שולחן ערוך, יורה דעה ק״פ: איסור כתובת קעקע וקריחה על מת: ובו י"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

איסור כתובת קעקע וקריחה על מת: ובו י"ב סעיפים:
כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:

אם עושה כן על בשר חבירו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:

מותר ליתן אפר מקלה על מכתו:

הרושם על עבדו שלא יברח פטור (ונראה דלכתחילה מיהא אסור) (ד"ע):

השורט בבשרו אינו חייב אא"כ עושה כן על מתו או לעבודת כוכבים אלא שעל מתו חייבים בין ביד בין בכלי ולעבודת כוכבים אינו חייב אלא בכלי:

גדידה ושריטה על מת אסור אפילו שלא בפני המת (ועל צער אחר שרי) (ב"י מפי' הטור):

יש מי שאומר דדוקא שריטה אבל אם מכה בידו על בשרו עד שדמו שותת מותר ויש מי שאוסר:

המשרט ה' שריטות על מת אחד או על ה' מתים שריטה אחת חייב ה':

קרחה הוא שתולש משער ראשו על המת בכל מקום בראש בין ביד בין בסם ושיעורו כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שיער וי"א שתי שערות ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי' בשער א':

קרח קרחה אחת על ה' מתים אינו חייב אלא אחת אבל אם קרח ה' קרחות על מת א' חייב על כל או"א:

הקורח בראשו של חבירו והמשרט בבשר חבירו וחבירו מסייע אם שניהם מזידים שניהם לוקים אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה:

גם הנשים מוזהרות בבל יקרחו: הגה וכל שכן בבל ישרטו (טור) ויש להזהירם שלא תתלשנה בשעריהן על מת שלא תבאנה לידי קרחה (טור בשם הירושלמי) וכן בשריטה:

וממלא. וה"ה כותב בצבע תחלה ואח"כ שורט במקום צבע. ב"ח:

פטור. כתב ב"י דנלמד מהקפת ראש דלקמן סי' קפ"א ולפ"ז כי היכא דהתם איסורא מיהא איכא אע"פ שלא סייע ה"ה הכא. ש"ך:

אפר. פי' אפי' אפר כירה שהיא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ"ה מותר דמכתו מוכיח עליו ואפילו לאחר שחיתה המכה מ"מ נשאר שם רושם המכה וכ"ש עפר בעלמא דמותר. ט"ז:

שרי. והב"ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפי' על צער אחר:

שאוסר. בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא"ש והטור:

משנה מכות דף כ"א ע"א וכת"ק דאפילו אינו כותב שם עבודת כוכבים טור ורבינו ירוחם וכ"נ מדברי הרמב"ם בסוף הלכות עבודת כוכבים:

הרמב"ם שם ונלמד מדין הקפת הראש בסי' שאחר זה:

כרב אשי במכות הסכמת התוספות והרא"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם מדלא הזכיר דין זה לאיסור:

תוספתא שם:

ברייתא שם דף כ"א ע"א:

מסקנת הגמרא שם:

תה"ד:

טור בשם הרמב"ן בסת"ה מהא דר"ע שפגע במטתו של ר"א וכו' סנהדרין דף ס"ח ע"א:

שם בשם אביו הרא"ש ור"ע היה עושה כן על התורה כמ"ש התוס' ביבמות דף י"ג ע"ב:

משנה שם במכות דף כ' ע"א:

ברייתא שם:

טור בשם הרמב"ם כר' יוחנן משום ר"א בן שמוע:

שם בשם אביו הרא"ש (בפרק ארבע מיתות) [במכות שם] כסתם ברייתא שם:

הרא"ש בסוף מ"ק:

מברייתא דמכות דף כ' ע"א:

טור בשם הרמב"ם בסוף הלכות עבודת כוכבים מדין מקיף את חבירו בסימן שאחר זה:

ירושלמי כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקדושין וכמשמעות סתם משנה כל מצות ל"ת וכו' שם דף כ"ט ע"א וכן דעת הרמב"ם שהעתיק לשון המשנה סתם בסוף הלכות עבודת כוכבים:

כתובת כו'. כת"ק ואע"ג דבתוספתא איתמר ואינו חייב עד שיקעקע בדיו בכחול לעבודת כוכבים וסתם כר"ש קי"ל כמתני' וכמ"ש ביבמות מ"ב ב' וערא"ש ספ"ג דפסחים ובפי"ז דשבת:

בחול. צ"ל כחול:

אם עושה כו'. כתוספתא פ"ג הכותב כתובת קעקע בבשר של חבירו שניהן חייבים בד"א בזמן ששניהן מזידין אבל אם היו שוגגין פטורין א' שוגג וא' מזיד שוגג פטור ומזיד חייב וע"כ במסייע כמש"ש בגמ' כ' ב' מאן דאכיל תמרי כו' ועמ"ש בפי"א:

ונראה כו'. דלא עדיף מאפר מקלה ע"ג מכתו דאף רב אשי לא התיר אלא משום דמכתו כו' ועתוס' דגיטין כ" ב' ד"ה בכתובת כו':

ועל כו'. גמ' שם ת"ר ושרט כו' וכ' ב"י דאפילו איסורא ליכא ועש"ך:

ויש מי כו'. הרא"ש בסוף מ"ק ועתוס' דיבמות י"ג ב' ד"ה דאמר כו':

המשרט כו'. כר' יוסי דמתני' סתם כוותיה וכמ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ב ב'. ועב"י שכתב ועוד דשמואל סבר כוותיה כו'):

ביד. פשוט וע' בסוף הסימן:

בין בסם. שם בגמ' ל"צ כו':

ושיעורו כו'. דקי"ל ר"ה ור"י הלכה כר"י וכמ"ש תוס' וש"פ בפ"ו דברכות (עתוס' שם ל"ט ב' סד"ה מברך מ' ב' ד"ה ור"י כו') וש"מ:

וי"א כו'. לחומרא וכסתם ברייתא. הרא"ש:

ויש מי כו'. הרא"ש בסוף מ"ק והטור דחצי שיעור אסור מן התורה:

אבל אם כו'. ברייתא שם א' ולמד מזה הרא"ש דרישא אינו חייב אלא אחת מדלא תני אלא כה"ג ולכן לא כלל במתני' שרט וקרח על ה' כו'. אבל בתוספתא שם תניא דקרחה ושריטה שוין וז"ל התוספתא הקורח קרחה על ה' מתים חייב על כל מת ומת ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ה' קרחות על מת א' חייב על כל קרחה וקרחה ואינו חייב עד שיקרח על מת וכמה יקרח כו' השורט שריטה על ה' מתים חייב על כל מת ומת ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת חמשה שריטות על מת א' חייב על כל שריטה ושריטה ואינו חייב עד שישרוט על מת וכמה ישרוט ויהא חייב כו' אלא שבגמ' דברי ר' יוסי נאמרין להיפך:

הקורחה כו'. תוספתא שם המקיף פאת ראשו של חבירו שניהן חייבין בד"א שהיו שניהן מזידין אבל אם היו שניהן שוגגין פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב המשחית פאת זקנו של חבירו שניהן חייבין בד"א בזמן שהיו שניהן מזידין כו' שוגג פטור ומזיד חייב הקורח קרחה בראשו של חבירו שניהן חייבין בר"א כו' ומזיד חייב השורט שריטה בבשרו של חבירו שניהן חייבין בד"א כו' וכ"ז במסייע וכמ"ש בגמ' במקיף וכמש"ש מאן דאכיל כו':

גם הנשים כו'. דלא כאיסי ב"י בקדושין ל"ה ב' אלא כמתני' וכן אמרינן בירושלמי ר' המנונא מפקיד לחברייא פקדון נשייכו כדי הוו קיימין על מיתייא דלא יתלשון בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה א' אנשים וא' נשים והביאו הרי"ף שם והרא"ש שם ובסוף מ"ק וז"ש בהג"ה ויש כו':

וכ"ש כו'. דאף איסי ב"י מודה כמש"ש או אינו אלא כו' וכ"ש למתני':

ששורט על בשרו. ע' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"א שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים אי נימא דמתחייב בשריטה בעלמא או איזה רושם שיהיה ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס"ג י"ל דמ"מ מדרבנן אסור א"נ דמיירי באמת באם שתהיה צורת מכתו כעין אות קמ"ל דאפ"ה שרי שמכתו מוכיח עליו עכ"ד ע"ש:

דלכתחלה. ע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע מבואר שם דכאן מיירי במל וטבל אבל עבד שקנאו ישראל ולא מל ולא טבל מותר לקעקע בבשרו כשם שמותר לשרט בבשר הכנעני ע"ש:

(סי' ק"פ סעיף ד') שלא יברח פטור. עי' בת' בשמים ראש (סשכ"ש) בהגהת כסא דהרסנא:

(סעיף ט') אפילו בשיער א'. היינו מטעם דתליש' עור אסור מן התורה. ליקוטי חכ"צ שנדפסו בס' בית אהרן:

היינו ששורט כו'. וה"ה כותב בצבע תחלה ואח"כ שורט במקום צבע. ב"ח:

על בשרו כו'. בכל מקום שיעשה כן על בשרו חייב בכל מה שיכתוב. טור:

חבירו כו'. ע"ל סעיף י"א:

פטור אלא אם כו'. כתב בית יוסף והאחרונים שנלמד מהקפת ראש דלקמן סי' קפ"א ולפי זה כי היכי דהתם איסורא מיהא איכא אף על פי שלא סייעו ה"ה הכא:

אפר מקלה. וכ"ש עפר בעלמא. ב"ח:

על מכתו. דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה:

השורט כו'. ואינו ממלא מקום השריטה צבע:

על מתו. בשביל מתו:

ועל צער כו'. והב"ח כתב דאיסורא מיהא איכא אפילו על צער אחר ודלא כב"י:

ויש מי שאוסר. בעושה כן על המת אבל אם עושה כן בשביל התורה כלומר אדם גדול שמת ומצטער על התורה מותר. הרא"ש וטור:

הקורח כו'. והוא הדין בכתובת קעקע דינא הכי. פרישה סעיף ט"ו:

אפר מקלה. פי' אפילו אפר כירה שהוא קשה ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אפ"ה מותר דמכתו מוכיח עליו ואפילו לאחר שחיתה המכה מ"מ נשאר שם רושם המכה:

אבל אם מכה כו'. מדמצינו בר' עקיבא שעשה כן על ר' אליעזר וי"א ס"ל דרבי עקיבא על תורתו של רבי אליעזר עשה כן:

וכ"ש בבל ישרטו. פירוש דקרחה הוא תלוי בשערות ומצינו שהקילה התורה בנשים בשער לענין גילוח הפאות וכל שכן בבלי שרטו שאין תלוי בשערות: