א
המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו. ובו ג' סעיפים:
המלוה את חבירו לא יעשה מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב"ם אפילו אם גברא דלא עביד למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים (ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ"ע) (טור) ועיין עוד בח"ה ריש סימן ע"ב):
ב
אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית: הגה ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי' לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו (ב"י בשם תלמידי הרשב"א): ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן: הגה והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה:
ג
היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים דמנכינן ליה: הגה והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא"ש והטור ור' אפרים ורשב"א) מי שקבל מעות בהלואה מאחד וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה אע"ג דהוי נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו אפי' הכי אסור דהוי ליה כהלוני ודור בחצרי דאסור אפילו לא קיימא לאגרא (במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר"ם ומהרי"ק שורש קי"ט) והוא הדין בכל כיוצא בזה מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו מותר אע"ג דמשלם לו אחר כך מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה (ב"י בשם בעל התרומות):
באר היטב יורה דעה
קס״ו
א
מלאכה. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלא"ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכתב הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זה את זה כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם אחר ההלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם ומדברי מהרש"ל נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא וכתב עוד מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו בס"ת או לקנות לו גלילה אפילו יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מילתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד עכ"ל הש"ך:
ב
למיגר. וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ"ה הוי א"ר וכתב ב"י דאע"ג דא"ר הוי ואינו יוצא בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר אם קיימא לאגרא ואפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בו ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בו בחנם וכן אם כשהלוהו א"ל דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל ומשמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ונ"ל דה"ה בדלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו המלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם כמ"ש בח"מ שם וכל כה"ג מוציאין ממנו ואפילו פרעו ולא תבעו הלוה יכול לתבעו בדין לעולם משום דלא מחל ליה כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי וצ"ע באם פירש ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפילו א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר ונ"ל דהטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן והב"י מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך אם אמר בשכר הלואתך הוי ר"ק כיון שיכול לתבעו אימת שירצה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלואתך הוי ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות וכתב הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעלים ולכשידעו הניחו לו השכר מחמת ההלואה הוי א"ר עכ"ל הש"ך והקשה בט"ז עמ"ש רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ"ש ב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות עכ"ל:
ג
אבק. ודעת הרמב"ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר"ק ולענין דינא נ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה עכ"ל הש"ך:
ד
אלא. דלא הוי ר"ק אלא כשקוצץ דבשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד. אבל הסכמת רוב הפוסקים כדעה ב' שהוא ר"ק. ש"ך:
ה
בשעה. אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן וא"ל דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא א"ר. ש"ך:
ו
דמנכינן. דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליו לא מנכינן ליה כדלקמן סי' קע"ב סס"א בהג"ה משא"כ הכא. ש"ך:
ז
לטובת. אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לשלם לו ודר בו בשכר המתנת מעותיו וע"ל סי' קע"ב ס"ו. ש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
קס״ו
א
כרבא בריה דרב יוסף בר חמא וכו' ב"מ דף ס"ה ע"א:
ב
משנה שם דף ס"ד ע"ב:
ג
מימרא דרב יוסף בר מניומי א"ר נחמן שם וכלישנא קמא:
ד
טור בשם הרמב"ן והרא"ש שם בפסקיו ושפי' כן דברי הרי"ף וכן דעת תלמידי הרשב"א והגמי"י בפ"ו מה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א:
ה
שם בפ"ו וכ"כ הגהות שם בשם סמ"ג וא"א ודברי הרי"ף כפשטן מוכחי כדברי הרמב"ן:
ו
טור בשם הרמב"ן וכמו שציינתי לעיל:
ז
שם בשם הרמב"ם בשם רבותיו שם בפ"ו ודקדקו כן מדכתיב לא תתן לו בנשך שתלאו בשעת נתינה:
ח
שם בשם רש"י בדף ס"ד ונ"י וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הראב"ד שם בהשגה וסיים וקדושין יוכיחו:
ט
שם בשם הרי"ף ושכן הסכים הרא"ש שם:
י
שם בשם רבי' אפרים והרז"ה וכ"כ הראב"ד שם בפ"ו בהשגות:
(°) דין זה כתבו הרב ב"י בסי' קע"ז סעיף ג':
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
קס״ו
א
אפילו בחצר בו'. כלישנא קמא דרבא ור"י בריה דר"ח שם ס"ל כן:
ב
ואם דר כו'. הרי"ף כתב דאע"ג דקי"ל כלישנא קמא מ"מ אינה יוצאה בדיינים דאינה אלא אבק רבית כמש"ש דמעיקרא לאו כו' אבל לישנא בתרא רבית קצוצה הוא וכ' הרמב"ן עליו והביאו הרא"ש שם דדברי הרי"ף לא קאי אשמעתין דמיירי בלא קיימא כו' דשם בלישנא קמא אפי' אבק רבית אינו ואף לצאת י"ש א"צ כיון שלא לקח ממנו כלום והביא ראיה ממש"ש הדרי בי ולא אשכחן שנתן לאדוניהם כלום וכן בלישנא בתרא אינו רבית קצוצה אף בגברא דעביד למיגר דהא אמרינן בר"פ דאין תרבית בלא נשך וה"ה בלישנא קמא דא"צ לצאת י"ש וז"ש ואפילו אם כו':
ג
ולהרמב"ם. ממש"ש בלישנא קמא אע"פ כו' הלוהו כו' צריך כו' אלמא דצריך להחזיר לצאת י"ש והרמב"ן כ' דהאי צריך לכתחלה קאמר שלא ידור בלא שכר ופשטא דגמ' הלוהו ודר כו' משמע כהרמב"ם:
ד
ובחצר כו'. כנ"ל שהרמב"ן אוקים דברי רי"ף בכה"ג ואמר ובחצר כו' ר"ל אף בגברא דלא עביד למיגר וכמ"ש בח"מ סי' שס"ג ס"ו:
ה
אי קיימא כו'. אף בגברא דלא עביד למיגר כמ"ש בס"א בהג"ה ואי לא כו' אפי' בעביד למיגר כמש"ש בש"ע:
ו
ודוקא בסתם. כמ"ש הרמב"ן שם וליכא למיחש כיון דא"ל הלויני כו' דאחזוקי אינשי כו' משא"כ בפירש ועבח"מ שם ס"ח:
ז
י"א כו'. ממש"ש הלויני וקאמר שם כיון דמעיקרא לאו אדעתא כו' וסברא האחרונה ס"ל דכל בשעה שמרויח הוי כמו בתחלת הלואה וז"ש והוא כו' ופלוגתייהו הוא מחלוקת רש"י ותוס' בקדושין ו' ב' וע"ש ד"ה דארווח כו':
ח
י"א כו'. כמש"ש ס"ז א' מ"ט סלוקי כו':
ט
וי"א כו'. דל"ד לשם דכאן לאו אההוא ביתא אוזפיה ואיבעי מפיק ליה בלא"ה וכן אמרינן בירושלמי חד ב"נ אשאיל כו' והביאו הרא"ש שם והרמב"ן דחה אותו ואמר שמא הירושלמי ס"ל כרבא בגמ' שם ואנן קי"ל כרכ אשי:
י
מי כו'. כמש"ו דה"ל כו':
יא
מי שא"צ כו'. ממ"ש בב"ק כ' ב' ת"ש רי"א אף כו' ומשני שאני כו' הלא"ה מותר וערש"י במתני' דב"מ קי"ז א' ד"ה א"כ כו' ודוקא משום שחרוריתא ואמר שם אלא בע"ה כו' וכ"ש כאן לטובת המלוה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
קס״ו
א
ובחצר דקיימא. עט"ז מה שתמה על רמ"א בת"ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"א מה שתירץ על זה:
ב
ודור בחצרי. ראובן שכר בית מעובד כוכבים בעשרה לבנים ולוה משמעון לזמן ומשכנו בידו בנכייתא בלבן א' ליום הוי ר"ק דהוי כאומר הלוני ודור בחצר העובד כוכבים ואני אפרע מהראנ"ח ח"א סימן ס"ט:
ג
היא עיקר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ע"ו שכתב דדוקא בכה"ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ"א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
קס״ו
א
(סימן קס"ו סעיף ב') אי קיימא לאגרא. ואם אמר הלוני ודור בחצרי בדינר אף דשוה יותר מ"מ לא הוי רבית קצוצה דאין אונא' לקרקעות. אא"כ אמר חצרי שנשכרת בד' תדור אתה בדינר א'. כ"כ ב"י (ססי' קס"ד) בשם ת' רשב"א (סי' תשל"ו). ולפמ"ש בהגהת ש"ע חוה"מ (סרכ"ז סעיף כ"ט) ביתר מפלגא יש אונאה לקרקעות י"ל דבכה"ג הוי רבית קצוצה. וע' ת' הראנ"ח (ח"א סס"ט):
ב
(ש"ך סק"ז) כשקוצץ בשעת הלואה. ואם היה המעות אצלו בפקדון ואח"כ נתן לו רשות להוציאם וקצץ לו רבית מקרי שעת נתינה דההוצאה מרשות לרשות מקרי נתינה. תשו' אורים גדולים (למוד קצ"ו):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
קס״ו:א׳
א
לא יעשה מלאכה כו'. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלאו הכי כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכ"כ הפוסקים וכ' עוד הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זא"ז כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם לאחר הלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם וכ"כ המרדכי ושאר פוסקים ומדברי מהרש"ל פ' הגוזל עצים סי' ט' נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא כגון השאלת בהמה וכלים ע"ש וכתב עוד מהרש"ל שם סי' י"א מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו לס"ת או לקנות לו גלילה אע"פ שהוא יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מלתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד וע"ש:
קס״ו:ב׳
א
ואם דר בו כבר כו'. כלומר אע"ג דלכתחלה בכל ענין אסור מיהו אם בדיעבד דר בו כיון דחצר לא קיימא לאגרא והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו ובאופן שנתבאר בח"מ סי' שס"ג סעיף ו' ז' ח' גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית:
קס״ו:ג׳
א
ולהרמב"ם אפילו. הוא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק רבית. ועי' בתשובת מבי"ט סימן קכ"ג דף קנ"ה:
קס״ו:ד׳
א
ובחצר כו'. אסברא ראשונה קאי דמודה בהא דהוי אבק רבית:
קס״ו:ה׳
א
הוי אבק רבית כו'. וכתב ב"י בשם תלמידי הרשב"א דאע"ג דא"ר הוי ואינה יוצאה בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר דכיון דקיימא לאגרא אפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחנם וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דבקיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעת הבעלים פשיטא הוא שחייב לתת לו שכרו משלם ומוציאה ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא ומביאו ב"י כלומר ול"ד לשאר א"ר שהוא מדעת הלוה ונ"ל דה"ה בלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו להלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם לו וכמ"ש שם בח"מ סעיף ו' ז' ח' וכל כה"ג מוציאין ממנו וכתב עוד ה"ה דאפילו פרעו ולא תבעו לו יכול לתבעו בדין לעולם דלא כהראב"ד שכתב דהוי כרבית מאוחרת וכתב ב"י הטעם דלא מחל לו כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי כו' וצ"ע בפירש ומ"ש תלמידי רשב"א וכן אם א"ל כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ר"ל אפילו יש במשמעות דור בחצרי חנם צריך להעלות לו שכר דכיון שא"ל כן בשעת הלואה ה"ל כהלוני ודור בחצרי חנם דה"ל ר"ק ומ"ש ומיהו אם אחר שהלוה כו' ולא הזכיר לו בשכר הלואתו משמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפי' א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר כדלקמן ס"ק ט' ומיהו הטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן ונ"ל דתלמידי רשב"א מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך היכא שא"ל בשכר הלואתך דהוי ר"ק ואפילו אינו מרויח לו זמן בפירוש רק שיכול לתבעו אימת שירצה א"כ כשא"ל דור בחצרי חנם בשכר הלואתך ע"ד שמרחיב לו זמן כך והוי ר"ק כשמרחיב לו זמן וגם הטור מודה לזה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלוואתך ה"ל ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות ודו"ק. כתב עוד הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעליה ולכשידעו הניחו לו שכר מחמת ההלואה ה"ז א"ר ע"כ. ונ"ל שכבר הרחיב לו זמן וכמו שנתבאר ודלא כב"י שכתב שזהו לדעת האומרים דבעינן קצץ בשעת מתן מעות:
קס״ו:ו׳
א
ואי לא קיימא כו'. ודעת הרמב"ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר"ק וכתב בית יוסף דטעמו דכיון דהתנה עמו הוי כאילו שוכרו מעכשיו וכתבו הגמי"י שכן דעת הסמ"ג והראב"ד וכן כתוב בת"ה שער מ"ו ח"ב שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם. ותימה למה השמיט המחבר דעתו ולענין דינא נ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה:
קס״ו:ז׳
א
שאינו אלא אבק רבית. דלא הוי ר"ק אלא כשקוצץ בשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד:
קס״ו:ח׳
א
ויש אומרים כו'. וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים:
קס״ו:ט׳
א
והוא שיאמר לו כן בשעה שמרויח לו זמן. אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטילות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא אבק רבית כמו שהוכחתי בספרי דלא כהגהת דרישה שכתב דהוי ר"ק:
קס״ו:י׳
א
וי"א דמנכינן כו'. ע"ל סי' קס"א ס"ק ה' וסי' קע"ב:
קס״ו:י״א
א
דמנכינן כו'. דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליה לא מנכינן ליה כדלקמן סי' קע"ב ס"ס א' בהג"ה משא"כ הכא:
קס״ו:י״ב
א
מי שקבל מעות כו'. ע"ל סי' קע"ז סי"ג:
קס״ו:י״ג
א
רק עשה לטובת המלוה. אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לו לשלם ודר בו בשכר המתנת מעותיו וע"ל סי' קע"ב ס"ו:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
קס״ו
א
לא יעשה מלאכה בעבדו. ואי לא הלוה לו היה מותר דניחא למריה דההוא עבד שלא ילמוד דרך הבטלה כדאיתא בח"מ סימן שס"ג מ"מ הכא דהלוהו מחזי כרבית:
ב
ולא ישכור ממנו בפחות. רש"י פירש דדין זה דוקא בבית וחצר לפי שאין שם הפסד משא"כ בכרם בסי' קע"ג דלפעמים יש בו הפסד ואפ"ה מנכה לו דבר קצוב לשנה והתוספות חולקים וס"ל דדין זה אף בכל מילי ועיקר החילוק דהלוהו על הבית הוה כזבינא ומותר בנכייתא אבל כאן הלוהו שלא על ביתו ויתבאר בסי' קע"ב להלכה:
ג
ובחצר דקיימא לאגרא הוה אבק רבית לכולי עלמא. כן צריך להיות כן נראה לע"ד. ונ"ל שיש עוד חסרון וכצ"ל ומכל מקום חייב ליתן לו שכר כל שלא אמר ליה דור בחצרי חנם ומיהו אם אחר שהלוהו אמר ליה דור בחצרי חנם אף על גב דקיימא לאגרא לא הוה אלא אבק רבית כן נראה לי שהמעתיק טעה מתיבת אבק רבית הראשון לשני ודלג מה שכתב רמ"א בינתיים וטעות כזה רגיל וכ"ה בד"מ והוא מבואר בב"י בשם תלמידי רשב"א דכל שלא פטרו בפירוש צריך ליתן לו שכרו דמשום דעביד איסורא לא הורע כחו. ומכאן תימה על מה שכ' רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ"ל בפירוש כמ"ש בב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות וכבר כתבתי שם בסימן רמ"ו סעיף י"ז דלא קיימא לן כהך פסקא שבסי' שס"ג:
ד
אלא אבק רבית. לפי שלא קיצץ בשעת הלואה:
ה
לא מנכינן ליה. שאם אתה מנכה לו הוה כאילו אתה מוציא ממנו ודומה למשכנתא שבסי' קע"ב בהג"ה שאין לסלקו בלא מעות וי"א דמנכינן ס"ל שאני התם דהמלוה מוחזק בהמשכון והקרקע תחת ידו הוא כי מסרה על דעת שהפירות יהיו שלו על כן נחשב סילוק בלא מעות כאילו מוציא ממנו מה שאין כן כאן שלא מסר אותה תחת ידו:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
קס״ו
א
(סימן קס"ו בש"ע סעיף ב') א"ל הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי ר"ק ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית. צ"ע דלפי מ"ש הג"ה ס"ס ק"ס תהוי ר"ק אפילו אי לא קיימא לאגרא בהלוני דה"ל טובת הנאה שיכול ליתנו לכל מי שירצה לדור בה בחנם ולמ"ד דטובת הנאה הוי ממון הוי ר"ק וכדעת הרמב"ם ומביאו הטור. ועיין בלח"מ פ"ה מהל' אישות דין ו' ודו"ק וכ"מ להדיא ברא"ש דפא"נ שממנו מקור הג"ה הנ"ל שבס"ס ק"ס דלמ"ד טובת הנאה הוי ממון הוי ר"ק. רק למ"ד טובת הנאה אינה ממון לא הוי אלא א"ר וצ"ע דבס"פ האיש מקדש (דף נ"ט) פסק הרא"ש שם כמ"ד טובת הנאה הוי ממון ובפ' א"נ סי' י"ז משמע דס"ל דלא הוי ממון וע"ש שכ"כ בשם הרמב"ן וצ"ע שהפוסקים כתבו בשם הרמב"ן דטובת הנאה הוי ממון והביאום הש"ך בח"מ ס"ס ש"ן. ומיהו לדעת הרמב"ם שפ' בפ"ה מהל' אישות ופ"ב מהל' גניבה דטובת הנאה אינה ממון ל"ק דהאיך ס"ל דבחצר דלא קיימא לאגרא ה"ל ר"ק בהלוני. די"ל דלטעמיה אזיל דס"ל דרבית כל שהוא יוצאה בדיינים כמ"ש רפ"ו ובודאי כ"ש איכא ודו"ק. וכה"ג כתב הש"ך בח"מ סי' ל"ז ס"ק ט' גבי נוגע בעדות ע"ש דכיון דלא בעינן נגיעה של ממון דאף נגיעה של שום הנאה נמי פסול הוי ט"ה ממון לכ"ע ועי' בשעה"מ פ"ה מה"א שהאריך בזה. ומ"ש הלח"מ קושיא חזקה דהא משכחת לה תרבית בלא נשך וכ"ה מהר"ם שיף. לדברי הרמב"ם לק"מ דמרבי כ"ש מנשך כל דבר וכמ"ש המ"ל וא"כ הרי נשך כו'. ולדעת התוס' פ"ד דכתובות דליכא איסור בכה"ג דפחות משוה פרוטה וט"ה אינו ממון לרבא כמ"ש הש"ך שם וכ"מ ב"מ (דף י"א ב') מ"מ קרא ע"כ לא איירי בכה"ג דחצר דל"ק לאגרא כו' וכמ"ש במע"מ דהא אל תקח ואם לקחת אהדר קאמר קרא והכי הא לא שייך וכמש"ש הרא"ש ונשך בלא תרבית לא משכחת לה אפילו באומר זרוק דינר לים ואילך מנה דכ' הריטב"א בשם הרמב"ן פא"נ (דף ס"ט) דהוי ר"ק (ודלא כהמ"ל ספ"ה מהל' מלוה שנסתפק בזה) דש"ה דמחמת צויו של המלוה עבד הכי וה"ל כאלו בא לידו מעיקרא מדין ערב ואיכא נמי תרבית:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5