שולחן ערוך, יורה דעה רי״ג: שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש. ובו ג' סעיפים:
נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה (פי' לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו) לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי: הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן (תא"ו ני"ד וכן משמע בר"ן בשם התוס' שבב"י ס"ס רל"ט):

האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה (או לעשות שאר מצות ונדרו קיים) (וכן משמע בטור ורא"ש ופוסקים):

אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן:

שאני. ז"ל הר"ן בכולהו גרסי' שאני בלא יו"ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו' ולעיל בסי' ר"ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א"ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף והוא החפץ אשר אוסר עכ"ל הגהת פרישה:

שאלה. אפילו בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו הרמב"ם וכתב הש"ך ונ"מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעבר עליהם וע"ל סימן ר"ח ס"ב:

בשינה. היינו כשפירש יום א' או יומים אבל נדר סתם בשינה הוו כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג' ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי' רל"ו ס"ד ש"ך:

נדר מדאורייתא. ואף ע"ג דדיבור ונטילה לית בהן ממש מ"מ כיון שהזכיר החפץ גם כן חל הנדר ש"ך:

לעשות. פי' כשאומר לעשות שאר מצות דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר וע"ל סימן רנ"ח ס"ג:

ישכח. התנאי דביה לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש:

ברייתא שבועות ד' כ"ה ע"א ונדרים ד' י"ד ע"ב:

משנה נדרים דף י"ד ע"ב וכאוקימתא דרבינא שם דט"ו ע"א:

לשון הטור:

כאוקימתא דרבינא וציינתי לעיל:

הרשב"א בתשובה:

משנה נדרים די"ג ע"ב:

שם בגמ' דף י"ד ודף ט"ו:

אוקימתא דרב יהודה שם דף י"ד ע"ב ופי' הרא"ש והר"ן דנעשה כאומר יאסר פי לדיבורי וכו' ואם כן מכ"ש כשאמר בפירוש:

מימרא דרב גידל א"ר האומר אשנה וכו' נדר גדול וכו' שם דף ח' ע"א וכפי' הרא"ש שם דלא אקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה:

כמימרא דרב יהודה א"ר שם דף י"ד ע"ב הרא"ש והר"ן שם והרמב"ם בפ"ד מה"נ:

שם בגמ' דרב יהודה מודה בהא דכי לא מזדהר בתנאה אבל באיסורא מזדהר שם דף ט"ו ע"א:

נדרים כו'. נדרים י"ג ב' ט"ו א' ופ"ג דשבועות:

שאני עושה. כ"מ י"ג ב':

וכן אם כו'. ממש"ש יאסר פי לדבורי כו' הא לא אמר פי כו' לא:

אבל כו' וכ"ש כו'. כפי' הר"נ והרא"ש בפסקיו נעשה כו':

קונם עיני כו'. ט"ו א':

האומר כו'. כפי' דלכך פי מדבר אסור הואיל והזכיר הפה אבל לפי' הר"ג שם כה"ג לא:

האומר אשנה כו'. עבה"ג. אבל הר"נ פי' שם דבנדר לא חל אלא בשבועה וכ"כ הרא"ש י' א' ד"ה נדר בשם י"מ והכל לסברא דאין נדר בלשון שבועה וע"ל ס"ס ר"ו:

מדרבנן צריך שאלה. עבה"ט מ"ש ונפ"מ כו' ולפמ"ש לעיל סימן ר"ו ס"ק ב' בשם תשובת נו"ב נפקא מינה נמי להא:

(סי' רי"ג סעיף א') ומיהו מדרבנן. דוקא באוסר על עצמו אבל לא כשאוסר דבר שאין בו ממש על חבירו וגם הא הדיבור וההליכה עדיין אינו בעולם וא"י לאסור דבר שלב"ל על חבירו רשב"א בחי' ע"ש והכי דייק לישנא דהרמב"ם (פכ"ג מהל' שבועות) הנודר מן הדברים וכו' הואיל ואסר על עצמו בהם עכ"ל:

(שם בהג"ה) או נטילת אבן. אמר סתם קונם אבן עלי לא אסר עליו רק הנאתו ומותר ליטלו ולזרקו אא"כ אמר בפירוש קונם זריקת אבן זה עלי כ"כ הר"ן:

(שם ש"ך סק"ז) והוי נדר. ע' בת' מהר"ם פאדוו"ה (סס"י ע"ג):

(שם סעיף ג') אמר קונם עיני. י"ל דדוקא באמר קונם עיני אבל באומר קונם שלא אישן כיון דהוא אין בו ממש והוי נדר רק מדרבנן לא חיישינן שישן למחר ויהיה למפרע איסור דרבנן:

(שם) בשינה היום. ואם לא אמר היום לא נאסר בשינה עד אחר שינת מחר אבל אמר קונם ככר זה עלי אם אישן אסור מיד דבזה הוי כמעכשיו דאם תאמר שלא נאסר עד אחר קיום התנאי נמצא שיהיה מתקיים התנאי ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם יאכל תחלה הככר ולא יהיה אחר קיום התנאי מקום לנדרו לזה אמדינן דעתיה דמעכשיו קאמר כ"כ הר"ן פ"ג דשבועות (דף דצ"ח ע"ב) וקשה לי מההיא דלקמן (סס"י ר"כ) וצ"ע: ולענין אם חכם יכול להתיר היום ע' מהרש"א (רפ"ג דמ"ק) בתוס' ד"ה ומנודה דנקט בפשיטות דא"י להתיר דזהו בכלל דאין חכם מתיר עד שיחול הנדר עי"ש וע' בת' הר"ן (סצ"א) דתולה זה בדין ברירה ולדידן דקיי"ל דא"ב בדאורייתא לא מקרי חל הנדר: נדר משינת קבע נלע"ד דאסור לישן עראי דשמא ירדם אא"כ דמניח ראשו בין ברכיו ע' ש"ע א"ח (סמ"ד) ועי' בחי' דשב"א סוכה שכתב דיש שלמדו מכאן בנשבע שיעשה כך וכך בחצי הלילה דאסור לישן שינת עראי דשמא ירדם וכתב עלה דליתא דלא גזרו אלא היכא דאם ירדם יהיה האיסור בגוף השינה משא"כ כה"ג דאין האיסור בגוף השינה עי"ש וא"כ בכה"ג דנדר שלא לישן קבע דהאיסור בגוף השינה חיישינן לשמא ירדם:

קונם שאני כו'. ז"ל הר"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו"ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו' והביאו הכ"מ פ"ג דנדרים ואסיק וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו"ד ע"כ ולעיל בסי' ר"ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א"ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף הוא החפץ אשר אוסר והרי הוא אומר מודרני או מופרשני על הגוף שהוא יהא מופרש או מודר ממנו שלא יאכל הוא עמו ודו"ק עכ"ל הגה' פרישה וכן מחלקין התוספות ריש נדרים:

ומיהו מדרבנן כו'. ונ"מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעברו עליהם כדלעיל סי' ר"ח סעיף ב'. ב"ח. א"נ כדלעיל סי' ר"ה ס"ק ב':

צריך שאלה. אפי' בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו. רמב"ם וע"ל סי' ר"ח ס"ק ט':

פי כו'. דהרי פיו וידיו כו' יש בהן ממש וע"ל סי' רל"ד סעיף ע"א:

קונם עיני בשינה. היינו כשפירש יום או יומים אבל נדר סתם בשינה הוי כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג' ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי' רל"ו סעיף ד':

י"א דהוי נדר מדאורייתא. ואע"ג דדבור ונטילה לית בהן ממש מ"מ כיון שהזכיר החפץ ג"כ חל הנדר:

או לעשות כו'. כלומר או כשאומר לעשות שאר מצוה דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר ועיין לעיל סימן רנ"ח ס"ג:

שמא ישכח תנאו ויישן למחר. וע"ל ס"ס ר"כ וס"ס רל"ט:

שאני מדבר כו'. הא דאמרינן לעיל סי' ר"ו מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה אבל התם מ"מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאיני אוכל לך עכ"ל התוספות ריש נדרים ולא קשה נמי ממ"ש כאן שאני עושה לך אע"פ דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעה שנודר אין כאן ממשות לפנינו שיחול הנדר משא"כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר:

וכ"ש אם אמר יאסר עליך פי כו'. דברישא שאמר קונם פי מדבר יש ספק אי קאי קונם אפה או על הדבור אלא כיון דסתם נדר להחמיר אזלינן לחומרא וכ"ש כאן שבפירוש קאי איסור אפיו:

ישכח תנאו. דבתנאי לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש:

(סי' רי"ג סעיף א') אמר קונם שאיני מדבר עמך כו'. עיין בש"ך שכתב בשם הר"ן דגרסינן בכלהו שאני בלא יו"ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו' וכ"כ הכס"מ להגיה כן בדברי הרמב"ם בה' נדרים פ"ג הלכה י'. ולדידי אין צורך להגיה דהר"ן אזיל לטעמיה דס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבוע' לא מהני כנראה מדבריו ריש נדרים. אבל הרמב"ם דס"ל דנדר שהוציאו בלשון שבועה מהני וכדעת הרמב"ן שהביא הר"ן שם והביאו הב"י בסי' ר"ו. וכ"כ הט"ז בסי' רל"ו ס"ק ז' לדעת הרמב"ם. א"כ א"ש לישנא דשאיני גבי נדרים נמי וכן נראין דברי הרמב"ם בספ"ו מהל' נדרים מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו כו'. ובפ"ח כתב נשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים כו' נשבע או נדר שלא יכנס לביתו כו' וכן העתיק הש"ע לקמן סי' רי"ח. אלמא דנדר שאחר בלשון שבועה שאסר נפשו על החפץ מהני וגם דברי השעה"מ אינם מחוורין שכתב דא"צ להגיה בדברי הרמב"ם שאני משום דאיכא למימר דס"ל להרמב"ם דקונם שאיני הוי ג"כ לשון נדר ולא לשון שבוע' כמ"ש התוס' בפ"ק דנדרים דלשון שבוע' הוא שאוכל או שלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים ע"כ. ומשמע דאלו נדר שהוציאו בלשון שבועה ודאי לא מהני לדעת הרמב"ם וכבר הוכחנו דזה אינו: