שולחן ערוך, יורה דעה קס״ב: שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה' סעיפים:
אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו: הגה יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו (פסקי מהרא"י סי' נ"ד) יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם כמטבע של כסף דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (הטור והרבה פוסקי' ועב"י) וכן נוהגין להקל:

אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין (ד"ע דלא כתלמידי רשב"א): הגה היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר הרי זה כאילו היה בידו אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי יש לו (ב"י וכן משמע בגמ' דאיזהו נשך) וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם (הגהות מרדכי) לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (שם בשם ר"ת) . הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד (ריב"ש סימן י"ח):

היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה: הגה וע"ל סי' קע"ה איזה מקרי שער קבוע והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור (הרא"ש בתשובתו וסמ"ק וכל בו):

מלוה אדם את אריסיו (פי' אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות) סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור:

הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה (ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע"י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה) (שם) ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה: הגה לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע"פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן (טור בשם הראב"ד ובה"ת):

בסאה. ואינו אלא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים וכתב הט"ז דאם הוא דרך מקח דהיינו שמוכר סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפילו בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי עכ"ל:

היוצא. לאפוקי אם אינו יוצא אז אע"פ שהיתה יוצאת מקודם ונפסלה המטבע אסור. ש"ך:

מטבע. כתב הט"ז הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלים ברשותם דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוי כלוה סאה בסאה ויש לו ואפילו אין לו רק זהוב א' ויכול ללוות עליו כמה זהובים אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק במזומנים (אבל דרך הוא למכור מטלטלין בעבור זהובים) עכ"ל (ולפ"ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ"ע דלא משמע כן מהפוסקים ועיין ס"ק שאחר זה):

כמה. דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה והב"ח כתב דדוקא שיהא דעתו לכך דאל"כ נתכוין א' מהם לשם רבית ואסור ונ"ל דאף לדבריו היינו לכתחילה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע"פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם מיהו דוקא יש לו מאותו המין אבל מעות אפילו בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור עכ"ל הש"ך. והט"ז כתב דודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר כמ"ש הב"ח אלא בדיעבד אם הלוה סאה בסאה ויש לו אפילו אם הלוה בעצמו לא היה יודע שיש לו מותר כיון שנקנה לו ע"פ חכמים משא"כ בהיתר מצד שער שבשוק דלא שייך לומר שנקנו לו דהא של אחרים הם לכך אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק אבל אם לא ידעו אסור ליתן לו החטים אם נתייקרו כנ"ל עיקר להלכה עכ"ל:

ילוהו. והב"ח חולק ע"ז ופסק דוקא אם נותן לו במתנה או מקנה לו מותר אח"כ ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור וכ"פ הלבוש והט"ז כתב נ"ל דודאי אם הלוה לו כבר סאה ופסק בדרך היתר דודאי יכול להלות עליה אפילו כמה סאין כיון שיש לו כבר סאה ברשותו ולא אסרו אלא אם בא עכשיו לעשות היתר שרוצה להלות לו בזה אין היתר אלא שיתן לו סאה א' במתנה עכ"ל:

שער. כב"י דסגי כשידעו שיצא השער אע"פ שלא ידעו בכמה יצא אבל מתשובת הרא"ש שבס"ס זה משמע דלא בעי ידיעה כלל ול"נ דאע"ג דלכתחלה אין להלות עד שיצא השער מ"מ אם לוה ויצא השער אע"ג דלא ידע מ"מ הרי לא נעשה כאן איסור בהלואה זו וחייב לשלם לו עכ"ל הש"ך וע"ל בס"ק ד' מ"ש שם בשם הט"ז. וגוף טעם ההיתר בשער שבשוק איתא בט"ז כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלוני עד שיבא בני וכתב הרא"ש אפילו אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללוות מחבירו והיינו דוקא סאה בסאה אבל אם הלוהו מעות אסור אע"פ שיש שער בשוק וכתב עוד דאם יצא השער במקום אחר אע"פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא עכ"ל:

שירצה. כתב הש"ך ואז שרי אפילו בקבע לו זמן וכתב הרא"ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללות על שער שבשוק אבל ביש לו חטין אפילו בהא אין לאסור:

היוקר. ואפילו אינו אומר עד שעת היוקר אלא שאומר לא אקבל עד הזמן אע"פ שאין ידוע אם יתייקר השער אסור דדמי להלוני כור חטים עד הגורן (ומ"ש עד היוקר ל"ד) ונ"ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ"ע בקבע לו זמן אף בלא אמר ליה לא אקבל עד זמן הפרעון עכ"ל הש"ך:

כבר. הטעם איתא בט"ז דהא ההיתר שיש באריס ללות מבעה"ב סאה בסאה מפני שאין כאן הלואה רק דה"ל כאלו התנה שיטול בעה"ב הסאה הראשונה משדה שלו וזה מועיל דוקא אם נעשה בתחילת ירידתו של אריס להקרקע דנוכל לומר אדעתא דהכי נחית וקביל עליו כן אבל אם כבר מוחזק בה ומלוה לצרכו הוי כאחר ואסור מיהו אם הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל כמה דלא יתן יכול הבעה"ב לסלקו בזה יכול להלות אע"פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו והבע"ה יכול לסלקו הוה כאלו יורד מחדש לתוכה אחר ההלואה אבל במקום שבעה"ב נותן הזרע רק בשביל שזה האריס יש לו חן וחפץ בקרקע זו דוקא מוותר משלו שיתן הוא הזרע ולשנות ממנהג העיר אז יש לו חלוק אם הריצוי זה של האריס נעשה קודם שירד לתוכה נמצא דאדעתא דהכי דוקא ירד לשם וע"כ כל כמה דלא יהיב זרע בטלה ירידתו ויכול ללוות מבע"ה דהוה כאילו נחית השתא מחדש אבל אם כבר ירד לתוכה סתם כמו שאר אריסי' ואח"כ נתרצה לשנות שיתן הוא הזרע אינו יכול ללוות מבעה"ב כיון דאין בעה"ב יכול לסלקו אף אם לא יתן הוא הזרע שהרי ירד בסתם ונ"ל דגם אם בעה"ב נותן הזרע והאריס התנה אחר שירד שהוא יתן מצינן ג"כ לפעמים היתר שילוה מבעה"ב דהיינו אם האריס נתחייב בחיוב גמור שאם לא יתן הזרע יסתלק מן הקרקע אע"פ שכבר ירד נמצא דעכשיו הוא נחית מחדש אחר ההלואה עכ"ל:

הלוה. כתב הש"ך נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר ההיתר המע"ה אבל אם המלוה טוען עתה הלויתיך או שלא נזכר בשטר רק פלוני חייב לפלוני כך וכך סאין לשלם לו לזמן פלוני וטוען המלוה שאין זה ע"י הלואה כלל רק שקניתי אותו ממנו בק"ג באופן שאם היה כך השתא לאו רבית קא שקיל המלוה נאמן גם אם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן עכ"ל וכ' הט"ז ואין להקשות ממ"ש רמ"א בסי' קס"ט סכ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל שאני התם שיש חילוק ביניהם אם הלוה לו מעות בהיתר ויש הרבה התירים מצוים סברא הוא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ שבועה בעי כיון שבא להוציא משא"כ כאן שאין היתר אלא ביש לו או יצא השער ומצוי זה הרבה פעמים ששניהם אינם ע"כ יברר דוקא (ובנה"כ כתב שתירוץ זה דחוק אלא דהחילוק מבואר בתשובת הרא"ש גופיה דהכא ליכא למימר שביק היתירא וכו' דלא סליק אדעתיה שיוקרו החטים כדי שידקדק שיהיו לו חטים בשעת הלואה וכ"כ בש"ך סי' קס"ח ס"ק פ' ע"ש):

הקניתי. הקשה הט"ז מ"ש מפרוזבול בח"מ סי' ס"ז סכ"ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו ביה כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הא סאה בסאה הוא רק מדרבנן וק"ו הוא מפרוזבול וכו' וצ"ע עכ"ל. ובנה"כ כתב דלק"מ דשם אמרינן זכין לאדם וכו' אף שנמשך מזה חוב שנתחייב בכך לפרוע ואין שביעית משמטתו אפ"ה אמרי' דזכות הוא מטעם נעילת דלת בפני לוין וכ"כ הר"ן שם וזה לא שייך הכא עכ"ל וע"ש):

דוחן. וה"ה לכל שאר ב' מינים וכתב הלבוש אע"ג דאמרינן לעיל ס"ג דביצא השער של חטין לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי וע"ל סי' קע"ג וכתב הט"ז ולא תקשה ממ"ש בסימן קס"ג ס"ב תן לי חטים שאני רוצה למכור וליקח יין דשרי ביש לו דהתם דרך מכירה ודרך הוא למכור כדי להרויח בו אחר כך משא"כ בהלואה שאסור להרויח בפרעון הלואתו:

משנה ב"מ דף ע"ה ע"א:

הרא"ש שם בפסקיו דלא שרי (פי' במשנה) אלא היכא דיש לו וכתב הב"י שכן משמע מעובדא דרב דיזיף דינרי וכו' שם דף מ"ד:

שם דף מ"ה כמימרא דרבי יוחנן שם וכפי' רש"י:

הרי"ף והרא"ש שם:

ברייתא שם דף ע"ה ע"א וכאוקימתא דרב ששת:

שם במשנה וכדמפ' רבי יצחק שם וכדתני רבי חייא לסיועיה:

סמ"ק והרא"ש בתשובה כלל ק"מ סי' ט"ז ותשו' הרשב"א וכ"כ הכל בו:

מסקנת הגמ' שם דף ע"ב ע"ב וכפי' השני שברש"י וכן פי' הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפ"י מה"מ:

כדעת הרמב"ם שם:

משנה שם דף ע"ד ע"ב וכדאסברא רב אידי לרבא שם:

ברייתא שם וכדאסבר' רב אידי לרבא שם:

טור בשם תשו' אביו הרא"ש כלל כ"ח סימן ט"ו:

שם:

אפילו כו'. ר"ל דאע"ג דאמרינן שם ואני נותן לך לגורן ל"ד הוא ואורחא דמילתא נקט הרא"ש ותוס' שם ד"ה הלוני פי' דרבותא קאמר ע"ש ועבה"ג:

וכן כו'. שם מ"ה א':

היוצא כו'. דבלא"ה פירי גמור הוא כמש"ש ב' תנן כל כו'. רי"ף [וכמ"ש בח"מ סי' ר"ג]:

יש מי כו'. עש"ך:

יש מי כו'. שם ע"ה א' אר"י א"ש זו כו' וערש"י שם ד"ה לוין כו' ותוס' ד"ה וכדברי כו' וכ"ד ש"פ אבל הרי"ף כתב דוקא על שער כו' כמו בסאה בסאה וכ"ד הרמב"ם:
(ליקוט) יש מי כו'. כפירש"י וש"פ וכ' בהג"א שם ד"ה בלא כו' דלרי"ף אסור וכ"מ מדברי רמב"ם וש"ע שהשמיטו וכ"כ ב"י אבל במלחמות כתב דאף הרי"ף מודה בזה וכמש"ש וכדברי הלל אף כו' משמע דרבנן פליגי עליה וב"י תי' דר"ל ביש לו או יצא השער וכ' במלחמות שהגאונים פי' כפי' הרי"ף פי' זו כו' אבל חכ"א כו' לא מיבעיא ביש לו דמותר אלא אפילו אין לו מותר אם יצא השער ולאפוקי מפי' בעל הלכות שכתב אפילו לא יצא השער ומלשון ר"ח שהביא במלחמות משמע כדברי הג"א וב"י הנ"ל שכ' זו דברי הלל שאוסר אפילו בשאלת ככר ויש לו אבל חכ"א לא מיבעיא עד שיבא בני שמותר אלא אפילו על שער שבשוק מותר (ע"כ):

(ליקוט) מאותו המין. דוקא ועבס"ה בהג"ה (ע"כ):

ואם אין כו'. כמ"ש ספ"ד דגטין (ל"ז א') ובפ' בתרא דשביעית:

או ילוהו כו'. ורשב"א חולק ע"ז:
(ליקוט) או ילוהו כו'. ב"י דלא כרשב"א ולכאורה ראיה לדבריו ממ"ש ע"ה טיפת יין כו' וכ' הטעם דטפה ראשונה שהלוה נחשבת כשלו כו' ועט"ז סי' קס"ג ס"ק ב' והוא מדברי הרשב"א וכאן לא ס"ל ועט"ז (ע"כ):

היה ללוה כו' אבל כו'. ס"ג ב' ל"צ כו' קמ"ל כיון כו' משא"כ בפקדון ולכן אמר אשראי וכמ"ש בפ' בתרא דפסחים (קי"ג א') וע"ל סי' רנ"ח ס"ז:

וכן אם כו'. כמש"ש ע"ג א' המוליך כו' באותו מקום דוקא:

לוה כו'. עסי' קס"ג ס"א (בס"ק ה'):
(ליקוט) לוה שאמר כו'. כמ"ש בפ"ד דגטין (ל"ז ב') בפרוזבול נאמן כו' לא שביק כו' וה"ה כאן שיכול ליקח מעט במתנה או בהלואה כנ"ל וע"ל סי' קס"ט סכ"ה ראובן שאמר כו' וכן בשאר טענות כו' ע"ש (ע"כ):

(ליקוט) הא דמותר להלוות כו'. כמש"ש ס"ד א"ל רב שרביא לאביי כו' ועתוס' שם ד"ה אי תקפה כו' וי"ל דלעולם כו' וז"ש ג"כ בס"ג והא כו':

וידוע כו'. עש"ך ס"ק ז' ט':

והא כו' אבל כו'. דוקא כה"ג אבל עד זמן קבוע מותר דלא כהרמב"ם שאוסר עד זמן קבוע וטעמו של הרמב"ם כשיטתו דפי' מש"ש אבל חכ"א לוין סתם כו' על שער שבשוק כפי' הרי"ף שדין ככר שוה לסאה ומש"ש וכן היה הלל כו' ר"ל אפי' על שער שבשוק ופליגי רבנן אבל ברישא מודי שלא יאמר אדם כו' משום שקובע זמן וז"ש לגורן אבל הרא"ש וש"פ דפליגי על הרמב"ם אזלי לשיטתייהו דס"ל דבככר פליגי אפילו בלא שער כנ"ל סס"א וכן רישא לא יאמר כו' ג"כ איירי בלא שער ולגורן ל"ד כנ"ל ס"א (ע"כ):

הלוה כו'. דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה:

ואין המלוה כו'. עח"מ סי' ס"ז סכ"ב וצ"ע וכן הקשה בט"ז:

לא התירו כו'. ממש"ש (ע"ה א' במתני') לא יאמר נכוש ואעדור כו' אע"ג דכמי שי"ל דמי. סה"ת:

ממטבע כסף. עיין בתשובת דרכי נועם חי"ד סימן כ"ד באורך ועי' בתשובת רדב"ז סי' ת"ע:

שיעשנו דמים. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ג שכתב דע"כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע שאם הוזלו אח"כ החטים ונותן לו מעות כפי שהיה שוה בשעת הלואה הוי ר"ק כיון שהתנה בתחלה ווע"ש שהאריך בזה:

ואם הוזלו נותן לו הסאה. עיין בתשובת בית אפרים שם שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא. משום איסור רבית דלא כס' מחנה אפרים סי' כ"ז שנסתפק בזה:

הקניתי לו. עבה"ט ועיין בתשובת יריעות האהל סי' ל"ח שהשיג על נה"כ והעלה דהדין עם הט"ז בזה ע"ש:

(סימן קס"ב ט"ז סק"ב) הטעם דבזמנינו. קשה לי הא למאי דקיי"ל דתלוי הכל ביצא השער דמותר דאף באין לו מעות מותר ללות סאה בסאה ובלא יצא השער אף דיש לו מעות אסור. וא"כ הכא בדינרי זהב אם יצא השער פשיטא דמותר ובלא יצא השער אף דמדמינן מטלטלים לגבי מעות כמו מעות לגבי פירי הא בלא יצא השער לא מהני יש לו מעות וא"כ הך סברא לא קיימא לדינא זולת הטעם האחר שכתב המחבר שהביא הש"ך (אות ד'):

(סעיף ב' בהג"ה) לא מקרי יש לו. אף לדעת הת"ח בחי' דדוקא להוזיל לא מקרי יש לו אבל לפסיקא מקרי יש לו מ"מ י"ל דוקא לענין פסיקא אבל לא לענין הלואת סאה בסאה דהא אמרינן בסוגיא מ"ד כיון דאית לי' אשראי כעד שיבא בני דמי והיינו דאזולי דרך מקח רשאי להתיר כמו הלואת סאה בסאה וע' בתוס' שם דקיל יותר מהלואת סאה בסאה א"כ לפי האמת דאשראי לא מקרי יש לו לאזולי ה"נ לא מקרי יש לו להלואה סאה בסאה:

(ש"ך סק"ט) וכתב עוד. לכאורה המחבר בש"ע חזר מדבריו שבב"י דהרי העתיק כאן בס"ג דברי הרמב"ם ובסס"י זה דברי הרא"ש אלו וע' בגד"ת (ריש שער מ"ו):

(סעיף ד) מלוה אדם את אריסיו. בטור כתב מי שיש לו אריס מותר להלוות לו סאה בסאה וכו' ובמקום שדרך בע"ה וכו' אלא א"כ הלוהו מיד כשירד לתוך שדהו. ועי' בב"י דכשירד לאו דוקא רק קודם שירד דמיד אחר שירד אסור ולדעתי י"ל דכוונת הטור הכי דבתחילה שכתב ונתרצה האריס היינו דוקא לאחר שירד וכמ"ש ב"י וכדעת רש"י וע"ז כתב הטור דאסור ללות אחר שנתרצה כבר ואינו מותר אא"כ הלוהו מיד כשירד. והיינו מיד כשירד בשעת ריצוי שמרוצה שנותן לו במתנה ובשעת מעשה א"ל שסאה זה שהחיוב על בעה"ב ליתן יהא עלי כהלואה כי אנכי נותן לו במתנה שיהא הזרע משלי וזהו מותר דהוי כאומר אני נותן לך מנה וכל שנה דינר רווחיה ממנו דמותר כמ"ש הב"י (סקס"א) בשם הריב"ש ואינו אסור אלא אחר שירד ונתרצה אריס ליתן במתנה ואחר זמן רוצה להלוות ממנו דכבר החוב על האריס והוי כמו נתחייב במתנתו ולאחר זמן זקף עליו במלוה דאסור כמו שכתוב בב"י (סס"י קס"א) ודו"ק:

(סעיף ה') הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר. בטור כתב בשם א"א הרא"ש בשו"ת הלוה לחבירו חטים ועשה עליו שטר מכך וכך סאין וכו' ואם לא יכול לברר ישבע הלוה וכו' ויש ליתן טעם אמאי דנאמן לטעון על שטר שהוא של רבית. ונראה דשטר זה אינו בדין שטר לטרוף מלקוחות כיון שחייב נפשו ליתן לו סאה כפי שיהיה בזמן הפרעון בין הוזל בין הוקר והוי אין לו קצבה בין למטה בין למעלה דאינו גובה מלקוחות וכיון שאינו גובה מלקוחות הוא כמו כתב יד דנאמן לומר פרעתי (בח"מ סס"ט) דאינו חושש להניחו כיון שאינו טורף ממשועבדים. ומש"ה נאמן לטעון שהוא רבית במגו דפרעתי וק"ל (אח"כ מצאתי סעד וסמך דבכה"ג אינו ראוי לטרוף ממשועבדים באו"ת רסי' קט"ז):

(ט"ז ססק"ט) משא"כ בהלואה. וכ"כ הש"ך לקמן (סקע"ג סקט"ז). וכן אפי' באין לו דוחן אם יצא שער דוחן מותר לפסוק עמו בסאה חטים אם הם בשער א' כדלקמן (סקע"ה):

סאה בסאה כו'. הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים:

לא קצב כו'. ע"ל ס"ג בהג"ה:

אז כו'. לאפוקי אם אינו יוצא אז אע"פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים:

דבזמן הזה כו'. כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש"ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו משא"כ בזה"ז דהמטבעות כסף רובן נחשת. שם. מיהו כתב שם בשם התוספות דלעולם דינר זהב יש לו דין מטבע כסף ע"ש וכ"כ ב"י בשם תשובות הרשב"א דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות ובהדיא גרסינן כו' ע"ש ועיין בח"מ סי' ר"ג ס"ג וד':

מאותו המין דוקא. אבל מעות אפי' בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים וכ"כ ב"י:

לוה עליו כמה סאין. אפילו כולו ביחד ואצ"ל קני בזה אח"ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר טור והפוסקים:

לפרוע כו'. כב"י ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא"כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה והב"ח כתב דדוקא שיהא דעתו לכך דאל"כ נתכוין א' מהן לשם רבית ואסור (ונ"ל שגם דעת ב"י כן) ונ"ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע"פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם וכן משמע לכאורה מדברי הרא"ש וט"ו בסעיף ה':

או ילוהו לו כו'. והב"ח פסק כתלמידי רשב"א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור ע"ש וכן העט"ז השמיט הך דילוהו כו':

וידוע לשניהם. כב"י דסגי כשידעו דיצא השער אע"פ שלא ידעו בכמה יצא וכתב עוד אבל מתשובת הרא"ש שבסוף סי' זה (סעיף ה') משמע דלא בעי ידיעה כלל שהרי לא הצריך אלא שיברר שיצא השער או שהיה ללוה סאה אחת ואלו ידיעת השער לא נזכר כלל בדבריו ע"כ והב"ח כתב דהתם מיירי שמלוה טוען שהיה לו ידיעה שיצא השער ולי נראה דאע"ג דלכתחלה אין להלות עד [שידע] שיצא השער מכל מקום אם לוה ויצא השער אע"ג דלא ידע מכל מקום הרי לא נעשה כאן איסור בהלואה זו וחייב לשלם לו וכ"כ בס"ק ז':

מותר. אפי' אין מעות ללוה כדעת ר"י ורוב הפוסקים וכ"פ ב"י וב"ח:

אימת שירצה. ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב"ם וכתב הרא"ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללוות על שער שבשוק אבל אם יש לו חטין אפי' בהא אין לאסור ע"כ ומביאו ב"י וד"מ ומשמע מדבריו שם להדיא דאפילו אינו אומר לא אקבל הפרעון עד שעת היוקר אלא אומר לא אקבל עד הזמן אע"פ שאין ידוע שיתייקר השער אז אסור משום דדמי להלויני כור חטים עד הגורן ולפ"ז מ"ש הרב עד שעת היוקר הוא ל"ד אלא לישנא דסמ"ק וכל בו נקט אי נמי אשמועינן דהיכא דנתייקר השער אין חייב לשלם לו ונ"ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ"ע בקבע לו זמן אף בלא אמר ליה לא אקבל עד זמן הפרעון דהא הפוסקים לא השיגו על הרמב"ם אלא מטעם שקביעת הזמן היא לתועלת הלוה שאין המלוה יכול לכופו בינתיים אבל אם בא לפרוע תוך זמנו פורע ובכי האי גוונא יכול המלוה לומר לא אקבל חובי קודם זמני כמ"ש בה"ת בשער ל' והט"ו בח"מ סי' ע"ד ס"ב דאם קבע ללוה זמן ורוצה לפרעו תוך הזמן כי מתיירא מפני חילוק המטבעות וגזרת המסים ותשחורת דאינו יכול לכופו ליקח חובו קודם זמנו שאינו יכול לפרוע קודם זמנו לקלקלתו ולהפסדו של מלוה:

אם לא יברר כו'. ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן הגה' פריש':

בשעת הלוואה כו'. נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר היתר המע"ה וכן משמע בתשובת הרא"ש שם כלל ק"ח סי' ט"ו אבל אם המלוה טוען עתה הלויתיך או שלא נזכר בשטר רק פלוני חייב לפלוני כך וכך סאין לשלם לו לזמן פלוני וטוען המלוה אתה חייב לי סאין אלו כי קניתים ממך בק"ג ונתתי לך בעדם כפי שהן שוין עכשיו או שטוען שלא נתייקר מעולם אלא כך היה ג"כ השער בשעת ההלואה אע"ג דאז הלוה באיסור דשמא יתייקר השער מ"מ השתא לאו רבית קא שקיל הלכך המלוה נאמן וע"ל סי' קס"ט ס"ק ע"ח:

ואין המלוה כו'. דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה כגון זו שהלוה אומר שלא היה לו חטים והלוה לו באיסור לא מהני דאין מקנים לו לאדם בע"כ. שם:

אבל סאה חטין כו'. וה"ה לכל שאר ב' מינים וכ"כ בדרישה ופשוט הוא:

אף על פי שהן בשער אחד כו'. כתב העט"ז אפי' יצא שער של שניהם דאע"ג דאמרינן לעיל ס"ג דביצא השער של חטים לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי כו' וכן משמע בבה"ת שער מ"ו ח"ה דף ע"ב ע"ב אע"פ דכ' וראייה מדתנן לא יאמר אדם לחבירו נכוש עמי ואעדור עמך שהרי ניכוש ועידור כמי שיש לו הן והם עכשיו בשער אחד ואפילו הכי אסור כיון שהם שתי מלאכות ופעמים שאינן שוות ואסור ע"כ וע"ל סימן קע"ג ס"ק י"ז. כתב הריב"ש סי' שצ"ו ראובן שלוה משמעון כור חטים כו' עד וזה גובה מעותיו ע"כ ומביאו ב"י וכ"כ העט"ז:

אסור ללות סאה כו'. נ"ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי' בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי דהא מן התורה מותר בדרך מקח אפילו בקרוב לשכר ורחוק להפסד ובזה מותר אפי' מדרבנן אין שייך לומר מקח טעות כשמתייקר כמו שנזכיר אי"ה בסי' קע"ג סעיף ט' וכ"כ בהדיא בנמוקי יוסף תחילת הפרק וז"ל דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו בענין זה שהוא פירות בפירות עכ"ל:

דבזמן הזה מטבע של זהב כו'. הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות' דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו ואפי' אין לו רק זהב אחד יוכל ללוות עליו כמה זהובים אבל גבי סאה בסאה לא מהני מטלטלין רק מזומנים דאין דרך לקנות פירות רק במזומנים אבל דרך הוא למכור מטלטלין בעבור זהובים וכן כתוב בפסקי מהרא"י סימן נ"ד:

אם יש ללוה מעט כו'. בגמרא פרק הזהב אמרינן דרב אוזיף דינרין מברתיה דר' חייא אתא לקמיה דרבי חייא א"ל זיל שלים לה טבין ותקולין ופרכינן והא פירי נינהו והוי ליה כמלוה סאה בסאה דאסור ומשנינן רב דינרי הוה ליה והוי ליה כאלו אומר המתן עד שיבוא בני כו' וכתב נ"י בשם הר"ן משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי' לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו דכיון דרבית סאה בסאה הוא דרבנן לא גזרו בכהאי גוונא עכ"ל ויש לתמוה מאי קא משמע לן הר"ן פשיטא דשרי ותירץ ב"י דקא משמע לן דאין צריך לפרש דדעתו להקנות לו טיפה נגד טיפה דאם כן המלוה שהוא עם הארץ דלא ידע ליתסר אלא כיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו בה רבנן כן נ"ל כוונת ב"י ע"כ. ונראה דכן מוכח מדברי הגמרא שהוצרך לומר דהוה ליה כאומר עד שיבוא בני כו' והלא די במה שתירץ דרב הוי ליה דינרין ותו קשיא לי מאי סלקא דעתיה דרב שהלך לדין לפני רבי חייא וכי לא ידע רב דמי שיש לו מותר להלות סאה בסאה אלא דבר ברור הוא דהמעשה היה שברתי' דרבי חייא לא ידעה שהיה לו דינרין לרב ולא גילה לה בשעת הלואה ומ"מ אין שם בשעת ההלואה לא על רב ולא עליה איסור דרב לא אמר לה הלויני דינר בדינר אלא סתם הלויני דינר ואפשר שישלם לה בדרך היתר וכן משמע הלשון רב אוזיף דינרין ולא דינרין בדינרין ואיירי דאח"כ נתייקרו הדינרין והיה רב סובר אע"פ שבאמת היו לו מ"מ כיון שלא ידעה אסור לה ליקח דינר זהב כדין סאה בסאה אם נתייקר וגם שם נתייקרו הדינרין והשיב רבי חייא שישלם לה טבין ותקולין וברשותה אתייקרו אע"פ שלא ידעה מ"מ תקנו חכמים הדינרין שברשותו של רב לה ומקולי הדברים אמרו כאן כיון שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ועל זה כתב הר"ן ש"מ כו'. ואין להקשות ממה שכתב הרמב"ם וב"י מביאו וכ"פ בסמוך סעיף ג' היה לאותו המין שער בשוק וידוע לשניהם משמע דידיעת שניהם בעינן וכמ"ש בב"י שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא"כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא"כ ביש לו די"ל דחכמים הקילו וכן מוכח מלשון הרמב"ם פרק י' מהלכות מלוה וזה לא היה לו מאותו מין כלום ולא נקבע שער בשוק עדיין או שלא ידעו שער השוק הרי זה אסור ללוות סאה בסאה כו' הרי שנקט תחילה תרי מילי ואח"כ כתב שלא ידעו שער השוק ולא כתב או שלא ידעו שיש לו אלא מוכח דבהיתר דיש לו א"צ לידיעה כלל ואפשר שגם אם הלוה לא ידע בשעת ההלואה בבירור ג"כ מהני כיון שבאמת יש לו ונקנה לו כן נ"ל נכון לפי דעת הב"י ומו"ח ז"ל כתב לחלוק על הב"י דבעינן ידיעת שניהם גם ביש לו כמו שצריך בשער שבשוק ול"נ כמו שכתבתי נכון וברור דאל"כ מה חידוש יש בעובדא דרב ובפי' הר"ן שכתב שמע מיניה כו' אלא שהענין היה כמו שכתבתי לעיל ומ"מ נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק אלא דחילוק יש ביניהם באם לוה ולא ידע מן ההיתר דבהיתר מצד יש לו מותר כיון שנקנה לו על פי חכמים ובהיתר מצד שער שבשוק אסור ליתן לו החטים אם נתייקרו כן נראה לע"ד עיקר להלכה:

או ילוהו לו כו'. ב"י הביא בשם תלמידי הרשב"א דאם הלוהו סאה שאינו לוה עליה משום דסאה זו להוציאה לוה אותה וכתב על זה דלא נראה לו דאע"ג דלהוצאה ניתנה לו ילוה עליה שהרי כל חטים שביד האדם להוצאה עומדים ואפ"ה לוה עליהם עכ"ל והנראה לע"ד דס"ל לתלמידי רשב"א ודאי אם הלוה לו כבר סאה ופסק בדרך היתר ודאי יכול להלות עליה אפילו כמה סאין כיון שיש לו כבר סאה ברשותו ולא אסרי אלא אם בא עכשיו לעשות היתר שיוכל להלות בזה אין היתר אלא שיתן לו סאה אחת במתנה ונמצא דקרינן שפיר יש לו על אותה סאה אבל אם רוצה להלות לו עכשיו כדי שיוכל על ידי זה להלות הרבה סאין זה לא יועיל דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח"כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה ויחזיר לו אחרת תחתיה ולא יחזירנה בעין אם כן אין כאן לומר שתהיה אותה סאה במקום תשלומין על אחרת ומ"ה כתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בסמוך וז"ל וכדי לעשות בהיתר נותן סאה אחת חטים להקל כו' ולא כ' ילוה וכן סמ"ק וכל בו נקטו היתר נתינה ולא הלואה מטעם שאמרנו ועל כן כתב רשב"א גופיה הבאתיו ריש סי' קס"ג סעיף א' דאם היתה לו כבר הלואה מועלת להלות אח"כ הרבה והיינו בדרך שכתבתי תחלה שהיתה נעשית שלא לשם היתר עכשיו אלא היתה בהיתר בפני עצמה כן נראה לע"ד:

שער בשוק. הטעם כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלויני עד שיבוא בני וכתב הרא"ש אפי' אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללות מחבירו והיינו דוקא סאה בסאה אבל אם הלוהו מעות אסור אע"פ שיש שער בשוק כיון שאין לו כמו שיתבאר בסימן קס"ג. וכתב עוד דאם יצא השער במקום אחד אע"פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא:

שיתן האריס הזרע. פי' שבאריס יש היתר ללוות מב"ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב"ה הסאה הראשונה משדה שלו וזה מועיל דוקא אם נעשה בתחלת ירידתו של אריס להקרקע דנוכל לומר דאדעתא דהכי נחית וקבל עליו כן אבל אם כבר מוחזק בה ומלוה לצרכו הוה כאחר ואסור משום הכי אם הוא במקום שנותן אריס הזרע וכל כמה שלא נתן הזרע יכול בעל הבית לסלקו אע"פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו ע"כ יכול ב"ה להלות לו והוה כאלו יורד לתוכה מחדש אחר ההלואה אבל במקום שב"ה נותן הזרע רק שזה האריס נתן חן שלו על קרקע זאת דוקא לעבדה על כן הוא מוותר משלו שיתן הוא הזרע ולשנות ממנהג עיר אז יש חילוק אם הריצוי זה של האריס נעשה קודם שירד לתוכה נמצא דאדעתא דהכי דוקא ירד לשם על כן כל כמה דלא יהיב זרע בטלה ירידתו ויכול ללוות מב"ה והוה כאילו נחית השתא מחדש אבל אם כבר ירד לתוכו סתם כמו שאר אריסין ואחר כך נתרצה לשנות וליתן הוא הזרע אז אינו יכול ללוות מבעל הבית כיון דאין בעל הבית יכול לסלק אותו מאחר שירד סתם רק שעכשיו הוא רוצה להיטיב עמו לוותר משלו בזה אין היתר ללוות מבעל הבית ובטור כתוב והאריס נתרצה ליתן משלו אז אינו יכול ללוות מבעל הבית סאה בסאה אלא אם כן הלוהו מיד כשירד לשדה כו' הך כשירד רצה לומר קודם שירד וכ"פ ב"י ור"ל שהריצוי וההלואה הם נעשים בפעם אחת דסברא הוא דכשהוא מתרצה הוא באופן זה שהבעל הבית ילוהו על זה כתב שהריצוי צריך שיהיה קודם הירידה ובאמת לא איכפת לן אז בהלואה אף שתהיה אחר הירידה כיון שיכול לסלקו כמו שאמרנו והא דנקט אא"כ הלוהו רצונו לומר שהריצוי נעשה על זה כן צריך לדחוק לשונו לפי פירש"י ונראה לי דגם בבעל הקרקע נותן זרע והאריס התנה אחר שכבר ירד מותר לפעמים להלות מבעל הבית דהיינו אם חייב האריס עצמו חיוב גמור שהוא יתן הזרע שאם לא יתן יסתלק מן הקרקע אע"פ שכבר ירד נמצא דעכשיו הוא נחית מחדש אחר ההלואה:

יברר המלוה וכו'. הטעם דהא אין הלוה מכחיש השטר אלא טוען שנעשה באיסור וא"ל ממה שכתב רמ"א סימן קס"ט סעיף כ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל שאני התם שיש חילוק ביניהם אם הלוה לו מעות בהיתר ויש הרבה התירים המצויים סברא הוא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ומ"מ שבועה צריך כיון שבא להוציא משא"כ כאן בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק ומצוי הרבה ששניהם אינם על כן יברר דוקא כן נראה לע"ד:

דלא מהני בלא דעת הלוה. קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח"מ סי' ס"ז סעיף כ"ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן וכבר כתב ב"י סי' קס"ב וז"ל כיון דמדרבנן היא בטעם כל דהו אקילו בה וק"ו הוא מפרוזבול דכאן טפי מסתבר דניחא ליה ללוה בזה שהוא מקנה לו דאל"כ יעשה גם הוא איסור א"כ ודאי נימא דגם כאן מהני כשמקנה לו שלא בפניו וצ"ע:

סאה חטין בסאה דוחן אסור. הטעם בסה"ת כיון שהם שני מינים ולפעמים אינם שוות ע"כ ולא תקשה ממ"ש בסי' קס"ג סעיף ב' תן לי חטין שאני רוצה למכור וליקח יין דשרי ביש לו דהתם מכירה ודרך מכירה כן הוא למכור כדי להרויח בו אח"כ מה שאין כן בהלואה שאסור להרויח בפרעון הלואתו:

(סימן קס"ב ש"ע ס"א) אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון. והא דתנן ס"פ א"נ לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן. לאו למימרא שאינו אסור אלא בקוצב לו זמן לפרעון אלא הא קמ"ל דאפילו אמר לו אתן לך לגורן שאין דרך להתייקר בגורן אפ"ה אסור. וכמ"ש התוס' והב"י נדחק בזה בחנם ע"ש:

(שם) אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותן הדמים. צ"ע דמאי קמ"ל דאפילו אם לא עשהו דמים נותן לו דמים שהיו שוים בשעת הלואה אם נתייקרו כמ"ש בסמוך. ואדרבה הוה להו להט"ו לאשמועינן איפכא דאם עשהו דמים נותן לו אותן הדמים אפילו אם הוזלו. דאם לא היה עושהו דמים היה אסור לקבל דמים שהיו שוים בשעת הלואה אם הוזלו כמ"ש הט"ו בסמוך. והכי מוכח להדיא בש"פ ורש"י (ריש דף ע"ה) והרי"ף והרא"ש ונמק"י ע"ש. ומיהו היתרא דהלואה אתי לאשמועינן שיפסק שאף אם יתייקרו כו' ואז שרי לקבלם ממנו אף אם הוזלו:

(סעיף ג') היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה. נלע"ד דהמלוה סאה בסאה על סמך שער שבשוק צריך לנכות לו שיעור חסרונות כדין פוסק על שער שבשוק כמ"ש סי' קע"ה ס"ה ובח"מ סי' רצ"ב סי"ב לענין פקדון. שהרי צריך שלא ירויח המלוה בדבר כלום ק"ו מהפוסק שהוא דרך ממכר. שהרי בודאי אינו קיל הלואת סאה בסאה על שער שבשוק מפסיקה על שער שבשוק שהרי איכא למ"ד בפ' איזהו נשך (דף ע"ג שאסור ללות על שער שבשוק ואילו גבי פסיקא ליכא למ"ד דמשנה מפורשת היא שם יצא השער פוסקין וא"כ כי מסקינן דשרי ללוות בודאי לאו להקל אמרו. והכי משמע להדיא בש"ס דפא"נ (דף ס"ג) גבי סאה בסאה דאמר חיטי דקדחי באכלאבי דצריך שלא ירויח המלוה בדבר. וכ"כ הרא"ש ס"פ א"נ ע"ש. ואפ"ה אי לא יצא השער אסור. וכן משמע בתוס' (דף ס"ב) גבי אינהו בתורת פקדון אתו לידיה היינו משום דאינו מרויח בזה הוי כמו פיקדון וה"ה לדידן ביצא השער דשרי דהוי כמו פקדון. וא"כ צריך שיוציא לו חסרונות כמו גבי פקדון. וזה נ"ל ברור והמקל עליו הראיה ובפ' האומנין (פ' ב') גבי הלוה פירות ש"ש דמשמע שי"ל ריוח בדבר התם בשהיה לו מעט כשלוה. ועיין ט"ז ס"ס ק"ס: ונ"ל פשוט דאם הלוה לו בימות החמה והחזיר לו בימות הגשמים א"צ להוציא לו חסרונות מפני שמותירות וכמ"ש בח"מ סי' הנ"ל גבי פקדון. ומיהו היכא דלא קבע לו זמן נראה דא"צ לנכות. ועי' ברמב"ם רפ"י מהל' מלוה: