שולחן ערוך, יורה דעה קפ״ד: שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה. ובו י"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה. ובו י"ב סעיפים:
רוב הנשים יש להם וסתות (פי' זמן קבוע אורח כנשים) לראות בזמן ידוע כגון מעשרים לעשרים יום או מל' לל' יום וכל אשה שיש לה וסת קבוע בא עליה שלא בשעת וסתה ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש (רמב"ם) :הגה גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש (טור ומרדכי ריש הל' נדה ורוב הפוסקים) אבל שלא בשעת תשמיש כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת:

בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה עונה אחת ולא משאר קריבות אלא מתשמיש (המטה) בלבד אם הוא ביום פורש ממנה אותו היום כולו אפי' אם הוסת בסופו ומותר מיד בלילה שלאחריו וכן אם הוא בתחילתו פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו וכן הדין אם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו בין שקבעה וסת בג"פ או בפ"א: הגה וכל זה לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף (ב"י בשם הראב"ד) וע"ל סימן קפ"ט ואשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו (הגהות מיימוני פ"א דהלכות איסורי ביאה) וע"ל סי' קפ"ט:

במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו ג"פ והוא הדין לזקנה שנסתלקו דמיה:

אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לן שפיר אי קודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה אלא ביום:

אם רגילה לראות ראייה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו:

אם וסת נמשך ב' או ג' ימים ששופעת או מזלפת אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת וכיון שעברה עונה ולא ראתה מותרת:

אם הגיע וסתה בימי עיבורה משהוכר עוברה או בימי מניקתה שהם כ"ד חדשים משנולד הולד אפי' מת הולד א"צ לפרוש סמוך לוסתה ואפי' בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה (וע"ל סוף סי' קפ"ט):

היתה נחבית במחבא מפני פחד והגיע שעת וסתה אינה חוששת לו: הגה וי"א דוקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה אבל לכתחלה צריכה בדיקה (כך משמע בב"י):

שאר נשים צריכות בדיקה כשיגיע הוסת עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה וי"א שאסורה עד שתבדוק אם יש לה וסת קבוע או שהוא יום ל' אע"פ שאינו קבוע (והכי נהוג וכן הוא לקמן סימן קפ"ט):

הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה: הגה ואפילו בתשמיש שרי (טור בשם י"א וב"י בשם רש"י וראב"ד ורשב"א ור' ירוחם) ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי תע"ב (ב"י בשם סמ"ג) וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי מלבד תשמיש ואם הולך לדבר מצוה א"צ לפקוד אשתו (המ"מ פ"ד דא"ב ובהגהות ש"ד) וי"א אם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת צריך להמתין (נ"י פרק הבא על יבמתו):

אשה שיש לה וסת לימים לבד והגיע שעת וסת' אסור לבא עליה עד שישאלנ' ואם אין לה וסת יום ל' לראייתה הוי כהגיע שעת וסתה ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול יבא עלי' ואין צריך לשאול:

היה לה וסת לימים (טור בשם רשב"א) ולוסת מוסתות הגוף (ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד בשם רמב"ן) כגון קפיצה וכיוצא בה כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה אבל חוששת לעונה בינונית שהיא ל' יום (ב"י בשם רשב"א וטור לקמן סי' קפ"ט):

וסתה. בטור כתב בא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישינה פי' שאינה ישינה לגמרי דא"כ אסור לשמש מטתו. תוס' בנדה דף י"ב ע"א:

עונה. היינו מדרבנן דוסתות דרבנן. הסכמות הפוסקים:

קריבות. משמע חיבוק ונישוק שרי מיהו נראה המחמיר באלה תע"ב. ב"ח. וט"ז כתב שאסור מן הדין ע"ש:

הנעורים. היינו י"ב שנים ויום אחד:

ולא. וא"ו מחלקת היא כלומר או לא הביאה סימנים כ"ה לקמן סי' קפ"ט סכ"ז:

לוסתה. נראה פשוט דה"ה בשעת וסתה עצמה דחד טעמא הוא. ט"ז:

ביום. דביום ודאי טמאה היא דאפילו ראתה קודם הנץ החמה מ"מ היום היה ודאי בימי נדה משא"כ הלילה היה בספק. הרא"ש. וכתב ש"ך לפ"ז אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם הלילה או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה. והב"ח כתב דראוי להחמיר מכח ספק לאסור ביום ובלילה והסכים עמו הש"ך:

הנמשך. כיון דודאי ראתה בסוף הלילה אזלינן בתר תחלת הוסת ואמרי' שעיקר הוסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום ע"כ אסור גם באותו מקצת היום ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו. וכתב ש"ך לפי מש"ל ס"ק ז' א"כ בהנץ החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום וביום שאחריו כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שאחריו כשיעור הנמשך בו ע"ש:

הראשונה. ול"ד לסעיף ה' דצריך לפרוש ביום כשיעור הנמשך בו דהתם דבר מועט שנמשך ביום חשיב כוסת עצמו משא"כ כאן שא"א שתהיה הכל ראיה אחת אלא תוספת דמים וכיון שנסתלק עיקר הראיה נסתלק גם כן התוספת. אחרונים:

שתבדוק. מהפוסקים משמע דאפי' איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה. והב"ח פסק דיש להחמיר דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אע"פ שלאחר כך בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ:

קבוע. אבל אם אין לה קבוע אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה טהורה. עיין ט"ז:

שרי. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזרו:

לפקדה. בא"ח סי' ר"מ כתב הטור בשם הרמב"ם דלא יבעול לא ביום יציאת הדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו ע"ש:

שרי. אע"ג דכתבתי לעיל בשם ב"ח דהמחמיר בחבוק ונישוק תע"ב נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא. ש"ך. אשה שנזדמן ליל טבילתה בלילה סמוך לוסתה דהיינו שמצאה כתם טמא והגיע זמן טבילתה בלילה שהוא וסתה תמיד לראות פסק בתשובת כנ"י שאלה ל"ג דמותרת לטבול כדי לקיים העונה אבל בעת וסתה ממש פי' בשעה שרגילה לראות אסורה אך בסמוך לוסתה מותר. והגאון בעל מ"י בסימן קפ"ז נסתפק בזה ע"ש:

להמתין. מיהו אם הולך לדבר מצוה א"צ להמתין ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול א"צ להמתין. ש"ך:

לשאול. אפילו אשה ילדה דבושה לטבול מעצמה. והטעם דטבילת ספק מוציא מידי ספק ראיה דוסתות דרבנן אבל אם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי ראתה. גמרא ועיין בסמ"ג דף ל"ז ע"ג דכתב דאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן כתבו האחרונים:

קפצה. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול. ש"ך:

בינונית. ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:

מימרא דריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה נדה דף ט' ע"ב:

בעיא דר' זירא מרב יהודה שם דף י"ב ע"א ונפשטה וכפי' התוספות שם וע' בריש סי' קפ"ו:

משנה שם דף י"ג ע"א:

ברייתא דרבי יאשיה שם דף ס"ג ע"ב ושבועות דף י"ח וכדמפרש רבא שם:

שם בנדה דף ס"ג ע"ב:

טור בשם הרשב"א בת"ה:

בית יוסף (מלקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ח):

טור בשם הראב"ד (ורא"ש):

ג"ז שם בשמו:

שם בשם הר"ז הלוי ושלזה הסכים אביו הרא"ש (ורשב"א וריטב"א ורבינו ירוחם בשם רוב הפוסקים וב"י שכן המנהג):

כרבי יוחנן שם סוף דף י':

ברייתא שם דף ט' ע"א וכרבנן:

הרשב"א בת"ה מבעיא דההוא סבא מרבי יוחנן וכו' שם:

ר"ן בפ"ב דשבועות לדעת הרי"ף והרמב"ם:

טור וכ"כ התוס' שם דף ט"ז בד"ה ורב נחמן וכן הוכיח הרשב"א בת"ה מסוגיא דהתם (וראב"ד והגמ"יי וע"פ):

יבמות דף ס"ב ובעירובין דף ק' ע"ב:

מימרא דרב הונא נדה דף ט"ז ע"א:

שם משמיה דרבי יוחנן:

שם כדמתני רב אשי שם משמיה דרב הונא:

וכל אשה כו'. מתני" ט"ו א' וברייתא י"א ב' וגמ' י"ב א' ועסי' קפ"ו:

וא"צ כו'. זהו דעת הרמב"ם וער"ס קפ"ו אבל כל הפוסקים חולקים עליו ואין מצריכין אף לאחר תשמיש כמש"ש וז"ש בהג"ה גם כו' והוא מגמ' שם י"ב א' בעא מיניה ר"ז כו' ועתוס' שם ד"ה בעא כו' ושם בעא מיניה ר' אבא כו':

אבל שלא כו'. כן פי' בת"ה למתני' דרפ"ב:

בין שקבעה כו'. ס"ד א':

וכ"ז כו'. במתני' ס"ג ב' היתה למודה כו' ר' יוסי אומר אף כו' ול"פ ר' יהודה אלא אימים ושעות אבל את"ק ל"פ:

ואשה שמשנית כו'. במתני' שם היתה למודה כו' וכ"ש כה"ג:

בד"א כו' וה"ה כו'. ממש"ש בעא מיניה כו' ה"נ דמיה כו' וה"ה לכל הד' נשים דשם במתני' ז' דאיפסיק הלכה כר"א ומיהו בבתולה א"א כמש"ש במתני' במה אמרו כו' וקי"ל שם י' ב' דאבתולה וזקנה קאי משא"כ בלא הגיע זמנה במש"ש א"ב:

שלא הגיע כו'. ה' א':

ולא הביאה כו'. ע"ל סי' קפ"ט סכ"ז:

וה"ה כו'. ע"ל סי' קפ"ט ס"ל וסל"א:

אם כו'. דקי"ל ווסתות דרבנן וספיקן להקל ועש"ך ויש מחמירין לאוסרה כל הלילה ג"כ אלא שהראב"ד הכריע להקל וערא"ש פ"ט דנדה:

אם כו'. דודאי כל שעת הוסתה אסורה אף לר' יוסי כמש"ש במתני' ור' יהודה לאחמורי קאתי אבל מ"מ אינו אסור כל היום ממש"ש היתה למודה כו' עם הנץ כו' רי"א כל היום שלה ועם לאלתר משמע וא"א שלא תעלה בתוך הנץ ועוד דקתני סתמא ולא מפליג בין ראיה מועטת למרובה. שם ושם:

אם וסת כו'. ממ"ש י"א א' הניחא לר"ל כו' ואם איתא גם לר"ל קשה:

משהוכר כו'. מתני' ז' ב':

שהם כו' אפילו כו'. כחכמים ור"י ור"ש שם ובגמ' ט' א':

ואפילו כו'. ממש"ש מאי כיון כו' א"ד כו' וע"כ אשעת ווסת קאי דאל"כ למה לא מספקא דלא תהני בדיקה כמ"ש ט"ז א' והכי הל"ל כיון כו' טמאה או דלמא כו' טהורה ולא כו'. וזהו לשון הרא"ש בפ"א ס"ד מהכא משמע כו' דאפילו בשעת ווסתן כו' וכ"כ בת"ה:

היתה כו'. אף בשעת ווסת דהא מדמי לה שם למעוברת וכנ"ל:

וי"א כו'. כ"כ הטור וטעמו ממש"ש רמ"א אם כו' ולא בדקה כו' משמע שעבר הווסת ולא בדקה ומש"ש אלמא כו' ולא כו' ר"ל אחר שעת ווסת ומש"ש טעמא דאיכא כו' אלמא כו' אבל מגופה לא משמע שהוא דאורייתא אלמא אף למ"ד דרבנן דוקא שעבר ולא בדקה:

שאר נשים כו' עבר כו'. דקי"ל ווסתות דרבנן ועתוס' שם ד"ה ור"נ כו' ועתוס' ט"ו א' סד"ה אפילו:

וי"א כו'. תוס' הנ"ל וכמש"ש וחכ"א תיבדק וסברא ראשונה ס"ל דתבדק היינו בשעת ווסת ומ"ש בפלוגתא דרב ושמואל ולבסוף בדקה משום שמואל הוא דאיתמר וטעמם ממ"ש ט"ו א' רבב"ח אמר אפילו הגיע כו' ומשמע אפילו תיכף אחר הווסת רק שעבר העונה דלא כמ"ש תוס' שם ד"ה אפילו ור' יוחנן דקאמר מחשב ימי ווסתה כו' ס"ל דווסתות דאורייתא ולא קי"ל כוותיה וער"ן בשבועות:

או שהוא כו'. דעונתה באין לה ווסת כווסת כמש"ש אר"ל משום רי"נ כו' וערש"י שם ד"ה בתוך כו' וכמש"ש ט' ב':

ואפילו כו'. רש"י שם ד"ה וה"מ כו' וש"פ. ותוס' שם ד"ה חייב חולקין וכן הרא"ש שם [והפוסקים חולקים על תוס' וכ' כיון דווסתות דרבנן כה"ג אוקמוה אד"ת ופ' והזרתם אסמכתא בעלמא היא] וכ' הסמ"ג והמחמיר תע"ב:

ואם הולך כו'. גמ' שם:

וי"א כו'. לגי' ספרים לאשתו נדה שהביאו תוס' ד"ה הנ"ל והרא"ש והקשה תוס' דהא ודאי בתשמיש א"א ומתרץ נ"י דמיירי כה"ג:

אשה כו'. כר"ל ור"ה ואף רבב"ח ל"פ עלייהו אלא כששהתה שיעור כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה אפילו כו' ובזה קי"ל כוותיה דווסתות קי"ל מדרבנן וכר' יוחנן שם וז"ש ואם שהתה כו' ודלא כהרמב"ם שמתיר בכל ענין כנ"ל ולעיל הביא דעת הרמב"ם:

היה לה כו'. שם רב אשי כו' ואף דס"ל ווסתות דאורייתא וכ"ש לדידן:

אבל חוששת כו'. דהא דברי ר"ה קאי אר"ל וערש"י שם א' ד"ה לא שנו כו':

או משלשים לשלשים יום. עש"ך דאם לא קבעה וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה משמע דא"צ בדיקה תוך ל' ועי' בכו"פ שחלק עליו אמנם הס"ט וח"ד קיימו דבריו וכתבו דבתחלת ראייתה שלא נידע למתי תקבע וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה וא"צ בדיקה אבל כשנתחזקה דאין לה וסת צריכה לעולם בדיקה:

צריך לפרוש. ואם עברו ושמשו האיש והאשה שניהם צריכים כפרה כ"כ הש"ך בסי' ז' ועי' בתוה"ש סק"ג:

לפרוש ממנה. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' נ"ה ונ"ו שהעלה דמה שאמרו וסתות דרבנן היינו לענין שלא אמרינן שכבר ראתה בשעת וסתה משום דנגד חזקה אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה אבל לענין לפרוש מאשתו סמוך לוסתה הוא מן התורה דחיישינן שמא תראה ולא אמרינן על להבא נוקים לה בחזקת טהרה דאטו לעולם לא תראה. ודמי להא דאמרו שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ג מ"ש בזה ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק מ"ו בשמו [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ע וס"ס קע"ט שכתב דהנו"ב כוון סברא זו מדעתו ובאמת היא קדומה בבד"ה להרא"ה וכן קיבל ממורו הגאון ז"ל לחלק בכך ולכן חושש מאד לסברא זו ומשוי לה ספק דאורייתא ע"ש. וכ"כ עוד בכמה תשובות שם אמנם בסי' קע"ה שם הביא דברי הרא"ם ז"ל קצת באורך ולפי האמור שם נראה דרק גוף הסברא לחלק בין ראתה לשמא תראה קדומה בהרא"ה אבל לדינא יש מרחק רב ביניהם. ואלו דבריו שם בשם הרא"ה אע"ג דוסתות לאו דאורייתא כדי שנחזיק אותה בודאי טמאה אחר שעבר רגע הוסת מ"מ מה"ת אסורה לשמש בעונה הסמוך לוסתה אחר רגע הוסת דודאי אם רגילה לראות באמצע היום ואנו אוסרים אותה לשמש מתחלת הנץ קודם שתגיע רגע הוסת משום שמא ע"י חימום התשמיש יקדים האורח זהו דרבנן אבל אחר אמצע היום שכבר עברה רגע הוסת אע"ג דלא מחזקינן לה בודאי ראתה כיון דוסתות דרבנן ולא אמרי' כבר ראתה אבל מה"ת אסורה לשמש חציה של עונה זו מחצי יום ואילך דשמא תראה עתה מחמת חום התשמיש כיון שכבר הגיע הרגע שהיתה ראויה לראות בהם עכ"ד ע"ש]:

עונה אחת. עבה"ט ועי' בספר תפארת למשה שכתב ואשה שקבעה וסת בליל טבילתה וא"א לה לטבול עד ליל וסתה כגון שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה לענות שבעה נקיים שני שבועות וטובלת ליל ט"ו דמותר לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן (עי' בס"ק שלפני זה) ולא החמירו לאסרה על בעלה עולמית ומכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ע"ש ראייתו ומשמע דדוקא בכה"ג שדרכה לראות כל ז' ימים וא"כ א"א להקדים הטבילה מליל ט"ו אבל אל"כ וקבעה וסת מליל י"ג לליל י"ג אף שכתב הרמ"א בסי' קצ"ו סעיף י"א דאין מתחלת למנות שבעה נקיים אלא מיום ו' וא"כ ליל הטבילה הוא שעת וסתה מ"מ יותר עדיף שתתחיל למנות מיום ה' או יום ד' (היינו בקבעה לליל י"ב) דזה אינו אלא חומרא. אכן אם וסתה ליום י"ג בזה י"ל דיותר טוב לחוש לחומרת הרמ"א ז"ל מלחוש לחומרת הא"ז שלא נזכר בש"ע כלל [ועי' בת' ח"ס ס"ס קע"ט שאלה כעין זו באשה ששינתה וסתה פעמים בכל חודש באופן שקשה ורחוק שתזדמן שתטבול לנדתה כי עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא אם יזדמן לה ליל טבילה יהיה בעונה שוסתה מחר ביומו ולדעת הש"ך יש להחמיר כראב"ן לפרוש לילה שלפני אותה העונה א"כ אשה זו סופה להתגרש מבעלה ח"ו אם יש למצוא לה ב' התירים א' לשמש בליל הסמוך ליום שעונתה בו ב' אם יארע שתראה מיד אחד טבילה טרם ששמשה להקל שלא תצטרך להמתין שש עונות ותספור ז"נ מיד שתפסוק לראות והשיב לענין דין הא' אם צריך לנהוג כחומרת הא"ז וראב"ן נראה להקל כיון דכל עיקר טעמם אינו אלא משום לא פלוג בשגם וסתות דרבנן ואפי' להרא"ה דס"ל עונה הסמוך לוסתה חמירא מוסת גופיה (עס"ק הקודם) מ"מ היינו בוסת קבוע ג"פ אבל וסת שאינו קבוע כגון איתתא דא שמשנית וסתה תמיד וחוששת ליום ראיה שלה הוה עונה סמוך לוסתה דרבנן א"כ יש להקל בלא פלוג דידיה ולהתיר בעונה הסמוכה לעונת ראיה כדי שלא תתגרש ויקיים הבעל פ"ו וגם בדין הב' פשוט דיש להקל כיון דהא דנהיגין להמתין ששה עונות אע"פ שלא שמשה הוא רק משום לא פלוג בין שמשה ללא שמשה ואין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הדין עצמו כמ"ש תה"ד ומייתי מג"א ר"ס סמ"ז ע"כ יש להקל בכה"ג ולכל הפחות תמתין ג' עונות דהרי להרמב"ם דפסק כרבנן דר' יוסי כו' ורק ישראל קדושים הם אך היכא דאיכא למיחש שתצא אשה מיד בעלה עי"ז פשיטא שיש להקל לכל הפחות אתר ג' עונות ואם טבלה במש"ק וראתה אחר הטבילה קודם תשמיש תחל לספור שבעה נקיים ביום ג' ותפסוק בטהרה בה"ש דיום ב' נגהי ג' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קצ"ו סוף ס"ק י"ג בשם כמה גדולים דבכה"ג בראתה אחר טבילה קודם ששמשה יש להקל בכל אופן ואף לספור מיד ע"ש:

קריבות. עבה"ט ועי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' קס"ג שפסק דחבוק ונשוק שרי כדעת ב"י וכתב דאין לחדש חומרות על ישראל והלואי שישמרו מה שמוטל עליהם ע"ש היטב]:

פורש. פי' אפי' בבית אפל או חכם שמאפיל בטליתו דאל"כ בלא"ה אסור כדאיתא בא"ח סי' ר"מ. תוה"ש. ופשוט הוא:

אותו היום כולו. ואין חילוק בין יומי ניסן ותשרי ליומי תמוז וטבת ב"י ט"ז ואחרונים דלא כש"ך ועש"ך שכתב דאם אין לה שעה קבועה ביום אלא פעמים רואה בתחלתו ופעמים בסופו הוי כל היום שעת וסתה וצריכה לפרוש בלילה שלפניו משום עונה הסמוכה לוסת ע"ש ובנה"כ כתב דנשי דידן אין להם שעה קבועה וצריכה לפרוש כל היום והלילה שלפניו ועח"ד שכ' דמסברא נראה שאין להחמיר בזה ע"ש ועס"ט ומ"י:

שמשנית וסתה. עש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ו שפירש דברי הרב דהיינו שכך הוא קביעת וסתה שבתוך אלו הב' וג' ימים תראה ובגוף אלו הימים אין לה זמן קבוע אימת לפעמים בזה ולפעמים בזה ועכ"פ לא יעברו אלו הג' ימים בלא ראיה א"כ כל הג' ימים וסת הן וצריך לפרוש בכולם ומכח זה המציא דין חדש באשה שהוחזקה שאינה מספקת לספור ז"נ כל ז' וז' הם אצלה כוסת קבוע וצריכה בדיקה כל ז' בבוקר וערב ובאמצע היום כמה פעמים ולמד זה מסי' קפ"ו ס"ג דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת ואם לקולא אמרינן כן ק"ו לחומרא כו' ע"ש ואיני מבין ראייתו דשם הוחזקה בודאי שלא תראה באותן י"ד ימים משא"כ בנ"ד שלא הוחזק יום א' מאותן הז' ימים שתראה בו בודאי ומצאתי בח"ד שהשיג עליו בזה ופירש הוא ז"ל דברי הרמ"א באופן אחר דמשנית וסתה להקדים היינו כגון שהיה לה וסת בג' לירח ועתה הקדימה וראתה ג"פ בב' לירחא וג' לירחא וחזרה וראתה ג"פ בריש ירחא ובב' לירחא דאז חוששת לשלשתן דהימים שהיו בתחלת וסת אף שהן עתה באמצע וסת לא אבדו מעלתן וכן במאחרת כגון שהיה לה וסת קבוע בריש ירחא ואח"כ ראתה ב"פ בב' בירחא דלא נעקר הוסת דריש ירחא עדיין דאין הוסת נעקר עד ג"פ ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא דאז נקבעו שני הוסתות. דב' בירחא ג"כ הוקבע כיון שב"פ הראשונים הוחזק ממעין סתום ואח"כ ראתה ב"פ רק בג' בירחא ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא ובג' לירחא דאז הוקבעו שלשתן וכיון שמשנית וסתה פעמים מקדמת ופעמים מאחרת חיישינן שמא היא באופן ששלשתן הוקבעו מש"ה חוששת לשלשתן ע"ש:

שלא קבעתו. משמע דאפילו ראתה הרבה פעמים כל זמן שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל ועי' בט"ז לקמן סי' קפ"ט ס"ק מ"ג שדעתו דאם ראתה ג"פ אע"פ שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנה"כ שם חולק עליו ועי' בס"ט ובח"ד שם שהסכימו לדעת הט"ז:

ביום. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך ולא קים לן אי קודם הלילה כו' ר"ל אי קודם שקיעת החמה או לאחר שקיעה דלענין וסתות חשבינן משקיעת החמה עד צ"ה וכן מעלות השחר עד נץ החמה ללילה. ח"ד ע"ש:

הנמשך בו. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך לפמש"ל כו' צ"ע דהא בס"ק ז' כתב הש"ך דאם יש לה שעה קבועה די באותה עונה וכאן הרי יש שעה קבועה וצ"ל דסמך עצמו עמ"ש בנה"כ הבאתיו לעיל דנשי דידן אין להם שעה קבועה וכן מצאתי בח"ד ודוחק:

הראשונה. עבה"ט ולפ"ז אשה שראתה ב"פ בר"ח ונמשך ראייתה עד ב' או ג' לחודש ובפעם הג' לא ראתה בר"ח רק בב' או ג' לחודש לא קבעה וסת לב' או ג' לחודש דאזלינן תמיד בתר תחלת ראיה ובב"פ ראשונים היו בר"ח ועי' ח"ד שכתב דדברי המחבר כאן דוקא בשופעת (או זולפת) דודאי ראיה אחת היא אבל בפוסקת צריכה לחוש לכל הג' ימים וכן בנדון הנ"ל קבעה לה וסת לב' או לג' דחיישינן אולי ראיית יום ב' או ג' הוא עיקר אמנם זה דוקא בכה"ג שהימים שבתחלת ראייתה לא הוקבעו אבל אם הוקבעו כגון שראתה ג"פ בר"ח ונמשך עד ב' או ג' לחודש אינה חוששת להראיות שבתוך נדתה ומיד שעברה עונה ראשונה מותרת אף בפוסקת וכן כשהראיות שבתוך נדתה לא הוקבעו עדיין אינה חוששת לו ולא לעונה בינונית ממנה ע"ש היטב:

כ"ד חדשים. ואין חודש העיבור עולה למנין. ש"ך ועי' כו"פ שחולק ופסק דחודש העיבור עולה למנין ואין לה אלא כ"ד חדשים הן בשנה פשוטה או מעוברת:

לפרוש. כתב הש"ך מצאתי בהגהת רש"ל דמיירי שלא קבעה וסת ג"פ בימי עיבורה או מניקתה אלא שחושש לוסת הראשון וע"ל סי' קפ"ט סל"ג ע"כ. ור"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פעם א' בימי עיבורה או מניקתה צריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע וכ"כ הס"ט וח"ד. ותימא על המ"י בתוה"ש שכתב וז"ל ואם ראתה ג"פ בימי עיבורה או מניקתה יתבאר לקמן סי' קפ"ט דחוששת עכ"פ לוסת שאינו קבוע וכן כתב הש"ך עכ"ל וזה אינו וכמ"ש:

בדיקה. כמו שאר נשים בסעיף ט' וה"ה שאסור לשמש אפילו בשעת חרדה דשמא בעת תשמיש יצא הפחד מלבה. ט"ז. ואם ראתה במחבא אינו מצטרף לענין קביעות וסת. ח"ד:

בדיקה. היינו בדיקת חורין וסדקין. ח"ד:

כשיגיע הוסת. ואם יש לה שעה קבועה ביום הוסת א"צ בדיקה רק אותה השעה ואם אין לה שעה קבוע וכן בעונה בינונית צריכה בדיקה כל העונה דהיינו שתשים מוך דחוק ויהיה שם כל העונה ונשי דידן אין להם שעה קבועה כמ"ש בשם הנה"כ ובמשנית ווסתה ב' או ג' ימים המבואר בסעיף ב' צריך שיהיה מוך דחוק שם כל הב' או ג' ימים דכשעת וסתה דמיין. וצריך ללמד זה תוך ביתו. ת"ד:

הרגישה. ואם בדקה עצמה ונאבד העד אסורה דשוב ליכא ראיה מהא דלא הרגישה דסברא הרגשת עד הוא וכ"ש השליכה או פשעה באבידת העד דאסורה ח"ד ולפ"ז ה"ה אם בשעת וסתה הטילה מים ג"כ טמאה כשעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה דאימור ארגשה וסברה הרגשת מי רגלים הוא דמה"ט כתבתי לעיל ר"ס קפ"ג דאם ראתה אחר הטלת מי רגלים אף בלא הרגישה הוא דאורייתא וצ"ע ופשוט דכ"ז אפילו אם בדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהורה ג"כ טמאה כיון דחיישינן דבשעת וסתה ראתה על העד או נפל לארץ ולא ארגשה דסברה הרגשת עד או מי רגלים הוא עוד כתב הח"ד אם עבר ג"פ יום וסתה ולא בדקה ולא הרגישה לא מיעקר וסתה וכן אם באמצע הג"פ לא בדקה ולא הרגישה ביום הוסת מצטרף הראיות שאח"כ שראתה ביום הוסת לג"פ לקביעת וסת ע"ש. ונראה קצת דדוקא וסת קבוע לא מיעקר בכה"ג בין שהיה קבוע בתחלה בין שנעשה קבוע ע"י צירוף הראיות שאח"כ וכמ"ש הח"ד דאמרינן מכח חזקה דוסתות שראתה אפילו בלא הרגשה אבל וסת שאינו קבוע דמיעקר בפ"א אפשר דנעקר גם בכה"ג וצ"ע:

שתבדוק. עבה"ט בשם ב"ח והאחרונים כתבו שאין לחוש לחומרא זו ועי' בתשובת ושב הכהן סי' ל"ד:

אם יש לה וסת. עט"ז ס"ק י"ג ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ב מ"ש בזה:

קבוע. עבה"ט ודע דכל זה מיירי בוסת הקבוע לימים לחודא אבל בוסתות שע"י מקריים שבגופה כיון שהרגישה במקריים הללו בדקה אפילו בוסת שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק כמ"ש הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק ל"ח עיין שם:

סמוך לוסתה. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ג שפסק דאם אירע ליל טבילה כתם סמוך לוסתה מותר ג"כ והביאו הבה"ט בס"ק י"ד וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י' ע"ש ועי' בתשו' גבעת שאול סימן ס"ב שהשיג ג"כ עליו והעלה לאסור טבילה סמוך לוסתה אף היכא דהוי ראיה גמורה כגון אשה שיש לה וסת קבוע מל' לל' יום וראתה פ"א לי"ח יום וכשהגוע זמן הוסת דהיינו ל' יום מראיה ראשונה שקודם י"ח אז הגיע זמן טבילתה מהראיה שראתה לי"ח יום אסורה לטבול ומכ"ש בנמצא כתם ע"ש וכן בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קי"ז פסק ג"כ דאסור ואף בכלה שאירע ליל טבילתה סמוך לוסתה כתב ג"כ לאסור ע"ש [ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג] ועי' בתשו' אבן שהם סי' י"ד שהעלה ג"כ דאסור אך כתב דמ"מ מותרת לטבול אפילו בליל שבת אף שאין זקוק לה בעלה כיון דכל מיני קורבא שרי רק תשמיש אסור ושאר מיני קורבא נמי מצוה הן ע"ש ועי' עוד בשו"ת שער נפתלי בסוף הספר ע"ש על דברי הכנ"י הנ"ל ועי' בתשו' שיבת ציון סי' מ"א [ועי' בתשו' ח"ס סי' ק"ע שכתב שנשאל אשה שהגיע ליל טבילתה ביום יציאת בעלה לדרך והוא בעונה הסמוך לוסתה אם נאמר שבצירוף ב' מצות עונה דהיינו ליל טבילה ויום יציאה לדרך לא נחוש כלל למצות פרישה. ואסור בפשיטות מחמת דמ"ש רמ"א לחומרא בעלמא לפרוש מתשמיש לדעתו היא מעיקר הדין דהב"י והש"ך כתבו בזה משום דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואני קבלתי ממ"ו ז"ל דאפי' למ"ד וסתות ל"ד מ"מ פרישת עונה הסמוך לוסתה דאורייתא כו' (עמש"ל ססק"ג מזה) ומעתה כיון דאיכא ספק דאורייתא בודאי אין להקל בתשמיש בעונה הסמוך לוסתה אך בעונה דאביאסף ודא"ז בהאי יש להקל קצת ע"ש]:

שלא לפקדה. עי' בתוה"ש שכתב דהיכא דאפשר יש לנהוג כמו שפירש מהרש"ל לדברי הסמ"ג דהמחמיר ומונע עצמו מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תע"ב ע"ש:

לפקדה. עבה"ט ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ד שכתב דשיעור הדרך בזה נראה שהוא שנים עשר מיל ע"ש:

ותטבול. עכו"פ שכתב דאם נזדמן שטבילתה יהיה סמוך לוסתה אין צריך להמתין ע"ש:

צריך להמתין. [עבה"ט ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ב ע"ד אשה העומדת עונה סמוך לטבילתה ורוצה ליסע עם אביה למצות סנדקאות בלי רצון ורשות בעלה לא נכון לעשות כן מכמה טעמים ע"ש]:

שישאלנה. ואפי' היא ערה ושוכבת אצלו מ"מ צריך דוקא שישאלנה ותוציא מפיה שהיא טהורה. ח"ד:

וכיוצא בה. משמע דהיינו פיהוק ועיטוש ודכוותייהו ועש"ך שתמה ע"ז דבכה"ג מבואר לקמן סי' קפ"ט דדינו כוסת ימים לחוד ועי' בתוה"ש וס"ט וכו"פ שכתבו דמ"ש המחבר וכיוצא בה ר"ל כגון אכלה שום או פלפל ע"ש ועי' ח"ד שכתב דלעולם מיירי בפיהוק ועיטוש אלא כגון שהיה לה כמה ר"ח שלא פיהקה ולא ראתה רק שכן אירע לה בג' ר"ח שלא כסדרן שפיהקה וראתה ופיהקה כמה פעמים שלא בר"ח ולא ראתה דאז לא הוי וסת קבוע רק לענין שא"צ לחוש רק לפיהוק של ר"ח אבל לר"ח לחוד ודאי דא"צ לחוש שמא תפהק דהא אלו הג' ר"ח היו שלא כסדרן עכ"ד:

(סימן קפ"ד ש"ך ס"ק ו') ודלא כת"ה. עי' בס' בית אפרים בקונטרס הראיות (סימן ל"ח אות מ'):

(ש"ך סק"ז) כגון לענין ק"ש. זהו תמוה הא אדרבה שם אזלינן בתר היום דחמיר הזמן עד רביע בין בקיץ בין בחורף:

(בא"ד) וסתה כל היום וודאי. לפענ"ד ערבך ערבא צריך דבפשוטו י"ל דגם בזה א"צ לפרוש בלילה שקודם דחכמים לא אסרו רק אותו היום שהיה בו הראיה. הן שהיה הראיה זמן מעט הן שהיה הראיה כל היום:

(סעיף ג') שלא קבעתו ג' פעמים. בט"ז לקמן (סימן קפ"ט סקמ"ג) העלה דכל שראתה ג"פ אף דלא קבעתו חוששת. והש"ך שם בנקה"כ חלק דבעי' דוקא קבעתו:

(ש"ך ס"ק י"ד) לעיל סק"ז. דברי הש"ך אלו וכן בסקט"ז לכאורה סותרים לדבריו סק"ז דדינא דראב"ן רק באין לה שעה קבועה ביום לראות:

(סעיף ז') שהם כ"ד חדשים. וזה השיעור אף בהניקתו ד' וה' שנים:

(ש"ך ס"ק י"ט) ו"ל סקפ"ט סל"ג. דמשמע אף בפעם א' חוששת:

(סעיף ח') אינה חוששת לו. עי' מג"א (סי' ג' סקי"ד):

(ש"ך ס"ק ל"ד) שיעור שתוכל לספור ולטבול. לענ"ד י"ל באם היה הוסת המורכב לקפיצה מכ"ה לכ"ה והבעל שהה עד שעבר ל"ג דשריא מטעם ס"ס ספק לא ראתה כלל את"ל דראתה שמא קפצה ביום כ"ה וראתה והגיע עתה זמן טבילה:

כגון מעשרים לעשרים. או לכ"ה או לל'. ב"י ופשוט הוא:

או מל' כו'. וסתם וסת מל' יום. טור. וכן הוא בש"ס ופוסקים ולקמן סוף סעיף ט' ור"ס קפ"ט והיינו אם לא קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסתה:

שיש לה כו'. אבל אין לה וסת נתבאר דינה בסי' קפ"ו ס"ב:

ואינה צריכה כו'. היינו להרמב"ם שהביא המחבר ר"ס קפ"ו אבל לרוב הפוסקים שהביא שם ולדעת הרב שם וכאן אין לה להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דראה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש מכאן ולהבא והא דאמרינן בש"ס ולקמן סימן קצ"ו ס"ט כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת היינו שלא בשעת תשמיש כן כתבו הטור והרשב"א ושאר פוסקים:

צריך לפרוש כו'. היינו מדרבנן כן הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים דוסתות דרבנן:

ולא משאר קריבות. משמע אפילו חיבוק ונשוק שרי כמו שפסק ב"י ממשמעות הפוסקים ודלא כת"ה וכ"נ דעת הרב בסעיף י' וכן פסק הב"ח אלא שמסיים מיהו נראה דהמחמיר באלה תע"ב:

אותו היום כו'. כתב הג"מ בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת עכ"ל וב"י דחה דבריו מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דש"ס משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות כו' והמעדני מלך דפ"ק דנדה והב"ח השיגו עליו דדברי האביאסף נכונים ומבוארים בש"ס פרק תינוקת (נדה דף ס"ה ע"ב) עכ"ד וכן מצאתי בראב"ן סימן שי"ח כהאביאסף ומה שלא הזכירוהו הפוסקים אין ראיה דבסתם יום ובסתם לילה מיירי ואה"נ דבתקופת תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכה"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים כגון לענין ק"ש בא"ח ר"ס נ"ח ולענין חמץ בע"פ בא"ח סימן תמ"ג ס"א בהג"ה ולענין חישוב תקופות וכה"ג טובי ובא"ז כתב וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו יום והלילה שלפניו וכן להיפך עכ"ל ועיין בראב"ן סימן שי"ח ובש"ס פרק האשה סוף דף ס"ג ודוק נ"ל דדעת ראב"ן דודאי אם יש לה וסת קבוע ביום כגון שיש לה וסת לראות לעולם בתחילתו או לעולם באמצעיתו או לעולם בסופו א"צ לפרוש אלא אותו היום ולא לפניו ובהכי איירי בש"ס ופוסקים אבל אם רגילה לראות ביום ואין לה שעה קבועה רק לפעמים בתחלתו ולפעמים באמצעיתו ולפעמים בסופו א"כ כל היום וסתה ודמי כאילו היה וסתה כל היום ודאי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל לילה שלפניו ובהכי מיירי הא"ז ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הב"י דהא"ז הוא נגד הש"ס ולפענ"ד להוציא מן הש"ס כמ"ש ודו"ק גם הב"ח כתב שמשמע שהירא דבר ה' נוהג כהא"ז וגם בהגהת ש"ד סימן ז' הביא דברי הא"ז במסקנא וכ"כ בא"ו של מהרי"ל בשם מהרי"ל:

אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף. לבד דא"צ לפרוש אלא זמן הוסת אם אינו בא לזמן ידוע כדלקמן סי' קפ"ט סכ"ד וכ"ה:

ואשה שמשנית כו'. ע"ל סימן קפ"ט ס"ק ל"ט מ"ש בזה:

שלא הגיעה לימי הנעורים. היינו י"ב שנים ויום א' כדלקמן סימן קפ"ט ס"ק ס"ג:

ולא הביאה כו'. וי"ו מחלקת היא כלומר או לא הביאה סימנים כ"כ הפרישה והב"ח וכן הוא לקמן סימן קפ"ט סכ"ז:

סמוך כו'. ע"ל ס"ק כ':

אינה אסורה אלא ביום. דכיון דוסתות מדרבנן ה"ל ספק דרבנן לקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה. הרא"ש. ר"ל דאפילו ראתה קודם הנץ החמה מ"מ היום היה ודאי בימי נדתה משא"כ הלילה היה בספק וכן פירשו האחרונים ולפ"ז אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה:

אלא ביום. והב"ח כתב דראוי להחמיר מכח ספק לאסור ביום ובלילה ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' כ"ש הכא:

אסורה בלילה כו'. דבתר תחלת הוסת אזלינן כ"כ הפוסקים ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ (בהנץ) [בקודם הנץ] החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום [שלפניו] וביום שאחריה כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שאחריו כשיעור הנמשך בו ודו"ק:

א"צ לפרוש כו'. ול"ד לסעיף ה' דצריכה לפרוש ביום כשיעור הנמשך בו דהתם רואה ראיה מרובה מסוף הנץ החמה עד תוך היום אבל כאן אינה ראיה אחת אלא הראיה שרואה בראשונה היא תחילת הוסת וכל מה שרואה אח"כ דמים יתירים הוא דאתוספו בה כ"כ הב"ח והפרישה כתב דדוקא לעיל דהמשך הוא דבר מועט סברא לומר דגם הוא מצטרף משא"כ כשהוא ב' או ג' ימים וכיוצא בזה כתב העט"ז ע"ש:

משהוכר עוברה כו'. בסימן קפ"ט יתבאר כמה זמן שיעור הכרת עובר:

כ"ד חדשים. עי' בא"ע סי' י"ג סי"א דאין חדש העיבור עולה למנין:

א"צ לפרוש כו'. מצאתי בהגהת מהרש"ל לטור וז"ל ונ"ל דמיירי שלא קבעה וסת שלש פעמים בימי עיבורה או בימי מניקתה אלא שחושש לוסתה הראשונה ודו"ק עכ"ל וכ"כ בהגד"ר סעיף ט"ו וע"ל סימן קפ"ט סל"ג:

סמוך כו'. כתב הפרישה משמע דוקא סמוך אבל בזמן וסתה עצמו צריך לפרוש וכן לעיל ס"ק י"ב גבי קטנה ומיהו אין זה דיוק גמור כו' וכ"נ ממ"ש המחבר והעט"ז אפי' בתוך וסתה מותר בלא בדיקה וכ"מ מדברי הרא"ש ושאר פוסקים:

אבל לכתחלה כו'. ול"ד למעוברת ומניקה דבסמוך דאפילו לכתחלה א"צ בדיקה דמעוברות ומניקות חזינן דדמיהן מסולקים אבל היתה במחבא לא ברי לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשים אף על גב דהוו במחבא לא שינו את תפקידם. בית יוסף והאחרונים:

שאר נשים. דעלמא שאינן מעוברות ומיניקות או במחבא:

עד שתבדוק. כתב בית יוסף ממשמעות הפוסקים דאפילו איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה והב"ח פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהת ש"ד בשם סמ"ק דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אף על פי שלאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ ע"כ ולקמן סי' ק"צ סנ"א נתבאר איזה שיעור וסתה ע"ש:

וכן הוא לקמן סימן קפ"ט. ס"ד וע"ש:

ומ"מ כו'. ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב הט"ו מדברי הרמב"ם דלא יבעול לא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו ועיין בלבוש שם ובתשובת הרב קל"ב סימן ב' ועיין בפרישה בא"ע סימן כ"ה ס"י ובב"ח שם סעיף ג':

המחמיר כו'. סמוך לוסתה ובעט"ז כ' ג"כ כדברי הרב ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב דבלילה קודם שיצא לדרך מצוה לבעול אפילו סמוך לוסתה כמ"ש בי"ד סימן קפ"ד ע"כ ודבריו סותרים זא"ז והעיקר כדברי הרב כאן:

דכל מיני קורבה. אפילו חיבוק ונישוק ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק ו' בשם הב"ח דהמחמיר בחיבוק ונישוק תבא עליו ברכה נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא:

תוך עונה א'. דהיינו יום או לילה כדאיתא בש"ס ונ"י שם והיינו י"ב שעות כדלעיל ס"ק ז' ודו"ק:

צריך להמתין. מיהו אם הולך לדבר מצוה א"צ להמתין כדאיתא בנ"י שם וכ"כ העט"ז ופשוט הוא ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול נראה דאין צריך להמתין משום דהנ"י מפרש כן הש"ס דס"פ הבא על יבמתו ואין פירושו מחוור וגם כל הפוסקים לא פירשו כן:

והגיע שעת וסתה. אבל קודם שעת וסתה וכן באין לה וסת קודם ל' א"צ שישאלנה:

וא"צ כו'. בין אם היא ערה או ישנה בין קטנה בין גדולה טור מהש"ס וכתבו התוספות דלא לגמרי ישנה אלא אינה ערה כ"כ שיודעת להשיב שהיא טהורה אבל בישנה לגמרי נהי דליכא איסור נדה מ"מ אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים והביאו האחרונים:

מוסתות הגוף כו' וכיוצא בה. דברים אלו הם ע"פ מ"ש בב"י אבל באמת דבריו צל"ע דודאי אם יש לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף חוששת לעולם לוסתה ולא שייך לומר אימור לא ראתה ואין צריך לחוש לעונה בינונית כיון דיש לה וסת והכי משמע לקמן סימן קפ"ט ס"ס י"ט וכ"מ בדרישה סימן קפ"ט סעיף כ"ט דביש לה וסת לימים ולוסתות הגוף שוב אינה חוששת כלל רק לוסתה ע"ש וכ"ש לפי מה שכתב שם בס"ק ל' דעונה בינונית היינו מחדש לחדש א"כ הא כתבו שם הט"ו להדיא דביש לה וסת לימים ולוסת הגוף אין צריך לחוש שוב לוסת החדש והכי משמע פשט דברי הפוסקים בסימן קפ"ט דביש לה וסת הגוף לימים ידועים דינה ממש כיש לה וסת לימים בלא וסת הגוף כן משמע ברשב"א וטור גופיה שלא כתבו דין זה אלא גבי קפיצה וז"ל דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א"כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית כו' עכ"ל אלמא דוקא גבי קפיצה כיון דהוא תלוי במעשה דידה דאי בעית קפצה ואי בעית לא קפצה אמרינן הכי אבל לא בוסתות הגוף וכן משמע בת"ה ובטור סימן קפ"ט שכתבו מתחלה וסת הקפיצות ואח"כ וסתות הגוף ואחר כך כתבו חומרא בוסת הקפיצות מבשאר וסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר חוששת לעולם לעונה בינונית כו' אלמא דוקא בוסת הקפיצות אמרינן הכי ולא בוסתות הגוף ועוד מדכתב הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זה חוששת ליום העונה עכ"ל משמע להדיא אם קפצה וראתה אין חוששת ליום העונה כיון דכבר ראתה וכן כתב הב"ח להדיא בסימן קפ"ט סל"ה והוא פשוט ואם כן כשיש לה וסת לוסתות הגוף ולימים נמי כיון דיש לה וסת ודאי ראתה אמאי תיחוש לעונה בינונית וכן מוכח מדברי הרמב"ן שבהגהת מיי' פ"ד מהל' א"ב וז"ל אשה שיש לה וסת ה"ז מחשב ימי וסתה אם הגיע שעתה הרי היא בחזקת טמאה היה לה וסת הגוף ולא וסת יום קבוע הרי היא טהורה עד העונה כמי שאין לה וסת ע"כ משמע הא אם היה לה וסת הגוף ליום קבוע דינה כיש לה וסת לימים לחוד והב"י כתב וז"ל ומשמע דה"ק (הרמב"ן) אם היה לה וסת הגוף כגון קפיצה וכיוצא בזה אע"פ שהוא ביום ידוע הואיל ואין לה וסת יום קבוע שלא יהא עמו וסת הגוף כלל הרי היא טהורה עד העונה בינונית וכדברי הרשב"א ואע"פ שהרשב"א לא כתב כן אלא גבי קפיצה והרמב"ן כתב כן גבי וסת הגוף וכל א' מוסתות הגוף בכלל נראה דהרשב"א קפיצה דנקיט לאו דוקא אלא חד מוסת הגוף נקיט וה"ה לאיזה משאר וסתות הגוף עכ"ל וקשה דא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ן ואין לה וסת יום קבוע פשיטא דביש לה וסת יום קבוע לימים לחוד דא"צ לחוש לעונה בינונית ומה ענינו לכאן אטו עד השתא לא ידעינן להא ועוד דביש לה וסת לימים לחוד הא כתבו ברישא אשה שיש לה וסת ע"ז מחשב כו' ועוד דברישא נקיט לישנא דהיה לה וסת וכאן נקיט ולא וסת יום קבוע משמע דאוסת הגוף קאי דאינו ליום קבוע ועוד היכן נזכר בדברי הרמב"ן קפיצה ועוד הרשב"א דוקא קפיצה נקט וכמ"ש לעיל ואולי גם הב"י מודה דבוסתות הגוף אם קבעה לימים דינו כקבעה לימים לחוד ולא מיירי אלא בוסתות הגוף דבאין ע"י מעשה דידה דומיא דקפיצה וכדנקט כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה כו' אבל לא בשאר וסתות הגוף כגון פיהוק ועיטוש ודכותייהו ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסתות הגוף איירי ועוד לא מצינו בש"ס ופוסקים שום וסת הגוף על ידי מעשה רק קפיצה וגם בלשון הפוסקים וט"ו וסת הגוף הוא פיהוק ועיטוש ודכוותייהו כדלקמן סימן קפ"ט ע"ש:

אימור לא קפצה כו'. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול:

אבל חוששת כו'. ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:

בא עליה שלא בשעת וסתה. בטור כתוב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישנה פי' שאינה ישנה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים אלא שאינה ערה כ"כ שתוכל להשיב אם היא טהורה אי לאו כן כתבו התוספות בנדה דף י"ב:

עונה אחת. הכי אסקינא בהדיא בפרק האשה בסופו הבית יוסף הביא בשם א"ז דפסק אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל היום והלילה שלפניו וכתב עליו בית יוסף שאין לחוש בזה אלא כמ"ש הטור והפוסקי' דאין איסור אלא ביום לחוד וכמ"ש הש"ע כאן דהכי פסקינן בהדיא הלכתא כר' יהודא בגמ' דס"ל כן ומו"ח ז"ל תיקן את פסק הא"ז הזה לומר אע"ג דהלכתא כר"י מ"מ ראוי להחמיר על זה ותמוה הוא להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא בפרט בווסתות דרבנן:
עוד הביא ב"י בשם הגה"מ שכתב בשם אביאסף שעונה זו יום או לילה מימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין אבל בתמוז וטבת בעינן חצי יום וחצי לילה ותימה עכ"ל וכתב ב"י על זה ונראה שטעמו משום דמשמע לו דשיעור עונה הוה י"ב שעות מהשעות שהם כ"ד ביום ובלילה ומכל מקום נראה שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו גם לישנא דגמרא משמע דלא קפיד אלא על היום או הלילה ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דרבי יוסי דהתם עכ"ל וכתב עליו מו"ח ז"ל דאשתמיט מבעל הגה"מ ומבית יוסף הא דאיתא ר"פ תינוקת להדיא גבי נדה נמי הוה עונה י"ב שעות דוקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה בטבת ותמוז והכי נקטינן עכ"ל וקשה לי דאם תאמר בשעות תליא מילתא ממילא איסור העונה היא באותה פרק שרגילה לראות הן ביום הן בלילה ולא תמצא כאן לומר י"ב שעות אלא אם ראתה ביומי ניסן ותשרי באמצע היום או באמצע הלילה אבל אם תראה בסוף היום בניסן ותשרי היאך תחשוב י"ב שעות אם תחשבם משעה שרגילה לראות ואילך י"ב שעות תמצא שתהיה אסורה גם בלילה שאחריו ותהיה מותרת לפני אותה השעה באותו יום עצמו וזה ודאי אינו שהרי אסורה כל היום כרבי יהודה בגמרא וכן בפוסקים ואם תחשבם למפרע י"ב שעות היאך תעשה כשתראה בתחילת היום דלפי זה תהיה מותרת אחר אותה שעה באותו יום עצמו וח"ו לומר כן. וכן א"ת שתחשוב ו' שעות למפרע וששה להבא לא תהיה אסורה כל היום אם תראה בתחלת היום אלא ע"כ ביום ובלילה תליא מילתא שנתנו חכמים שיעור להאיסור כאן או יום או לילה תהיה כפי מה שהוא הן קצר הן ארוך הן לפני שעה שרגילה לראות בו הן אחר כך השוו מדותיהם וקרי לזה שיעור עונה דברוב מקומות חשבינן ללילה בסך י"ב שעות וכן היום ואין זה ענין לההיא דריש פרק תינוקת (נדה דף ס"ה) דלא תליא אלא בשעות דשם קאי לענין תינוקת שראתה בבית אביה שניסת אח"כ שמותרת לשמש אחר ביאה ראשונה ותולין הדם בבתוליה או יום או לילה בניסן ותשרי וחצי לילה וחצי יום בטבת ותמוז לחד תירוצא שם דשם א"א לתלות בלילה ממש כמו כאן דשם הוה ההיתר בקביעות הזמן לתלות בדם בתולים אחר ביאה ראשונה ולא תליא ביום או לילה וא"כ אם בא עליה ביאה ראשונה בסוף הלילה לא תתן לה כי אם שעה מועטת ולזו שבא עליה תחילה בתחילת הלילה תהיה מותרת אח"כ זמן רב על כן אמרו שם שבי"ב שעות תליא מילתא שכל בתולה כזאת מותרת י"ב שעות אחר ביאתה ראשונה משא"כ כאן בראיית דם נדה שתלה בזמן דהיינו או בלילה או ביום כפי ווסתה נתנו חכמים שיעור לאסור שיפרוש ממנה כל אותו היום או אותה הלילה שרגילה לראות הן לפניו הן לאחריו והוה שיעור שוה בכולן ולפני אותה הלילה או היום או לאחריו מותר ותמיהני על הב"י שלא הקשה כן על סברת אביאסף בזה ונראה דלאביאסף עצמו אפשר דאין הכי נמי היו חושבין תמיד לאיסור ששה שעות שלפני השעה שרגילה לראות וששה לאחריו נמצא דברגילה לראות בתחלת היום ה"נ דמותרת בסוף היום אחר ששה שעות אבל אנו אין לנו לומר כן דהלכה פסוקה בידינו שאסורה כל היום אפילו אם הוא יום ארוך. וזה ברור ופשוט:

ולא משאר קריבות. בב"י כתב דאפילו חיבוק ונישוק מותר ולא חיישינן לביאה כיון שביאה איסור דרבנן דלא כת"ה שכתב לאיסור בחיבוק ונישוק וכתב מו"ח ז"ל המחמיר בזה תע"ב ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב כתב הרא"ש לענין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק והוא הדין נמי הכא וכ"ש הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך:

בשינוי הגוף. עיין ביאור על זה בסי' קפ"ח סכ"ד ומו"ח ז"ל הקשה על זה בסוף הסימן ועיין סי' קפ"ט מ"ש על זה:

ולא הביאה סימנים. זהו פי' על מה שאמר אבל בקטנה ור"ל תרי גווני קטנה יש האחת שלא הגיעה לימי הנעורים ועוד יש סימן לקטנות במה שלא הביאה סימנים ואז אף על פי שהגיעו ימי הנעורי' קטנה היא אבל לא הגיעה לנעורים והביאה סימנים עדיין קטנה היא דשומא בעלמא הם ועיין סימן קפ"ט:

א"צ לפרוש סמוך לווסתה. נראה פשוט דה"ה בשעת ווסתה עצמה דחד טעמא הוא וכמ"ש בסעיף (ל"ז) [ז'] לענין מעוברת ולא נקט סמוך אלא כיון דמיירי בסימן זה בזה:

אלא ביום. דכיון דביום עכ"פ טמאה היא תלינן תחילת הקלקלה גם כן ביום:

אסורה בלילה. כיון דודאי ראתה בסוף הלילה אזלינן בתר תחלת הווסת ואמרינן שעיקר הווסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום ע"כ אסורה גם באותו מקצת היום:

אלא עונה הראשונה כו'. דגם כאן אזלינן בתר התחלת הווסת אלא שמן הראוי היה לאסור כאן כל השלשה ימים כמו בסעיף ה' ביום כשיעור הנמשך בו וכן הוא דעת הראב"ד באמת בטור בשניהם אלא דהבעל הש"ע הסיע כאן להקל אחר שעברה עונה ראשונה וטעמו דגבי דבר מועט שנמשך ביום חשוב מענין הוסת עצמו משא"כ בכאן שא"א שתהיה הכל ראיה אחת אלא תוספת דמים וכיון שנסתלק עיקר הראיה נסתלק ג"כ התוספת כן מתרצים רבים דברי הש"ע אלא דצ"ע מנ"ל לחלק בכך:

משהוכר עוברה. עיין סימן קפ"ט שיעור הוכר עוברה והטעם שאז אין דמים מצוין באשה וכן בימי מניקתה אפילו מת הולד דמתוך צער חבלי לידה אבריה מתפרקין ודמיה מסתלקים ואינן חוזרין עד כ"ד חדש ועיין בסעיף שאחר זה:

אינה חוששת לו. כ"כ ב"י בשם הרשב"א דאפילו לכתחלה אינה חוששת והוה זו כמו מעוברת דסעיף ז' אלא שהטור כתב בזו שחוששת לוסת אלא ששם עבר היום כו' וכמו שאמר רמ"א אח"כ בשם י"א והקשה ב"י על הטור דהא בגמרא יליף רבי יוחנן דין מעוברת מדין היתה במחבא דאינה צריכה בדיקה והיאך נחלוק ביניהם והאריך בפלפול זה. ומו"ח ז"ל כ' דהיה להטור והרא"ש גירסא אחרת בגמרא ולע"ד נראה הדברים כפשוטן דגבי סילוק דמים משום פחד איכא למיחש שמא באותה שעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה וכיון שהוא שעת ווסתה אפשר שאז תטמא כי אורח בזמנו בא ולא אמרו בה שחרדה מסלקת הדמים אלא אם היתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה וזה דבר ברור אם היתה בפחד בתחלת שעת הוסת ויצאה מן הפחד בתוך אותו זמן הוסת דאז היא כשאר נשי' דחזר טבעה למקומה הראשון ע"כ לא תשמש עד אחר שעבר כל שעת הוסת משא"כ במעוברת שכבר היא מסולקת דמים ואין חשש לאסור אותה אפילו בשעת הוסת ונמצא שאין דמיון מעוברת להיתה במחבא אלא אחר גמר החרדה דהיינו אחר שיעור הוסת שהוא סילוק דמים בודאי והיינו כל אחת לפי דרכה בזו אחר עבור החרדה ובזו אפילו תיכף וע"כ פשט בגמרא במעוברת לכתחילה מהיתה במחבא כל זמן הוסת שאחר כך אינה צריכה בדיקה וזה נכון וברור ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בדבר זה כי סברא נכונה היא וראוי לקבוע כן הלכה:

עד שתבדוק. פי' אפילו אם לא בדקה אלא עד זמן הרבה ולא אמרינן שמא נפל לארץ בזמן הוסת:

אם יש לה וסת כו'. אבל אם יש לה וסת שעדיין לא קבעתו ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה עכ"ל הטור סוף סימן זה והקשה בפרישה דהא איתא בסימן קפ"ו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ומתוך כך האריך מאד בתירוצים ולי נראה דלא קשה מידי דודאי אשה שאין לה וסת אלא רגילה כבר בראיות הרבה בלי שעור שוה כלל בכל פעם היא בחזקת רואה עד שתבדוק אבל הכא מיירי שיש לה וסת כדרך שאר נשים אלא ששינתה לראות מכ"ה לכ"ה פעם אחת והיא צריכה לחוש כשיגיע עד יום כ"ה כדאיתא סי' קפ"ט בזה אמרינן כיון שלא הרגישה באותו יום שהיא חוששת ועבר אותו יום ולא בדקה אחר כך טהורה דהא לא מוחזקת ג"פ בראיה באותו זמן ודי בזה שחוששת לכתחלה וזה פשוט:

ואפילו בתשמיש שרי. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור:

בדברי רצוי וכו'. אע"ג דגם באין יוצא לדרך שרי בדברי ריצוי כדלעיל סעיף ב' מ"מ ביוצא לדרך חייב בכך:

יבא עליה וא"צ לשאול. מבואר בגמרא אפילו אשה ילדה דבושה לטבול מעצמה ומבואר עוד דאם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה וכ"ה בתחילה סימן שאח"ז:

(סימן קפ"ד סעיף א') אשה שיש לה וסת וכו' א"צ בדיקה לפני תשמיש וכו'. נראה דדברי המחבר הללו הם לדעת רוב הפוסקים והיא דעה א' שהביא בסתם סי' קפ"ו. דמדסיים וכתב דשלא בשעת תשמיש כל המרבה לבדוק ה"ז משובחת משמע דאלו בשעת תשמיש א"צ בדיקה כלל לא לפניו ולא לאחריו ואפי' משובחת אינה בזה והיינו כמ"ש הרמ"א וגם אין לה להחמיר לבדוק כו'. ובחנם פי' הש"ך דברי המחבר לדעת הרמב"ם שהביא סי' קפ"ו ועל כן הניח המ"י דברי הג"ה בצ"ע על שלא כתב בלשון י"א דהדבר פשוט כמ"ש ושוב ראיתי בהגה"ת בנו של המ"י שר"ל דעת הש"ך והמ"י שפי' דברי המחבר דכאן לדעת הרמב"ם משום דהמחבר הביאו שם באחרונה משמע דהכי ס"ל. ונעלם ממנו דברי אביו המ"י סי' קפ"ז סוף ס"ק ב' שכתב להדיח דהמחבר פסק דלא כהרמב"ם מדסתם תחילה דלא כוותיה. וזה ע"פ הכלל שכתב הש"ך ס"ס רמ"ב וא"כ יפה עשה הרמ"א שלא כ"כ בלשון י"א שהרי גם דברי המחבר מתפרשין כן:

(סעיף ב') בשעת וסתה צריך לפרוש ממנה כו'. בס' בינת אדם אוסר לטבול אשה שלא היה בעלה בעיר דלא רמיא אנפשה ודלמא ארגשה בשעת וסתה ולאו אדעתה. ונראה דלמאן דס"ל וסתות דרבנן שפיר דמי דהא בדרבנן לא אמר מילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה כמ"ש בס' מ"י ס"ס ק"צ וכ"ה דעת הש"ע והש"ך בס"ס צ"ד: ועיין שם בס' ב"א שאוסר לטבול ולשמש בליל עונה משום שהיא ג"כ מוזהרת על האיסור ועל מצות פ"ו אינה מוזהרת. ולי צ"ע דאפשר דלא דמי למ"ש תוס' בגיטין (דף מ"א) גבי עבד שנושא שפחה דהכא היא גורמת לו שא"י לקיים פ"ו וא"כ אמרי' לה חטא בשביל שיזכה חברך משום מצות פ"ו כי היכי דאמרינן התם דכופין לרבו שישחררו אע"ג דעובר העשה כדי לקיים מצות פ"ו שהיא מצוה רבה כמ"ש תוס' בפסחים (דף פ"ח ע"ב) ונראה דטעמא דאדון גרע משפחה משום שהוא גורם. ועוד דגבי אדון איכא מצות פ"ו ממש משא"כ אם נשא שפחה לא מקיים מצות פ"ו רק שבת בעלמא ואם כן ה"נ דמיא להא דאדון שהיא גורמת לו שיבטל מפ"ו ואמרינן לה חטא בשביל שיזכה במצות פ"ו:

בא עלי' וכו' דעת הש"ך בס"ק א' דאם אין לה וסת מסתמא וסתה כל ל' יום ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסת' ומותר לבוא עליה בלי בדיקה ודבר זה אין לו שחר דהא דכתב הש"ע אשה שיש לה וסת קבוע משום דבאין לה וסת לקמן בסי' קפ"ו פוסק כדברי ר"ח ורמב"ם דאף לבעלה בעי בדיקה וא"כ מה אהני דיש לה עונה בינונית וא"כ הא דתנן בכל הש"ס ופוסקים דאין לה וסת בעי בדיקה היכי מצינו דהא יש כאן עונה בינונית ודוחק לומר דמיירי דעקרוה לעונה בינונית שעברו שלשה זמנים ולא ראתה בעונה בינונית חדא דזה דוחק דכל הך משא ומתן באין לה וסת יהי' בכה"ג דוקא באופן רחוק ועוד להש"ך דמשוה עונה בינונית לוסת א"כ בממ"נ אם עקרוה לעונה בינונית לג' ראי' אחרים שווים הרי קבעה וסת לראי' ההוא ואין לה וסת איך קרית לה ואם עקרוה לג' ראי' בלתי שוין עדיין עונה בינונית במקומו כמו וסת הקבוע כמבואר לקמן בסי' קפ"ט אלא שאני מוסף דלא מצינו בשום דוכת' עקירה לעונה בינונית כל זמן שלא קבעה וסת דאמרינן אשה זו הואיל ואין לה קביעות לראי' אנו אמרינן דרך נשים לה כרוב נשים מעונה לעונה ולכן ברור דכי אמרינן עונה בינונית היינו להחמיר דינו כדין וסת קבוע אבל לא להקל דאין עונה קובע זמן כמו הוסת וכמ"ש הר"ן דבוסת דיו שעתה ובעונה בינונית לא אמרינן כן ולכך כאן להקל ולהתיר באין לה וסת תוך ל' יום בלי בדיקה ליתא ולכן דקדק המחבר ולא כתב כאן דעונה בינונית דינה כוסת קבוע כמ"ש בכמה דוכתי ונכון (עבק"א):

להחמיר עי' לקמן בסי' קפ"ו מ"ש בזה בישוב דברי הרמב"ם ורבינו שמחה ע"ש:

עונה א' וכו' עי' ש"ך סק"ה דכתב מדרבנן דהא קי"ל וסת דרבנן וכ"כ הרא"ש במס' נדה בדוכת' טובא אבל ביבמות הסכים הרא"ש לדברי ר"ח דיוצא לדרך לא יפקוד אשתו אם היא סמוך לוסתה רק בחיבוק ונישוק ולא בתשמיש דהא וסת דאורייתא והדברים נראין כסותרין כמ"ש הב"י ע"ש ואפשר לומר דדברי הרא"ש שם בממ"נ אי אתה סובר וסת לאו דאורייתא א"כ מנ"ל להתיר איסור דרבנן וקרא דפקדת נוך איירי שלא בזמן וסת ומנ"ל להתיר איסור דרבנן בשביל הוצאת הדרך ואם אתה אומר דהכי דרשינן ופקדת נוך ולא תחטא משמע דיש כאן חשש חטא אבל בזה שאתה יוצא לדרך לא תחטא וע"כ דמיירי בסמוך לוסתה דיש בו זולת היוצא לדרך חטא א"כ מ"כ וסת דאורייתא כיון דעל זה יהי' סובב והולך כונת הקרא וא"כ פשיטא קשה למה באמת התירה לעבור על איסור של תורה בשביל השתוקקת האשה לבעלה ודבר זה רחוק מסברא דיהי' ניתר בשביל זה איסור של תורה ודברי הרא"ש הם על דרך בממ"נ ודוחק וצ"ע (עבק"א).

אותו היום וכו' עי' ש"ך סק"ז דהביא דעת אביאסף והרחב"ן דסברי שיעור הרחקת עונה היינו י"ב שעות והב"ח וכן הל"ח סייעו לו מהך דעונה בדם בתולים דפי' י"ב שעות ובאמת סוגי' גמ' דנדה דף ס"ג מבואר דלא כראב"ן ואביאסף דהא אמרינן היה רגילה לראות ביום מותרת בלילה שלפניו דכל הלילה שלה ובגמ' הוה ס"ד דפרישת העונה הוי עונה אחריתי ומשני לא אותו עונה והש"ך סק"ז תי' דהגמ' איירי שיש לה וסת לראות לעולם בתחלתו או לעולם במציעתו וכו' א"צ לפרוש אלא אותו יום יום ולא לפניו והא"ז איירי אם אין קבע ביום ההוא לפעמים בתחילה וכו' ע"ש ודברים אלו אין לו שחר דהגע עצמך אשה שוסת' לראות תיכף בהנץ החמה יהי' מותרת בלילה שלפניו ואם לפעמים מאחרת מלראות מהנץ החמה ואילך יהי' כל הלילה אסור כלפי לייאי וגם עדיין לא ישוב כלום לשיטת אביאסף דס"ל עונה י"ב שעות והרי הש"ך מודה דאם קבע לה לראות בתחילת היום דמותרת בלילה שלפניו ואיה איפוא י"ב שעות. והט"ז בס"ק ב' נתחבט לחלק בין הך עונה דדם בתולים לעונה דפרישה וא"צ לדוחק כי החילוק מבואר דבשלמא שם הוא השיעור שיזוב הדם מהמכה של מיעוך הבתולים וכי מה אכפת ליה לדם לזוב בשינוי עתים יום ולילה הלא י"ב שעה מהמכה זב הדם וכי נימא כשהיום הגדול בסתיו ט"ו שעה יזוב מהמכה כל ט"ו שעה ובימי חורף שהיום קטן ט' שעות יזוב ט' שעות זהו מהנמנע ולכך אמרינן תמיד י"ב שעות. אבל וסת נדה כבר ידוע שתלוי במהלך החמה ולבנה עד שקבעו וסת חודש למהלך לבנה באמרו יום זה מחודש גורם הראי' וכן וסת השבוע שיום זה מהשבוע גורם הראי' וכן לפעמים באשה גורם כשהחמה למעלה מהאופן על הארץ הראי' ולפעמים ההיפוך כשהחמה למטה מהארץ לפי מזג האשה ואיכותי' משתנה המקרי' לפעמים העדר השמש ולפעמים הוית השמש קובע וגורם הוסת וזה פשוט וא"כ מה הבדל יש אם היום והלילה גדולים או קטנים סוף כל סוף השמש זורחת אי שקוע ובזה תלוי הראי' מהאשה ולא בהתמדת הענין זמן ארוך או קצר ודבר זה פשוט ונכון. ועשיתי סמוכין לחלוק הנ"ל במה דאמרינן בגמ' דשבת פרק ר"מ לר"ע דאמר פולטת ש"ז ה' עונת שבד' עביד פרישה בהשכמה והא טבולי יום נינהו ומשני ניתנה תורה לט"י ושאל ניתנה קאמרה או ראוי' קאמינה ויש להבין מה דהוה הוה מה נ"מ אי ניתנה או ראוי נינהו וגם מה דהשיב ראוי אין זה אלא מדברי נביאות דמנא ידע למימר ס' רבוא נשים מישראל לא הי' אחת שפולטת ש"ז וטבלה ודבר זה צריך קבלה הל"מ שהי' אז במעמד ולאיזה צורך נמסור דבר זו מה שאין נ"מ בו אמנם הדבר מבואר דיש כאן ספק אי אמרינן עונה הוא י"ב שעות כשיטת אביאסף ולא תליא אם היום ארוך או היום קצר או תלי' הכל ביום ואין הבדל ביום ארוך או קצר ולפ"ז אי בשעות תלוי א"כ כשישראל פרשו ביום ד' הרי כאן יום ד' ולילה כ"ד שעות. יום ה' ולילה ג"כ כ"ד שעות הרי ד' עונת וביום ו' י"ב שעות א"כ ביום סיון שהוא יום ארוך טרם ששקעה החמה כלו הה' עונת ואף שהי' פולטין עוד היום הגדול לטבול טרם שישקע השמש והרי הן מעורבי שמש אבל אי אמרינן דתלוי בימים א"כ יהי' יום ו' גדול כ"כ כיום שעמדה חמה ליהושע מ"מ אם תפלוט עם שקיעת השמש טמאה וא"כ אין להן טבילה רק בלילה והוי טבולי יום והא לא קשיא דא"כ מה פריך הגמ' והא טבולי יום נינהו ומשני ניתנה תורה לט"י דמנלן לשיטה זו דס"ל י"ב שעות הוי עונה ז"א דאל"כ קשה מנ"ל פולטת ש"ז בה' עונת רק סגי בד' עונות והא דהפרשתן בד' בהשכמה משום דאם הי' משמשין ביום ד' עד לע"ע א"כ הוי ליל ה' ויום ה' ב' עונת ליל ו' ויום ו' ב' עונת הרי ד' עונת ואם יפלטו ביום ו' לעת שקיעת השמש הרי יהי' טבולי יום ואיך יקבלו התורה וע"כ הוצרך משה להקדים להם עונה א' וכיון שהקדים נתן להן בהשכמה דבהשכמה עלה וכו' וע"ז משני שפיר ניתנה תורה לטבולי יום וא"כ לא הי' הצורך לבטל מישראל פ"ו כל יום ד' וע"כ דבעינן ה' עונות אבל עכשיו דקי"ל דבעי ה' עונת ובד' עביד פרישה שפיר קא מספקא להו וע"ז השיב ראוי ליתנו זה אמת כן דבי"ב שעות תליא ולא בימים וא"כ אז הי' יום גדול וטבלו קודם ערב והי' מעורבי שמש וא"ש דאין צריך לדברי נביאות דלא הי' אשה אחת נזהרת מפליטה רק ס"ל כהנ"ל כהנ"ל וזה ברור לענ"ד: והנה מ"מ חוב' עלינו לישב דברי אביאסף וראב"ן ז"ל שלא יקשה מדברי הגמ' עליהם ונראה דס"ל ודאי לר' יוסי דס"ל שעת וסתה דאם ראתה בחצי יום מותרת לשמש עד חצי יום עד הגיע השעה שהוא רואה בו וא"כ יתמה לר"י וכי לא ידרוש הך אזהרה שיפרשו מנשיהם סמוך לוסתה וא"כ הא דר"י אזהרה לבני ישראל שיפרשו וכו' כתנאי נינהו דלר"י לא דרשינן וזהו דוחק למאוד ול"ל דמוקי הך אזהרה על שעת וסת גופו מלבד דלישנא דגמ' לא משמע כן אף גם דל"ל קרא והזהרתם פשיטא דבשעת וסת יש לפרוש בלי אזהרה כלל דאולי בשעת תשמיש תראה דאיך ס"ד א) בעונה ועת ההיא תשמש וצריך לומר דיש כאן שני עניני אזהרות וסת הוא בזמן שקבוע לראות וזהו נקרא וסת וזהו ודאי דאסורה לשמש למ"ד וסת דאוריית' מהתורה ולמ"ד דרבנן מדרבנן אבל זה אין ענין כלל להך בוהזהרת' כי זהו חובה ואיסור גמיר אפי' ביוצא לדרך וכדומה אך אח"כ סמוך לכך וזהו נקרא סמוך לוסת ב) וזהו בכלל והזהרת' ואמרי' שיהי' נפרשים סמוך לוסת דייקא דהדי הזמן הרואה בו נקרא וסתה אמנם הזמן המוקדם נקראת סמוך לוסת' וזהו בכלל זהירות בעלמ' וזו שהתירה ביוצא לדרך וכיוצא בו וא"כ במשנה לא נזכר כלל מאזהרה זו סמוך לוסתה כי הוא רק חומר' וגדר וסייג בעלמ' לא דברו בו חכמי משנה ז"ל רק חכמי תלמוד לאחר המשנה החמירו באזהרה זו לומר אפי' סמוך לוסתה אסור לשמש ולכך לא מצינו פרישת סמוך לוסתה במשנה ור"י ור"י חלקו במשנה דין פרישת וסת עצמה כי זהו בכלל איסור או של תורה או של דרבנן ולכך ר' יהודא מתיר ברואה ביום בלילה שלפניו כי אין זה בכלל וסת ור"י מתיר אפי' ביום עד גבול הקבוע בשעות ביום לראיתה אבל מסמוך לוסת' לא איירי במשנה ובזהו ניח' דהתירהו לשמש סמוך לוסת' ביוצא לדרך דלמ"ד וסת' דאורית' איך התירה תורה כקו' התוס' והרא"ש אבל לפמ"ש ניחא דאין זה בכלל וסת דאורייתא ולא התירה ביוצא לדרך רק בעונה הסמוכה אבל חכמי תלמוד ז"ל הם דהחמירו לפרוש מעונה סמוך לוסתה והוא בכלל אזהר' חכמים וזהו שדייקא לפרוש סמוך לוסת' כי ביום עצמו הוא נקרא וסת אבל לפניו נקרא סמוך לוסתה ולפ"ז יצדק לנכון מה דפריך הגמ' על הא דאמר רבא הלכה כר' יהודה והתנן וכו' וכמה אמר רבה עונה מאי לאו עונה אחריתי דקשה חדא היכי ס"ד לומר עונה אחרית' ומה ראה על ככה להבין זה במילתא דרבא ולהקשות ממנו קו' עוד לפ"ז דס"ל עונה אחריתי א"כ רבא דלא כמאן לא ר' יהוד' דהא ס"ל רק אותו עונה כקו' הגמ' ומכ"ש דהוא דלא כר' יוסי וא"כ עדיפא ה"ל להקשות רבא דלא כמאן ג) ומה אריא דאמר הלכה כר' יהוד' אבל לפי' אביאסף ניחא דאמרינן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוס' וכמה עונה הבין הגמ' דהך סמוך הוא שיעור עונה והגמ' ידע דמעשה בכל יום יוכח וכן הלכה ומורי' כך דאין פורשי' מאשה רק י"ב שעות שיעור עונה מעת הראי' ד"מ אם ראתה חצי יום פורש ממנה חצי הלילה שלפניו שהוא מכוון י"ב שעות וא"כ בשלמא הלכה כר' יוסי דוסת נקרא בשעה שרואה חצי יום שפיר קאמר דסמוך י"ב שעות הימנו יש לפרוש והוא המסכים עם מעשה בכל יום אבל אי הלכה כר' יהודא ולדבריו אף ברואה בחצי היום כל היום לוסת יחשב וא"כ אם אתה מזקיקו לפרוש עונה מקדם אף הוא אסור בכל הלילה וזה נגד הנכה ומעשים בכל יום וקו' הגמ' שפיר ומשני הגמ' לא אותו עונה פירש הא דאמר' עונה אין הכוונה על סמוך לוסתה לבד שזה יהי' עונה אבל הכוונה שצריך לפרוש שיהי' בין הכל מזמן הפרישה לזמן ראי' י"ב שעות שהוא שיעור עונה וכך פי' וכמה יהי' זמן הרחקה בין הכל סמוך וצירוף וסתה וע"ז אמר רבא עונה וא"כ הדבר מסכי' לר' יהוד' ולמעשים בכל יום וא"ש וע"ז פריך הגמ' תרתי ל"ל דוודאי הך ניח' וא"צ פי' דאמר רבא שיעור עונה ונדע דהלכה כר"י וע"ז משני הגמ' דה"א כר"י ולבר מאותו זמן וסת אבל הא דהקשה ועביד צריכת' להיפוך דנימא הלכה כר"י ולא יאמר עונה זה לכאורה קשה לשיטת אביאסף דהא מזה לא ידענו דירחיק עוד חוץ לוסתה זמן מה ועד"מ אם רואה בחצי יום דנפרש בחצי לילה דממילתא דר' יהודא לא שמענו רק כל היום בכלל איסור. אמנם לפי הנ"ל ג"כ י"ל דצריך טעם למה באמת עשהו חז"ל לפרוש י"ב שעות מקודם ומה נ"מ בי"ב שעות ולמה לא פחות ולא יותר דבשלמא לדידן הכל תלוי בזמן שקיעה וזריחה כנ"ל אבל לשיטתו קשה וצ"ל דכל עצמו של חומר הפרישה מקודם לוסתה הוא דאם אתה אומר רק כפי החומר הנזכר במשנה לר' יהודא ואם תראה בשחרית דמותרת לשמש בליל שלפניו האשה לא תבחין ההבדל בין שקיעת חמה לזריחות ותחשוב דקודם זמן ראיה מותרת לשמש כר' יוסי ואף אם תראה בסמוך לשקיעת חמה בפנות היום תשמש מקודם וזה אסור דכל היום בכלל איסור ולכך עשהו חכז"ל הרחקה י"ב שעות וא"כ לעולם אי אפשר לבוא לכלל איסור לשמש בעת וסתה וא"ש ולפ"ז אף דלא אמר רבא וכמה עונה רק קמ"ל הלכה כר' יהודא והך מימרא דר"י לחוד הוה סגי' לפרוש מאשתו סמוך לוסת' הוה ידעינן שיעו' י"ב שעות דכל עצמתו של הרחקה הוא בשביל טעות הנ"ל וע"כ השיעור י"ב שעות דאל"כ מה הועילו חכז"ל בתקנתן וגם יותר מי"ב שעות ל"ל דלאיזה צורך י"ל כן בשלמא אי הלכה כר' יוסי שפיר ה"א דהרחקה סמוך הוא כל אותו יום או לילה ומה דלר' יהודא מדינא אסור לדידן לר' יוסי מטעם הרחקה סמוך לוסת' והוצרך רבא להודיענו דלא כן הוא רק שיעור עונה שהוא י"ב שעות אבל השתא דאמר הלכה כר"י וע"כ הטעם הרחקה משום טעות הנ"ל וא"כ פשיטא דהוא י"ב שעות וא"כ מלתא דרבא עונה ל"ל וא"ש ולכך קאמר דה"א לבעלה הלכה כר' יוסי וא"ש ודו"ק היטב הי פי' זה לשיט' אביאסף לענ"ד כפתור ופרח ויש לו ראי' מקושי' הנ"ל בגמ' ותמהנו על הש"ך לדבריו מה מקשה הגמ' תרתי ל"ל הא ממילתא דר' יהודא לא שמענו דאם אין לה וסת קבוע לשעות ביום ההוא רק מקדמי ומאחרי דצריכה לפרוש גם בלילה שלפניו וא"כ אצטריך רבא לאשמעינן דפורשת עונה י"ב שעות מקודם וקו' הגמ' לא קאי יצ"ע ולפמ"ש ניח' הכל בס"ד ודע כי בעל מ"י טעה שכתב כי הראב"ן הי' לו גי' אחר' בגמ' והיינו שראב"ן העתיק וכמה אמר רבא עונה וכמה עונה אמר רבי יוחנן יום או לילה והך וכמה עונה א"ר יוחנן לא יש בגמ' שלנו ומזה שפט שהי' לראב"ן גי' אחרת וזהו ליתא כי לא נכון דרבי יוחנן יפרש מילתא דרבא אבל הך דר' יוחנן אתמר בגמ' גבי דם בתולים וי"נ כמבואר בגמ' דנדה דס"ה ולהיות כי דעת הראב"ן שעונה הנזכר כאן חד שעור' עם העונה הנזכר שם העתיק כדרך הפוסק המעתיק להלכה מילתא דרבי יוחנן הנאמר שם לכאן לפסק הלכה ולא שיש בגמ' כאן מילתא דר' יוחנן וזה שגור בפוסקים ופשוט וח"ו שיהי' גי' חדשה ולא נזכרה בשום פוסק רש"י ותוס' ופשוט ומ"מ אף שטרחנו לישב דברי האביאסף מ"מ העיקר כדברי הרא"ש והרי"ף וסתמ' הש"ע דכן דעת רוב פוסקים ובפרט כי קי"ל וסת דרבנן ובמילתא דרבנן להקל שומעין וכן עיקר:

להקדים ב' וכו' ועי' ש"ך לקמן בסי' קפ"ט ס"ק ל"ט דפי' בכאן דא"צ לפרוש כל ג' ימים ד"מ שדרכה לראות לל' יום ורגילה להקדים לכ"ז יום א"צ לפרוש כל ג' ימים רק יום כ"ז לבד ע"ש ומלבד דלישנא דש"ע והוא בהגהת מימינות צריך לפרוש הימנו ב' או ג' ימים קודם משמע דכל ג' ימים צריך לפרוש אף גם קשה אי הפשט כדברי הש"ך דפורש רק יום כ"ז פשיטא מה קמ"ל הלא דבר זה נראה ונשנית בסי' קפ"ט פעמים לאין מספר דוסת שאין קבוע חוששת פעם א' וא"כ היא שהקדימה לראות בכ"ז פשיט' דבהגיע כ"ז שנים דצריך לפרוש וחוששת עברה כ"ז ולא ראתה אינו חוששת עוד לכ"ז ולפי' הש"ך גם כאן יהי' דינו כן דלמה תפרוש מכ"ז כיון שעקרתו בפעם א' וסת שאינו קבוע עקרתו בפ"א וא"כ דברי רמ"א כאן הן משנה שאינו צריכה וא"צ לדברי הגהת מיימנו' כלל וגמר' ערוכה היא זה ודברי המ"י אינו מובן כלל דעדיין לא הועיל למה תפרוש כל ג' ימים הלא וסתה לא נמשכה רק יום א' א"כ אותו יום תפרוש ולמה כל הג' ימים ולכן מ"ש דמיירי שאין לה וסת רק עונה בינונ' אין כלל מענין הקו' שיש בזה וא"צ להאריך בי' ולכן יפה עלה ברוח לח"מ דמיירי דנמשך וסת' מן כ"ז לל' יום שהוא קביעות וסתה ולכן כל הג' ימים בכלל וסת יחשב וצריכה לפרוש כל הג' ימים רק דהקשה דהא דעת רמ"א לקמן בסי' קפ"ט דבתר תחילת וסת אזלינן ויפה הוק' ואף לשיטתו י"ל כי אזלינן בתר תחילת וסת היינו באשה דרואה ג' ימים אמרינן תחילת ראיה עיקר אבל באשה שוסתה קבוע תמיד ביום למ"ד ומקדמת ג' ימים קודם לפרקים ובכל ג' ימים רואה א"כ ל"ל תחילת ראי' עיקר דהא אלו אין קבוע ויום למ"ד הוא קבוע וחזקה דאורח בזמנו בא ולאין ספק דסוף ראי' שהוא ביום למ"ד עיקר והנך דמי' דמקדמי היא לרוב רבוי דמי' שיש לה מקדמי ואזלה ולכך אף ימי' אלו בכלל וסת יחשב ומן יום כ"ז ואילך צריכה לפרוש והכל בכלל וסת יחשב וכן הוא בגמ' נדה דף ל"ט ע"ב דס"ל לר"י אם ראתה ב"פ בר"ח וג' ראתה בכ"ה ובר"ח דקובעת וסת לר"ח ולא הוי בימי נידתה דאמרינן דמי' יתירי' אתוספ' בי' פי' הך ראי' בכ"ה רק קדומה מתוס' דמי' הרי אע"ג דבעלמא אזלינן בתר תחילת ראי' כאן שראתה ב"פ מקדם ר"ח אמרינן דהוי תוספת דמים מכ"ש בשיש לה וסת בר"ח דאם אח"כ מקדמה שהוא רק תוס' דמי' וחוששת כל ימים אלו הואיל ורגילה בכך אולי כל ימים אלו תראה והן בכלל וסת ובזו כ"ע מודים. ויותר נראה לומר דלא מיירי שרואה כל ג' ימים בהמשכה רק לפעמים מקדים וראה בכ"ז או בכ"ח או בכ"ט רק ס"ל דכיון דר"מ ס"ל בכל אשה שאין לה וסת אסורה לבעלה ורחב"א פליג והיינו משום דא"כ אשה זו מה תהא עלי' וכי בשביל שאין לה וסת תהי' גלמודה מבעלה לא החמירו חכמי' כ"כ וכמ"ש מהר"ם הן אמרו והן אמרו כי וסת דרבנן ולא החמירו על אשה לגורשה מבעלה אבל אשה זו שעד כ"ז יום יש לה וסת ואינו רואה רק בג' ימים כאלו אין לה וסת לפעמים מקדמת ולפעמים מאחרת וזה רגילה תמיד כפעם בפעם א"כ על אותן איזה ימים ודאי דמודה רחב"א לר"מ דאסורה לשמש דלמא תראה בהן דמה בכך הלא מותרת לבעלה כל כ"ז ימים ובאיזה ימים כאלה לא אמרו שיהי' מותרת ואף רחב"א מודה לר"מ ולכך אסורה וזהו נלמוד ממקומו שלהגהת מיימינו' דהעמיד דבריו במ"ש הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב הלכה ג' כבר בארנו שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שדבוק וע"ז העמיד הגהה זו דאשה שמשנית וסתה להקדים וכו' ואלו הטעם דהוי כזמן וסת אין כאן מקום הג"ה זו רק לאח"כ באשה שיש לה וסת דאסורה לשמש כל עונות הוסת אלא ודאי משום לתא דאין לה וסת אוסר כל ימים אלו ודו"ק.

אינו אסורה אלא ביום עיין ט"ז הטעם דתלינן קלקלה במקולקל ולענ"ד בלא"ה א"ש דבלילה א"צ לפרוש כיון דמילתא דרבנן היא וספק דרבנן לקול' משא"כ ביום כיון דחזינן דעברה הלילה ולא ראתה וחזקה יש כאן אורח בזמנו בא א"כ ע"כ (א) דאין וסתה בלילה דמסתמא הי' רואה בו אלא דוסתה ביום ולכך לא ראתה בלילה דאינו זמנו וא"כ עכשיו בלא ראתה בלילה נתברר לנו הספק הזה ולכך ספיקא דיום לחומרא ולכך צריכה ביום לפרוש וא"ש מיהו לדינא כבר כתבו האחרונים דיש להחמיר ואפשר זה הספק הוי ספק חסרון ידיעה דתוכל להבחין אי קודם הנץ החמה או אח"כ וכן הבעל מ"י הביא דבספר בעל נפש לראב"ד אשר לפנינו מחמיר ג"כ ולכן יש להחמיר:

ולא ראתה מותר' עיין ש"ך ס"ק י"ד מ"ש לחלק בין ראי' מרובה לכמה ימים ובין ראי' אחת מקודם הנץ עד לאחר הנץ החמה אולם הרב הט"ז בסק"ט הקשה מנ"ל לחלק וברור דאין כוונתו לש"ע כי ש"ע לא חידש דבר מלבו כי אם כפי מ"ש הרא"ש ז"ל וקושיתו ארא"ש גופו מנ"ל לחלק בסברא כזו בלי ראי' ברורה ואולי דייק לי' הראב"ד והרא"ש מדקתני הי' למודה לראות עם הנץ החמה דס"ל לר"י דאינו אסור' אלא עם הנץ החמה ור' יהודא אומר כל היום שלה וקשה הא העיקר פלוגתא דר' יוסי ור"י הוא בלילה דלר"י מותר ולר' יהודא אסור ולמה קאמר ר"י כל היום שלה ולדיוקא קאתא הא בלילה אסור הל"ל להדי' ר"י אומר כל הלילה אסור ולמה נקט בלישנא מה דמותר דבכל יום אף ר"י מודה אלא ודאי דגם זה בכלל הפלוגתא דר"י מתיר רק התחלת הוסת ולכך הוא אומר הי' רואה עם הנץ החמה דהיינו דמתחיל עם הנץ החמה אבל נמשך לתוך הנץ החמה וכמ"ש הרא"ש והראב"ד דלא ימלט דמשכה ראי' כ"כ אינו אסור' אלא עם הנץ החמה דהיינו ג"כ סמוך לנץ החמה אסור דעם היינו סמוך אבל בנץ החמה עצמו מותר וע"ז חולק ר' יהודא ואמר דג"כ בהנץ החמה אסור' רק כל היום שלה דהיינו לאחר הנץ החמה אבל בהנץ החמה אסור' וזהו כל היום הרצון לאחר הנץ החמה וכל הנץ החמה אסור הואיל וראתה בו ג"כ ושפיר קתני פלוגתא בעם נץ חמה ורי"א כל היום לאפוקי אתא הנץ החמה גופו וכן פרש"י כל היום שלה משעבר הנץ החמה ודו"ק: וזה א"א לומר דלמא ברואה לימים ג"כ דא"כ עדיין יקשה קושי' הרא"ש למה בימי נידתה א"צ בדיקה דלמא ממשך ראי' ותדע לפרוש כל משך הראי' וא"ש. וחילוק אחרונים מוכרח בגמ' שוב ראי' בראב"ד לספר בעל הנפש וגורס באמת כל הלילה שלה ומפרש שלה לאסור וכב' השיגו הרז"ה בהשגת ואמר דשלה פירושו להיתר אך לראב"ד בלא"ה לק"מ דדעת הראב"ד ג"כ בהמשך העונת לימים דאסור' כל זמן העונה לימים וכמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד להדיא משא"כ להרא"ש צ"ל דדייק דגריס כל היום שלה כהנ"ל ונראה דראב"ד גריס לי' להיפוך ופי' ג"כ בו שלה לאסור מכח דיוקא הנ"ל:

שהם כ"ד חדשי' עיין ש"ו ס"ק י"ח דכתב דבא"ע סי' י"ג סעי' ג' דאין חודש עיבר עולה למנין ובאמת שם דעת המחבר דחודש עיבור עולה למנין רק הרמ"א ז"ל החמיר רק בש"ך הישיני' דפוס קראקא כתב שי"א וכיון לדעת הרמ"א ז"ל ובאמת נראה אף דעת האומרים שם דעבור בכלל מודים כאן דאינה בכלל דכל חיילי' דשם הוא מדתנן בכתוב' ומנקתו שני שנים וא"כ עיבור בכלל אכל כאן דקיי"ל כרבנן דלא תלי' בהנקה כלל רק אברים מתפרקי' ואינו חוזרי' לאיתנ' עד כד"ח ולא נזכר כלל שנה רק כד"ח מהיכי תיתי לומר שנה ור"מ דס"ל דתלי' בהנקה הא ס"ל אי הניקה אפי' ה' שנים אינה בחזקת רואה וא"כ כד"ח לאפוקי ממילתא דרבנן דס"ל דאפילו מת בכד"ח מ"מ קרוי מניקה וע"ז אמר לא משום מת תוכ"ד חדש דאינה בגדר מניקה אבל הוא לא הגביל כלל זמן כד"ח ורבנן דמגבילי' והן אינו תולי' כלל בענין הנקה רק בענין אברים מתפרקי' וגבלו זמן כד"ח וא"כ מהיכי תיתי להוסף וביחוד כי הוא רחוק במציאות דאם יעברו ב"ד השנה דבשביל זה יהי' איברי' חלושי' מבלי חוזרים לאיתנ' עד יעבור חודש העיבור מה שלא הי' זולת העיבור וצריך לזה הקדמה מה דדרשו בירושלמי אקרא וכו' דהקב"ה מסכים מציאת הטבע עם קביעות חכמי ישראל בעיבור ואין לנו לומר זאת רק היכי דמצינו להדיא כן בדברי חז"ל ואם קבלה בדם נקבל אבל זולתו לא ולכן ברור דאין כאן רק כד"ח הן בשנת פשוטה והן בשנת עיבור ואין כאן מחלוקת:

לכתחילה צריכה בדיקה הב"י תמה על הטור דבגמ' ילפינן מעובר' מדין מחבא ולמה במעוברת א"צ בדיקה תחילה ובמחבא מצריך בדיקה וחילוק הב"י דוחק כי מנ"ל לטור זה והט"ז סקי"א כתב דגבי פחד יש לחוש באותו זמן שתזקק יצא הפחד מלבה ותראה ולכך צריכה בדיקה ואין דבריו מובני' בדברי רמ"א דמשמע דלולי תשמיש א"צ בדיקה כלל כמו מעוברת ולא נזכר כן בדברי רמ"א כלל וגם פשיטא דלישנא דטור לא משמע דמיירי דאסורה לשמש ולכן נראה סברתו פשוט דלכתחילה צריכה כל זמן וסת בדיקה אולי ע"י איזה הרהר או הסחת דעת בדברים אחרים יסור פחדה ממנה כמעט רגע וא"כ תראה בו ולכך לכתחילה צריכה בדיקה כל משך זמן וסת אבל בעבר ולא בדקה כיון דרבנן היא אין חוששין לכך ומותרת אך עדיין צ"ל מנלן לטור סברא זו ונראה דס"ל בגמ' דמבעי בימי וסתה בימי עבורה כיון דוסת' דאורייתא בעי בדיקה מדקאמר לשון בעי בדיקה ע"כ דגם זה נסתפק לי' אי בעי לכתחילה בדיקה וכ"כ הר"ן בחדושי' וקשה א"כ למה בעי למ"ד וסת דאורייתא דלא קי"ל כן הו"ל למיבעי אפילו למ"ד וסת דרבנן א' בעי בדיקה תחילה ועכצ"ל דזה ידע למ"ד וסת דרבנן בימי עבור' א"צ בדיקה כלל רק קבעי למ"ד וסת דאורייתא וס"ל הא בהא תלי' אי עברה שעת וסתה וטהורה ש"מ דימי עיבור דוחין להך חזק' אורח ב"ב אף דהך חזק' גמורה היא ודבר תורה וא"כ אף לכתחילה א"צ בדיקה משא"כ אי עברה ולא בדקה טמאה פשיטה דצריכה בדיקה וקשה א"כ הא דפשוט מהי' במחבא מלא בדקה דטהורה למה נקט עברה ולא בדקה הא אמרינן דזה בזה תלי' אף לכתחילה א"צ בדיקה ועוד למה הוצרך הגמ' להביא ראיה דוסת דאורייתא מדיוקא טעמא דאיכא חרדה וכו' ולא הוכיח בפשוט מדבעי לכתחילה בדיקה ש"מ דוסת דאורייתא דאי דרבנן דהא בדרבנן לא ס"ד כלל דבעי בדיקה ועכצ"ל דיש חילוק דלענין תחילה בדיקה במחבא טעם אחר יש בהו מה דלא שייך במעוברת וכמש"ל דאולי תסיחה דעת מהפחד ובהלה ודברי הטור מוכרח מגמ' (עבק"א):

ולא הרגישה טהורה עיין בב"י שהביא דעת הרמב"ם והרי"ף דעברה וסתה א"צ בדיקה כלל ובעלה בא עליה אפי' ישינה וא"צ לשאול אם טמאה היא דאין חוששין כלל לעולה וסת והר"ן כ' ע"ז דהא קולא גדולה ולכך לא הביא בש"ע כלל ויש להבין לדעתם קו' התוס' בנדה דף ט"ו דהא סמוך לוסתה אסורה לשמש דלמא תראה בזמן וסת דחזקה אורח בזמנו בא וא"כ כשהי' לה וסת איך ישמש עמה בלי שאלה דלמא באמת ראתה ואם ישאל פיה תאמרה לו אם הרגישה וראתה או לא וצ"ל דבלא"ה כתבו המפורשי' ברואה ג"פ מחמת תשמיש דתלינן דאשה זו רואה תמיד מחמת תשמיש ולא תלינן בשאר מקרים משום דטבע חימוד וחימו' התשמיש להזיל דם כדאמרינן תבעוה להנש' וכו' שמא מחמת חימוד וכו' וא"כ ס"ל באשה בעלמא אינו עלולה לדם וסת דרבנן ואפי' עברה וסת לא מחזיקינן לי' לרואה משא"כ אם תשמש סמוך לוסתה מחמת (ב) חימוד תשמיש והוא ג"כ בלא"ה זמן מוגבל לראי' תראה בלי ס' ולכך יש אזהרה לפרוש ובהכי א"ש דהא דקי"ל אפי' לטהרות דחמירי ביש לה וסת די' שעתה ואינו חוששין כלל אפי' על רגע אחת שהקדימה דאמרינן מסתמ' ראתה בזמן מוגבל והא צריכה לפרוש עונה מקודם מחשש דלמא תראה מקודם הרי דחוששין להקדמה ולפמ"ש ניחא דוקא ע"י תשמיש חוששין לזה ולא בלי תשמיש אין חוששין להקדמה כלל וכן דעת הרמב"ם דאפי' יש לה וסת צריכה לעולם לאחר תשמיש בדיקה והיינו דתשמיש גורם הדם וכן כ' רש"י להדי' ובזה מיושב קו' הכ"מ דהקשה האיך ביום וסתה תהי' אסורה וביום שלאחריו מותרת דלמא ראתה בו ביום וכו' ולפמ"ש ניחא דחוששין אם תשמש בזמן וסת הוא הגורם הראי' משא"כ בשכב' עבר וסת וא"ש אך הא קשי' כיון דפוסק הרמב"ם דאשה שאין לה וסת לעולם בעי בדיקה לפני תשמיש א"כ מ"ש אין לה וסת כלל או יש לה הוסת ועבר זמן וסתה הרי חוזרת בדין מיש לה לאין לה וסת דתקנת' דאורח בזמנו בא קלקלתה דאמרינן פשיט' דראתה בזמנו ואיך יתיר הרמב"ם לשמש אח"כ והיא ישינה בלי דעת אם בדקה עצמה ולא ראתה או לא וצ"ל דס"ל דלכך באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש ולא דחוששין אולי טמאה היא רק הואיל ואין לה וסת הרי היא בספק דלמא תראה מחמת תשמיש להיות כי אין לה וסת והדמים אצלה כמקרה ולא תלוי' בזמן כלל א"כ כשיצורף אלי' חימוד וחמום התשמיש תהי' רואה ולכך ר"מ אוסרה לבעלה אבל רחב"א מתירה בכך דתבדוק עצמה ואם תמצא דם ג"פ אחר תשמיש תצא מבעלה ולכך בעי בדיקה לפני תשמיש דאל"כ עדיין א"א לאוסרה דאולי כבר ראחה מקדם ואין זה מחמת תשמיש ולכך הצריכה חז"ל בדיקה לפני תשמיש כדי שתדע ודאי שמחמת תשמיש היא אם תראה בו בעד שלאחר תשמיש וכן אמרו שתשמיש בלילה בעד אף דאין רואה בלילה בו מ"מ למחר מוכיח קיים ופירש"י ז"ל ותדעה להביא כפרה וזה הטעם צריכה בדיקה לפני תשמיש כדי שאם תראה בשעת תשמיש שתהא מוחזקת לרואה בתשמיש ותהא אסורה לבעלה ובזו דייק לשון רחב"א הן עותה והן תקנוהו ולא אמר בקיצור משמשת בשני עדים דהא לשיטת הרמב"ם צריכה לעולם שני עדים אלא להורות לנו דלכך משמשת מקדם בשביל לעותה ולתקנה לדעת אם היא רואה מחמת תשמיש וא"ש דברי הר"ן והמ"מ בפי' הרמב"ם (עבק"א). ובזו יתיישב מה שהקשה הדרישה על הטור דהעתיק דברי רשב"א דאם אין לה וסת קבוע והוא פחות מעונה בינונית שהוא מכ"ה לכ"ה ועברה ולא בדקה טהורה בלי בדיקה הא הטור פוסק לדינא דאין לה וסת צריכה תמיד לפני כל תשמיש בדיקה ?. והט"ז בס"ק י"ג תי' דמיירי דיש לה וסת אחר רק התחילה לשנות מכ"ה לכ"ה ולא קבעתו בג"פ ולכך א"צ בדיקה ואין דבריו נראין דא"כ למה דייק הרשב"א והטור דהיא פחותה מעונה בינונית מה טיבו של עונה בינונית כאן כיון שיש לה וסת קבוע ולא עקרתו עדיין אין חוששת כלל לעונה בינונית כנודע והדרישה תי' דמיירי דעברה כ"ה הנ"ל ולא בדקה ואח"כ רחצה פניה של מטה וא"כ אף שתבדוק עצמה אח"כ קודם תשמיש כדין אשה שאין לה וסת ה"א דתהי' טמאה משום חשש ראי' כ"ה שהי' וסת בלתי קבוע ולא בדקה בו ובין כך רחצה עצמה קמ"ל דלא. ובאמת א"צ להך רק י"ל דאז היה קודם שהוכר עובר ואח"כ הוכר עובר וא"כ משמשת בלי בדיקה ואין שייך אשה שאין לה וסת כיון דמסולקת בדמים רק ה"א תהי' צריכה בדיקה מחמת חשש דלמא ראתה באותו פעם שעבר זמן כ"ה קמ"ל דלא. אך הא גופא קשיא למה לא ניחוש דמ"ש דחוששין עכשיו קודם תשמיש דלמא ראתה וצריכה בדיקה ולמה לא ניחוש דלמא ראתה בזמן מוקדם הא בכל פעם היא בחשש רואה ואלו הי' הבעל רצה לשמש עמה תיכף הי' צריכה בדיקה ככל הנשים שאין לה וסת ובשביל שהמתין זמן מה תו לא נחוש דלמא באותו זמן ראתה וא"כ מה בכך שעכשיו שהיא מסולקת בדמים לפמ"ש או שרחצה פניה לפמ"ש הדרישה חששא דמחד' להיכן אזל ולדברי דרישה אפשר לומר הואיל וכבר רחצה פניה וא"א לתקן אינו אסורה בדיעבד כי לשון הרשב"א והטור לא משמע כן דמוסב על דעבד ולפמ"ש ניחא דאין כאן חשש רואה קודם תשמיש רק כל בדיקה לפני תשמיש הוא לברר ראי' בשעת תשמיש למען דעת בשל מי הרואה והרעה הזאת כהנ"ל הן עותה וכו' וא"כ א"ש תי' הדרישה או כפי מ"ש בלי קושיא ודו"ק: ובדברי רמב"ם מוכח כמש"ל דהוא סובר דבכל הנשים אפי' ביש להן וסת צריכה בדיקה לאחר תשמיש וא"כ על מה אמר רחב"א הן עותה והן תקנתה ע"כ ע"ע שלפני תשמיש ויש להבין מה עות יש בו בשלמא תקון הוא דאם אינו רואה מותר לשמש דלא כר"מ דאוסר משא"כ עות מה הוא ואם נמצא עליו דם לא שייך עותהו ולפמ"ש ניחא דהעות הוא דע"כ אם תמצא ג"פ דם אסורה לבעלה וזהו ע"י בדיקה שלפני תשמיש דודאי בא בשעת תשמיש וא"ש:

שתבדוק הש"ך בס"ק כ"ג הביא דעת הב"ח המחמיר כמאן דצריך בדיקה תיכף כשיעור וסת. ודעת ההיא ס"ל דהא דא"ר זירא דכ"ע וסת דאורייתא אין הכונה לגמרי דאורייתא רק החמירו בו כשל תורה ואליבא יתורץ הא דבעי ר' יוחנן בפ"ק דנדה הי' מעוברת והגיע שעת וסתה ולא בדקה תבעי למ"ד וסת תורה לאו שלא אליבא דהלכתא קמבעי רק ס"ל בהא לענין בדיקה קבעוה כשל תורה וצ"ל דוקא בהא לחוד ס"ל דקבעהו כשל תורה דהא בזה דבעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה דנזכר בסעיף י"א תלינן בגמ' ג"כ אי וסת תורה או דרבנן ובהא כלל פוסקים דמותר וצ"ל רק לענין זה קבעוה כשל תורה וטעמו של דבר הואיל ותקנת חכמים היא לבדוק בהגיע וסתה ולחוש לו אם אתה אומר דא"צ בדיקה סמוך לו ממש אתה מבטל תקנת חכמים ומה הועילו חכמים בתקנתן ואחר ישוב כל זה מעיין ישפוט כמה רב מדוחק יש בזה ולא ידעתי מה ראה הב"ח להחמיר כזה דסוף כל סוף כ"ע מודים שהוא דרבנן ואיך נחמור במילתא דרבנן במקום דהרי"ף והרמב"ם אינן מצריכין בדיקה כלל והתוס' ורש"י והרא"ש ורשב"א הכל לא סוברין כדעת הרא"ם מרדכי הלא בטל דעתן נגד הנך רבוותא ולכן אין להחמיר:

ותטבול דעת זו הוא דעת נ"י דפי' כן בגמ' (א) על לא צרכה אלא סמוך לוסתה דאין פירושו סמוך לוסת נידתה רק סמוך לוסת טבילתה ולפ"ז נראה דאם מזדמן דנמשך זמן טבילתה כ"כ עד סמוך לוסת נידתה אע"פ שבעלה רוצה לצאת לדרך א"צ להמתין על טבילתה דבממ"נ אם אתה תפרש כפי' הנ"י אין כאן היתר ליוצא לדרך לשמש עמה סמוך לוסת נידתה ואם יתפרש כפי רוב פוסקים אין כאן חיוב וענין כלל להמתין על טבילתה ואם יוצא לדרך והיא נדה לשיטה זו ל"ש האשה משתוקקת וכו' ולא התירה חכמז"ל כלל להמתין ולבעול סמוך לוסת' ופשוט:

שעת וסתה דין זה דיום ל' כיש לה וסת נחשב למדוה מהך דאמרינן על משנה (ב) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתהן ופירש כפירש"י על עונה בינונית שהוא ל' יום אך תינח למ"ד דאין לה וסת לבעלה לא בעי בדיקה אבל למ"ד בעי בדיקה לבעלה וא"כ ע"כ המשנה (ג) מתפרש ביש לה וסת דהא באין לה אינה בחזקת טהרה ובעי בדיקה וא"כ א"א לומר בתוך ימי עונתה היינו עונה בינונית דהא ביש לה וסת אין נ"מ בעונה בינונית כמ"ש בכמה דוכתי ועכצ"ל דהפי' כמ"ש הר"ן והוא שבא בתוך ימי עונתה היינו קודם וסת' הקבוע ולכך מותרת בלי בדיקה כדין אשה שיש לה וסת אבל אם כבר עברה זמן וסתה הרי היא בחזקת טמאה עד שתבדוק וצריך שאלתה פיה וא"כ הך דינא דעונה בינונית לית לי' מקום בש"ס ויתד לתלות בו וא"כ לפי מה דהעלה המחבר לקמן סי' קפ"ו דלהרמב"ם והרא"ש צריכה בדיקה תמיד באין לה וסת א"כ הך דינא דעונה בינונית ליתא ולמה סתם כאן דינא דעונה בילונית וצ"ל דגם דעת המחבר כאומרין דאין לה וסת א"צ בדיק' מדינא רק כמ"ש הרא"ש שלא מלאו לבו להקל נגד שיטת ר"ח א"כ לחומרא חוששין לי' אבל לא להקל כי לדינא קי"ל דהגמ' איירי באין לה וסת וע"ז אמרינן בתוך ימי עונתה לחוש לעונה בינונית כפירש"י ולא סמכינן אר"ח להקל כי אם להחמיר שומעין לחוש להנ"ל ומיני' דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל לדינא כר"ח אין כאן סמך לעונה בינונית כלל:

מוסתות הגוף מה שהאריך הש"ך בס"ק ל"ב כבר כתב המ"י דעת הש"ע ג"כ בזו דוקא וסת התלוי במעשה כגון אכלה שום וכהנה אבל וסת הגוף הבאין מעצמן במקרה פשיטא דיש לחוש אולי הגיע היום והי' לה מקרי' כאלו ופשוט:

ס"א עמ"ש אמו"ז הג' ז"ל סק"א על הש"ך דס"ל באשה שאין לה וסת בתוך למד מיקרי שלא בשעת וסת' וא"צ בדיקה והק' א"כ אין משכחת להצריך לבעלה בדיקה ולפענ"ד דיפה דיבר לדינא אבל על הש"ך אין כאן תפיס' דלשיטתו הולך דס"ל לקמן קפ"ו דלא כמחבר ודעתו להשוו' רוב פוסקים כהרי"ף דבאמת א"צ לבעלה בדיקה אפי' באין לה וסת ולענין טהרות לא דיבר כאן הש"ך כלל ובאמת לכאורה י"ל דס"ל טעם בדבר דהא אין אשה מטמא' מדאורייתא כ"א בהרגשה וא"כ הוא רק ספק דרבנן וספיקא לקולא וא"צ אפי' לברר כמבואר בכללי ס"ס דאף דאין חזקה כ"כ אלים דאשה בחזקת טהרה עומדת כיון דאין לה וסת קבוע מ"מ יותר יש כאן חזקת טהרה מאיסורא אך כ"ז תוך למ"ד אבל ביום ל' כיון דרוב נשים תראה בלמ"ד יום אזלינן בתר רובא להיות חושש וצריך בדיקה ולא מקודם כנלע"ד הקלוש' להליץ בעד הש"ך:

סעיף ב עיין בהגאון אמו"ז סק"ג הביא קו' הב"י על הרא"ש דפסק בנדה וסת דרבנן וביבמות כ' דאסור לפקוד אשתו סמוך לוסתה כר"ת ואפשר לומר דס"ל להרא"ש הא דקי"ל וסתות דרבנן דחזק' אב"ב הוא רק דרבנן אף דחזינן דרוב נשים יש להן וסת קבוע ובודאי אף מדאורייתא אזלינן בתר רובא רק הטעם מ"מ וסת דרבנן כיון דמ"מ לא באה אורח בהרגש' ומדאורייתא אינו אסורה כ"א בהרגשה א"כ שפיר פסק דאסור לשמש סמוך לוסתה דאולי יראה בשעת תשמיש ואף דיהי' בהרגשה יתלה בהרגשת שמש ולזאת אסור' אפשר אפי' מדאורייתא דאז ודאי גם הרוב מסייע לאיסור' ועמש"ל סק"ד. או י"ל דס"ל כסברת אמו"ז הגאון בכמה דוכת' דטבע של התשמיש גורם להזיל דם וא"כ אף דחזקת אורח ב"ב לאו חזק' דאורייתא מ"מ אסור' לשמש מדאורייתא בשעת' הסמוך דתשמיש גורם להזיל דם אך באמת כ"ז הכל דחוק בדברי הרא"ש אבל לולי דמסתפינ' לדבר נגד הב"י אמרתי אף דוסתו' דרבנן מ"מ ס"ל להרא"ש דאסור אפי' מדאוריית' משום לאו דלא תסור וצ"ע:

סעיף ג אמו"ז הגאון בסק"ד הביא קוש' הב"י על הטור דפסק היתה במחב' צריכה לכתחלה בדיקה ובגמ' ילפינן מעוברת מדין מחבא וגבי מעוברת פסק דא"צ ולפענ"ד הקלוש' אפשר י"ל כך דבאמת צריך להבין היאך מותרת אחר וסת אף דחזקה דחרדה מסלקת דמים מ"מ הא איכא כנגדה חזקה אורח ב"ב אך ז"א חדא אף אם יש חזקה לבהדי' חזקה נשארת אשה בחזקת טהרה עומדת או י"ל אף דאיכא חזקה אב"ב מ"מ איכא עכ"פ מיעוט דלא רוא' בזמנו וסמוך מיעוט לחזקת דמים מסולקת ואיתא לרוב ורוב וחזק' רובא עדיף אמנם עדיין ק' כמו דאין סומכין על ס"ס היכא דאיכא לברורי פשיטא דלא סמכינן על רוב דס"ס אלים לענין התורה מרוב כמבואר בכללי ס"ס וא"כ הכא איכא לברורי ע"י בדיק' ולזאת צריך בדיק' אך כ"ז באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן ודאי סמכינן על רובא או חזק' הנ"ל ואין צריך לבדוק ולברר ולפי י"ל גבי מעוברת שפיר מותר בלי בדיק' כיון דאין כאן הרגשה והוא רק ספק דרבנן סמכינן על רוב או חזק' אבל גבי היתה במחבת יש לחוש לאיסור דאורייתא דלמא באמת ראתה בהרגשה ומחמת בהלה ופחד לאו אדעת' דהרגיש' ובספק דאורייתא לא סמכינן ארובא היכי דאיכא לברר ולזאת מצריך הטור בדיקה משא"כ במעוברת דאי הוי מרגשה ודאי היתה בודקת את עצמה והגמ' דמדמית מחבא למעוברת באמת קאי להך מ"ד וסתות דאורייתא וחד דינא אית לי':

סעיף ד עי"ל סק"ה מ"ש הגאון ז"ל ישוב נכון על קו' תוס' דף ט"ו לשיטת הרמב"ם והרי"ף דס"ל דבעוברת וסתה בעלה בא עלי' בלי שאלת פי' ולענ"ד אפשר לומר כך דכבר כתבתי בס"ק הקודם דלאחר וסתה מותרת דסמוך מיעוט דלא רואין בזמנה ואם רואין לאו רואין בהרגש' לחזקה חזקת טהרה וזה רובא דאורייתא דודאי איכא מיעוט דלא רואין בהרגשה וא"כ ליתא להך חזקה אורח ב"ב דאיכא רובא דאוריית' הנ"ל כנגדו ובלא"ה רוב עדיף מחזק' ולזאת א"צ אפי' לשאלת פי' כי סמכינן על רוב דאוריית' אך כ"ז לאח"ז וסת דאף אם ראתה אולי הי' בלא הרגש' אבל סמוך לוסת' אסורה לשמש דלמא בעת תשמיש תראה בהרגש' וסבר' היא דהרגשת שמש היא וא"ל הא מבואר בש"ע בס"ז בסעיף הקודם דמעוברת מותרת לשמש בזמן וסתה וקשה וניחוש דלמא תראה מחמת תשמיש ותולה כנ"ל ז"א דזהו רק דעת הרא"ש אבל לא הרמב"ם ועוד עש"ך דזמן וסתה אסור ואפשר לומר דבזה פליגי אמוראי בגמ' אי וסת דאוריית' אף דרבנן אף דחזינן דרוב רואין בזמנם הקבועין לה רק מ"מ אינן רואה תמיד בהרגש' ואף דזה ג"כ רוב דרואין בהרגש' מ"מ איכא תרי מיעוט' מיעוט דלא רואין כלל ומיעוט דאינן רואין בהרגש' וסמוך ב' מיעוט' והוי רוב' וס"ל הך מ"ד וסתות דרבנן והך מ"ד ס"ל דלא אמרינן סמוך תרי מעוט' וס"ל דאורייתא. וביותר י"ל קו' התוס' הנ"ל וגם קו' הכ"מ דהק' איך ביום וסתה אסור' ולאחריו מותרת דהנה מדאורייתא מותרת מכח ס"ס היינו אולי לא ראתה כלל דמדאורייתא אין כאן חזקה אב"ב ואת"ל ראה אולי לאו בהר' (ורוב בהרגש' אין כאן כיון דמדאו' יש לה חזקת טהר' דוסתות ל"ד ומיעוט בלא הרגש' איתא לרוב' ונשאר רק ספק) וס"ס מותרת וא"צ הכא להתהפך דתתחיל תיכף דלמא לא ראתה וגם כאונס חד לא חשיב דהך ספק דלמא לא ראתה מתיר לגמרי אבל ראי' בלא הרגשה מטמא עכ"פ טומאת ערב כדמוכח בהרמב"ם פ"ג מה' משכב ומושב וע' בכללי ס"ס דס"ס כהנ"ל אמרינן וא"ל הא איכא לברורי בשאלת פי' ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלא צריך בירור כי זה אינו מוסכם בפוסקים דצריך לברר וכבר שדי בי' נרג' הפ"ח וע"ל מ"ש בכללי ס"ס בזה וא"כ כיון דמדאורייתא מותרת ורק ספק דרבנן פסק הרמב"ם והרי"ץ לקולא אמנם סמוך לוסתה ופשיט' בעת וסת' ממש חיישינן דלמא תראה בשעת תשמיש וה"ל ספיק' דאוריית' ולק"מ וא"ל הא הרי"ף והרמב"ם מצריכין בדיק' תחלה בשעת וסתות וא"כ מסתמ' בדקה וה"ל ג"כ ספק הרגש' דאורייתא אימר הרגשת עד הוא ז"א דהמה העתיקו הך דינא על בא מהדרך וע' בגמ' דף ט"ו דאם אין בעלה בעיר לא רמי' אנפשי' למבדק' ע"ש ולק"מ ובסי' קפ"ה הוכחתי סבר' הנ"ל דסמוך מיעוט וכו':

בא עליה שלא בשעת וסתה. בטור כתב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישנה פי' שאינה ישנה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים אלא שאינה ערה כל כך שתוכל להשיב אם היא טהורה אם לאו כ"כ התוס' בנדה דף י"ב עכ"ל הט"ז וכ"כ הב"ח וכה"ג כתב הטור וב"י בסי' זה להדיא גבי שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול שהביא המחבר בסמוך סעיף י"א והמחבר שסתם כאן ובסעיף י"א נראה שסובר העיקר הסברא שמחלק הש"ס דנדה דף י"ב בין ערה לישנה היינו משום דבישנה לא חזיא לטהרות משא"כ בערה דחזיא לטהרות על כן בעי' בדיקה יותר וכן פירש"י שם לחד פירושא וא"כ לדידן דליכא טהרות אם כן תו לא שייך לחלק בין ערה או ישנה וק"ל:

גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה. בתרתי פליג מור"ם עם דעת המחבר דמלשון המחבר משמע דאינה צריכה בדיקה אבל אם רצתה להחמיר תחמיר ולאחר תשמיש על כרחה צריכה בדיקה והוא דעת הרמב"ם שהביא המחבר ריש סי' קפ"ז וכ"כ הש"ך ודעת מור"ם דבכל ענין אין להחמיר לבדוק כלל וכן מסיק מור"ם לקמן ר"ס קפ"ז וא"כ ה"ל לכתוב וי"א כדרכו וצ"ע:

צריך לפרוש ממנה. ואם עברו ושמשו האיש והאשה שניהן צריכין תשובה כ"כ הש"ך בסי' ז' ואע"ג דמשמע מדבריו שם דסובר דוסתות דאורייתא ואנן קי"ל דוסתות דרבנן וכמבואר בב"י סי' זה מ"מ צריכין תשובה כעוברי עבירה דרבנן והיכא דמצאתה דם ודאי דהוי עבירה דאורייתא וכדאיתא בש"ס פ"ב דשבועות וכ"כ הלבוש בס"ס קס"ה ואע"ג דפסק מור"ם בסוף סי' קפ"ה בהג"ה דאשה אינה צריכה כפרה שאני התם דאונס הוא וגם לא עברה כלום משא"כ הכא וכן משמעות הלבוש שם:

ולא משאר קריבות. משמע אפילו חבוק ונשוק שרי כן משמעות הפוסקים וכ' הב"ח מיהו נראה דהמחמיר באלה תע"ב ש"ך והט"ז כתב דמדינא אסור ומביא ראיה מסי' שמ"ב ואין דבריו מוכרחים דשאני התם דיצרו תקפו שלא בעל ולכך צריך שם ג"כ שמירה גם מ"ש הט"ז וכ"ש וכו' כשהולך לדרך לא ידעתי מאי קאמר דהא לא מיירי ביוצא לדרך כלל וצ"ע:

אם הוא ביום פורש ממנה. פי' אפי' בבית אפל או ת"ח שמאפיל בטליתו דאל"כ אפי' בשלא בשעת וסתה אסור כדאיתא בא"ח סי' ר"מ ובא"ה סימן כ"ה:

פורש ממנה. אותו יום כולו ולא יותר ואין חילוק בין יומי ניסן ותשרי או יומי תמוז וטבת כ"כ הב"י ושכן משמעות הש"ס והפוסקים והשיג על הא"ז שכ' דצריכין מע"ל ואביאסף שכתב חצי יום וחצי לילה בימי תמוז וטבת והמעדני מלך רפ"ק דנדה והב"ח מתרצים דברי אביאסף ואחריהם נמשך הש"ך בס"ק ז' והט"ז בס"ק ב' דוחה דבריהם ודבריו נכונים להמעיין בש"ס ופוסקים ואף שהש"ך עושה סניגרון לדבריו בספרו נה"כ אין דבריו מוכרחים כלל ובפרטות מה שרוצה לקיים דברי הא"ז מסוגיא דש"ס אינו ברור והוא נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים דאינה אסורה אלא אותה עונה בלבד ואפי' בנמשך הוסת ג' ימים דעת רוב הפוסקים דאינה אסורה אלא אותה עונה ולא לפניו לכ"ע וכמבואר בסמוך והראב"ן בסימן שי"ח שעליו בנה הש"ך יסודו העתיק בדבריו שם יראה שיש גירסא ושיטה אחרת בש"ס וזה היא שיטת הא"ז ואביאסף אבל לפי הגירסא שלפנינו שבש"ס פרק האשה דס"ג ע"ב ודאי אין מקום להחמיר כלל והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א והראב"ד וטור ורי"ו וסמ"ג וסמ"ק ושאר גדולי פוסקים בודאי אין לזוז מדבריהם ומפסק המחבר ובפרטות דקי"ל וסתות דרבנן:

ומותר כל הלילה שלפניו. ולפ"ז אתי שפיר הא דאמרי' אין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ועי"ל דמיירי ביוצא לדרך ועיין מ"ש הדרישה בזה ולפי מ"ש ניחא:

או בפעם אחת. אז חוששין לאותה עונה לפרוש ממנה ולא קאי לענין הקביעות ועפ"ר ודרישה:

בשינוי הגוף. מתבאר לקמן בסי' קפ"ט סכ"א וכ"ה ע"ש.

שלא הגיעה לימי נעורים. דהיינו י"ב שנים ויום אחד ואז אפילו הביאה סימנים אמרינן דשומא נינהו והיכא שלא הביאה סימנים אף שהגיע' לימי נעורים קטנה היא ט"ז וש"ך וכן מתבאר לקמן בסי' קפ"ט ור"ס ק"צ ועיקר דין הקטנה וסימניה מתבאר היטב בא"ה סי' קנ"ה ע"ש:

סמוך לוסתה. וה"ה בשעת וסתה ט"ז וש"ך:

אינה אסורה אלא ביום. הטעם כיון דוסתות דרבנן אזלינן להקל ואמרי' בהם דהיה ודאי בימי נדתה כ"כ הרא"ש ושאר פוסקים בשם ספר בעל הנפש להראב"ד אכן בספר בעל הנפש שלפנינו דפוס וויניצי' שער תקון הוסתות כתב ז"ל דהיכא דרגילה למיחזיה בהנץ החמה גופייהו אי נמי דלא קים לה במילתא שפיר ולא ידענא אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן להו לחומרא כל הלילה וכל היום עכ"ל הרי להדיא דפסק הראב"ד בפשיטות להחמיר וגם משמע מתוך דבריו דבנץ החמה מקרי ספק בפני עצמו ועיין בב"ח שכתב ג"כ שיש להחמיר:

אסורה בלילה וביום. עמ"ש הש"ך בזה ונמשך אחר מ"ש בס"ק ז' וכבר דחיתי דבריו בס"ק ו':

א"צ לפרוש אלא עונה ראשונה. ול"ד לסעיף ה' דצריכה לפרוש כשיעור הנמשך בו דהתם ההמשך הוא דבר מיעוט אפ"ל דראיה אחת היא משא"כ בנמשך ב' או ג' ימים א"א לומר דראיה אתת היא אלא דמים יתירים דאתוספי בה כ"כ העט"ז והדרישה ועיין בב"ח ובש"ך שמחלקים עוד בענין אחר וכן מוכרחים אנו לחלק כדי שלא יסתרו דברי הרא"ש עצמו בפ' האשה אהדדי ע"ש וכן מוכרח בדברי רי"ו והט"ז כתב וז"ל אלא דצ"ע מנ"ל להש"ע לחלק בהכי עכ"ל ולא ידעתי הלא דבריו מוכרחים כמבואר להדיא בהרא"ש שם ועיין במע"מ ס"פ האשה וע"ש:

שהם כ"ד חדשים. ואף שמניקתה ד' או ה' שנים אין לה דין מניקת רק כ"ד חדש כן מבואר בש"ס דנדה שם ובב"י בס"ס קפ"ט:

א"צ לפרוש. ואם ראתה ג' פעמים תוך ימי עיבורה וימי מיניקתה יתבאר לקמן סי' קפ"ט דחוששת עכ"פ לוסת שאינה קבוע וכ"כ בהגהת דרישה וכ"כ בש"ך ס"ק י"ט ע"ש:

אם יש לה וסת. פי' שקבעה ג"פ אבל אי לא קבעה ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה וכיוצא בזה אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה כ"כ הטור ס"ס זה ועיין בפרישה ובט"ז מה שמתרצים בזה שלא תקשה מסי' קפ"ו:

צריך לפקוד את אשתו. הרמב"ם השמיט דין זה ותמה עליו הה"מ בפ"ד מהל' איסורי ביאה ולע"ד נראה שהרמב"ם אזיל לשיטתו שכתב בע"ד מהל' דעות שלא יבעול ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך משום סכנה ע"ש והטור והמחבר שהעתיק דברי הרמב"ם אלו בא"ח סי' רמ"א ובא"ה סי' כ"ד אזלי לשיטתייהו דתפסי עיקר כפי' ר"ת דפקידה זו אינה תשמיש רק דברי ריצוי כנ"ל פשוט אכן הלבוש בא"ח והרב בתשובה סי' קל"ב מחלקים בענין אחר וכ"כ הב"ח בא"ה וע"ש בפרישה ולע"ד נראה כמ"ש כדי ליישב בזה ג"כ תמיהת הה"מ על הרמב"ם שהשמיט דין זה:

תבא עליו ברכה. כ"כ הסמ"ג בסי' קי"א דהמחמיר תע"ב וכתב מהרש"ל שם בביאוריו וז"ל וק"ל איך שייך לומר והמחמיר תע"ב הואיל ואמר חייב לפקוד את אשתו אדרבה זה קרוי חומר מי שמדקדק לקיים המצוה כהלכתה בשלמא אי אמר מותר לפקוד שייך לומר והמחמיר תע"ב וכתב שם כמה תירוצים לזה ע"ש ולבסוף מסיק וז"ל א"נ ה"ק המחמיר על עצמו ומונע מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תע"ב וזה הוא שלא כדעת הרב כאן שכתב דהחומר לפקדה בדברי ריצוי והנכון נ"ל לנהוג היכא דאפשר כמהרש"ל דאז יוצא לכל הדעות:

וכבר נתבאר דבכל מיני קורבה ואהבה שרי. פי' אפילו אם אינו יוצא לדרך א"כ ביוצא מחויב לעשות כן ב"י וכתב הש"ך דאפי' לדעת הב"ח שכתב שהמחמיר בחבוק ונשוק תע"ב כמ"ש לעיל ס"ק ד' מ"מ ביוצא לדרך שאני ואין להחמיר כלל:

צריך להמתין. והיינו נמי דוקא לדבר רשות משא"כ בהולך לדבר מצוה ואף אם הולך לדבר הרשות לצורך גדול נראה דא"צ להמתין. ש"ך:

אסור לבא עליה. בטור איתא הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו והגיע שעת וסתה כו'. והוא מלשון המשנה דפ' כל היד וקאמר בש"ס למה ליה למתני הבא מן הדרך סד"א (פי' דבלא הגיעה שעת וסתה דמותרת בלא שאלה) ה"מ היכא דאיתא במתא אבל היכא דליתא במתא דלא רמיא אנפשה לבדקה לא קמ"ל והמחבר מקצר שלא כתב דין זה דקודם וסתה לגמרי על כן כתב ג"כ כאן בסתם והכל בכלל:

יבא עליה. אבל מ"מ לא יבא עליה מיד אחר ביאתו מן הדרך דה"ל בנים ותקין כדאיתא בגיטין דף ע"ח וכן הוא ברמב"ם הובא בטא"ה סי' כ"ה וע"ל ס"ק י"ח:

כגון קפיצה וכיוצא בו. דהיינו אכילת שום ושאר דברים חמים או שאר מעשה שהיא עושה שמקרי ראיה ע"י אונס דהוי כמו קפיצה (ע"ל סי' קפ"ט סעיף כ"ג בהג"ה) וזה פשוט אבל קביעות וסת ע"י מקרה שאירע בגופה כגון פיהוק ועיטוש דלא תליא במעשה דידה א"כ יש לחוש לימים ולוסת מוסתות הגוף וכמבואר לקמן בסי' קפ"ט והש"ך הבין דברי הב"י דקאי אפילו אפיהוק ועיטוש לכן האריך להשיג עליו וסיים ואולי גם הב"י מודה דבוסתות הגוף כו' ולא מיירי אלא בוסת הגוף דבאין ע"י מעשה דומיא דקפיצה אבל לא בשאר וסתות כגון פיהוק ועיטוש ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסת הגוף איירי ועוד דלא מצינו בש"ס ופוסקים שום וסת הגוף ע"י מעשה רק קפיצה עכ"ל. הנה מ"ש דלא מצינו שום וסת הגוף ע"י מעשה רק קפיצה זה ודאי אינו דהא הב"י נמשך בזה אחר הרשב"א והרשב"א חשיב עוד אכילת שום וכיוצא בו כקפיצה וכמ"ש הב"י לקמן בסי' קפ"ט ובוודאי נתעלם ממנו שם דברי הב"י גם מ"ש דפשט דבריו כו' גם זה אינו דאדרבה כיון שכתב הוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה כו' משמע ומבואר להדיא להיפוך ודברי ב"י נכונים ודו"ק: