחד מהרי"ק (שרש צ"ט):

(שם סעיף כ"ח) הנודר מהבית אינו אסור אלא בבית שיש בו ד' אמות על ד' אמות תוס' (פ"ק דסוכה ד"ג) בשם הירושלמי:

(סעיף כ"ט) מדברי רש"י והרמב"ם בפי' המשניות והרע"ב והתוי"ט מבואר דס"ל דמיירי שיש איזה בנין תוך ע' אמה ושירים משמע דבאויר בעלמא אין דינו כעיר ומדמי לה לדינא דש"ע א"ח (סשנ"ח ס"ה) וכ"כ הב"י שם בחד תירוץ וכ"כ הה"מ (פכ"ח מה' שבת) בשם יש מי שדחה אבל דעת הה"מ שם דהכא שאני דהלך אחר לשון ב"א וכ"כ הב"י הנ"ל בתירוץ הראשון וע' באורים גדולים (סי' צ"ז צ"ח):

(ש"ך ס"ק ל"ה) תוך שבעים אמה ושירים ע' בספר תוספת שבת (סי' רמ"ד סק"ז):

(שם סעיף ל"ב) נדר מיושבי העיר ע' במהריב"ל (ח"ב סס"י פ"ז):

(שם בהג"ה) אחר לשון בנ"א ע" תשו' מבי"ט (ח"ב סי' ס"א):

(שם סעיף ל"ה) ומי שאינו מיורדי הים תמיהני שסתם המחבר להקל כדעת הטור ולא חשש לדעת הר"ן (דף פ"ד) שהעלה דבין אם הוא מיורדי הים בשעת הנדר ובין אם הוא מיורדי הים בשעת חלות הנדר אסור ע"ש וצ"ע גם נ"ל דכפי הוכחת הר"ן שם מההיא דקונם שאני נהנה לבריות מזה נשמע דאף שאינו תולה נדרו בזמן אלא שאמר סתם שאינו נהנה מיורדי הים והיה א' עכשיו מיושבי היבשה ואח"כ נעשה מיורדי הים דאסור ליהנות דכל שבשעת הנאה הוי מיורדי הים הוא בכלל איסור אח"ז מצאתי בספר קרבן נתנאל שתמה כן על השמטת הש"ע והאחרונים דעת הר"ן הנ"ל:

(שם סעיף ל"ז בהג"ה) אסור לראות בחמה. ואין נ"ל כן דלא משמע להו לאינשי היותר אדומה והכל לפי מה שהוא ענין וכוונת הנודר עכ"ל מהריק"ש:

(שם ש"ך ס"ק מ"ב) שמטילין ביצים. ואף בדגים טמאים מותר ע' לעיל (ספ"ג ס"ח) ולדעת הרי"ף והרשב"א שבטור שם הכא אסור בדגים טמאים ע' פר"ח (שם ס"ק כ"ה):

(שם סעיף מ') ומותר באומות העולם ובנודר מזרע יצחק ע' מג"א (סי' תקצ"א סק"ז):

(ט"ז ס"ק ל"ה) לא נמצא לזה מקור להדיא מפורש בהרא"ש שם בפירושו דאסור בגרים ומה"ט דנקראו זרע אברהם מדכתיב כי אב המון גוים נתתיך וע' בברכי יוסף (א"ח רס"י קצ"ט):

(שם סעיף מ"א) ומותר בערלי ישראל. וכתב הב"י דדוקא במתו אחיו מחמת מילה אבל לא במומר לערלות והפר"ח בספר מים חיים השיג והעלה דכל שאינו להכעיס בכלל מולים הוא:

(שם סעיף מ"ג) נדר מישראל ע' בת' מהרי"ט (ח"ב סי' מ"ז):

(שם סעיף מ"ו) מותר בבני בנים. וה"ה דמותר בבנות והיכא דאין לו בנים רק בנות ובני בנים כ' הנ"י פ' מי שמת דאסור בבני בנים ומותר בבנות מ"ל נדר מראובן ובניו ובני בניו נלע"ד דמותר ברוב רביעי ומדברי הר"ם מטראני (ח"ב סכ"ח) נראה דהוי ספיקא כנה"ג וע' ש"ך חוה"מ (סי' רנ"ז סק"ג):

(שם סעיף מ"ח) או שנשבע שלא יצחוק. ע' ת' הרא"ם (ח"ב סי"ד) דאף אם נשבע שלא לשחוק בקוביא כל מיני שחוק בכלל ואם נשבע שלא ישחוק רק פירות בפירות ע' ת' הרשב"א (ח"ג סש"ח) מה בכלל פירות וע' בסי' זה סכ"ג:

(שם בהג"ה) וכדרך שיתבאר בסימן רי"ח נשבע שלא למכור אם מותר ליתן במתנה או לנדן לבתו ע' ת' הראנ"ח (ח"ב סצ"ד) ובת' קול אלי' (סל"ו) חליפין בכלל מכירה ע' תשו' הראנ"ח (ח"ב סצ"ז) וע' לעיל (סעיף ל"א בהגה"ה):

(שם כ."ך ס"ק נז"ס) וכמ"ש הרב ע' תשו' ושב הכהן (סי' ע"ט):

אפי' לצלי ולשלוק. בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה למה לא כתב תחילה ולשלוק וא"ל שחסר באמת תחילה תיבת ולשלוק קשה הי' לו לומר אסור בהם כמ"ש אח"כ מותר בהם ע"כ פי' בפרישה דכל שקורין מבושל מסתמא דגם שלוק בכלל ע"כ כ' שפיר שכל שקורין לצלי מבושל אסור גם בשלוק ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בגמרא שר' יאשיה אוסר מדכתיב ויבשלו את הפסח ור' יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא ולא הביא סמך אלא לצלי אלא צ"ל דהא בהא תליא דכיון דגם צלי קרי מבושל ק"ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול:

ריפות. מעשה חטין שנכתשו ולביבות הם מעשה רוחשות:

אף בנכבשים בה כו'. כתב רש"ל וכ"ש במבושל בין נאכל חי או אינו נאכל חי מכל מקום ירק חי מותר לאכול נ"ל עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא זה וכתב על זה ופשוט וקשה מדברי התלמוד עליו במאי דפריך על מ"ש במשנה הנודר מירק אסור בדילועין לר"ע והא ירק קאמר (פי' הרא"ש וסתם ירק בל' בני אדם הוא סתם ירק הנאכל חי) אמר עולא באומר ירק קדירה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר (ופי' האשר"י על ידי כבישת הקדירה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מן ירק המתבשל בקדירה) ומשני באומר ירק המתבשל בקדירה קאמר פירוש על כן אסור בדלועין שאוכלין אותם ע"י בישול והרי לפנינו דבאומר ירק קדירה עלי מותר בדילועין דלא אמר ירק אלא דרך כבישה שכן הוא בל' סתם בני אדם ודילועין הוא דבר המתבשל ובפרישה הקשה קושיא זו עליו וכתב שנראה לו דמ"ש הטור אסור אף בנכבשים היינו לומר שכ"ש שאסור בהנאכלין חי אלא שצ"ע מנין לו לטור דבר זה עכ"ל. ונראה לי דבריו נכונים בדעת הטור ודבריו של הטור בנויים על ענין זה כפירוש דברי התלמוד דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה וע"כ הקשה המקשן דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר דהיינו נכבש אם כן יהיה פירושו עכ"פ אינו מבושל ואע"פ שלענין הדין הוה כבוש כמבושל מ"מ בלשון בני אדם אינו כן וא"כ כשנפרש דבריו שאמר קדירה על הכבוש נרויח בזה דירקי יהיה כפשוטו בדבר הנאכל חי וא"כ לאכלו חי פשיטא דאסור ואפי' דרך כיבוש גם כן אסור אבל על ידי בישול לא נדר כלל ומותר ומשני דאמר בפירוש ירק המתבשל בקדירה נמצא דלענין הלכה קיי"ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש ולא במבושל אלא א"כ אמר ירק המתבשל ואז נראה מותר בכבוש ובחי והאיסור בדילועין הוא גם כן אחר הבישול. ובדרישה כתב שאיסור הדילועין מחמת שאינן נאכלין חי ולא דק דאיסור דילועין לא עדיף משאר ירק שאינו אסור רק אחר הבישול ולא חי ה"נ בדילועין אע"פ שאפשר לאכלן חי כן נראה לי נכון דעת הטור ולא כדברי רש"ל שזכרנו. בטור כתוב והרמב"ם כתב שהולכין אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא עד כאן לשונו בכ"מ הבין שהטור כתב לא נהירא על מה שכתב הרמב"ם שהולכין לפי המקום כו' ותמה על זה דבאמת לא בא הטור לחלוק רק על ביצה מגולגלת לחוד והוצרך לכתוב תחילה מה שכתב הרמב"ם לפי המקום כו' כדי שלא תתרץ מה שכתב הרמב"ם להתיר ביצה מגולגלת הוא מצד מנהג מקומו לזה כתב שא"א לומר כן שהרי הרמב"ם כתב תחילה שהולכין לפי המקום ובזה כ' סתמא שמותר ש"מ דמצד הדין אמר כן ולא נהירא כן נראה לע"ד:

ואם אמר לשלוחו כו'. פי' והא לך ראייה דאם אמר לשלוחו כו':

אסור אפי' ביבש. פי' אע"ג דירק נקרא לחין מ"מ בזה אסור אפילו ביבש מאחר שאין עושין גורן לירק אפילו יבש לא נפיק מכלל ירק:
ומ"ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ"ל אסור שכן הוא בירושלמי וב"י מביאו גם כן בנוסח אסור ובלבוש כתב לפרש שהוא מותר מטעם שהם שני מינים ושגגה היא:

נאסר אף בבשר דגים. בסעיף ט' נעתיק דברי רש"ל דהאידנא מותר בדגים:

ואם מראין הדברים כו'. בטור כתב ע"פ הגמרא דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלאו הכי לא אוכל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום ראשון דהקזה דהא אמרו שני לדם דג. ופריך בגמרא דא"כ אפילו עופות נמי נימא הכי דהא אמרו מאן דמקיז ואוכל בישרא דציפורא פרח ליביה ומשני דאפשר לאכלו על ידי שליקה וע"כ שפיר קאי הנדר עלייהו וכתב הרא"ש דשמואל לא אמר דפרח ליביה. אלא בצלי ובדרישה תמה דהא הטור ושאר הפוסקים סתמו מזה ועוד דעמא דבר לאכול תרנגולים ביום הקזה וע"כ חילק בין בשר תרנגולים לציפורים ובחנם דחק בזה דדוקא בצלי אין לאכול אפילו תרנגולים ועל הטור לק"מ במה שסתם ולא חילק דמה היה לו לחלק כיון שאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואוסרים בכל גווני מיהו עכ"פ יש לתמוה במה דאמרינן התם בגמ' דהקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים כו' והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו הוה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה:

מהקיפה. פי' פרורין דקין שנקפין בשולי הקדירה:

מהבשר מותר בשניהם. כתב רש"ל נ"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ"ה שרינן סתם בדגים עכ"ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עליה:

אם לא שיאמר קונם בשר עלי כו'. גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט"ס וצ"ל בשר זה כדמוכח בסימן רי"ז סעיף ט':

אסור במקפה של גריסין. מקפה הוא תבשיל עב וגבי איסור שום לא נקט מקפה של שום הטעם דאפילו שום בפני עצמו אסור דכיון שאמר כל מקפה אסור עלי ושום הוא שנותנין אותו בכל מקפה כמו שכתב הרא"ש בסוף פרק הנודר מן המבושל וז"ל דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם הוא והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה עכ"ל והא דאמרינן דנודר מגריסין אסור אפילו במקפה של גריסין הטעם דקרי ליה מקפה של גריסין כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן אבל נודר ממקפה סתם אין גריסין בפני עצמן בכלל שהרי אין הגריסין הכרחיים למקפה משא"כ בשום שהם הכרחיים למקפה ע"כ אפילו בנודר ממקפה הוה שום בפני עצמו אסור שסתם מקפה היא של שום אבל נודר משום לא אסרו אלא בפני עצמו ולא כשנותנין אותו בהמקפה דמידי אחרינא הוא וג"כ אין נקרא שם השום על המקפה לקרותו מקפה של שום כמו שהוא בגריסין כן נ"ל טעם דינים אלו:

תבלין שאני טועם. ה"ה שאני אוכל כ"כ רש"ל:

מהאספרגוס. לשון הטור פירש"י אספרגוס הוא מין כרוב והרמב"ם פי' מין שלקות של כרוב עכ"ל וא"ל להרמב"ם למה אסור לנודר מכרוב מהאיספרגוס מ"ש מנודר מבשר דאמרינן בסמוך דמותר ברוטב דיש לומר דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא לכרוב אספרגוס משא"כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר כן נ"ל. ובנוסח השו"ע כתוב הנדר מן הכרוב מותר באיספרגוס והוא ט"ס וכן בבית יוסף נרשם מותר והוא ג"כ ט"ס אלא כנוסח הטור כן הוא במשנה ובכל הפוסקים ובלבוש סבר שהנוסחא של השלחן ערוך אמת ונתן טעם לפי שהם שני מינים ושגגה היא:

מותר בקום. פי' מי חלב הנבדלין ממנו:

הנודר מן הדגים. בטור כתוב דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכתב רש"ל וז"ל בי"ס דג דגה שאני טועם כו' ואמת שהאוסר עליו דג דגה אסור בשניהם דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים בלשון בני אדם אבל דגים לבד נ"ל דלא צריך דג דגים שאף בדגים לבד נאסר הכל כי כן משמעותו וכן כתב הרא"ש אבל בדגה לבד לכ"ע דוקא קטנים ובדג דגה נאסר בשניהם לכולי עלמא עכ"ל:

מותר בציר כו'. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ"ש בסי' רט"ז סעיף ט' לענין בשר ויין ממילא ה"ה נמי כאן דאם אמר דגים שאני טועם או אוכל או דגים אלו עלי אסור בציר היוצא מהם אחר הנדר וכן לענין קום החלב בסעיף י"א ולענין דבש תמרים סעיף י"ג כן נ"ל:

אף על פי ששם התמרים כו'. תירוץ זה כתב ב"י בשם הר"ן ומצאתי למוהר"ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא"כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה:

מסתוניות. פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלים:

מותר בדבש תמרים. שסתם דבש הוא של דבורים:

ויש מי שאוסר בקונדיטון. ולא דמי לסעיף י' בנודר מירקות דמותר בירקות שדה מטעם שיש להם שם לווי והכא נמי יש לווי דמקרי יין מבושל שאני התם דמין אחר הוא משא"כ כאן דשניהם יין ומפני שנתבשל לא הפסיד. ר"ן:

מהתירוש לדידן. דאין אנו קורין תירוש אלא ליין בלשון תורה:

אע"פ שרוב סיפוקן מאחד כו'. עיין מ"ש מזה בסי' ר"ח סעיף א':

מעללתא. כל דבר מעולה ומשובח כ"כ הרא"ש שם:

וה"ה לנודר מהדגן. בטור כתוב וז"ל מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני פי' רש"י חטה נחלקת לשנים או לשלשה או לארבעה חלקים ולהכי שרי שכבר נשתנית החטה וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בחמשה מינים בלבד ויראה מדברי א"א שפוסק כרבי מאיר ומדברי הרמב"ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכן כתב הרמב"ם עכ"ל ויש לתמוה דהא בגמרא חשיב בדברי רבי מאיר חוץ מאורז וחילקא כו' ולמה השמיט הטור האורז וא"ל דחסרון הוא בטור דהא כתב חוץ מחילקא דאי חשב גם אורז הל"ל וחילקא ונלע"ד דהטור ס"ל דחכמים שמקילים טפי מר"ח וסבירא להו דשאר מינים שאינם מחמשה מינים מותר כ"ש דמקילין במה שמיקל ר' מאיר דהיינו בחטה הנחלקת חילקא וטירגיס כו' שאע"פ שהחטה א' מה' מינים מ"מ מותר בו כיון שנשתנה וכן ראיתי בפרישה שהביא זו בשם רש"ל אך שכתב שא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב דאלו מותרים מ"מ נ"ל דהטור סבירא ליה שפיר כן ולהכי הביא' בדברי ר"מ כיון שכוונתו לפסוק הלכה כחכמים קמ"ל דגם לחכמים יש היתר זה דחילקא וטירגיס וכו' ולהכי לא הביא דאורז כי אין בזה צורך לדברי חכמים דהא בהדיא אמרו דוקא ה' מינים ואורז לא מהם הוא משום הכי הביא הטור אותן שיש בהן צורך רבותא אליבא דהלכתא דהיינו כחכמים ואי הוה מביא גם אורז לא היה לנו שום הרגש בדבר דאתי לרבותא דחכמים כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה להקל בחילקא וטירגיס כיון שבעל הש"ע לא כתב כן בפירוש:

או מהמזון. היינו דברים שמסעדים הלב וזה דוקא בה' מינים אבל הזן פירושו אע"פ שאינו סועד הלב מכל מקום משביע ומיזן. וכתב הר"ן דכאן מיירי שאוסר על זמן מועט שיכול לעמוד בו אבל לזמן מרובה הוה ליה נדר שאי אפשר לקיימו ולא חל הנדר כלל והאי או מהמזון דקאמר פירושו אפי' במקום שעושין פת דוקא מחטים ושעורים מכל מקום דוקא חמשה מינים קאמר:

אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור:

ומותר בגדיים וטלאים. אף על גב דאמרינן ריש מרובה בבקר וצאן פרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו' שמע מיניה דבהמות מקריין פרי י"ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי וכתב הר"ן דלא מיירי כאן אלא בנודר לזמן כו' כמו לעיל בסעיף י"ט:

ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ:

אסור בכולם. נראה דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים דאף על גב דגם הם גידולי קרקע כמו שזכרתי בשם הגמרא ריש מרובה בסעיף כ"ב מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע כמו דאמרינן שלא מקרי פרי בסעיף כ"ב הכי נמי לענין גידולי קרקע ומו"ח ז"ל כתב בזה דאסור בבעלי חיים מדקריין גידולי קרקע בפרק הפועלים ול"נ כמו שכתבתי דמ"ש גידולי קרקע מלשון פרי דלא אזלינן בתריה כיון דבלשון בני אדם לא מקרי כן הכי נמי כן דבלשון בני אדם לא מקרי גידולי קרקע אלא מה שהוא בגוף הקרקע ממש ועוד דאי לא תימא הכי היה לו לכתוב רבותא דאפילו בבעלי חיים אסור משום גידולי קרקע ק"ו בכמיהין ופטריות אלא כדפרישית וכן הוא הרבה פעמים בסי' זה דלא אזלינן בתר מה דמקרי בלשון חכמים אלא בתר לשון בני אדם:

נדר מרואי החמה כו'. זה נמשך אחר דעת הטור שחילק בין אומר רואי חמה לרואים חמה ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה דאף א"ת שבלשון רואי חמה יש לפרשו שהחמה רואה אותן מ"מ פי' דחוק הוא וטפי ניחא לן לו' כפשוטו שהם רואים החמה וכמו דאיתא לעיל סעיף ד' לענין ירק דאנן הולכין אחר לשון הפשוט וטפי קשה מה שכתב רמ"א הואיל והלשון ודאי כך הוא ובמשנה הכי איתא הנודר מן רואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא מדלא אמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין שאין חמה רואה אותן ופירוש הפשוט בזה דמיתור לשון דייק התלמוד מדהיה לו להזכיר מהרואין לחוד והיה מוציא בזה הסומין ולמה הזכיר כלל חמה אלא ודאי דנתכוין שהחמה רואה אותן לאפוקי דגים ועוברין ונמצא דאין חילוק בין רואה חמה לרואין החמה דגם בלשון רואין החמה יש יתור לשון החמה וכ"כ הר"ן וכן נראה מדברי הרמב"ם ורא"ש בפסקיו שלא הזכירו כלל להתיר בסומין כשאומר רואין החמה גם מל' התוס' נראה לי כן אלא שיש טעות סופר בדבריהם שז"ל מדלא קאמר הנודר מן הרואין כלומר מדלא אמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעט סומין וא"ת הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברים בכלל והוא רוצה שלא יהיו בכלל י"ל דהשתא נמי כשאומר מרואי החמה כל כמה דלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל החמה רואה אותם לא מקרי הואיל ומכוסין הם במים עכ"ל והנה לפי התחלת דבריהם משמע דיש היתר סומין אם אמר רואין את החמה וסוף דבריהם לא כן הוא שהרי כתבו וא"ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז כו' משמע דההוכחה הוא מדלא אמר מן הרואים לחוד ותו דהיאך אפשר שיהיה הוכחה מדלא אמר רואין את החמה ולמה לא עשו הוכחה מדלא הוה להזכיר כלל חמה אלא מהרואין לחוד. גם קושית ואם תאמר כו' אין לה הבנה לפי הנחה זאת שתליא מילתא דהיתר סומין באומר מן הרואין את החמה והנה אנו רואין עין בעין שיש אחר כך טעות סופר בדברי התוס' בקושייתם ונראה דהגירסא הנכונה בדברי התוס' כן הוא כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים בלא החמה שאז ודאי הוה משמע למעוטי סומין ואם תאמר הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה שיהיו בכלל יש לומר כו' וכוונתם להקשות כיון דעיקר הוכחה מדלא אמר מן הרואין לחוד דילמא אי קאמר כן היה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה בכך על כן הזכיר החמה להוציא דגים שאינם רואין החמה כיון שהם במים ותירצו דאם כן לא הועיל כלום במה שהזכיר החמה שהרי באמת דגים רואים החמה ולא נתמעטו הדגים אלא שאין החמה רואה אותן וצ"ל דגם בעוברים הוה כן שהם רואים את החמה והתוספות לא הוצרכו להזכיר עוברים דממילא הוא מדגים ויש לזה ראייה מדאיתא בגמרא פרק ג' דנדה דהעובר מביט מסוף העולם אל סופו אלא שאין החמה רואה את העובר דהיינו שאין מגולה נגד החמה כמו שכתבו התוספות גבי הדגים דאם לא כן תקשה לך קושיית התוספות על העוברים כן נראה לי ביאור דבריהם ואל יקשה בעיניך שהגהתי בדבריהם שאותן התוספות מלאים טעיות לכל רגיל לקרותם אלא שדעת הטור צ"ע שכתב אם אמר מרואים החמה מותר בסומין מה חילוק ישבין לשון זה לרואי החמה ונראה כוונתו דגם הוא מפרש שיש כאן יתור לשון דלמה לו להזכיר החמה כלל אלא ע"כ דאיהו קאמר בלשון דחוק שהחמה רואה אותן דלשון רואי החמה הוא דביקות והוה כאומר שיש להם ראיות חמה ואם כן ודאי נוכל לומר בזה המשמעות שהחמה רואה אותן מה שאין כן באומר מהרואים את החמה אף על פי שיש כאן קושיא דלמה אמר יתור לשון דהחמה מכל מקום אין לך תירוץ על הקושיא דאי אפשר לומר שהחמה רואה אותן דהרואים אינו סובל פי' זה דדוקא רואי החמה יש לפרשו כן על צד הדוחק ורוצה לומר שיש בהם ראייה מן החמה שהוא לשון דביקות מה שאין כן בתיבת רואין שהיא תיבה מוכרת בלי דביקות לתיבה שאחריה ממילא פירושו רואין סתם דהיינו שהם הרואים יהיה מה שיהיה וכיון שאין לך שום תירוץ על היתור לשון אין אנו למידין מזה היתור לשון כלום והוה כאלו אמר מהרואים לחוד ע"כ מותר בסומין כן נראה לי כוונת הטור ומה שכתב רמ"א הואיל והלשון ודאי כך פירוש מכח קושיא דיתור לשון אנו מוכרחים לתרץ כן כיון שיש תירוץ לפנינו ומו"ח ז"ל כתב דמדברי התוס' האלו משמע שאין היתר אלא באומר מהרואים את החמה דהעיקר הוא לשון את החמה וע"כ מגיה בדברי הטור ג"כ את החמה ולא משמע כן בסוף דברי התוספות שהקשו ואם תאמר כו' גם בפירוש דברי הטור לא נראה כן דא"כ לא היה לו להטור לחלק בין רואי חמה לרואין את החמה אלא ברואים גופיה הוי ליה לחלוקי בהכי אם אמר את או לא גם לא ידעתי שום הוכחה מלשון את בזה כלל וכמו שבלא את תדחק לפרש הרואים החמה שנראים מן החמה ה"נ אם אמר את הוה במקום מן כמו הנני משחיתם את הארץ. כצאתי את העיר. והתוס' לא כוונו לזה עכ"פ כמבואר למעיין בדבריהם ואיך שיהיה פירוש דברי הטור נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בל' רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי ליה הטור יחיד בדבר זה וכן פסק מו"ח ז"ל שאין להתיר ברואין את החמה וזה אין נראה כלל אלא כמשמעות שאר הפוסקים דכל שיש יתור לשון דהיינו החמה אנו מפרשים כוונתו כל לשון שיאמר שהחמה רואה אותם כן נראה לע"ד:

בכל דבר שאינו בעל חיים כו'. בתוספות הביאם ב"י פירשו כן וז"ל דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויין לראות החמה עד כאן לשונו וקשה הא אנו מפרשים דבריו שהחמה רואה ולא שהם רואים ויש לומר דמכל מקום אין הלשון יוצא מידי פשוטו שהם רואים הכי קאמר שהם רואים החמה בלי שום הפסק בנתיים והיינו שהחמה רואה אותם כלומר שאין הפסק ביניהם לאפוקי דגים שרואים דרך הפסק כמו שכתבו התוס' לעיל והטור דלעיל סבירא ליה דבלשון רואים החמה אין זה במשמעותו מדאמר מן הרואים החמה דתיבת הרואים אינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו רואי חמה ממילא משמע דבלאו הכי הם רואים גם כן ולאפוקי סומין:

אסור בקרחים ובעלי שיבה. הטעם בגמרא מדלא אמר מבעלי שער אלא ודאי דלא ממעט שער אלא מאותן שרגילין להיות שחורי הראש וא"ל אכתי אין לנו הוכחה לאוסרו בבעלי שיבה ונאמר דממעט בעלי שיבה יש לומר כיון דע"כ זה מותר בקרחים מכח ההוכחה דהיה לו לומר מבעלי שער אלא ע"כ דנתכוין אף על גב שאין להם עכשיו שחורי הראש הוא הדין נמי לענין בעלי שיבה אמרינן כן. כן פירש הר"ן וקשה לי ממה נפשך אם יש סברא טובה לפרש הך שחורי ראש שיש לו פעם אחת שחור ראש כמו שיש סברא לפרש מי שהוא עכשיו שחור למה לו לתלמודא להוכיח מכח מדלא אמר מבעלי שער הא אפילו בלא הוכחה יש לנו להחמיר דסתם נדרים להחמיר כמ"ש סימן ר"ח ואי אין סברא כל כך קשה מנלן באמת לאסור בקרחין ובעלי שיבה נימא בתרווייהו להתיר כיון שסברא טפי לומר שיש להם עכשיו שחור ראש והא דלא אמר בעלי שער דאם כן הוה אסור בבעלי שיבה ולא היה מותר רק בקרחין ע"כ אמר לשון דממעיט תרוייהו להתיר ויש לומר דודאי אם נימא דניזול בתר פירוש היותר פשוט טפי מסתבר מי שיש עכשיו קושיא לפנינו דלמא אתי למשרי תרוייהו אלא דהאמת דאין שום משמעות לפרש דשחורי הראש אתי למעוטי קרחין דאין זה היפך משחורי הראש אלא היפך מבעלי שער על כן ודאי אינו ממעט קרחין וא"כ גם שיבה ממועט כיון דמוכרח דפירושו מי שהיה לו שחורי הראש וא"ל דלמא אם אמר בעלי שער הוי אמינא גם נשים וקטנים אסור דאם כן היה לו לומר מכל אדם על כן אמר לשון המובדל מהם:

אף בכותים. לפי שהם מצווים על שבת ועושין כן אבל עובדי כוכבים אפי' אם שומרים שבת מ"מ אינם מצווים בכך. גמרא:

ומותר בכותים. לפי שאינם עולים שם אף על פי שמצווים על זה וכתב ב"י שהכותים עולים להר גריזים במקום ירושלים ובפרישה בהג"ה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסרו אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה כזאת שהרי אפילו אם היו עולים לירושלים ולא היו מצווים לא נתכוין להם דנתכוין דוקא למצוה ועוש' ק"ו בזה דלא נתכוין להם ובודאי אין דברים הללו יצאו מפי הצדיק עצמו:

ובגרים. לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כמו שכתבו התוס' בפרק הספינה דף פ"א:

אפילו בבני ישמעאל ועשו. דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעוטי עשו וכ"ש ישמעאל:

אסור במולי או"ה. לפי שהערלה נקראת במקרא על כלל או"ה דוקא וכן שם מולים על אומה ישראלית דוקא:

גם חנוכה ופורים. לפי שגם ימים אלו בלשון בני אדם נקראים ימים טובים כמו ההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו כל שיש בו שמחה והכלל בכל סימן זה דהולכים אחר לשון בני אדם אלא דכאן הוה קצת דוחק שיהיו ימים אלו בכלל על כן הוצרך שיאמר הנודר כן בפירוש שנתכוין לזה:

שקורין אפוסטר. בלשון אשכנז וועטי"ן וכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ"ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ"מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפי' בשחוק בחנם. כן נ"ל:

(סי' רי"ז סעיף י"ד) הנודר מדבש מותר בדבש תמרים. פי' מפני שיש לו שם לווי כדאי' במתני' דספ"ו דנדרים ולפ"ז נרא' דה"ה דמותר בדבש צרעי' וגזין למאן דמתיר לעיל בס"ס פ"א דהא לא מקרו דבש סתם אלא י"ל שם לווי כדתניא בבכורות (דף ז'):

(שם סעיף כ"ח) הנודר מהבית אסור בעליה. עי' בש"ך בשם הרא"ש דחדר ויציע לא הוי בכלל בית ומדמה לה להא דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע. ובחבורי להרמב"ם פ"ט מהלכות נדרים כתבתי דרק לחומרא מדמינן מכירה לנדרים דהוי חומרא להלוקח בעל השטר שידו על התחתונה ובכה"ג הוא דהשוו בגמ' פ' הנודר מכירה לנדרים כמו גבי נדרים נאסר נמי בעליה ה"נ במכר כשמכר לו בית סתם אינו נותן לו רק עלייה דהוי חומרא ללוקח דיד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם ע"פ הסוגיא דמנחות. ולפ"ז ה"נ בחדר ויציע אין ראיה ממכירה דהוי חומרא ללוקח המוציא לנדרים להקל דלישרי בחדר ויציע. וראיה לדבר דעליה שאינה פתוחה לבית אינה מכורה בכלל בית לדעת הרמב"ם ושארי פוסקים בש"ע ח"מ ר"ס רי"ד. ואלו גבי נדרים הוי בכלל בית וא"כ ה"נ בחדר ויציע אע"פ דבמכר לא הוו בכלל בית לענין נדרים הוו בכלל בית והנה הרא"ש אזיל לטעמי' דס"ל גבי מכר את הבית דחדר ויציע לא הוו בכלל אפילו אם מצר לו מצרים החיצונים וכתב לו ג"כ ולא שיירות בזבינא אילן כלום כמ"ש הב"י בח"מ שם. וא"כ לדעתי' ליכא אינשי דקרי לי' בית כלל דאי איתא אפי' מיעוטא דקרי לי' בית היה מהני לשון זה כדאמרינן גבי מכר בית בבירה גדולה ומדלא מהני ש"מ שאין כלל מי שיקרא לחדר ויציע בית ומש"ה גבי נדרים נמי מתיר. אבל להפוסקים החולקין שהובאו בח"מ שם ס"ב וי"א ור"ס רט"ו שס"א דס"ל דאם כתב לו כן הוו חדר ויציע בכלל וע"כ ס"ל דאיכא אינשי דקרו להו בית וא"כ גבי נדרים אין לנו להקל דלא גרע מעלייה ובחבורי להרמב"ם הארכתי:

(שם סעיף ל"ב) נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם ל' יום. ונראה דאדם שדעתו לישב שם ולהשתקע אסור ליהנות ממנו מיד דאז הוי בכלל יושבי העיר מיד כמ"ש בסי' רנ"ו גבי צדקה וה"ה לענין נדרים וכה"ג בסי' זה סעיף ל"ד דאזלינן בתר בסוף שעתידין להיות יושבי יבשה:

(שם סעיף ל"ו) נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו. וכתב הג"ה בשם הרא"ש ואפילו אמר לא נתכוונתי לכן לא מהני. ובס' תו"ח בפ"ג דשבועות הקשה על הרא"ש והג"ה כאן מהתוספתא דפ"ז דטהרות והביאה הכ"מ פ"ב דשבועות דקתני התם נאמן אדם ע"י עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו משמע בהדיא שאדם נאמן לומר כך וכך נתכוונתי וטעיתי בלשוני. וגם הרמב"ם שם פסק כן שאם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה שלא היה בלבי ה"ז אינו לוקה. וכתב דעיקר כדעת הרמב"ם ודלא כהג"ה כאן. ואני אומר דאין דעת הרא"ש והג"ה כמו שהבין בעל תו"ח דלעולם אין אדם נאמן לומר שטעה בלשונו שהרי בפ"ג דשבועות מביא הרא"ש הא דנתכוין להוציא מפיו פת חטין והוציא פת שעורין מותר בשניהם שהרי לשעורים לא נתכוין אף שהוציא בפיו אלמא דמהמנינן לי' במה שאומר שטעה בלשונו לומר דבר שלא נתכוין וכ"פ בסי' ר"י ובסימן רל"ב סי"ב הביא בהג"ה דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או בתנאי כך וכך הוא התוספתא הנ"ל. ולפ"ד התו"ח יהיו דברי הרא"ש והג"ה סותרים זא"ז. אבל באמת ליתנהו להני דיוקי דדייק התו"ח מדברי הרא"ש דלא ס"ל הך דינא דהתוספתא דאדם נאמן לומר שטעה דמה שדייק ממ"ש הרא"ש בנדרים (דף טז) דקאמר התם רב אשי שאוכל לך דשבועה שאי אוכל לך קאמר מאי למימרא מ"ד לישנא הוא דאתקיל לי' קמ"ל. ופי' הרא"ש וז"ל מהו דתימא דמהימנינן לי' אי אמר דהיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל קמ"ל דכיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי. ואהא כתב התו"ח דמשמע דס"ל להרא"ש שאין אדם נאמן לומר כך וכך היה בלבי כשנדרתי ולא לכך נתכוונתי. ולדידי לכך דקדק הרא"ש בדבריו וסיים דלא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי. שכוונתו בזה לומר דודאי אי מיד לנדרו ששאלו אמר הכי דגמגם בלשונו וטעה מהימן. רק אם מיד לנדרו כששאלו אותו לא אמר כן. אלא אח"כ לא מהימנינן ליה. וחילוק זה יש ללמוד מדברי הרמב"ם והג"ה בסי' רל"ב. ולפ"ז אין מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש. ודלא כנראה מדברי הרב בעל ספר מחנה אפרים ה' נדרים סי' ה' דהרא"ש חולק על הרמב"ם:
גם מה שדייק התו"ח מדברי הרא"ש והג"ה כאן. אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא דלא טעה בלשונו כלל והוציא בפיו מה שהיה בלבו להוציא. אלא שאומר שכוון בלשונו כוונ' אחרת שאין משמעות הלשון כך כלל אמטו להכי לא צייתינן ליה ולא מהני ולא משום דלא מהימנינן ליה אלא משום דקי"ל שהולכין אחר לשון ב"א. וכיון שהלשון ודאי כך הוא והוא הוציאו בכונה ובלא טעות אזלינן בתרי'. וקרוב לזה כתב בשו"ת חו"י. משא"כ כשטעה והוציא לשונו מה שלא נתכוין להוציא לא אזלינן בתר הלשון ומהמנינן ליה במה שאמר שטעה ולא נתכוין להוציא כן בלשונו כי עבידי אינשי למיטעי בלשונם. ודלא כמ"ש בשו"ת מבי"ט הובא בש"ך ס"ס רי"ח דאינו נאמן לומר תנאי היה בלבי והסכים לזה בשו"ת חו"י סי' ט"ו. וגם צידד שם לומר דלולי התוספתא הנ"ל י"ל דכל הפוסקים מודים דאינו נאמן לומר תנאי היה בלבי ולא קי"ל כהתוספתא שהוא נגד משמעות הש"ס שלנו וז"א:

ולשלוק. פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כך כתבו התו' והר"ן וכ"פ הב"ח ועיקר:

ר' ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותי מקום אין מדברים בלה"ק הלך אחר לשון תורה כך פשוט בפ' השותפין עכ"ל ומביאו בית יוסף בסב"ה:

היורד לקדרה כו'. ועיין בטור ופוסקים דיני קדרה ואלפס ומביאם העט"ז והמחבר השמיטם לפי שגם הרמב"ם השמיטם וכתב בבית יוסף מפני שפשוטים הם ולא הוצרך לכתבם:

אין הולכין אחר הרוב כו'. ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן כדלעיל סי' ר"ח ס"ק ג':

ירק כו'. ע"ל ס"ק ט"ו:

אלא בנאכלים חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים:

אסור אף בנכבשים כו'. כלומר אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ"מ אותן ירקות אסור לאכלן גם מבושלים וכן כתב מהרש"ל וז"ל אף בנכבשים פירוש וכ"ש דאסור בירקות המבושלים בין שהם נאכלים כמות שהם חיים בין אין נאכלים חיים אבל ירק ודאי מותר לאכול עכ"ל ובפרישה סעיף י' הקשה עליו מלשון הרא"ש ולק"מ דה"ק הרא"ש באומר ירק קדירה עלי אינו אסור בירק שהוא נאכל דוקא על ידי בישול כגון דילועין וכהאי גוונא אבל מה שנאכל ע"י כיבוש אסור בו בכל ענין וגם הב"ח מביא דברי מהרש"ל וכתב עליהם ופשוט הוא שוב ראיתי בקונטרס אחרון שהשיג על הפרישה בזה:

ומיהו אסור כו'. אבל אינו בכלל סתם ירק או ירקי קדרה שמשמע בנאכלין חיים או כבושים ודילועין אינם נאכלין רק מבושלים וכן כתב בדרישה:

בקולקס. בערוך ערך קרקס פירש שהוא מין הלוף ועיין בערך לוף האריך בזה:

הנודר מבשר מותר בגידים. כן הוא בכל ספרי המחבר ובעט"ז אבל טעות הוא וצ"ל הנודר מהבשר אסור בגידים שהם טפלים לבשר וכן הוא בב"י ובירושלמי:

ואפי' בבשר עופות כו'. כתוב בתשוב' מבי"ט ח"ב סימן רנ"ח דף קי"ט ע"ג מי שנודר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכה בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר ע"ש:

מותר בשניהם. כתב מהרש"ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר ל' בני אדם והביאוהו האחרונים:

אסור במקפה של גריסין. שהוא תבשיל של גריסין:

אסור בשום. דלשון מקפה כולל כל דבר קפוי ועב ושום נמי קפוי הוא שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך ר"ן:

תבלין כו'. דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומים ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלין וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהן ב"י והאחרונים:

מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם:

בקום. פרש"י והרא"ש והר"ן דהיינו נסיובי דחלבא וע"ל סי' פ"א ס"ה וסימן פ"ז ס"ח:

וי"א דאם קורין כו'. לכאורה משמע דר"ל אם קורין לקום ע"ש החלב בין שנדר מהחלב בין שנדר מהקום אסור בשניהם וכמ"ש הר"ן וכן נרשם בש"ע ב"י בשם הר"ן אבל קשה כיון דב"י דחה דברי הר"ן בטוב טעם היאך פסקו הרב וגם דעת הטור ורש"י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כהר"ן וכ"פ הב"ח וכן כתב בפרישה הלכך נראה דאהנודר מחלב קאי דאם קורים לקום קומא דחלבא אסור בקום וכמ"ש הטור והפוסקים אבל בנדר מהקום אף על פי שקורין אותו קומא דחלבא מותר בחלב וכן כתב בעט"ז בהדיא:

מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם (או שאני אוכל או קונם דגים אלו) כדלעיל סימן רט"ז ס"ט כ"כ הב"ח וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל ועיקר:

מותר בדבש תמרים וכו'. כתב הב"ח ויש לעיין אמאי לא תניא בשאמר תמרים אלו או שאני טועם תמרים דאסור ביוצא מהן כדקתני בזיתים וענבים וכדלעיל ס"ס רי"ו וכן גבי ירק (לעיל סעיף י') ה"ל למיתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתני בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תני כשאומר שאני טועם דאסור בכל צלי ושלוק ומלוח (והוא בטור ע"ש) ומ"ש הכא דלא תני הכי ע"כ ונראה דלק"מ דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי:

ועוד דמה שנקרא דבש תמרים כו'. אבל בקומא דחלבא כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה הכי ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה. שם:

מסתוניות. פי' סופי ענבים שאין מתבשלין. טור:

מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש של דבורים. טור:

בקונדיטון. פי' יין מבושל במיני בשמים טור. ובתשו' מהרי"ל סימן ק"ל כתב דהיינו (מבושל) [מבושם] במיני בשמים וע"ש:

לדידן. דמשתעינן בלשון לע"ז לפ"ז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ"ל ר"ן וה"ה אם נדר מתירוש בל' לע"ז אינו אסור אלא ביין ולא בשאר מיני מתיקה דאינם בכלל לשון:

אסור בשניהם כו'. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע"ל סעיף ג':

בחמשת מינים. הם ה' מיני דגן שהוא חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון:

מפת סתם כו'. עיין לעיל סימן ר"י:

או מהמזון כו'. כלומר אפי' במקום שנוהגים לעשות פת רק מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה' מינים:

ואם אמר כל הזן כו'. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל"כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סימן רל"ב (סעיף ה') ב"ח וכן כתב בפרישה סכ"ט וכן יתבאר בסמוך:

ומותר בגדיים כו'. ואף על גב דלעיל סי' קע"ז סעיף ל"ח אמרינן דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות רשאי ליקח בהן כל מין שירצה ואפילו ב"ח שאני הכא כיון דאמר פירות השנה כן כתב הב"ח וכן מסיק בפרישה ועיקר:

אסור בכולם. וכב"י בשם הר"ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא"א לקיימו והביאוהו האחרונים. ומדכתבו הר"ן והאחרונים כן אסיפא דגידולי שנה משמע דברישא הוי נדר אפי' לעולם דכיון שמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכן כתבתי לקמן סי' רל"ב ס"ק ח' בשם תשובת מיימוני וע"ש:

אבל לא בימות החמה. דאיכא הנאת הגוף.

מותר בו' ובחמילה. מיני בגדים גסים הם. טור:

אסור בעליה. וכתב הרא"ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע אלמא לא הוי בכלל בית ע"כ ומביאו בית יוסף ועיין בח"מ סי' רי"ד:

לעיבורה. ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמו שנתבאר בא"ח ס"ס תצ"ו ור"ס תקע"ד ולקמן סי' רכ"ח סוף סעיף ל"ג בהג"ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שאינו אלא תוך שבעים אמה ושירים. וכן כ' מהרש"ל פ' כל הבשר סי' נ"ג:

מהאגף ולפנים כו'. עיין בא"ח סי' נ"ה סעיף י"ג:

ואם לשון בני אדם כו'. כתוב בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"א דל"ב ע"ב ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו' חדשים:

אמר יורדי הים עלי לאחר ל' יום. כלומר לאחר ל' יום יהו יורדי הים אסורים עלי:

מי שהוא כו'. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע"ל סי' רל"ד סעיף ל"ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר א' דירתו מאותו עיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותו עיר וכן אם בשעת אמירה לא הים שם אף על פי שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה:

ואפי' אמר כו'. ע"ל ריש סי' ר"ח וסי' רל"ב סעיף י"ד סק"ל:

ואם נדר מרואים החמה כו'. והב"ח כתב דאין חילוק בין נדר מרואי החמה לרואים החמה ואינו מותר בסומים אלא בנדר מרואים את החמה ע"ש:

אסור לראות בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה וכן משמע בב"י שם ובד"מ:

הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אח"כ ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין ביצים ואין דרכן להוליד ע"כ. והוא מפרק ד' דנדרים וכתב הפרישה ואע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם וכתבתי לעיל סימן רט"ו בדרישה לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח דלית בו מן הריוח כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ואפשר דזה נקרא יותר בא לעולם כיון דודאי יבא דדרך העולם בכך עכ"ל ולחנם דחק דאף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם כדלעיל סוף סימן ר"ד:

ועיין בא"ח סימן קע"ט. כן הוא בכל הספרים ובעט"ז. וטעות הוא וצ"ל סימן תק"ע:

הרמב"ם פ"ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב"י ופשוט הוא וע"ל סימן רל"ט נתבאר שדין השבועה שוה לכל דבר לנדרים חוץ מכמה דברים שנתבארו שם:

שלא יצחוק כו'. עיין בדרישה ס"ס רט"ו ובבית חדש ס"ס רט"ז מדיני צחוק. וע"ל סימן רכ"ח סעיף ט"ו וכ"ח:

אסור להלוות כו'. מדקאמר בפרק שבועת הדיינים המלוה חבירו על המשכון כו' ומסיק שמא יוציא זה הפקדון עכ"ל לקוטי מהרי"ל שם. ולא ידעתי מאי ראיה היא זו ודאי דפקדון בכלל משכון הוא דהא משכון גופיה פקדון הוא אבל משכון אינו בכלל פקדון. ואם נדר שלא לקבל פקדון היינו ממה שאמרו חז"ל הרחק מן הפקדונות ואינו בכלל זה שלא ילוה על המשכון ונראה דאזלינן בתר כוונת הנודר וכמ"ש הרב:

בתשובת מהר"מ דפוס פראג סימן תתקס"ה סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ"א לשמעון ואח"כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ודאי אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב וראיה ממסכת כלים (פ"ד) [פכ"ז] בגד שארג בו ג' על ג' כו'. משה עזריאל בהר"ר אליעזר דרשן. ע"כ וה"ה בכל מלאכות הדין כן. וכן נראה מהראיה שהביא ממסכת כלים:

עולה לו כו'. וכן כתב המחבר באורח חיים סימן תקס"ח סעיף י' י"א ע"ש: