שולחן ערוך, יורה דעה קפ״ח: דיני מראות הדם. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דיני מראות הדם. ובו ו' סעיפים:
כל מראה אדום בין אם היא כהה הרבה או עמוק טמאים וכן כל מראה שחור ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק אפי' כמראה השעוה או הזהב וכ"ש הירוק ככרתי או כעשבים (מרדכי) (וכן מראה שקורין בל"א בלו"א בכלל ירוק הוא) ואפי' יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה ואפילו הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ומצאה מראות הללו טהורה. (ד"ע דלא כת"ה סימן רמ"ו דמגמגם בזה): הגה וכן עיקר (ב"י וטור) דלא כיש מחמירין לטמאה אם יש בו סמיכות והוא עב (ת"ה סימן רמ"ו) (ואם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ולא מצאה כלום ע"ל סימן ק"ץ):

נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואם הוא מראה לבן או ירוק טהור אבל אם הביאה לפנינו דם והחזקנוהו בטמא או אפילו נסתפקנו אם הוא טמא או טהור והיא אומרת חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עליה:

הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה וכן אם ראתה דם בחתיכה אפי' היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כן וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החיצון טהורה: הגה אפילו ראתה דם כל זמן שהחתיכות בבית החיצון שלה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה היא (כן משמע בטור ורבינו ירוחם והרא"ש): והוא שהטילה החתיכות במים פושרין ולא נמוחו ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אפילו בנפל שלא נגמרה צורתו:

כל דם היוצא מן האשה בין לח בין יבש טמאה ולא עוד אלא אפי' יצא ממנה צורת בריה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים טמאה והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת על ידי ששורים אותם במים פושרים ויהיו המים פושרים כל משך מעת לעת שהם בתוכו ושיעור החימום כמו מים שנשאבו בקיץ מהנהר או מהמעין ועמדו בבית שחום הבית מחממתן וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרים בימות החורף (וסתם פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק (ב"י בשם ריטב"א פ' המפלת)) ואם הם קשים כל כך שאינם נמוחים בתוך מעת לעת טהורה אפילו הם נמוחים על ידי מיעוך שממעכן בצפרניו (ואם מעכבן בצפרניו ולא נימוחו טהורה ואין צריך לבדוק ע"י שריה). (המ"מ פ"ה וכ"כ הב"י בשם הרשב"א):

במה דברים אמורים שאם לא נמוחו טהורה בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל אבל אם יש עליהם שום לחלוח דם טמאה: הגה והוא הדין אם נתמעכו או נימוחו קצתן וקצתן לא נימוחו דטמאה (פסקי מהרא"י סימן מ"ז) מיהו נראה לי דאם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נימוחו כלל שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ כדרך זה שהרי הוחזקה שדברים אלו אינן דם רק באים ממכה שבגופה ודוקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמו שנתבאר גבי מכה לעיל סימן קפ"ז:

בד"א שצריך בדיקה בשריה במפלת כמין קליפות ושערות אבל חתיכת דם אע"פ שקשה ואינו נימוח טמאה וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשריה אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת קנה דק שבדקים (ד"ע):

השעוה. או אתרוג או חלמון ביצה כ"כ הפוסקים. ש"ך וכ' הט"ז דמבואר בב"י דאפי' אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו מותר דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית וכ"כ הש"ך וכ' הב"ח שמצא כתוב שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה וכ' הט"ז שדבריו תמוהים הם וחומרא יתירה היא זו שלא מצינו כן בש"ס ופוסקים והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל. עוד המציא הב"ח חומרא א' דכשיבאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו והשיגו עליו הט"ז והש"ך ופסקו דאין נוהגין כן כלל ע"ש (ועיין בט"ז ס"ק א' שכתב דא"כ מה זה שאמרו בסימן קפ"ו באשה שאין לה וסת שתבדוק עצמה לפני תשמיש מה מועיל הבדיקה כיון שצריכה להמתין עד שיתייבש ובעודו לח אינה יודעת כלום עכ"ל. לא הבנתי הלא הבדיקה מהני באם שלא מצאה כלום וק"ל):

סומכין. וכן אשה זו שמסופקת בדם שלה אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה וא"ל כדם זה שלך הראיתי גם אני לפלוני חכם וטיהר (מיהו אי אומרת דם זה או כתם זה טיהר לי החכם נאמנת וע"ל סימן קפ"ה ס"ג בהג"ה) וכתבו התוס' דיכול לראות דמי אשתו ומביאם מהרש"ל:

שנעקר. כתב הב"ח דצ"ע לענין מעשה אם יש להקל בזה ע"ש:

ראתה. כ' הב"ח משמע דס"ל דלא בעינן דבדקה בשעה שנעקרה ולא נהירא אלא דוקא בעינן דבשעת נפילתה לבית החיצון בדקה ולא ראתה שום דם כלל אלא דאח"כ כשהיה בבית החיצון לא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות בבית החיצון וטיהר ר"ש וכו' ע"ש ועיין בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קי"א והט"ז השיג על הב"ח בזה וכ' דאין חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי מקרי בשעת נפילה או אחריה גם פסק להקל בכאן אפילו היא שעת וסתה דלא אסרה התורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראיה שאסרה התורה ודלא כהב"ח שכ' שאינה מותרת אלא בין וסת לוסת ע"ש:

טמאה. ואם יש לחוש משום ולד טמאה לידה ג"כ משום טומאת נקבה אפילו לא היה בחזקת מעוברת כדלקמן סימן קצ"ד ס"ט. ש"ך:

וסת. כתב הש"ך צ"ע דלא נמצא בשום מקום ופוסק דמחלק הכא בין שעת וסתה או לא ול"ד לדלעיל סימן קפ"ז ס"ה דהתם כיון דרואה דם להדיא לא תלינן במכתה בשעת וסתה מטעם דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אבל הכא הרי אינה רואה דם אלא דברים יבשים הלכך אפילו בשעת וסתה טהורה וצל"ע שוב מצאתי בספר אפי רברבי וז"ל ול"נ כיון שעיקר טעם דאינו דם רק בריה טהורה אף בשעת וסתה דאף גבי דם מכה ס"ל לרמב"ם ורשב"א דטהורה אף בשעת וסתה דקי"ל וסתות דרבנן וכ"ש בכה"ג דטהורה לכ"ע עכ"ל:

וי"א. כתב הש"ך דבירושלמי מוכח להדיא כסברא הראשונה וגם לישנא דש"ס משמע הכי עיין שם:

טור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו בפ"ב דנדה אהא דאיתא שם דף כ' ע"ב כמה אמוראי דלא חזו דמא משום דלא בקיאי:

שם במשנה דף י"ט ע"א וכחכמי' וכפירוש התוספות בד"ה הירוק שם [ע"ב]:
(°) אע"ג דקי"ל כב"ה דמטהרין כמימי בשר צלי וכמימי תלתן כיון שהם נוטים למראה אדמומית ואין אנו בקיאים במראות מטמאינן להו ולא מטהרינן אלא לבן וירוק משום דלית להו נטיה לאדמימות כלל:

טור וכ"כ הרמב"ם בפ"ה:

ברייתא שם דף כ' ע"ב וכתב הרשב"א דאין מחזיקין אותה במשקר' לפי שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה וכן אין מחזקינן אותה בטועה בדמיונות מן הסתם:

טור וכ"כ הרשב"א בת"ה מהא דאיבעיא שם בגמ' כזה טיהר איש פלוני חכם וכו' ולא איפשטא:

שם דדילמא כי היכי דלדידן לא איברר לן ולא יכלינן למיקם עלה איהי נמי לא קים לה וסברה כו':

בעיא שם דף כ"א ע"ב ונפשטא:

מסקנת הגמרא שם דף כ"ב וכפי' הרא"ש שם בשם רבינו שמשון:

טור בשם מעשה שעשה רבינו שמשון:

מדי יצא ממנה צורת בריה כעין קליפות דבסעיף שאחר זה:

עי' בסוף הסימן:

טור מהא דקי"ל כרבי יהושע בברייתא שם דף כ"א ע"ב:

בעיא דרבי יוסי ברבי חנינא מר"א ונפשטא שם דף כ"ב ע"א:

משנה שם דף כ"א ע"א ופירוש יבחושין יתושין:

מימרא דריש לקיש שם דף כ"ב ע"ב וכת"ק בברייתא שם:

בעיא שם ולא נפשטא ולחומרא:

הרא"ש שם בשם העיטור וכ"כ הרשב"א בת"ה:

שם בברייתא וכת"ק:

הרשב"א בת"ה וכ"כ ה"ה בשמו בפ"ה:

טור בשם הראב"ד וכ"פ הרשב"א בת"ה והביא ראיות לדבריו וכ"נ מדברי הרמב"ם שם בפ"ה וכן פי' ה"ה שם דבריו:

שם בשם הרז"ה ושלזה הסכים הרא"ש ורבינו ירוחם כתב שזה דעת התוס':

בית יוסף (ממשמעות הרא"ש ורשב"א ופוסקים) כיון דשיעור חתיכה גדולה לא אתפרש לן ושעורא דשפופרת דהוי קטנה היא גופה לא אתפרש אם עב אם דק הלכך אזלינן לחומרא עד שתהא כשיעור דק מן הדקים וביתר מכאן יש לה דין חתיכה גדולה כדלעיל סעיף ג':

כל מראה כו'. דמדינא דוקא ד' מיני אדום ועבה"ג:

וכן כל כו'. הוא מראה ה' ומטעם הנ"ל:

מראה לבן. שם כ"א א' מ"א ב':

וכן מראה כו'. במתני' י"ט א' וקי"ל כחכמים ולא כת"ק דתנן בבחירתא כוותייהו ואף עקביא חזר בו שם ושם כ"א א':

אפילו כמראה כו' וכ"ש כו'. עתוס' י"ט ב' ד"ה הירוק כו' ובסוכה ל"א ב' ד"ה הירוק כו' ובחולין מ"ז ב':

וכן מראה כו'. כנ"ל וכמש"ש מ"א ב' חמשה דמים כו':

ואפילו יש כו'. ממש"ש כ"א א' בחתיכה:

ואפילו הרגישה כו'. דהרגשה אינה טמאה מדאורייתא אלא עם דם ולא דמי למ"ש בר"ס ק"ץ דכאן ההרגשה הוא בשביל הדם זה:

אבל כו'. כ"ש מסיפא דנסתפקנו כמש"ו:

כיון שאין כו'. עברא"ש שם:

אפילו כו'. כמו דתלינן במכה בסי' הקודם וכ"ש כה"ג:

והוא כו'. כמו בס"ד:

אבל חתיכה כו'. כמ"ש בס"ו:

בתוך מע"ל. שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא:

ויהיו המים כו'. פלוגתא שם נ"ו א' ופסקו ר"ח ורא"ש וש"פ כרשב"ג:

ושיעור כו'. ממ"ש בחולין נ"ה ב' בקייטא כו' בסיתווא כו' אלמא שוין הן:

או מהמעין. ר"ל לא מבעיא מנהר שהוא בלא"ה אינו צונן דדוקא מעיינות צוננין הן בימות החמה ועברא"ש שם:

וסתם פושרין כו'. ממש"ש מאי בינייהו כו':

ואם מעכן כו'. אפילו לרשב"ג וכ"ש לת"ק:

בד"א כו'. כמ"ש ברפ"ה ומטמאין בכ"ש אפי' כו':

בד"א כו'. ממש"ש נ"ד ב' במתני' אבל הזוב כו' ואם יכולין כו' משמע דרישא בכ"ע ואמרינן שם בגמ' אפילו יבש מעיקרו ועוד מדאמרינן שם כ"א א' לא טימא ר"י אלא כו' ואם איתא תבדוק כו' ועוד מדתנן במתני' תטיל למים בסיפא משמע דברישא בכ"ע טימא ר"י. ת"ה ועוד נ"ל ממש"ש א"ה כי לא נימוחו נמי מדקאמר א"ה משמע דביבש הדין כן (וכ"כ הש"ך וכ"ה בספר האשכול):

וי"א כו'. ממש"ש נ"ד ב' ואימא ה"נ כו' ותו כו' יהיה כו' אלמא חד דינא להו וערא"ש:

אם היא כו'. הרא"ש שם ולפתיחת הקבר לא חיישינן לדברים קטנים כאלו וכ"כ בת"ה והביאו ראיה מדפריך שם בגמ' וליפליג נמי ר"י כו' ולא פריך ארישא כמין קליפה כו' ועתוס' שם ד"ה ליפליג כו' וכ' ב"י דשיעור חתיכה קטנה לא ידעינן ומיהו כיון דבשפופרת חזינן דטהור ה"נ בחתיכות כעין שפופרת וכ"כ הטור וכ' ב"י דשפופרת עצמה לא ידעינן לכן משערינן קנה דק כו':
(ליקוט) אם היא חתיכה כו'. שאינו מפורש שיעור החתיכה לפתיחת הקבר אבל בפ"ז דאהלות אמרינן אין לנפלים כו' (ע"כ):

מראה אדום. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ג שכתב דכתם שבלילה נדמה למראה טמא וביום שהוא יבש נראה שהוא מראה טהור יש להקל ולטהר ע"ש [ובספר לבושי שרד סי' ע"ח כתב עליו אבל אם אחר שראהו ביום ראהו עוד הפעם אחר שעה ורואה שנשתנה ממראיתו הראשונה יש לאסרו ע"ש וע"ל סק"ג] [ועי' בס"ט סי' ק"צ סוף ס"ק צ"ג שדעתו דדוקא אם בלילה מספקא ליה כו' אבל היכא דאיתחזקא לודאי טמא ע"י ראייתה בלילה אע"ג דחזרה וראתה ביום ויש לו מראה טהור אין להקל ע"ש]. ועי' בס"ט בשם מ"כ שדם הנוטה לצבע (ברוין) שהוא כעין קליפת ערמונים וכמו משקה (הקאו"י) שהוא טהור ואין צ"ל בכתם לפי שהוא אינו נוטה לאדמימות כו' ע"ש וגם אני מצאתי זאת כתוב והוא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ד ע"ש:

וכן מראה ירוק. בשל"ה דף ק' ע"ב כתב וז"ל ורש"ל כתב בירוק צ"ע כי מהר"ם מינץ כתב בתשובה בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק ע"כ אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה ומכ"ש כמראה הזהב אא"כ יש ג"כ צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו נדות ואם מצאה מראה הירוק הזה ע"י הרגשה נ"ל להחמיר ואם בלי הרגשה מצאה כתם בזה יש להקל ואם בקינוח ממנה בלי הרגשה קנחה מראה זו אזי יש לצדד כך וכך והכל לפי ראות הענין עכ"ל. [ועי' בס"ט שכתב עליו והאחרונים השמיטו זה אלמא דלא ס"ל הכי מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין עכ"ל]. [ועי' בתשו' ח"ס סימן קמ"ט שנסתפק באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטיהר אי שרי לבעלה להחמיר ע"ע דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם (לעיל ס"ס קט"ז) או דילמא לאו כל כמיניה להפקיע שעבודו לאשתו. והאריך בזה ומסיק דודאי רשאי להחמיר ע"ע כיון שכן דרכן של פרושים ואף דבשעת נשואין לא היה עדיין מתנהג בפרישות מ"מ אמרינן רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד וזקני ת"ח כל זמן שמזקינין וכו' וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה. הוא הדין כל מדרגות מעלות עבודת השם שמחה היא לאשתו ואף אם צווחת אמרינן השתא היא דאיתרעי ומעולם לא נשתעבד לה ע"ש ועיין מה שכתבתי בפ"ח לאה"ע סי' ע"ו ס"ה]:

השעוה. עבה"ט מ"ש עוד המציא הב"ח כו'. ועי' במ"י ובס"ט שגם הם חלקו על הב"ח וגדולה מזו כתב בתשו' א"צ סי' מ"ו דאפילו אם ראה המורה כשהיה לח והיה לו מראה טהור ואח"כ כשנתייבש נמצא מראה טמא טהורה ואזלינן תמיד בתר יציאה מן הגוף הן לטמא או לטהר ע"ש ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד שחלק עליו בזה אך כתב הס"ט שאין ראייתו מוכרחת גם הח"ד הסכים עם הח"צ בזה ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סוס"י י"ב שכתב דמסתפי למעבד עובדא כדעת אביו ז"ל ודעתו להחמיר דכי איתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש יש להורות דטמאה ואע"ג דכבר הורה בה להיתרא ולזילותא לא חיישינן ומביא ראיה מלעיל סי' נ"ב סעיף ג' גבי הוריקו ע"י שלק דאמרי' איגלי בהתתייהו וכ"ש הכא דלא עביד ביה מעשה ע"ש. ומ"ש הבה"ט לא הבנתי כו' עיין בספר נחלת עזריאל בנדה דף ך' בד"ה רבי ראה שכתב דאינו השגה ע"ש. אך לע"ד בלא"ה אין מובנים לי דברי הט"ז בזה שהרי בסי' קפ"ו שם א"צ לראות בלילה כלל כמ"ש הרמ"א שם אלא דבדיקה היא שתדע למחר עבה"ט שם ס"ק ב' ומצאתי בח"ד שהרגיש בזה [וצ"ל דס"ל להט"ז דהרמ"א שם קאי רק אבדיקה שלאחר תשמיש וכמ"ש שם סק"ג בשם תשובה מאהבה שנסתפק בזה]:

מיד. היינו בתוך שיעור וסת (המבואר לקמן סי' ק"ץ סנ"א) ח"ד [ועמש"ל סי' ק"צ סק"ה ודו"ק]:

מראות הללו טהורה. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה תיכף בחלוקה ומצאה כתם גדול ממראה הטהור רק שבתוך הכתם היה כמו נקודה אדומה קטנה כמו טיפת חרדל והחלוק ההוא לא היה בדוק ויש לספק אם לתלות הרגשה במראה טמא כמו במראה טהור או לתלות המראה טמא בדם מאכולת כיון שהוא פחות מכגריס והרגשה במראה טהור לבד וכתב דטהורה דתלינן הרגשה במראה טהור והדם במאכולת ע"ש באורך ושם בסופו כתוב בשם הגאון מוהר"ר מרדכי ז"ל מטיקטין שפקפק בפסק זה ועמש"ל סי' ק"צ סק"ו:

סומכין עליה. עבה"ט מ"ש וכן אשה כו' אין לה לסמוך על חברתה כו' ועי' בס"ט שכ' דאפילו על עצמה אינה יכולה לסמוך בזה כגון שיודעת שכזה טיהר לה החכם וצריכה להראות גם עתה לחכם. ועי' בתוה"ש שכ' דאפילו אם היא מביאה דם הראשון ואומרת זה שהוא כזה טיהר לי החכם דאז ליכא למיחש שמא טעתה בדמיונות מ"מ אין סומכין עליה ע"ש ומ"ש הבה"ט יכול לראות דמי אשתו עי' בספר חכמת אדם כלל צ"ה שכתב דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אינו יכול להורות מאחר דאיתחזק איסורא ע"ש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קכ"א:

מקור שלה. עיין מענין זה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה וח"ב סי' מ"ה ובתשו' צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת חינוך ב"י סי' ס"ז ובתשו' שב יעקב סי' ל"ז ובספר באר יעקב כמה תשובות בדבר ובתשובת ח"צ סי' מ"ו ובתשו' פני יהושע חלק יו"ד סי' ו' ובתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י"ב ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ג ובנו"ב קמא סי' נ"ח ובתניינא סי' פ"ט וסי' קי"ד ובתשו' ברית אברהם בקונטרט פתחי נדה ובתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד ובתשו' שמן רוקח חלק ב' סי' כ"א ובתשו' תפארת צבי חלק יו"ד סי' כ"ב [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ה וקע"א וקע"ג ובתשו' משכנות יעקב סי' מ"ב] ומפני שדבר זה וכיוצא בו לא ניתן רשות לכל מורה לפסוק הדין בזה כ"א לגדולי הדור כמבואר בתשו' נודע ביהודה ס"ס פ"ח לכן לא הבאתי הכל באריכות:

ראתה דם. עבה"ט בשם ט"ז ועח"ד שכתב דזה דוקא כשהחתיכה נפלה לבית החיצון בשעת וסתה אבל אם נפלה קודם ובשעת וסתה ראתה דם טמאה. ובש"ך ס"ק ח' החמיר בזה אף אם רואה דם בחתיכה שנעקר ממקורה בשעת וסתה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה לכ"ע ע"ש ועמ"י סק"ז ודו"ק:

דם. כתב בתשובת בי"ע סי' קכ"ז דאשה שראתה קרטין ונאבדו בלא בדיקה אם נימוחו דמותר מטעם ס"ס ספק אם הוא אדום או לא ואם תמצא לומר שהוא אדום שמא לא היה נמוח ואע"ג שהאשה אומרת שראתה מקודם שהיה אדום מ"מ כיון שיש מראה אדום שהוא טהור אלא שאין אנו בקיאין חשיב ספיקא כו' ע"ש ועי' בס"ט שחלק על זה דלא חשיב ס"ס דהוי הכל משם אחד אם דם נדה היא או לא ע"ש עוד ועי' בתשו' בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ה' [ובתשו' ח"ס סי' קכ"ט וקע"ו]:

טמאה. עי' בתשו' חינוך ב"י סי' ס"ח שכתב דוקא כשהיבחושין וכיוצא יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן מ"מ הם עיקר אבל כשהלובן עיקר ומעט נקודות או שירטוט של דם כו' ע"ש עוד. ולענ"ד דבריו צ"ע ושוב מצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' י"ג שהשיג עליו והאריך לבאר דכל אותה התשובה כולה משגה הוא:

מיהו נ"ל כו'. כתב בספר עמודי כסף כ"י שחיבר ש"ב הגאון בעל מאיר נתיב וז"ל ונראה דאף שראתה אח"כ דם עמו טהורה דע"י ג"פ הוחזקה דמכה בגופה ותלינן בה כמו במכה דעלמא בין וסת לוסת וז"ש בהג"ה ודוקא כו' כשראתה עמו דם גמור ובזה נסתלק קושית הש"ך (הובא בבה"ט סק"ו) וס"ק ט"ז ע"ש עכ"ד:

(סימן קפ"ח ט"ז ס"ק א') כיון שצריכה להמתין. לק"מ דמ"מ מועיל אם לא תמצא כלל:

כל מראה כו'. מן התורה אינה טמאה אלא ה' מיני מראות וחכמים החמירו שלא לטעות בין דם לדם ואסרו כל מראה הנוטה לאדמימות והכשירו כל מראה שאין לספקו באדמומית כלל:

לבן. ואפילו אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו טהורה ודלא כת"ה בסימן רמ"ו שמגמגם בזה וכל מי ששמעתי וראיתי נהגו להתיר להדיא בלי שום גמגום כלל. ב"י ומביאו ד"מ ועב"ח:

ירוק כו'. כ' הב"ח דהיינו כשנשאר ירוק מתחלתו ועד סופו אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש הכתם ונעשה אדום בקצותיו טמאה דכשנעקר מן הגוף הוא לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת שהיה אדום מתחלה ולכן כשיבא מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שנתייבש עכ"ל ואין נוהגין כן ונראה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי מראות הבני מעיים דא"צ לשלקן לראותן אם נשתנה מראיתם דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונתבאר לעיל סי' (צ"ב) נ"ב] ס"ק י"א וה"ה הכא כנ"ל:

השעוה. או אתרוג או חלמון ביצה כך הוא בפוסקים וע"ל סימן ל"ח ס"ק א' ב':

בל"א בלו"א. וכ"ש גרי"ן שהוא כעשבים:

ע"ל סימן ק"ץ. בראש הסימן:

אין סומכין. וכן אשה זו שמסופקת בדם שלה אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה וא"ל כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטהר כן פירש"י ומביאו הב"ח מיהו משמע דאם אומרת דם זה או כתם זה טיהר לי החכם נאמנת והכי אמרינן בפרק המדיר כן משמע לעיל סי' קפ"ה ס"ג בהג"ה:

כתבו התוספות ס"פ כל היד דיכול לראות דמי אשתו ומביאו מהרש"ל בהגהותיו וכ"כ האגודה שם:

וכן אשה כו'. כתב הב"ח דצ"ע לענין מעשה אם יש להקל כיון דגם דעת התוס' כפירש"י כו' ע"ש משמע שם דוקא כשרואה דם נדות בחתיכה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה:

אפילו ראתה כו'. כתב הב"ח משמע דס"ל דלא בעינן דבדקה בשעה שנעקרה ולא נהירא אלא דוקא בעינן דבשעת נפילתה לבית החיצון בדקה ולא ראתה שום דם כלל אלא דלאחר כך כשהיו בבית החיצון לא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות בבית החיצון וטיהר רבי שמשון כו' ועיין שם:

דתלינן כו'. ומחמת מכה היא עיין בתשובות מהר"מ מלובלין סי' קי"א:

והוא שהטיל כו'. כדבסמוך ביוצא ממנה צורת ברי' כמין קליפות או שערות כו' ומיהו אפשר דשאני הכא שהיה ניכר בהן שהיו חתיכות בשר אלא שהיה בתוכן דם עכ"ל ב"י ובד"מ כתב ולפי מה שכ' דמיירי כאן דידוע היה שנעקר המקור שלה א"כ גם כאן אין דברי הב"י נכונים דאף בלא בדיקה היה ידוע שאין זה דם קפוי רק שהמקור נעקר ולא הוצרך להתיר אלא שלא נאמר דזה עצמו דרך ראיה היא כנ"ל ע"כ:

דומיא דשפופרת. דק שבדקין כדלקמן ס"ס זה כ"כ ב"י וד"מ ושאר אחרוני':

צורת בריה. ואם יש לחוש משום ולד טמאה לידה ג"כ משום טומאת נקבה אפילו לא היתה בחזקת מעוברת כדלקמן סימן קצ"ד ס"ט:

וסתם פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק. זה כלל גדול עכ"ל הריטב"א משמע דבכ"מ שהוזכר בש"ס פושרים היינו כחמימו' הרוק:

אבל אם יש עליהם כו'. ול"ד לדלעיל סעיף (ב') [ג] דאם ראתה דם בחתיכה אפילו מבוקעת טהורה דהתם הדם הוא בתוך החתיכות אלא שהוא בבקעים מה שאין כן הכא שהלחלוח הדם הוא ע"ג החתיכות. כן כ' בספר מע"מ שם:

ודוקא כו'. צ"ע דלא נמצא בשום פוסק דמחלק הכא בין שעת וסת או לא ול"ד לדלעיל סימן קפ"ז ס"ה דהתם כיון דרואה דם להדיא לא תלינן במכתה בשעת וסתה מטעם דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אבל הכא הרי אינה רואה דם אלא דברים יבשים והלכך אפילו בשעת וסתה טהורה וצל"ע שוב מצאתי בספר אפי רברבי דף פ"ט ע"ב וז"ל ול"נ כיון שעיקר הטעם דאינו דם רק בריה טהורה אף בשעת וסתה דאף גבי דם מכה ס"ל לרמב"ם ורשב"א דטהורה אף בשעת וסתה דקי"ל וסתות דרבנן וכ"ש בכה"ג דטהורה לכ"ע:

ויש אומרים שגם לזה צריך בדיקה. ובירושלמי ריש פרק המפלת מוכח להדיא כסברא הראשונה ותמהני על מה נתחבטו הגדולים בזה גם לישנא דש"ס אי הכי בשלא נימוחו נמי כו' נמי משמע הכי עיין שם:

וכ"ש הירוק כו'. וכ"ש הלבן שאינה נוטה כלל לאדמימות ומו"ח ז"ל כתב שמצא בכתבים בשם מהר"י מרגלית שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה כו' ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים רמז מזה ולאו מר בר רב אשי חתום עליה שבאו דברים אלו מפי מהר"י מרגלית ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהיא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת היה לו לומר רבותא טפי דאפי' בלובן אשכחן לפעמים שלקה וכן מבואר לקמן בסעיף זה דמתיר בלובן בסמיכות והוא עב ולא מחלק בין אם רחצה בחמין קודם לזה אלא דבר זה חומרא יתירא היא והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל כן נראה לע"ד. עוד המציא מו"ח ז"ל חומרא אחת דכשיבאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו ע"כ. ודבריו תמוהים דא"כ מה זה שאמרו בסימן קפ"ו באשה שאין לה וסת שתבדוק עצמה לפני תשמיש מה תועיל הבדיקה כיון שצריכה להמתין עד שיתייבש ובעודה לח אינה יודעת כלום לפי דבריו ותו קשה מתלמוד ערוך שבסוף פרק כל היד מביא ברייתא שאמרה בפירוש לא יאמר חכם אלו היה לח היה ודאי טמא אלא אמרי' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וא"כ ה"ה להיפך אין לו אלא מה שעיניו רואות כשהוא לח ומנא לן לחלק מסברא ותו דבהדיא אמרינן שם רבי ראה דם בלילה וטימא אותו וביום וטיהר המתין שעה אחת חזר וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ופרכינן שם שמא טעיתי ודאי טעה ופירש"י קא ס"ד דביום טיהר אותו ואח"כ לא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא אותו דסבר שמא אמש טמא הוא ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ואלו היה לח כבתחלתו היה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר ועל זה אמר אחר כך שמא טעיתי במה שחזרתי וטמאתי הואיל ומראהו עכשיו טהור וע"כ פריך דודאי טעה דתניא לא יאמר חכם כו' הרי לפנינו דלפי זה ראה רבי הדם בלילה כשהוא לח ולא היה חש לראותו בעודו לח שמא עכשיו נראה לו טהור ולמחר יראה לו טמא כשיתייבש וזהו סברא קיים אף לדברי המסקנא שם אלא פשוט שלא חיישינן לזה דגם בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לומר דרבי לא ראה כשהוא לח אלא לחומרא אם יראה טמא יטמא אותה אבל לא להיפך לקולא זה אינו דהא אמרינן רבי ראה דם בלילה משמע דראה אותו להורות בו כדת מה לעשות הן לטהר הן לטמא אותו ותו דרש"י פירש שם דרבי לטעמי' דאמרינן רבי בדק לאור הנר ואי סלקא דעתך דלא ראה אלא כדי להחמיר למה תלאו רש"י בההיא דבדק לאור הנר שהיא בדיקה מעלייתא אפילו לקולא וכאן לא הוה אלא להחמיר אלא ברור שראהו אפילו לקולא אם יהיה נראה לו לקולא ולא חש בזה שהיה עדיין לח ועוד ראיה מסי' נ"ב לעיל דכתב הטור בנפלה בהמה לאור דאם נשתנה המראה אחר ששלקן טריפה ומ"מ מותר לאכלן צלויין ולא חיישינן שמא אם שלקן היו משתנים והטעם פירש"י בגמ' דלא מחזקינן ריעותא היכא דלא מנכרא ריעותא בהדיא וה"ה נמי הכא וק"ו הוא כאן דאין כאן ריעותא כלל בעודו לח ע"כ נראה דלית מאן דחש לאותה חומרא שלא לראות כשהוא לח:

סמיכות והוא עב. מבואר בב"י (דאסור) [דאפי'] אם אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנותו מותר דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית:

או ירוק. פי' אותו שאבדה:

אין סומכין עליה. לפי שאפשר שיש לה ספק וסברה שהוא טהור כיון שיש ריעותא לפנינו שגם לנו יש ספק:

אפילו ראתה דם. זהו קאי אסיפא דנעקר מקור שלה כו' והוא מדברי הטור שכתב ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות היו בבית החיצון ופי' בית יוסף תחילה דלא פסקה לראות דם ממש ואפ"ה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זאת והוקשה לו על זה דאע"ג דלעיל תלינן במכה ה"מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו אפשר דטמא ועל כן חזר ופירש דהטור לא מיירי מדם אלא חתיכות קטנות ראתה והקשה בד"מ על הבית יוסף מה שהחמי' במה שהיתה המכה במקור עצמו והלא אמרי' פרק התינוקת נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם כו' ע"כ פי' כדבריו הראשונים מ"ה כל מה שהיא רואה אפילו דם גמור אחר שמרגשת שנפל המקור בבית החיצון היא תולה הדם באותן החתיכות וכך הם דבריו כאן שכתב ומחמת מכה היא וק"ל דא"כ למה אמרו בגמ' ובפוסקים הטעם לפי שאין דרכה לראות בכך מאי שנא מההיא דסי' קפ"ז סעיף ה' דהקילו במכה בלאו האי טעמא ונ"ל אע"פ שלענין דין יפה כתב רמ"א מכל מקום אין טעם שלו מתיישב דהכא התירו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה דהיינו שהדם נדה שיש באותה חתיכה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לבית החיצון אינה אוסרת דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו מה שאין כן כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראייה שאסרה תורה וכך מבואר מדברי הרא"ש שמביא בית יוסף וז"ל והא דאמרינן שאין זה דם נדה פי' אין דרך דם נדות לבוא בזה הענין כו' הרי ממש כמו שזכרתי ואין כאן שייכות לדם מכה כלל ולפי זה אפילו הוא בשעת ווסתה מותר זה הדין כיון שראייתה משונה וכן משמע מלשון רמ"א בסעיף ה' שכתב שם דוקא שלא בשעת וסתה כו' וכאן לא כתב כלום אלא שמו"ח ז"ל כתב דדין זה אינו מותר אלא בין ווסת לווסת ועוד חלק על רמ"א והחמיר שצריך שתבדוק עצמה בשעה שנופל המקור לבית החיצון והיא טהורה ואחר כך תראה דם כו' ואיני רואה שום חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה בזה ותו דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי מקרי בשעת נפילה או אחריה והנראה לע"ד כתבתי:

דומיא דשפופרת. פירוש דק שבדקין וכמ"ש סוף הסימן:

שום לחלוח דם כו'. ולא שייך כאן אין דרכה של אשה לראות בכך דכאן ודאי אמרינן כיון דיש דם מוכח דגם הנהו הם דם אע"פ שלא נימוחו ועוד דאפשר דדרכה של אשה לראות לפעמים כך:

(סימן קפ"ח סעיף ג' בשו"ע) וכי אשה שנעקר מקור שלה כו'. בס' תפארת ישראל מתיר אשה שרואה דם ממקור שנפל ונתפשט למטה מבית החיצון שאין דרך ראיה בכך ויש להתירה כשרואה בלי הרגשה וכה"ג כ' בס"ס תוי"ק בנידון מקור שנעקר להתיר כתמים דרבנן דתליה שבאו מן הדם שבבקעים אבל הדם ממש שרואה אינו מתיר גם כתב דלא חשוב מכה מה שנעקר המקור וניתק ממקומו עוד כתב שם דמה שקורין גרירט אין זה בא מן המקור רק בני מעיים יוצאין לחוץ וכשיוצא כעין כיס ויש להנקב יש לה דין מכה באותו מקום ועיין בזה בשו"ת צ"צ סי' פ"ו:

(סעיף ה' בהג"ה) דאם בדקה ג"פ שאינן נמוחים שוב א"צ לבדוק כו' באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. עיין בס' תורת יקותיאל שהקשה על הג"ה כאן מהא שכתב בסי' קפ"ז דבאשה שיש לה וסת תולין במכה וא"כ אפילו יש עליו דם נמי תטהר ואעפ"י שא"י שמכתה מוציאה דם וא"י מאי קשיא ליה דהא כבר כתב הש"ך שם דהרב לא הקיל שלא להצריכה ז' נקיים:

לבן וכו' האחרונים תפסו על הב"ח דכתב דלא יראה חכם דם לבן בעודו לח עד שיהי' יבש דאולי ישתנה וכל מה שהביא הט"ז ראי' מגמ' דנידה יש לדחות דבזמניהם שהי' בקיאי' במראו' דמים להבחין ולהכיר עד שבריח הי' יודעי' אם דם חימוד פשיט' דיש לראות בלח כמו ביבש ביום כמו בלילה כי תיכף הי' יודעי' אם יש בו תערובת אדום אלא שלחות הלבנה חופף עליו או לא אבל אנן אשר אינן בקיאי' ובעו"ה טח עינינו מראות להבדיל בין דם לדם אפשר דכל מה דיש לחוש להחמיר חיישינן וגם מה שהביאו ראי' מהך דבני מעי' דאינו צריכין לשלקן יש לדחות דשם ליכא כאן ריעות' כלל לפניך ולא מבעי לדעת הגה"ת או"ה דס"ל דנפלה לאור באמת חיישינן פשיטא דלק"מ אלא אפילו לדעת החולקים מ"מ בבני מעי' אין כאן שינוי וריעות' כלל משא"כ כאן דהרי דם לבן לפניך וזה בא' מהמקור כמו זה וא"כ ראינו שנפתח מקורה ויצא דם אלא דהתורה התירה דם כזו ואם יתייבש יש לחוש דיתגלה בהייתו ולכן כל ראי' שלהם יש לדחות אבל מ"מ כיון דאין לב"ח ראי' מנלן להחמיר דבר חדש דלא נמצא בפוסקים ומ"מ הכל לפי ראו' עיני מורה ובין יבין את אשר לפניו ולא יהי' דעתו קלה באיסור חמור איסור כרת ר"ל:

אשה שנעקר מקור וכו' להיו' כי בעו"ה שכיח בזמנינו לחולשת הזמן מקריים הרבה בנשים שרואת דם ותלי' הכל בדין זה חשבתי למשפט להאריך קצת והוא הרא"ש בפ' מפלת הבי' בשם הר"ש מקוצי פי' על הא דאמריני' ראתה דם בחתיכה ותלוי עלי' דנוגע בבשרה מ"מ רבנן מטהרי משום דאין דרך האשה לראות בחתיכה דטעמו של דבר דרבנן סברי דהא דמעט התורה בבשרה ולא בשפופרת הוא מטעם דרכה של אשה לראות בכך וא"כ ה"ה דם בחתיכה אין דרכן של נשים לראות בכך וכתב וכן עשה מעשה ר"ש באשה שנעק' מקור שלה וכמין חתיכות בשר הי' נופל לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות בכך עכ"ל והטור העתיקו רק הוסיף מילת אלו ולא היתה פוסקת לראו' כל זמן שחתיכות בבית החיצון וטיהר אותה רבינו שמשון וכו' עכ"ל והבין הב"י הרצון דמקור שלה נרקב וקיבל הפסד במקצתו ונפל מן מקור חתיכות בשר להנרקבי' ונפסדים לפרוזדר ומאותן חתיכות זב הדם ולכך התיר הר"ש דהא הוא דם חתיכות ולא דם רחם אבל אלו הי' מרחם הי' אסורה אף דקיבל הפסד והרי זה כמחמת מכה דיש לחלק בין מכה שבצדדי' למכה שבמקור עצמה ופירש ולא הי' פוסקת לראות שכ' הטור אין הכוונה דם מהמקור רק אותן חתיכות שהי' נופלי' תמיד מהמקור לפרוזדר ולזה הצריך הרב ב"י דלא יהי' אלו חתיכות בשר נמחי' במים אבל אם נמחים הרי הוא כראתה דם עכ"ל וצריך לומר (א) לדעתו אף דקיי"ל דתולין במכה אפי' המכה במקור כמבואר לעיל דאין כוונתו פה בצדדים בפרוזדר רק מכה במקור היינו שיש בבשר ועורקים של המקור מכה טינרא או שאר מכה שהם גורמים דם כמו דאמרינן אם אין שם מכה קורט דם מנין כי מכה הוא שצורר דם ומזה יוצא דם ואינו בא ממקור ומעיין נידה רק הוא דם הנצרר במכה אבל כאן בשביל שנרקב הרחם ושלט בו רקבון אין הדם בא מרקבון ההוא רק להיות כי נחלש ונפסד הרחם לא עצר כח להעציר דם נידה ויצא מהמקור דם ואין זה מכה שנטהר הדם בעבורו וזהו כוונתו מכה שבמקור עצמה הרצון דנחלש הרחם והדם זב מבלי מעצור ול"ק מ"ש הרמ"א עליו ואי קשי' א"כ ל"ל להר"ש וטור לומר דאין דרך ראי' בכך הא לא ראתה רק בשר ונשרו במים ולא נמוחו וא"כ אין כאן ראי' הא ל"ק דאיירי דמ"מ על הלך חתיכות בשר הי' דם נדה המצוי במקור טח על גביהם והי' רטובי' מדם וא"כ הרי יש כאן ראי' כל דהוא מדם ולכך טיהר הר"ש אף מזו מחמת דאין דרך לראו' בכך זה דעת הב"י. אמנם בד"מ נחלק עליו וס"ל דהא דקאמר הטור ולא הי' פסקה לראות כל זמן שהחתיכות בבית החיצון קאי על ראי' דם גמור ולא כמ"ש הב"י על ראי' חתיכות קטנו' רק מ"מ אין כאן טומאה הואיל דהוי מחמת מכה דזה שנעקר המקור הוי מכה גמורה מ"ש בד"מ וצ"ל א"כ אף לאחר שחתיכות נסתלקו מבית החיצון תהי' טהורה דהא יש כאן מכה וצ"ל דאמרינן כשחדלו החתיכו' מב"ה כבר נתרפא המכה והלך המיחש והלך לו ולכן אינה טהורה רק כ"ז שהמה בב"ה ועוד צ"ל א"כ מה טעם קאמר הר"ש דאין דרך האשה לראות ויליף אותו מהך דמפלת דם בחתיכה הא בלא"ה קיי"ל הרואה מחמת מכה דמיה טהורים ומה קמ"ל הר"ש בזה. וצ"ל או דמיירי דאלו הי' אותן חתיכות נשרים במים הי' נמוחים לדם וא"כ י"ל מנ"ל דמכה היא דלמא דם יבש הוא זה אמנם הואיל וחתיכות הרבה נופלים ואין דרך לצאת כן לכך תלינן שהמה חתיכו' בשר ולא דם יבש ואפי' שרי' א"צ וזהו שדייק הואיל ואין דרך אשה לראות בכך או י"ל בשעת עקירת החתיכו' האלה אז החל המכה וא"כ טיפי דמים שיצא אז ובעת עקירת אז לא הוי כמחמת מכה כי ממקירה ואילך נולד המכה אבל מה שהיה נעשה אז ברגע ההוא מי יצמצם איזה קודם ויש מקום לטמא וכן נראה מדברי הש"ך בס"ק ט' דאפי' לדעת הרמ"א דחשבהו למכה מ"מ אם בשעת עקירה ונפילה הי' הדם זב הי' באמת טמאה ע"ש וא"כ י"ל דמ"מ מטהרין אותו הואיל ואין דרך אשה לראות בכך והיינו כדעת הב"ח דא"צ בדיקה בשעת נפילה והיינו מטעם שאין דרך ראי' בכך ולפי דברינו למדנו מ"ש המחבר בש"ע דצריך להיות שרוי' במים ואינו נמוחי' אין כאן דעת הרב בהג"ה ולפי דעתו א"צ שרי' כלל והא דסתם רמ"א ולא הגיה הוא משום דמעצמו מובן דכתב דהוא מחמת מכה וגם כתב דאפי' דם יורד מותרת א"כ מה צורך לשרי' כלל. אך כל עין הרואה יבחן כמה רב מהדוחק יש בפרושים זה עד שנבוכו הרב ב"י וד"מ בפירושו ולא ימלטו מהדוחקי' ועל כל זה הקשה המעדני מלך על פי' ב"י מה זה מהך דר"ש הלא גמ' היא בדף מ"א מקור שנפל לארץ דטהורה מטומאת ז' דדם אמר רחמנא ולא חתיכה ואף דיש ליישבו בתי' שוני' מ"מ לא יצאנו מידי הדחק ולכן ברור הנדון בהר"ש הי' כמו דשכיחי כעת בנשים שלהיות כי הרחם עומד למעלה מפרוזדר והוא מתקבץ כמו המסס ובה"כ וכאשר נחלשה האשה נפשטו הקמטי' עד שהרחם בראשו כמו מעי נופל למטה סמוך למקום השתן ויש בו פה כמו מקום צאת הדמים והוא פה הרחם ומשם הדם יוצא והוא מהרחם באמת אבל שלא במקומו כי הרחם וחדר שבו הדמים למעלה מהפרוזדור ובזה קצת מרחם נופל למטה לתוך פרוזדר וקוראי' אותן בלשון אשכנז פאהר פאהל כי קצת מהרחם נופל למטה ומשם הדמי' יוצאים וזהו הי' נדון הר"ש וכך דבריו שנעקר מקור שלו דהיינו שהוא למעלה ונעקר עד שחתיכה הימנו נשתרבב ונפל למטה בבית החיצון אבל הי' הכל בחיבר עם הרחם ולא שנעקר ונפרד ממנו כאשר חשבהו הב"י וד"מ רק מן הרחם קצתו נשתרבב וירד למטה בבית החיצון ומשם זב הדם ואין כאן מכה ברחם כלל כי אם חולשת הרחם שנתפשטו קמטיו וחדריו כנ"ל ומ"מ כל זמן שלא חזרה לבריאתה וחזר הך חתיכ' למקומו כל דם שתראה משם טיהר ר"ש דאין דרך ראי' בכך והראי' נכונה צריך להיות למעלה מבית החיצון אבל שיהי' הרחם מתפשט למטה ומשם יזוב הדם (א) אין דרך ראי' כלל וחתיכות בשר לאו דוקא רק צ"ל וחתיכה והראי' דקתני נופל לה ולא קאמר נורל' לה. וכן בטור אין כאן דקדק מלשון רבי' ליחיד כי הוא שגגות המדפיס וברור דנתכוון להנ"ל. וברי"ו כתב להדיא שאותה חתיכה בב"ה הרי דמיירי מחתיכה חדא והיינו כמש"ל דרחם נתפשט קצת הימנו למטה ומשם ראתה דם וזהו הנכון ואין זה ענין למכה ופשיטא דלא שייך כאן הטלת מים דאין כאן חתיכה נפרד כלל ודמי' לגמרי יצאו מהאשה הנ"ל. וגם לא שייך כאן א"א לפתיחת הקבר בלי דם כמו שטעה בזה חכם א' בספרו (ב) כי אין זה כלל פתיחת הקבר כי הרחם סתום כמו מקדם רק ירד מלמעלה למטה ומשם היא רואה ובעת התשמיש הרחם חוזר קצת למעלה לרב חימום והשמש דש עד מקום ההוא וזהו שכיח בעו"ה עכשיו אצל נשים ולפי דברי הנ"ל יש להם תקנה לטהרם וזה לענ"ד ברור ואמת בפרושו של הר"ש הנ"ל. ומצינו לאחותינו תקנה ואף כי יש לפקפק בזה כי מי יאמר באיסור חמור דם נדה לסמוך אהר"ש במקום דרש"י ותוס' חולקין מ"מ נתתי אל לבי לטהר אשה כזו בבודקת ומוצאה בלי הרגשה הואיל ובלא"ה כבר כתבתי לעיל בסי' קפ"ג דדעת הר"ם דבעינן דווקא הרגשה גמור' אפי' בבדיקה ד"ת וסמכתי בצירוף שניהם והוא במקום עיגון והקלתי ובפרט כי נראי' דברי הר"ש כי לפי' האוס' קשה קו' המהרש"א ע"ש וה' הטוב יכפר:

חתיכה גדולה וכו' זהו דברי הטור והקשה הב"י א"כ הא דכ' הרא"ש הא דאמר רבא דרכו של אשה לראות דם בחתיכה וכו' פלוגתייהו קא מפרש וכו'. אבל לדינא טמא משום דא"א לפתיחת הקבר בלא דם עכ"ל למה לי' לשנוי' דרבא איירי בחתיכה קטנה דלא שייך בי' א"א לפתיח' הקבר בלי דם והניחו בקושי' ולק"מ דהא רבא אפלוגתי' קאי דקאמר ר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ובחתיכה וח"א אין זה דם נדה ושפיר ע"כ חתיכה גדולה דהוא מקום הולד וע"ז קאמר רבא דחכמים מטהרים א"כ מוכח דאפי' בחתיכה גדולה מטהרים ודברי הרא"ש נכוני':

ושלא בשעת וסתה הש"ך הבין מהטעם משום דאל"כ לעולם לא תטמא והקשה דכאן לא שייך תטמא כשתראה דם להדיא וברור (ג) דגם הש"ך הבין דרמ"א מיירי בנדון דבדק רק ג"פ דאי גם בשעת וסתה שרה במים ולא נימוח איך ס"ד דטמא הא לא נימוח רק מיירי דלא שרהו אז במים ומ"מ הקשה דמה בכך הא לא שייך וכי לעולם תטמא ודלא כמ"י ששגג בכוונת הש"ך ע"ש ובאמת אלו הטעם דהרמ"א משום דא"כ לא תטמאה לעולם לא הי' לו לכתוב דווקא באשה שיש לה וסת דאפי' אין לה וסת ומל' יום לל' יום טמאה כהנ"ל בסי' קפ"ז ע"ש אלא ברור דלא ביקש רמ"א לסמוך אחזקה זו ולומר דהואיל ולא נמוחה ג"פ לעולם לא יהי' נמחה לבד כי אם בצירף סברת המרדכי דס"ל בתוך וסתה אמרינן מסתמ' טהור דאורח בזמנו בא ובצירוף תרי חזקות סמך הרמ"א להתיר' אבל באין לה וסת ומכ"ש ביש לה ובזמן וסת' דא"כ רק חזקה זו דאתחזיק בג"פ ע"ז לא סמך הרמ"א להתיר וא"ש וזהו שכ' כמו שנתבאר גבי מכה הרצון כמו שאמרו שם סברת המרדכי מצטרף בסניף להתיר אף כאן הדין כן וזהו מבואר כמ"ש לעיל כי כוונת הרמ"א לסמוך אמרדכי אפי' לטהרה לגמרי ולא כמו שחושב הש"ך רק לבל תהא נחשב' מחמת תשמיש דא"כ אין הך דכאן לענין שלא תהא צריפה ז' נקי' ענין להך דלעיל כלל דשם מיירי רק מרואה מחמת תשמיש וברור:

שגם לזה צריך בדיקה בשרי' עד כי הרא"ש נשאל להרשב"א דהא דאמרינן באשה שהי' מפלת כמין קליפו' ושאלו חכמים לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה במעי' שממנה הן יוצאים ואמרו חז"ל יטילו למים אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה ושאל הרא"ש כיון דאשה זו יש לה. מכה אפי' נמחו טהורה ולא נמצא בתשוב' מענה ע"ז ותי' מהור"ם לובלין בשו"ת סי' קי"א כי חז"ל לא סמכו אדברי הרופאי' (ד) וביקשו להבחין דבריהם בהטלת מים ע"ש והגאון מהר"ץ בשו"ת סי' מ"ו תמה על מהר"ם דא"כ לא הי' סמיכה כלל אדברי רופאים רק הכל הי' אם נמוחו או לא ולמה הוזכרו דברי רופאים בגמ' לבטל' כי התירה של אשה לא הי' מפאת דבריהם כלל. (וע"ש מה שתי' הוא שלא הי' מכה אבעבוע או פצע וטרי' רק חולשת הרחם שלא הי' כח לבשל הדם ופלט כמין קליפו' ובכל דחוקו עדיין הקושי' במקומו (ה) לא הי' צריכי' לרופאים ודבריהם לא הי' מעלה או מוריד כלל רק הי' תלי' בנימוחים ואינו נימוחים ודבריו צ"ע) ולק"מ כי למ"ד דאין לסמוך ארופאי' ומכ"ש רופא גוי א"ש דודאי לולי הרופאי' אפי' לא הי' נמוח הי' טמא לדעה קמיית' (ו) דדם יבש אפי' אינו נימוח טמא רק הואיל ורופאין אמרו שהוא מעין מכה שהוליד' כמין ברי' ונמצא סיוע לזה דהא אינו נמוחין ג"כ הי' זה מסתייע לדבריהן דדבריהן אמת שהן נולדין ממכה ולכך התירו חז"ל דכה"ג ודאי יש לסמוך עליהן דחזינן דחוש עינים מסייע דאינו נמוח ורוב דם יבש נמוח במים והכל חוזרין למקורן כי דם מקורו ותחילתו הוא לח וא"כ תרווייהו צריכי ולמ"ד דיש לסמוך ארופאין צ"ל או דרופאין בעצמן לא החליטו הדבר היותו מכה בבירור במעי האשה כנודע בכל מחקרי הרופאין אין בהן דבר ברור והחלוט אשר יאמר עליו כי הוא זה ברור בלי ספק רק לפי שכלם ומראה עין ישפטו (ולכך אמרו חז"ל טוב שברופאין לגיהנם אף נאמר בתורה ורפא ירפא מלמד שנתנה רשות לרופא אבל התורה דיברה ממכות חוץ באבר שבר יד או פצע וחבורה שזה מוחש והרופא יורד עד תכליתו ובהן כמעט מופת חותך כמופת הנדס' משא"ש בחולי באברי פנימין שאין עין רופא שולט בו בזהו ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכדומה עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגי' כי לדבריהם כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים רבים לבל ישגה ח"ו ונפש הוא חובל) והי' זה קבלה וכך הי' מאומת בידם אי נמוח ודאי לאו מהמכה קאתא כי אלו הן מן שומא שבתוך מעיהן לא ימוחו בכל מימות שבעולם. ואם אינו נימוח הרי הן מהמכה כי חזות' מוכיח עליהן ולכך שמעו חז"ל בקול דבריהן וצוו לעשות כן או דהרופאין סתמא אמרו כפי חכמתם דהוא מן המכה אבל חז"ל אשר קבלתם יותר אמיתית מן חכמה טבעי' שלהן הסכימו דאין לסמוך עליהן במקום דיש לברר הדבר בבחינת ונסיון וצוו להטיל במים ואם ימוחו הרי נראה בעליל כי שקר נחלו הרופאין דזה ברור דבר הבא מהמכה לא ימוח במים ואם לא ימוח יש מקום לדבריהם ועלי' אנו סומכין ולכך הצריכו לדברי רופאין כי לולי כן מה בכך שלא נמוח דם יבש שלא נמוח מ"מ טמא וזה פשוט וברור. אמנם הרא"ש שהקשה כן לדרכו הולך דדעתו כמ"ש הטור בדעה האחרונה דדם יבש שלא נמוח במים כשר וא"כ יפה הקשה בממ"נ אי סמכו אדברי רופאין אפי' נמוח נמי הא (ז) ממכה קאתא ואי לא סמכו א"כ אף דם גמור בלי נמוח טהור וכל דברי הרופאין שאמרה ממכה היא הי' לבטלה כי חז"ל לא סמכו עליהן בשום דבר להקל כי מה שטהרו אינו נמוח אפי' בדם לגמרי טהור וא"כ למה הזכירו דברי רופאין בגמ' לבטלה כי לא עשה דבריהן פרי כלל וקושיא זו אמורה בירושלמי ר"פ המפלת דפליגי במפלת דם יבש ר"א מטמא ריב"ח אומר טהורה מתני' פליגתא עלה דריב"ח מעשה באשה אחת שהי' מפלת כמין קליפות אדומים ובא מעשה לפני חכמים ושאלו לרופאין ואמרו מכה וכו' ושומא יש להן במעים טעמא דמכה ושומא הא אין בה מכה ושומא לא וכו' עכ"ל וזה קו' הרא"ש הנ"ל דמה אצטרכו לרופאין ואם סמכו על רופאין אפי' נמוח נמי (וירושלמי זו נעלם מהגאון מהר"ץ שפי' מכה חולשת אם אבל דם גמור הוא שיוצא מהאם ולכך הצריכו שרי' א"כ לא מקשה מידי): וליישב זה נראה לי דודאי אלו הטילו כל פעם שרואה וכל מה שרואה במים ולא נימוחו ודאי הי' מותרין אבל להטיל רק ג"פ ולסמוך הואיל והני לא נימוחו גם אינך מכאן והלאה לא ימוחו במים אלו הוי מחזיקין להו בחזקת דם רק הואיל והוא יבש לגמרי טהור פשיט' דלא ה"א הואיל וזה יבש בתכליתו אידך ג"כ יבש בתכליתו הא מתחיל' הי' דם לח כשאר דם כשיצא ממעין רק נתייבש ברחמ' וא"כ חד נתייבש לגמרי וחד לא נתייבש וכי למדין זו מזו משא"כ הואיל והעידו רופאין שאין מקורן דם כלל רק ברי' הן מתולדת מקרי גוף ממכה ושומא ובחנו חז"ל דבריהן בהטלת מים לראות אם כנים דבריהן וכאשר התחזקו בג"פ דלא נמוחו האמינו לדבריהן ולא הצריכו להטיל אחריני במים כי חזקו דמן מכה ושומא באין ולא ימוחו לעולם כמאמר הרופאין וא"ש ולק"מ כי דברי הרופאין הי' צריכין למאוד שלא תצרכו לבדוק כ"פ במים ומעתה דקושית ירושלמי מיושבת י"ל דברי ריב"ח יותר נכונה מדברי ר"א ואע"פ דירושלמי הניחו בקושי' הא לא סליק בתיובתא ולכך פסק הרז"ה והרא"ש כוותי' ומיושב קושית הש"ך שהקשה איך חלקו אדברי ירושלמי דהא בירושלמי במחלוקת שנוי אך מכל מקום תמי' עליהן שלא זכרו כלל דברי ירושלמי ודוק

סעיף א' בש"ע ס"ה בהג"ה ודוקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כמש"ל במכה סי' קפ"ז ועמ"ש הש"ך סקי"ו דהקשה לעיל ודאי ראתה דם א"כ שייך לא תטמ' לעולם אבל הכא שפיר תטמא' כשראת' דם ולא מיני יבחושים והניח בצ"ע וכתב דלא מצא בשום פוסק דאסור הכא ע"ש. ובאמת לפ"ד בסי' קפ"ז הנ"ל דהעיקר הטעם של רמ"א לטמא' משום חשש תערובת נדה בתוכה א"כ שפיר פסק הרמ"א כאן ומאן דאוסר לעיל ה"ה כאן וא"ל הא הרמ"א כתב לעיל הטעם משום דא"כ לא תטמא' לעולם י"ל לעיל דמכה ודאי מוציא דם ותערובת נידה הוא ספק ה"א דמ"מ תולה בדם מכה ולזאת כתב הרמ"א לעיל א"כ ל"ת לעולם אבל הכא דלא נודע לה כלל אם מכה מוציא דם א"כ ל"צ כלל לא"כ ל"ת לעולם דבלא"ה יש לאוסר' משום תערובת נדה ואם ישרה במים ג"פ ולא נמוח באמת ס"ל אפשר לרמ"א דטהורה וכמ"ש המ"י בפירוש וכן כתב אמו"ז הגז"ל או י"ל דס"ל להרמ"א דהיא טמאה בשעת וסתה משום חשש תערובת נדה ולא מטעם דא"כ ל"ת לעולם רק לעיל כתב זאת דאל"כ לא תטמא' לעולם לראי' בעלמא לדינא דאם לעולם מותרת אפי' בשעת וסתה א"כ ל"ת לעולם ולחשוב במתני' דאינו מטמא' כלל כמו דקתני כמה דינים ולפ"ז שפיר אוסר כאן ועיין בהגה"מ פי"א מהלכות א"ב ותמצא ג"כ שכתב רק לראי' אף שיש לדחות דמתני' קתני רק ד' נשים דדיה שעת' אף שאין להם דם אחר רק דם נדה משא"כ דם מכה מ"מ וכדומה דבפלוגת' לא מיירי מ"מ אין כ"כ תפיסה על הרמ"א ומ"ש הש"ך דלא נמצא בשום פוסק כוותו לפענ"ד הקלושה יש לרמ"א ראיה מגמ' כאשר אבאר בס"ק שלאחריו:

סעיף ב בש"ע ס"ו וי"א אף לזה צריך בדיק' עמ"ש אמו"ז הגאון ז"ל סק"ה קושי' הרא"ש להרשב"א מהא דאיתא בגמ' דף כ"ב אשה א' שהפילה כמין קליפות ושאלו לאבא ואבא לחכמים ושאלוהו לרופאים ואמר' מכה יש במעי' וכו' וצוה להטיל למים אם נמוחו וכו' והקש' אי סמכינן ארופאים אפי' נמוח ודם גמור הוא טהור' ואי לא סמכינן מה הביא הגמ' דברי רופאין וטרחו כולם לישב ולענ"ד הקלוש' נראה לתרץ בכמה אופנים בפשוט דודאי לפ"ד בסקפ"ז הנ"ל דאף לדידן דקי"ל וסתות דרבנן בשעת וסתה אסורה דחוששין לט"נ מעורבת בתוכה י"ל דודאי חכמים המנוהו לדברי רופאין וטיהר' אותו אשה על פיהם ושפיר צריכ' להביא ללמדנו דין גדול אך מ"מ אף דהאמת עם הרופאין שהוא ממכ' במעים אם הוא דם אסורה בשעת וסת' דאולי ט"נ מעורבת בתוכה או רק טח על גבי שיצא עם אותו קליפות והוא דם נדה גמור ואסור' בשעת וסתה אפי' דהאמת עם הרופאים אך אם לא נמוחו ואין כאן דם כלל וכלל אפי' בשעת וסתה ג"כ מותרת דהא אין כאן דם כלל דאמרינן עליו שהוא ד"נ ווסתות דרבנן ואם מצא טהור' טהור ולק"מ וק"ל. וא"ל דאולי מ"מ הי' טיפת דם כחרדל ולא ניכר במים ז"א כיון דראינו דלא נימוח כלל וגם לא טח עליו דם ורופאין אומרין שהוא מכה ל"ח לזה כיון דבזה ל"ש אם כן לא תטמאה לעולם וגם ריעות' אין כאן דלא נמוח ולא ראינו שם דם וק"ל:
אמנם אף לשיטת הש"ך דמשמע דלא חיישינן כלל לט"נ מעורבת בו מ"מ מודה לעיל דאם אינו מרגשת ודאי שבא ממכה אסור' בשעת וסת' אליבי' דכ"ע וכאן ודאי לא הי' מרגשת דהא הכא לא נתוודע לה כלל שיש לה מכה עד שהעידו הרופאין ע"ז דלולי זה היא ודאת נאמנות דהתור' המנוי' וא"כ י"ל ג"כ כנ"ל אף דסמכינן חכז"ל על הרופאין בלי בדיקה כלל מ"מ צוה להטיל למים ואם נמוחו טמאה היינו בשעת וסת' אבל שלא בשעת וסתה ודאי מותרת ולק"מ וא"ל דלשיטת הש"ך הכא לעולם טהור' כיון דל"ש א"כ לא תטמא' לעולם כמ"ש כאן ז"א דכבר כתבתי לעיל דודאי צ"ל אף במקום דל"ש א"כ ל"ת לעולם מ"מ אסור דאף לדברי הש"ך דאם מרגשת שודאי בא ממכה טהורה א"כ פשיטא דאם מרגשת שבודאי בא ממקור דטמא' וא"כ ג"כ שייך דתטמא' שמרגשת שבא ממקור ולק"מ וק"ל. אך הרא"ש דהק' קו' זו להרשב"א לשיטתו הק' דמתיר בשעת וסת' לגמרי ולזאת לא נמצא מענה:
אמנם אף א"א דליתא לכל דברינו הנ"ל דאין חוששת כלל לדידן דוסתות דרבנן לטיפת נדה מעורבת וגם לומר כדברי הש"ך דאם ל"ש ל"ת לעולם אמרינן דטהורה אפילו בשעת וסת' י"ל דהגמ' קאי למ"ד וסתות דאוריי' וא"כ כ"ע מודה דחיישינן בשעת וסת' גבי דם דלמא מעורבת בו טיפת נדה ואסורה בשעת וסת' כמ"ש רש"י ותוס' בדף ט"ז בפי' ולזאת צוה חכמים להטיל למים ואם לא נמוחו ודאי דטהור' אפי' בשעת וסת' ולק"מ וזהו אפי' לשיטת הרשב"א דמתיר משום דקי"ל וסת' דרבנן ע"ש וא"ל בשעת וסת' א"א וסתות דאוריית' לעולם טמא' אפי' ל"מ כלל י"ל דקאי אליבי' דר"ז דס"ל אם בדק' בשיעור וסת ול"מ טהור' אליבי' דכ"ע ולק"מ. ויש לדחות קצת דא"כ קשה הך ברייתא לשאר מ"ד. ולהרמ"א הי' קש' קושית הרא"ש הנ"ל אפילו דם גמור ג"כ טהורה וכל תירוצינו ס"ל לדוחק ולזאת הוכיח דינא דבשעת וסת' אפילו היכא דל"ש א"כ לא תטמא' מ"מ טמא' וטעמא כמ"ש לעיל אופנים שונים וא"כ לק"מ קושיית הרא"ש די"ל כדברינו הנ"ל והרא"ש אפשר בעצמו ס"ל כן רק הק' להרשב"א לשיטתו כנ"ל:
ובד"א י"ל אפילו לשיטת הרשב"א דמטהר גם בשעת וסת' הא מבואר בגמ' לעיל דף ט"ז דרשב"ג ס"ל דטהור' אבל הדם טמא כיון דבא דרך המקור ומקומו טמא וכן ס"ל הרמב"ם בהלכות מו"מ כרשב"ג ולזאת אף דחכמים סומכין אדברי הרופאין בכל אופן רק לידע אם הדם הוא טמא' טומאת ערב צוה להטיל במים ואם נמוח א"כ טמא' הדם טומאת ערב ואם לא נמוח ודאי טהור' לגמרי ולק"מ וק"ל. או יש לומר כפמש"ל דבשעת וסת' כ"ע מודה אף רשב"ג דטמא' משום כתם א"כ שפיר צוה להטיל למים כדי לידע אם האשה זאת טמאה בשעת וסת' או טהורה וק"ל והמעיין יבחר:

כל מראה אדום. וז"ל הטור דבר תורה ה' דמים טמאים באשה ותו לא והאידנא שנתמעט הבקיאות חזרו לטמאות כל שיש בו מראה אדום וכו' ונ"ל דמטעם זה לא העתיק הטור והמחבר כיצד ינהג החכם עצמו לראות דם נדה דהיינו אם רואין דם בלילה ולעשות צל בידו על הדם כמבואר בסוף פ' כל היד וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהא"ב משום דלדידן אינו טהור אלא מראה לבן וירוק וזה א"צ עיון ודקדוק היטב כי בקל יכול להבחין כל זה לכן בכל ענין שירצה החכם יוכל לראות כדי לטהרה או לטמאה וכ"כ הראב"ד בהשגות בפ"ה מהא"ב ע"ש:

אלא מראה לבן. ואפילו אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו טהורה. ב"י והסכמת האחרונים:

וכן מראה ירוק. כתב הב"ח כשיבא מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא קצת אדום בקצותיו עכ"ל והט"ז והש"ך השיגו עליו באריכות וכתבו דאין נוהגין כן וכנ"ל ראיה מהא דאיתא ריש פ"ק דברכות אמר דוד לא חסיד אני כו' וידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה הרי להדיא דאף כשהוא עדיין לח יכולין לראות כדי לטהרה דביבש לא שייך ידי מלוכלכות וק"ל:

השעוה. או אתרוג או חלמון ביצה. ל' פוסקים:

אין סומכין עליה. לשון הרשב"א דילמא כי היכי דלדידן לא איתברר איהו נמי לא קים עליה ולא יכלינן למיקם עליה וסברא כזה היה ואינו עכ"ל והובא בב"י ולפ"ז נראה דאם האשה מביאה דם הראשון ואומרת זה שהוא כזה טיהר לי פלוני חכם דנאמנת דהרי אנו רואין שאינה טועה בדמיונות אך מסוגי' דש"ס סוף פ' כל היד מוכח דאף כה"ג אינה נאמנת דאל"כ אמאי לא מתרץ הש"ס התם עובדא דילת' הכי וגם ל' רש"י שם משמע דכל היכא דהדם לפנינו אין סומכין על נאמנות האשה וצ"ע:

וכן אשה שנעקר מקור שלה. עיין בב"ח שהניח דין זה בצ"ע וכתב הש"ך דכשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה אליב' דכ"ע ובט"ז מבואר דאין להחמיר כלל בדינים אלו וכנלע"ד עיקר דאין לזוז מפסק הש"ע דכדאי הוא הר"ש והרא"ש והטור ורי"ף לסמוך עלייהו:

ומחמת מכה היא. כ"כ הרב בד"מ לפרש דברי הטור והשיג על הב"י שכ' דלא תלינן במכה שבמקור עצמו ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין סימן תי"א שהאריך לפרש דברי הב"י ע"ש ועיין בלחם חמודות בפ' המפלת שהשיג על הרב וכתב דעיקר הטעם של הטור אף דליכא מכה יש להכשיר כיון שאין דרך הדם לבא כדרך זה וכ"כ הע"ז וכתב הב"ח דדוקא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה טמאה ונ"ל פשוט שזה גם כן דעת הרב דכיון שמדמה דין זה וכ' ומחמת המכה היא וכבר כ' הרב לעיל בסימן קפ"ז סעיף ה' בהג"ה ובשעת וסתה או מל' יום אינה תולה במכתה דאל"כ לא תיטמא לעולם עכ"ל הרי להדיא דבשעת וסתה אינה תולה במכתה כלל וכ"ז פשוט ודלא כמ"ש הט"ז דמשמעות הרב שכתב כאן בסתם ובסעיף ה' כתב דוקא שלא בשעת וסתה כו' מכלל דכאן אין חילוק עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל דלאיזה ענין הוצרך הרב לכתוב כאן חילוק זה שכבר כתב דין זה לעיל בהדיא משא"כ בסמוך סעיף ה' דלא ראתה דם כלל רק דברים יבשים ממילא הסברא נותנת לטהר אותה אפי' בשעת וסתה (כמ"ש הש"ך באמת שם בס"ק ט"ו ע"ש) ע"כ אצטריך הרב לאשמועינן דאעפ"כ בשעת וסתה טמאה ודו"ק:

דומיא דשפופרת. דהיינו דק שבדקים כמבואר ס"ס זה:

בין לח בין יבש. עיין בסמ"ע בסימן ע"ב ס"ק ח' דעל הרוב בין האחרון פשוט יותר מ"מ כאן על כרחה צ"ל דבין הראשון פשוט יותר דעיקר האבעיא הוא ביבש דלח פשיטא דמטמא:

ועמדו בבית. אמים דנשאבו מהמעיין קאי דאלו מי נהר בלא עמידה בבית הן חמין כ"כ הב"י והוא משמעות הפוסקים הראשונים וכ"כ הב"ח והפרישה ואע"ג דבא"ח הלכות פסח סימן תנ"ה מבואר דמי נהרות קרים הם ומשום הכי אין צריכין העמדה ולינה כלל ומותר ללוש בהם מיד משא"כ מי מעינות חמין הם על כן צריכין העמדה י"ב שעות כדי להקירן שאני התם דקאי אמים שנשאבו בחדש ניסן שהם ימות הגשמים דאז המעיינות רותחין משא"כ בימות החמה הוא להיפך וכמבואר בש"ס מפסחים דף צ"ד ע"ב ועיין בא"ח שם בב"י:

אבל אם יש שום להחלוח. ול"ד לדלעיל ס"ב ראתה דם בחתיכה אפילו מבוקעים טהורה דהתם הדם הוא בתוך החתיכות אלא שהוא בבקעים משא"כ הכא שלחלוח הדם הוא על גבי החתיכות. ש"ך בשם המ"מ:

ודוקא באשה שיש לה וסת. הש"ך השיג על דין זה דכיון דאינה רואה אלא דברים יבשים אפילו בשעת וסתה טהורה וכ"כ בספר אפי רברבי ואפשר דגם דעת הרב כן הוא ומ"ש ודוקא באשה וכו' ושלא בשעת וסתה קאי אמאי שכתב לפני זה דאם בדקה ג' פעמים כו' שוב א"צ לבדוק דהיינו דוקא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה בכל ענין צריכה בדיקה (וכן משמע בלבוש) . אבל אם בדיק בפושרים ולא נמוח דעת הרב גם כן דטהורה היא ועמ"ש לעיל ס"ק ז':

וי"א שגם לזה. כתב הש"ך דעיקר כסברא ראשונה וכן הוא דעת המחבר בש"ע שהביא דעה ראשונה בסתם: